פסקי דין על דוד מיכאלי |

7512/09 עפ     13/04/2010




עפ 7512/09 דוד מיכאלי נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו
בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים

ע"פ 7512-09
מיכאלי נ' מדינת ישראל


בפני

כב' השופטת
תחיה שפירא

המערער:
דוד מיכאלי


נגד

המשיבה:
מדינת ישראל



פסק-דין


1.
בפני
ערעור על הכרעת הדין, ולחילופין, על גזר הדין, שניתנו בבית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב (כב' השופטת א' שדמי) ב- ת/20219/08 ובהם הורשע המערער, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של נהיגה בשיכרות, על-פי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 ותקנה 169ב לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.


על המערער הוטלו העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ₪ או 25 ימי-מאסר, פסילה בפועל בת 23 חודשים בניכוי 30 ימי-פסילה מנהלית, 6 חודשי-פסילה על תנאי למשך 3 שנים והתחייבות בסך 10,000 ₪, שלא יעבור עבירה דומה לעבירה בה הורשע למשך שנתיים.


על-פי האמור בכתב האישום, ב- 23.11.07 נהג המערער בהיותו שיכור, משנמצאו אצלו 345 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

2.
בהודעת הערעור, כמו גם בבית-משפט קמא, התמקדו עיקר טענותיו של בא-כוח המערער בנושא תקינות המכשיר שבו בוצעה בדיקת הנשיפה וכישוריהם של השוטרים אשר ביצעוהּ.


במהלך הדיונים הראשונים בבית-משפט זה (אשר נדחו מעת לעת לבקשתו), ניסה בא-כוח המערער, לראשונה, להסיט את הדיון לשאלת אמינותו של רף האכיפה שנקבע בתקנות התעבורה, וזאת, לטענתו, בשל קיומו של דיון בנושא זה, שבאותה עת עדיין לא הסתיים, בבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים.


נסיון זה נדחה, במיוחד לנוכח העובדה כי, כאמור, המדובר בטענה שלא נטענה כלל בפני
בית-משפט קמא, שלא לומר כי לא הובאה שם כל ראייה בנושא זה, ואף לא נטענה בהודעת הערעור.


גם החלטת בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (שניתנה בינתיים, ימים ספורים טרם הדיון לגופו של הערעור בפני
ועומדת, ככל הנראה, בפני
ערעור) לא שינתה, לא את המצב המשפטי ולא את עמדת בא-כוח המדינה בתיק זה.

בנסיבות אלה, הוריתי על שמיעת הערעור בפני
במתכונתו המקורית, על-פי הודעת הערעור, ואף לא מצאתי כל עילה לעכב מתן פסק-הדין.

טיעוני המערע
ר

3.
לטענת בא-כוח המערער, לא הוכחה מעבר לספק סביר, תקינותו של מכשיר הינשוף על-פי נוהלי המשטרה, בטרם בוצעה בו בדיקתו של המערער. כך לטענתו, למרות ש- עת/1 רס"ב הרצל כהן, ממעבדת מיכשור אכיפה במשטרת ישראל, התחייב להמציא את חוות הדעת התקופתית של כיול המכשיר, לא עשה כן ואין להסתפק בתעודת עובד הציבור, המעידה על תקינותו. עוד טען, כי היה מקום להציג את "יומן המכשיר", ובו מסמכים המעידים על הפעולות שנעשו לבדיקתו של המכשיר. לטענתו, ובהסתמך על פסיקה אליה היפנה (שכולה אינה מתייחסת למכשיר הינשוף אלא למכשירים אחרים), החומר שהוגש לבית-משפט קמא הינו חלקי, ועל-כן לא הוכחה תקינותו של המכשיר כנדרש.


בהסתמכו על ע"פ 2804/08 נעם אליאסי נ' מדינת ישראל
((לא פורסם), ניתן ב- 2.2.09) (שם לא הוגשה תעודת עובד ציבור כלל לענין תקינות המכשיר וביצוע הבדיקות התקופתיות), עתר בא-כוח המערער, כי התיק יוחזר לבית-משפט קמא להשלמת החומר הדרוש.

