פסקי דין על אפרים גולן | פסקי דין על אילנה גולן | פסקי דין על ישראל אילת ואח' | פסקי דין על בית יערה בע"מ

14605-05/09 תק     18/04/2010




תק 14605-05/09 אפרים גולן, אילנה גולן, ישראל אילת ואח' נ' בית יערה בע"מ








בית משפט לתביעות קטנות בחיפה



18 אפריל 2010

ת"ק 14605-05-09 אילת נ' בית יערה בע"מ
ת"ק 14615-05-09 סלנג'ר נ' בית יערה בע"מ
ת"ק 14631-05-09 גולן נ' בית יערה בע"מ
ת"ק 14642-05-09 גולן נ' בית יערה בע"מ
ת"ק 18312-11-09 אילת נ' בית יערה בע"מ




בפני

כב' השופט
ערן קוטון

תובעים
1. אפרים גולן
2. אילנה גולן
3. ישראל אילת
4. טוניה סלינגר
5. אסתר אילת


נגד

נתבעת
בית יערה בע"מ



פסק דין


חמש תביעות שהדיון בהן אוחד, בגין אי אכיפת החוק למניעת העישון במקומות ציבוריים והחשיפה לעישון, התשמ"ג - 1983 (להלן: "חוק העישון").

התובעים בני משפחה אחת.
אפרים גולן
, טוניה סלינגר ואסתר אילת הינם אחים. אימם, גרפינשטיין ברוניה (להלן: "האם"),
היתה דיירת בבית אבות סיעודי המנוהל ע"י הנתבעת (להלן: "בית האבות").
אפרים גולן
הוא בן זוגה של אילנה גולן
ואסתר אילת היא זוגתו של ישראל אילת.

התובעים נהגו לבקר את האם בבית האבות. בעת ביקוריהם, בשעות הביקור, בשולחן סמוך לשולחן בו ישבו בחברת האם, אחת הדיירות המאושפזת במקום נהגה לעשן.
התובעים פנו לאנשי הצוות בבית האבות, אך טענותיהם לא נענו ולא נעשה דבר להפסקת העישון.
כל אחד מן התובעים הגיש תביעה נפרדת בה עתר לפצותו בסכום של 10,000 ₪.

לטענת הנתבעת, הינה חברה העוסקת בניהול בתי אבות למגורי אוכלוסיה מבוגרת בחיפה ובחזקתה שלושה מעונות. סבורה הנתבעת כי הגשת התביעות היא ניסיון של התובעים לעשות שימוש פסול ונפסד בהליכי בית משפט בדרך של ניסיון לברוא יש מאין תביעה כנגד הנתבעת, תביעה אשר תהווה משקל שכנגד לתביעה שהגישה הנתבעת ביום 10.9.08 כנגד אפרים גולן
, טוניה סלינגר ואסתר אילת. הנתבעת הגישה תביעה כנגד השלושה בגין הפרת הסכם. בהעדר כל טענת הגנה ראויה לתביעה, כך נטען, בחרו התובעים להגיש את התביעות מושא ההליך דנן. הנתבעת מפנה לעובדה כי ביום אחד, בתאריך 21.5.09, הוגשו כתבי התביעה ע"י התובעים. הנתבעת טוענת, כי בכל כתבי התביעה נטענו טענות זהות וסכום התביעה עומד בכולן על סך של 10,000 ₪. כך אף ניתן להבחין כי התביעות כולן נכתבו באותו כתב יד. עוד נטען, כי עסקינן באירועים שקרו כעשרה חודשים לפני הגשת כתבי התביעה ומאז לא היתה כל פנייה אל הנתבעת בהקשר לאותם אירועים. סבורה הנתבעת, כי העובדה שהתביעות הוגשו לאחר למעלה משמונה חודשים ממועד הגשת תביעתה שלה מדברת בעד עצמה ומעלה ספקות רבים בנוגע לתום ליבם של התובעים. משכך, מדובר לדידה ב"מסע נקמה" שפל ונפסד אשר נרקם נגדה, ומהווה ניסיון משפטי נואש להתחמק מקיום הוראות ההסכם שבין הצדדים.
לגופו של עניין טענה הנתבעת, כי בבית האבות ישנם מקומות מוסדרים לעישון בהתאם לחוק העישון. כן קיימים שלטים המורים על איסור העישון, כנדרש בחוק העישון, ושלטים בדבר המקומות המותרים לעישון. משכך, העישון בבית האבות נעשה בצורה מסודרת, בשטחים מבודדים המיועדים לכך, שם ורק שם.
עסקינן בבית אבות הפועל ברישיון משרד הבריאות ותחת פיקוחו ונושא העישון מהווה חלק מהתנאים לקבלת הרישיון מטעם משרד הבריאות. על כן, רישיון בית האבות מוכיח כי בית האבות עומד בכל דרישות המשרד. גם השלטים המצויים בבית האבות נמסרו על ידי משרד הבריאות ונושאים את סמלו.
מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי לא התקבלו אצל איש מעובדי בית האבות תלונות מצד התובעים או מצד כל מבקר אחר בבית האבות. לו היו טענות התובעים נכונות לא היו חוזרים התובעים למקום בו ישבו בחברת האם פעם אחר פעם. לפיכך, ההנחה היא כי לא היה כל גורם אשר הפריע לתובעים לשבת במקומם, שכן במידה וטענתם לעישון נכונה היתה, ניתן היה לעבור לשבת במקום אחר בבית האבות. התובעים אף לא פנו בכתב למנהלי הנתבעת או עובדיה.
עוד נטען, כי לא הוצגה כל ראיה בדבר עישון במקום אסור בבית האבות ולא הוצגה כל ראיה כי בריאות התובעים נפגעה כתוצאה מהימצאות אותה דיירת מעשנת בפעמים בהם בחרו לבוא לבקר את האם. בנוסף, לא הוצגה כל ראיה המגבה את דרישת הפיצוי של התובעים. סכום התביעה הוא בבחינת "זריקת מספרים" לחלל האוויר אשר על פניהם נראים בלתי סבירים. כך או כך, הוסבר כי הנתבעת מקפידה על מניעת העישון במעונותיה, זולת במקומות המיועדים לכך אשר אינם מפריעים לשאר דיירי הבית ומבקריהם.

הנתבעת עתרה להורות על איחוד הדיון בתביעות ובקשתה נענתה.
עובר לדיון שהיה קבוע ליום 29.12.09 הוגשה בקשה לדחיית הדיון מפאת מחלתו של מנהל הנתבעת אשר הוא, כך נטען, "המטפל באופן אישי ובלעדי בתיק". הבקשה נדחתה, אולם במועד הדיון התייצב עו"ד מטעם הנתבעת, חזר על בקשתו של מנהל הנתבעת ואף צירף אישור רפואי.
התובעים התנגדו נחרצות, אך נוכח החשיבות שראיתי במתן הזדמנות ראויה לנתבעת להציג את כלל טענותיה ע"י המנהל, דחיתי את הדיון בכפוף לפסיקת הוצאות.
בדיון הנדחה, באופן תמוה ביותר, לא התייצב מנהל הנתבעת אשר כנטען הוא "המטפל באופן אישי ובלעדי בתיק", כי אם אחות אחראית בבית האבות אשר ברי כי היתה יכולה להתייצב גם במועד הראשון שהיה קבוע לדיון. האחות האחראית טענה כי מנהל הנתבעת נמצא בחו"ל.

במהלך הדיון העיד אפרים גולן
בשם כל התובעים ותובעים נוספים הוסיפו על דבריו.
כן העידה עובדת סוציאלית שעבדה בבית האבות בעבר (להלן: "העובדת הסוציאלית").
נציגת הנתבעת העובדת בבית האבות העידה אף היא וכן זומנה מטעם הנתבעת אישה אשר בעבר בן משפחתה היה דייר בבית האבות, ובהמשך, לאחר פטירתו, שמרה על קשר עם דיירים נוספים בבית האבות ובאה רבות לבקר בו (להלן: "העדה").