4.
בכל הנוגע לבדיקתו של המערער, לטענת בא-כוחו, לא התמלאה החובה להמתין 15 דקות טרם ביצוע בדיקת הינשוף. כן נטען, כי אף נעשה ניסיון על-ידי עת/2, השוטר שי פרץ (מפעיל הינשוף), להתאים בדיעבד את השעה שנרשמה ב- ת/2 (02:35) לשעה שבה בוצעה בדיקת השיכרות (02:51), ומשכך, שגה בית-משפט קמא בקובעו כי ההקפדה על 15 דקות בוצעה.


לחיזוק טענתו זו היפנה בא-כוח המערער לעדות עת/2, לפיה אינו זוכר את האירוע עצמו, לא את שעת עצירתו של המערער ולא על-ידי מי נעצר. לדברי בא-כוח המערער, עד זה ציין בעדותו כי היו שוטרים נוספים באותו ערב. שוטרים אלה לא הובאו לעדות בפני
בית-משפט קמא, ועל-כן נגרם למערער "נזק ראייתי".


חיזוק נוסף, לטענתו, מוצא בא-כוח המערער ב- ת/6, זיכרון דברים על בדיקת שיכרות. שם, כן טען, בסעיף 2 תוקנה השעה ל- 02:51 על-ידי העד שי פרץ, כך שתתאים לרצף הזמנים הנדרש. עוד היפנה בא-כוח המערער ל- ת/7 (דו"ח עיכוב) ול- ת/8 (טופס בדיקת-מאפיינים), שאף בהם לא נרשמו שעות הבדיקה והעיכוב.


עוד היפנה לעדותה של עת/3, השוטרת שירן דרחי, אשר אישרה כי לא ידוע לה מי עצר את המערער ובאיזה שעה, ואף לא ידעה האם בדיקת המאפיינים נערכה לפני או אחרי בדיקת הינשוף. עדה זו אף אישרה, כי לא ציינה על-גבי דו"ח העיכוב (ת/7) את השעה.


אשר-על-כן, לטענת בא-כוח המערער, לא הוכחה השעה המדוייקת שבה נעצר המערער, ולכן שגה בית-משפט קמא בקביעתו כי חלפו 15 הדקות בין זמן עצירתו של המערער לבין מועדבדיקת הינשוף, שבוצעה על ידו.


לטענת בא-כוח המערער, המערער לא היה נתון תחת השפעת אלכוהול. לדבריו, על-פי כל המומחים (שלא הובאו בפני
בית-משפט קמא), ריח האלכוהול שנדף מפיו של המערער יכול לנבוע מהפרשת אציטון, נטילת תרופות או התפרקויות כימיות אחרות ולאו דווקא משתיית אלכוהול. הראיה היא, לדבריו, כי בדיקת המאפיינים שבוצעה למערער היתה תקינה. אמנם המערער הודה, כי שתה בפאב בירה "ועוד כמה שלוקים", אך, לטענתו, כמות זו אינה מביאה לשיכרות.

5.
בא-כוח המערער זנח בדבריו בבית המשפט את הטענה, לפיה המערער עישן סיגריה טרם הבדיקה, ועל-כן אין כל צורך להתייחס אליה.

6.
עם סיום טיעוניו, חזר בא-כוח המערער והזכיר את פסק-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (ת/11893/07, מיום 2.3.10). תוך שהוא מודע לערכאה הדיונית שבה ניתן ולעובדה שפסק הדין הנ"ל אינו חלוט ועל-כן אינו מחייב כלל, עתר בא-כוח המערער, בשלב זה לזכות את המערער, לחילופין, לאפשר לו להגיש ראיות נוספות בשאלת "תקינות" המכשיר, או לחילופי חילופין, להורות על החזרת הדיון לבית-משפט קמא על-מנת שיקבל את הראיות הנוספות וכן חוות-דעת מומחים.


לבסוף, הוסיף בא-כוח המערער וביקש, כי מתן פסק הדין בערעור זה יעוכב עד להכרעה בענין התיק הירושלמי.

7.
למרות האמור בהודעת הערעור, לא טען בא-כוח המערער בבית המשפט באשר לשאלת העונש. עם זאת, כעולה מהודעת הערעור, נטען כי המערער נוהג משנת 1995 ומעולם לא היה מעורב בתאונת-דרכים. עוד נאמר, כי מדובר באזרח הגון, שומר חוק, נורמטיבי, מנהל מכירות בחברה לעמילות מכס וכי מדובר במעידה חד-פעמית.