התובעים הגישו תמונות רבות של מבואה מסוימת הממוקמת בסמוך לאחת מדלתות הכניסה לבית האבות. לצד אותה מבואה נמצא חדר נוסף בו ניתן לשבת בחברת דיירי המקום. בחדר זה, טענו התובעים, ישבו עם האם בעת ביקוריהם.
במבואה, בחלקה הפנימי, בסמוך לדלת הכניסה, ממוקם שולחן ולצידו שלושה כיסאות. על השולחן הונחה מאפרה בצבע שחור ולצד המאפרה כוס חד פעמית, בה תועדו בדלי סיגריות. באחת התמונות נראית אישה ישובה בכיסא גלגלים העוסקת בעישון.
התובעים הסבירו, כי אותה אישה, אחת מהדיירות בבית האבות, מתניידת דרך קבע על כיסא הגלגלים ממקום אחר בבית האבות למבואת הכניסה המצולמת, ומעשנת במבואה (להלן: "האישה המעשנת"). פניותיהם לאנשי הצוות הושבו ריקם בטענה שמדובר בחולה סיעודית אשר לא ניתן לתקשר עמה והיא מטופלת במקום מזה כחמש שנים. התובעים הבהירו, כי הינם אנשים מבוגרים וחלקם סובלים מבעיות בריאות אשר קיבלו גיבוי ראייתי במספר תעודות רפואיות שהוגשו. הוצגה בפני
התובעים תמונה של פינת עישון הממוקמת בחצר בית האבות, אולם התובעים הסבירו כי לא היו מודעים לקיומה. כן הסבירו, כי לא ניתן היה להוציא את האם מבית האבות לחצר, בשל מזג האוויר וטרדות נוספות. הוברר, כי לא נעשתה פנייה בכתב לנתבעת על מנת שתאכוף את חוק העישון. בנוסף, לא יכולים היו התובעים להצביע על גורם נוסף אשר עישן במבואה האמורה, פרט לאישה המעשנת. התובעים טענו, כי דובר בעישון אינטנסיבי ביותר ובסיגריות רבות אותן עישנה האישה המעשנת מדי ערב.

נציגת הנתבעת העידה, כי עסקינן בדיירת סיעודית אשר לא ניתן לתקשר עמה ואשר בני משפחתה היו מביאים עבורה סיגריות לבית האבות. אנשי צוות בית האבות היו רשאים ליתן לאותה דיירת שלוש סיגריות בלבד מדי ערב. האישה המעשנת נהגה לעשן את הסיגריות מחוץ למבנה, בסמוך לדלת הכניסה, אך כפי הנראה מדי פעם אף עישנה במבואה המצולמת. כך או כך, דלת המבואה פתוחה דרך קבע על מנת שעשן הסיגריות יצא מן המבנה ולא ייכנס לחלל המבואה.
נטען, כי מחוץ למבנה קיימות פינות עישון ומקומות מוצלים והתובעים היו רשאים לצאת עם האם אל מחוץ למבנה בעת הביקור.

העובדת הסוציאלית העידה, כי עסקינן בדיירת סיעודית אשר מעשנת דרך קבע במבואה וזה המקום אותו היא מכירה ובו היא נוהגת לעשן. לא ניתן היה להזיז את האישה המעשנת מן המקום המדובר, במבואה אשר בתוך המבנה, לאור קשיים בתקשורת ונוכח מצבה המנטאלי והקוגניטיבי. משכך, העישון נעשה ע"י האישה המעשנת במבואה הפנימית, בסמוך לדלת הכניסה.

העדה מטעם הנתבעת העידה, כי היתה מגיעה בעבר לבקר בן משפחה שנפטר ונקשרה אל חלק מדיירי בית האבות. לפיכך נהגה להמשיך ולבקר בבית האבות. את האישה המעשנת מכירה העדה שכן אותה אישה פונה למבקרים ומבקשת בתנועות ידיים כי יתנו לה סיגריה. לדברי העדה, באופן אישי היתה מסיעה את האישה המעשנת על כסא הגלגלים אל מחוץ למבנה, ומעשנת עימה בצוותא בפינת העישון. עישון במבואת המבנה לא זכור לעדה.

עיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, שמעתי טענות הצדדים ודברי העדות, התרשמתי מכל המעורבים באופן בלתי אמצעי ושקלתי טיעוני הצדדים.
לסופו של יום סבור אני, כי טענות התובעים מבוססות.