לאחר סיום טיעוניו, ביקש בא-כוח המערער אפשרות להגיש לבית המשפט מקבץ פסיקה אותה איזכר במהלך טיעוניו, ובקשתו נענתה. ואולם, לבית המשפט הוגשה "השלמת טיעונים", ובהם טיעונים ותימצות פסקי-דין שחלקם לא אוזכרו במהלך הדיון. כבר כאן יצויין, כי הגשת פסיקה אינה "מקצה שיפורים". לפיכך, ראוי להתייחס רק לפסקי הדין שאוזכרו בטיעוני הסניגור, ובוודאי שלא לטיעונים נוספים שלא נשמעו בדיון במעמד הצדדים.


טיעוני המדינה

8.
באת-כוח המדינה עותרת לדחיית הערעור על שני חלקיו. לדבריה, בהכרעת הדין נקבעו ממצאי מהימנות שאינם משתמעים לשני פנים, שעל-כן, אין עילה להתערב בהם.


לטענת באת-כוח המדינה, אין צורך להביא את כל השוטרים שנכחו באירוע, אלא רק את אלה שערכו דו"חות וביצעו בדיקות – וכך נעשה. לדבריה, לו חשב הסניגור דאז כי הבאת שוטרים נוספים, שנכחו במקום, תועיל להגנת הנאשם, יכול היה להביאם כעדי-הגנה.


לגבי הטענה, לפיה עת/2 ו- עת/3 לא זכרו פרטים מהאירוע, הסבירה כי בסוגייה זו מתקיים הכלל של "הקפאת הזכירה שבעבר".


באשר לסוגיית שמירת הזמנים, הפנתה באת-כוח המדינה להכרעת הדין (עמ' 17 שורות 18 – 21), שם קבע בית-משפט קמא, כי עת/2, השוטר שערך את בדיקת הינשוף, ציין פעמיים, הן בתרשומות והן בגב הדו"ח, כי המערער היה נתון תחת השגחתו במשך 15 דקות לפחות. כמו-כן, היפנתה ל- ת/3 (דו"ח הפעלת מכשיר ה"ינשוף"), שם סומן בסעיף 4, כי השוטר ווידא שהנבדק (המערער) לא שתה, לא הקיא ולא עישן 15 דקות לפחות. עוד היפנתה ל- ת/6 (זיכרון דברים על בדיקת שיכרות), שם סומן בסעיף 7, כי עד לבדיקה נשמר עם הנבדק קשר עין, והנבדק לא שתה, לא אכל ולא נטל סמים. עוד הוסיפה, כי עת/2, השוטר שי פרץ, לא עומת במהלך חקירתו הנגדית עם המסמכים ת/6 ו- ת/3, ועם הטענה כי שעות המעצר והבדיקה נכתבו בדיעבד והותאמו על-פי הצורך, וטענה זו נולדה לראשונה בערעור.

9.
בכל הנוגע לנושא תקינותו של מכשיר הינשוף ככלל, והבדיקה הספציפית בפרט:
לטענת באת-כוח המדינה, לא הועלתה טענה בדבר אמינות המכשיר לענין רף האכיפה הראוי בבדיקת הינשוף, לא בהודעת הערעור ואף לא בדיונים או בסיכומים בבית-משפט קמא. על-כן, אין מקום להעלותה לראשונה בשלב הטיעונים בערעור. יתרה מזאת, ובהתייחס לפרשת עוזרי מבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים, ציינה באת-כוח המדינה כי, שלא כטענתו של בא-כוח המערער, בית המשפט לתעבורה הגיע
למסקנה, כי ככלל מכשיר הינשוף הינו תקין ואמין. ובאשר לרף האכיפה, שוקדת המדינה בימים אלו על הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, וכמדיניות, ממשיכה המדינה באכיפה על-פי התקנות הקיימות.