כל התובעים העידו, כי בעת ביקוריהם אצל האם האישה המעשנת עישנה בתחום המבנה ופניותיהם לאנשי הצוות שנכחו במקום אותה עת לא הועילו. עיון בתמונות שצירפו התובעים מעלה, כי אישה על כסא גלגלים יושבת ומעשנת בתוך המבנה בסמוך לדלת הכניסה הסגורה, ולצידה שולחן. על השולחן מונחת מאפרה ולצידה כוס חד פעמית ובה בדלי סיגריות.
נציגת הנתבעת הבהירה, כי אותה אישה מקבלת מידי הצוות העובד במקום שלוש סיגריות מידי ערב. נציגת הנתבעת טענה, כי האישה המעשנת מופנית ע"י אנשי הצוות לעשן מחוץ למבנה אך יתכן כי אירע אירוע בו חרף פיקוח אנשי הצוות עישנה אותה אישה בתחומי המבנה.
גרסה זו נסתרה באופן מפורש ע"י העובדת הסוציאלית אשר הבהירה כי אותה אישה עשנה דרך קבע בפינה הנראית בתמונה בהיותה רגילה לעשן באותו מקום. לדעת העובדת הסוציאלית, ניסיונות להעביר את האישה המעשנת נועדו לכישלון בשל מצבה. גרסת העובדת הסוציאלית מהימנה ולטעמי משקפת נכונה את המצב, בפרט שנציגת הנתבעת העידה כי בשעות הערב על פי רוב היא אינה נמצאת באופן אישי במתחם.
בסמוך למקום ישיבת האישה ובידה הסיגריה, נראים כסאות נוספים. מקבל אני טענת התובעים, לפיה כסאות אלו יועדו לדיירים ולמבקרים נוספים. בין מקום מושבה של האישה המעשנת לבין יתר חלקי המבנה אין מחיצה סגורה שמונעת מאוויר לעבור בין חלקי המבנה, ומטבע הדברים מגיע עשן הסיגריות לחלקים אחרים במבנה, ובפרט למקום בו מוצבים הכסאות עבור דיירי בית האבות ומבקריהם.
כן מקבל אני את טענות התובעים בדבר ביקוריהם האינטנסיביים במקום.
עיון בדו"ח הביקורים שהגישה הנתבעת מגלה, כי כמעט מידי יום, החל ממועד כניסתה של האם לבית האבות, וכלה במועד העזיבה, זכתה האם לביקוריו של אפרים גולן
המצוין כ"בן" בדו"ח הביקורים ושל אחת מבנותיה, המצוינת כ"בת" בדו"ח הביקורים. פעמים רבות ביקרו את האם בן ובת. בפועל נספרו 134 ימי ביקור של "בן" ו/או של "בת" או של שניים מהם במאוחד, לעיתים גם של "נכדה" או של "חתן".
העובדת הסוציאלית הסבירה, כי היתה אחראית על הרישום אך לרוב לא עבדה במהלך השבת. יחד עם זאת, נרשמו ביקורים גם בימי השבת.
הוברר, כי האישה המעשנת קיבלה מכסת סיגריות יומית, שלוש במספר, מידי אנשי הצוות. משכך, ניתן היה לפקח על האופן בו בוצע העישון ועל המקום בו עשנה אותה אישה. כך בנקל, עם מתן הסיגריה, יכול היה איש הצוות שנתן את הסיגריה, להסיע את האישה אל מחוץ למבנה ולשהות בחברתה במשך הדקות הספורות בהן עישנה. אלא שהרושם המתקבל הוא כי לאנשי הצוות לא היה כל עניין לבצע את הפיקוח המתבקש. העדה העידה כי האישה המעשנת פנתה אל באי המקום וביקשה בתנועות כי יתנו לה סיגריה. לא הובהר אם וכיצד מנסים אנשי הצוות למנוע ממנה עישון נוסף מעבר למכסת הסיגריות אשר קיבלה, ונהיר וברור כי עישון הסיגריות נעשה בתחומי המבואה הפנימית.

תכליתו של חוק העישון, כמפורט בסעיף 1א, היא למנוע את העישון במקומות ציבוריים ואת חשיפת הציבור לעישון הגורמת למוות, למחלות ולנכות.

מתחת לכיתוב ובו שם הנתבעת, בכניסה לבית האבות, מצוין מפורשות כי המקום הוא "בית חולים". גם אם אין מדובר בבית חולים במשמעותו הדווקנית, עסקינן ב"מקום ציבורי" כהגדרתו בחוק העישון, גם לאור האמור בפסקה 14 לתוספת לחוק העישון.
הנתבעת אף לא טענה, כי בית האבות אינו מקום ציבורי, בפרט שעליה לעמוד בתנאי רישוי מטעם משרד הבריאות ולאור השלטים שהציבה על קירות המבנה, כמשתקף בתמונות שהוגשו על ידה. יתירה מכך, נראה כי הנתבעת קבעה בחצר בית האבות פינת עישון.
משכך, הרושם המתקבל הוא כי הנתבעת מנסה לאכוף את חוק העישון בתחומה.

יש לבחון אם עמדה הנתבעת בתנאים המחייבים "מחזיק של מקום ציבורי" כמשמעותם בסעיף 2א לחוק העישון.

סעיף 2א(ב) לחוק העישון, מונה תנאים אשר בהתקיימותם רואים את המחזיק במקום הציבורי כמי שעשה כל הניתן למנוע עבירות לפי חוק העישון, כאמור בסעיף 2א(א).
בין היתר, על מחזיק המקום "לנקוט אמצעים סבירים" כדי להבטיח מניעת עבירות על פי חוק העישון.
בדוננו, משהוכח כי האישה המדוברת מעשנת דרך קבע בתוך תחומי בית האבות, עלי לקבוע כי הנתבעת לא נקטה באמצעים סבירים כנדרש על פי דין. בנסיבות שהוכחו, אין די בהצבת שלטים ובקביעת פינת עישון בחצר. אף אין לקבל את טענות הנתבעת בכתב הגנתה, כי העישון מתבצע "בשטחים מבודדים המיועדים לכך, שם ורק שם!" (ר' סעיף 6 לכתב ההגנה).
נראה כי מדובר באישה אשר יש לפקח על התנהלותה בשבע עיניים, הן לאור מגבלותיה, הן לאור העובדה כי לא ניתן לתקשר עימה, והן לאור העובדה כי נוטה היא לבקש בדרכה הייחודית סיגריות מבאי המקום, כדברי העדה.
הצוות העובד במקום, יכול לוודא ואמור לוודא כי האישה המעשנת לא תעשן בתוך המבנה כי אם מחוצה לו בלבד. משהוכח, כי לא נעשה דבר בעניין זה, ובפרט לאור דברי העובדת הסוציאלית, אין אלא לקבוע כי הנתבעת העמידה את שאר הדיירים ומבקריהם בסכנה לחשיפה של עשן סיגריות, מטרה אשר חוק העישון בא למנוע. ברי, כי על הצוות במקום לוודא כי האישה המעשנת לא תעשן בתחומי המבנה ואין מקום לדרוש משאר דיירי המקום ואורחיהם (כדוגמת התובעים ואימם) לצאת אל מחוץ לתחומי המבנה על מנת להימנע מחשיפה לעשן הסיגריות.

התובעים העידו, כי אינם אנשים בריאים, לתמיכה בטענות אלה הוגשו תעודות רפואיות של חלקם. לטעמי, גם אם היו המה אנשים בריאים לחלוטין, לא היה בכך להועיל לנתבעת לאור תכלית החקיקה, אך בנתוניהם האישיים מקבלת התנהלות הנתבעת משנה חומרה.
למעלה מכך, חומרה יתירה באה לביטוי בעובדה כי את בית האבות בכללותו מאכלסים אנשים מבוגרים שאינם בריאים, ועל הנתבעת לנקוט באמצעים קפדניים בהרבה מאשר תליית שלטים. יתירה מכל אלה, הוכח, כי על השולחן במקום העישון המדובר הוצבה מאפרה ולצידה כוס ובה בדלי סיגריות, מעשה זה עומד בניגוד מפורש להוראת סעיף 2ב לחוק העישון.

חוק העישון אוחז אמצעי ענישה ביחס למי שאינו ממלא הוראותיו, אך בדוננו, רשאים התובעים לתבוע את הנתבעת בגין הפרת חובה חקוקה.
עילת התביעה מבוססת איפוא על הפרת חובה חקוקה הקבועה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כאמור בסעיף 63 וזו לשונה -
(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
(ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.

החובה החקוקה שהופרה ע"י הנתבעת, הינה כמצוין לעיל, החובה המוטלת עליה מכוחו של סעיף 2א לחוק העישון. בכל הקשור בסעיף 63(ב) לפקודת הנזיקין הנזכר לעיל, יש לפנות שנית למטרת חוק העישון המפורטת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים בסעיף 1א.