10.
באשר להוכחת תקינות המכשיר עצמו, לדברי באת-כוח המדינה, הוגשה תעודת עובד ציבור. עת/1 רס"ב הרצל כהן, ממעבדת מיכשור אכיפה במשטרת ישראל, החתום עליה, העיד בבית המשפט כי בדיקת תקינות מכשיר הינשוף תקפה לחמישה חודשים מיום ביצועה, ואילו במקרה שבפני
נו בדיקת תקינות המכשיר נערכה כחודשיים קודם למועד האירוע, וממצאיה היו תקינים. עוד ציין העד, כי במידה ובמהלך בדיקה חל קלקול או תקלה במכשיר, מתקבלת הודעת "שגיאה", המכשיר ננעל ולא ניתן לבצע באמצעותו את הבדיקה. מצב זה לא קרה בענייננו.


בהגינותה הוסיפה באת-כוח המדינה, כי מפרוטוקול הדיון עולה, כי אמנם עת/1 אמור היה לצלם מסמכים ולהעבירם לתיק המוצגים, ואין אינדיקציה שאכן כך עשה. עם זאת, הוסיפה כי בפני
בית המשפט הובאו הנתונים הרלוונטיים. עת/1 נחקר בענין יומן המכשיר ובית המשפט פסק על-פי החומר שהיה בפני
ו, ואין כל מקום להחזרת הדיון לצורך זה.


ככלל, הוסיפה וטענת באת-כוח המדינה, חלה חזקת תקינות לגבי המכשיר והבדיקה ועל הסניגור היה מוטל הנטל לסתור חזקה זו.


לדברי באת-כוח התביעה, בהתייחס לטענת בא-כוח המערער באשר לתקינות בדיקת המאפיינים, נקבע בפסיקה כי ניתן להרשיע נאשם בנהיגה בשיכרות על-סמך ממצאי בדיקת ינשוף גם כאשר בדיקת המאפיינים נמצאה תקינה. עוד הוסיפה, כי במקרה שבפני
נו ממצאי בדיקת הינשוף אינם עומדים לבדם, שהרי ב- ת/8 (טופס המאפיינים) צויין, כי מפיו של המערער נדף ריח אלכוהול. עוד הזכירה באת-כוח המדינה, כי כבר עם עצירתו של המערער נרשמה מפיו ראשית הודייה, בכך שהודה כי
שתה טרם הבדיקה "בירה וכמה שלוקים מטוברוג" (ת/2). בענין זה היפנתה לרע"פ 2073/08 חיים ברבי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם, ניתן ב- 9.3.08), שם הורשע המערער על-סמך בדיקת נשיפה ובה 375 מ"ג וריח אלכוהול שנדף מפיו. לסיום ענין זה ציינה באת-כוח התביעה, כי בא-כוח המערער זנח טענתו בדבר תקינות המכשיר, ולא התייחס לכך כלל בסיכומיו בבית-משפט קמא.

11.
לחילופין ולענין הענישה, עותרת באת-כוח המדינה לדחיית הערעור גם בנושא זה, שכן העונש שהוטל על המערער הולם בנסיבות הענין.

דיון ומסקנות

12.
לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק בית-משפט קמא על מוצגיו, דעתי היא, כי דין הערעור להידחות, על כל חלקיו.


בית-משפט קמא, בהכרעת-דינו, סקר את העדויות שנשמעו והמוצגים שהוגשו, ועל-פיהם קבע את מסקנותיו. המדובר בקביעות מהימנות קלאסיות, אשר אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בהן, אלא במקרים חריגים. במקרה שבפני
, לא מצאתי עילה המצדיקה התערבות חריגה שכזו.


לבד מקביעת בית-משפט קמא כי השוטרים, עדי התביעה, "עשו עלי רושם אמין ביותר", וכי התרשם שהמדובר ב"שוטרים מיומנים, המכירים היטב את עבודתם", וידעו היטב את נהלי הפעלת המכשיר והתנאים לביצוע בדיקת הנשיפה, הרי מצא להתרשמותו זו תימוכין במוצגים שהוגשו לו ואשר כולם עולים בקנה אחד עם עדויות השוטרים, אשר לא נסתרו בחקירותיהם.


מאידך גיסא, לא האמין בית-משפט קמא לגירסת המערער וחברו, עד ההגנה, ואף הסביר מסקנתו זו.


לאחר עיון בפרוטוקול הדיון בבית-משפט קמא ובמוצגים שהוגשו – קביעותיו של בית-משפט קמא מקובלות אף עלי.

13.
בכל הנוגע להוכחת תקינותו של מכשיר הינשוף בעת ביצוע הבדיקה (טענה אליה לא התייחס כלל בא-כוח המערער בסיכומיו בבית-משפט קמא), צדק בית-משפט קמא משקבע, כי מדידת רמת האלכוהול בגופו של המערער נעשתה "באמצעות מכשיר 'ינשוף' תקין ואמין". תעודת עובד הציבור שהוגשה (ת/1) מדברת לעצמה. עדותו של עת/1, החתום עליה, הוסיפה והשלימה את האמור בה, בין היתר, בכל הנוגע לתקפות הבדיקה התקופתית שביצע במכשיר כחודשיים לפני מועד האירוע, באשר למועד החלפת בלון
הכיול (כ- 12 יום קודם), וכן באשר לתקינותו של המכשיר בפועל, שאם לא כן היה המכשיר ננעל ולא מאפשר ביצוע הבדיקה.


צדק בא-כוח המערער, כי ראוי היה לאפשר לו לקבל מבעוד מועד גם את יומן המכשיר ומסמכים נוספים שעמדו ברקע האמור בתעודת עובד הציבור. עם זאת, השוטר עת/1, החתום על תעודת עובד הציבור, נחקר על-ידי בא-כוח המערער חקירה נגדית ארוכה (עד שבית-משפט קמא נאלץ להגבילו), ובה התייחס לכל אותם פרמטרים שלא פורטו ב- ת/1 והבדיקות שנעשו להבטחת תקינותו של המכשיר.


יצויין כי גם לאחר אותה חקירה, משבא-כוח המערער לא קיבל את המסמכים, למרות הצהרת באת-כוח המדינה, לא עמד הוא על קבלתם ולא חזר ועתר בענין זה בפני
בית-משפט קמא. עוד יוזכר, כאמור, כי למעשה לא התייחס בא-כוח המערער לשאלת הוכחת תקינות המכשיר בסיכומיו, ושמא זנח טענה זו. בית-משפט קמא קבע כאמור את אשר קבע בענין זה, על-סמך החומר שהובא בפני
ו, העדות ששמע ומתן אמון מלא בה. לא מצאתי עילה להתערב במסקנותיו אלו.

ממילא המסקנה היא, כי אין מקום לאפשר פתיחת הדיון, בוודאי לא בבית-משפט זה ואף לא בהחזרת הענין לבית-משפט קמא, לצורך הבאת החומר החסר.

14.
גם לענין הוכחת העמידה בנהלי ביצוע בדיקת הנשיפה, לא מצאתי ממש בטענות המערער.

שני השוטרים, עדי התביעה 2 ו- 3, העידו כי אינם זוכרים את האירוע מעבר לאמור בדו"חות, עליהם חזרו בעדותם. אין בעובדה זו בכדי לכרסם בראיות שהוגשו ובמשקלם, שהרי אין לצפות משוטר אשר בתוקף תפקידו מבצע עשרות, אם לא מאות, בדיקות נשיפה לנהגים העוברים בדרך, כי יזכור כל מקרה ומקרה לגופו שנים לאחר-מכן. לצורך כך קיימת חובת רישום הדו"חות וזכרון הדברים. לצורך מקרים כגון אלה נקבע "כלל הקפאת הזכירה שבעבר" (ע"פ 869/81 מוחמד שניר נ' מדינת ישראל
, פ"ד לח(4) 169; וכן, למשל, בג"צ 3209/06 סמיר שורפי נ' בית המשפט המחוזי בתל-אביב (לא פורסם, ניתן ביום 17.4.06; ועוד). השוטרים נחקרו בחקירה נגדית ולא חזרו בהם או סתרו את האמור במוצגים שהוגשו מטעמם. בית-משפט קמא נתן אמון מלא בדבריהם ובמקצועיותם ואין מקום לפקפק בכך.