לענייננו יפים ונכונים דבריו של ביהמ"ש העליון כנאמר ברע"א 9615/05 אירית שמש נ' פוקצ'טה בע"מ, פורסם באתר משפטי –
"הרשויות צריך שיעשו מלאכתן כפי שהטיל עליהן המחוקק בפיקוח ובאכיפה. ואולם, כבדותה ואיטיותה של פעולת הרשויות מצדיקה לפתוח פתח ל"אכיפה אזרחית", כך שהאזרח האיכפתי המבקש לשמור את בריאותו ובריאות הציבור יוכל להשפיע אף הוא לתקנת הרבים. תביעה בעקבות הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) אף היא דרך לכך, בשעה שענייננו בנזק לאדם, המצטבר והולך. לא למותר להזכיר שסעיף 63(ב) לפקודת הנזיקין קובע כי "בעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני אדם בכלל או של בני אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". אין ספק בכך לענייננו באשר לחוק הגבלת העישון; ראו גם מ' חשין בתוך דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, בעריכת ג' טדסקי, י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, תשל"ז, 106."

אעיר כי הדברים לעיל נכתבו עוד טרם התיקון לחוק העישון ונכונים הם בבחינת קל וחומר, לאחר שתוקן.

מכל נימוקי לעיל, סבור אני, כי התובעים הוכיחו תביעתם, ולאור האמור במכתב ששלח אפרים גולן
לנתבעת ביום 31.8.08 (במ/13 סעיף 14) אין לראות בהגשת התביעות משום "מסע נקמה" כהגדרת הנתבעת. התובעים, ובפרט אפרים גולן
, אסתר אילת וטוניה סלינגר, נחשפו לעישון, בבית אבות בו שהתה אימם. מקום זה אמור לדאוג לבריאותה ולרווחתה של האם וודאי שלא להעמידה בסכנות בריאותיות נוספות למכאובים, אשר הביאוה מלכתחילה לפנות לבית האבות.
אמנם כתבי התביעה, נכתבו בכתב יד אחיד והוגשו בו זמנית לבית המשפט, אך כל אחד מהם נחתם ע"י התובע הרלבנטי וכל אחד מכתבי התביעה מפרט באורח שונה את שחווה התובע המסוים.

אשר על כן, על הנתבעת לפצות את התובעים בגין העוולה שעוולה כלפיהם.
בשאלת הנזק חיווה ביהמ"ש העליון את דעתו בפסיקה המאוזכרת לעיל ולא מצא מקום להנחיות "גורפות" באשר לגובה הפיצויים.
נזקי העישון מטבעם קשים מאוד להוכחה, ועסקינן בנזק מצטבר המתגבש לאורך שנים.

זאת ועוד, עניינו של כל אחד מן התובעים שונה ממשנהו.
כל אחד מן התובעים נחשף לעשן הסיגריות במידה שונה מרעהו.
יתירה מזאת, התובעים באופן גורף עתרו לפצות כל אחד מהם בסכום זהה של 10,000 ₪ ללא שנתנו נימוק כלשהו לדרישתם במהלך הדיון, למעט אחיזה בעצת עורך דין המייצגם בהליך נפרד המתנהל כנגדם.

נזקי התובעים יחושבו איפוא על דרך האומדנא.

לאחר שנאמר כל שנאמר, הנני קובע, כי על הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים כמפורט להלן:
לאפרים גולן
סכום של 2,300 ₪.
לאסתר אילת סכום של 2,000 ₪.
לטוניה סלינגר סכום של 2,000 ₪.
לישראל אילת סכום של 700 ₪.
לאילנה גולן
סכום של 500 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעות ועד מועד התשלום המלא בפועל.

כן תשלם הנתבעת לכל אחד מן התובעים הוצאות משפט בסכום של 250 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תשלח העתקים לצדדים בדואר רשום.



הערה –
התמונות והמסמכים הועברו למזכירות לסריקה.
לאחר הסריקה יישמרו המסמכים הרפואיים ע"י המזכירות למשך 60 יום או עד שפסק הדין יהיה חלוט לפי המאוחר.
התובעים רשאים לקבל לחזקתם את המסמכים הרפואיים המקוריים לאחר שפסק הדין יהיה חלוט.








ניתן היום,
ד' אייר תש"ע, 18 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.














תק בית משפט לתביעות קטנות 14605-05/09 אפרים גולן, אילנה גולן, ישראל אילת ואח' נ' בית יערה בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/04/2010)