גם הטענה בדבר אי-הבאתם לעדות של כל השוטרים שהיו באותה משמרת - דינה להידחות. הלכה היא, כי על התביעה להביא ראיות במידה שתספיק להוכחת האישום ולאו דווקא את כל הראיות האפשריות. בית המשפט דן על-פי מכלול הראיות שהוצגו בפני
ו. אילו סבר המערער כי ראוי להעיד עדים נוספים, ושוטרים ביניהם, רשאי היה לזמנם לעדות מטעמו.


לענין הוכחת חלוף הזמן הנדרש עד לביצוע הבדיקה והתנאים הנוספים – קביעותיו של בית-משפט קמא כי התקיימו התנאים, כולל חלוף 15 הדקות כנדרש, מבוססות הן על המוצגים שהוגשו והן על רקע קביעת מהימנותם של השוטרים. בדו"ח התנועה שנרשם על-ידי עת/1 נכתב, כי המערער נעצר בשעה 02:35. מפלט בדיקת הנשיפה עולה כי תחילת הבדיקה היתה בשעה 02:51. כלומר, חלפו 15 הדקות, כנדרש. אין כל ראייה לטענתו של בא-כוח המערער בדבר "התאמת" רישום השעות על-גבי הדו"חות והעדים אף לא נחקרו בנושא זה.


גם אם לא הוברר בוודאות מעדויות השוטרים בבית-משפט מי מהם הורה למערער לעצור (ומוכנה אני לקבל כי קביעת בית-משפט קמא, שהיתה זו השוטרת דרחי – אינה עולה חד-משמעית מן הראיות) – אין הדבר מעלה או מוריד לענין קביעת שעת העצירה, אשר, כאמור, נרשמה בבירור, ללא מחיקות או תיקונים על-גבי ת/2.


על-גבי המוצגים ת/2, ת/3 ו- ת/6 רשם עת/1 במפורש, כי מולאו כל התנאים הנדרשים לצורך ביצוע בדיקה תקינה ומהימנה. בית-משפט דחה כבלתי-מהימנה את גירסת המערער וחברו, כי אכלו סוכריות ועישנו – ואמנם טענה זו נזנחה גם בפני
.


המערער הודה, כי כחצי שעה קודם לעצירתו בכביש, שתה בירה בפאב "וכמה שלוקים מטוברוג". ריח אלכוהול נדף מפיו מבדיקת הנשיפה שנעשתה לו עלה, כי ריכוז האלכוהול בדוגמת אוויר שנשף היתה 345 מ"ג לליטר אוויר נשוף, דהיינו – מעל "המידה הקבועה" שהיא 240 מ"ג לליטר אוויר נשוף, כפי שנקבע בתקנה 169א(2) סיפא לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ובניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 ולתקנה 169ב לתקנות התעבורה.

"המידה הקבועה" שהוגדרה בתקנה 169א(2), תקפה ועומדת. כל עוד לא שונתה על-ידי מתקין התקנות או בפסיקה חלוטה ומחייבת, הרי היא תקפה ומחייבת. כפי שצויין לעיל, המערער לא העלה כל טענה כנגד "המידה הקבועה" ולא הביא כל ראייה לערער עליה, לא בבית-משפט קמא ואף לא בערעור. תחילתו של תהליך מסויים, שיתכן ויביא בעתיד לשינוי כלשהו ברף האכיפה האמור, אין לה ולא יכולה להיות לה השלכה למקרה שבפני
, שנושא זה לא הועמד בו לדיון כלל.

15.
אשר-על-כן, דין הערעור על הכרעת הדין להידחות.

16.
באשר לענישה – גם בנושא זה לא מצאתי להתערב. בית-משפט קמא לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער,את עברו שאינו מכביד ואת רמת האלכוהול שנמצאה בגופו. ואמנם, למרות ההלכה הפסוקה (ראו, למשל, רע"פ 7507/08 שחר עוזיאל נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם – 22.9.08)) הלך בית המשפט לקראת המערער באופן חריג והפחית מעונש המינימום הקבוע בחוק. אין הצדקה להפחית עוד מעונש זה.

17.
הערעור על כל חלקיו – נדחה.


הבקשה לעיכוב ביצוע הפסילה נדחית אף היא.

ניתן היום,
כ"ט ניסן תש"ע, 13 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.














עפ בית משפט מחוזי 7512/09 דוד מיכאלי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 13/04/2010)