פסקי דין על מרדכי קמינצקי | פסקי דין על מירלה קמינצקי | פסקי דין על רוזה שניידר | פסקי דין על שלומית שניידר |

5835/08 א     20/04/2010




א 5835/08 מרדכי קמינצקי, מירלה קמינצקי נ' רוזה שניידר, שלומית שניידר








בית משפט השלום בחיפה



20 אפריל 2010

ת"א 5835-08 קמינצקי ואח' נ' שניידר ואח'






בפני

כב' השופטת
עדי חן-ברק

תובעים
1
.
מרדכי קמינצקי

2
.
מירלה קמינצקי


נגד


נתבעים
1.רוזה שניידר
2.שלומית שניידר




פסק דין


תביעת פינוי ודרישה לתשלום דמי שימוש ראויים בבית עסק המושכר בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

א. מבוא
:

1.
התובעים הינם הבעלים של המקרקעין הידועים כגוש 10838 חלקה 17, ברח' החלוץ 15 בחיפה (להלן: "המקרקעין").
2.
המקרקעין היו בעבר בבעלות יוסף ואסתר קמינצקי ז"ל, שהינם הוריו של התובע 1 (להלן: "המנוחים"). המנוח נפטר בשנת 1983 והמנוחה בשנת 1992. יורשי המנוחים היו שלושת ילדיהם, ובכלל זה התובע
1 ושני אחיו.

התובעת 2 הינה רעייתו של התובע 1.
3.
בשנת 2007 (9/1/07) רכשו התובעים את יתרת 2/3 המקרקעין מאחיו של התובע 1 והפכו לבעלים בלעדיים בנכס.
4.
בבנין שנמצא על המקרקעין הנ"ל השכירו המנוחים, החל מיום 10.6.75, חנות בשטח של כ- 20 מ"ר לבעלה של הנתבעת 1 (להלן: "שניידר"). החנות הושכרה, כאמור לעיל, בשכירות מוגנת על פי חוק הגנת הדייר (בשנת 1975 שלמו שניידר למנוחים דמי מפתח בסך של 160,000 לירות עבור הזכויות).
5.
על פי הסכם השכירות, התחייב שניידר להשתמש בחנות לצורכי קליית קפה או חומרי בנין.
6.
בשנת 1978 הגישו המנוחים תביעת פינוי כנגד שניידר בטענה להפרת הסכם השכירות. תביעתם הסתיימה (בשנת 1979) בהסכם פשרה אליו הגיעו הצדדים, לפיו הפכה הנתבעת 1 לדיירת מוגנת מכוח החוק (נוכח פטירת בעלה – שניידר במהלך ניהול המשפט).

כן נקבע בהסכם הפשרה, ביחס לשימוש המותר בחנות, כך:
"המושכר ישמש למכירת הסחורות כדלקמן בלבד: קפה, לרבות קלייה וטחינה, תה, קקאו, תחליף חלב וחלב מרוכז לקפה, תבלינים ודברי מזון לטבעונים ולצמחוניים, למעט: פירות וירקות טריים, לחם, דברי מאפה, תוצרת חלב טריה".
וכן: "המושכר לא ישמש כחנות מכולת והדיירת לא תדרוש לראות בו ככזה".
7.
בשתי הזדמנויות שונות (בשנת 1996 ובשנת 2000) פנתה הנתבעת 1 אל יורשי המנוחים וביקשה סכומי כסף עבור פינוי החנות. דרישותיה נדחו על ידם.
8.
הנתבעת 2 הינה כלתה של הנתבעת 1.
9.
בתביעה דנן דורשים התובעים את פינוי הנתבעות מהחנות בגין העילות הבאות:

א. נטישת המושכר.

ב.
הפרת הסכם הפשרה והסכם השכירות.

ג.
אי תשלום דמי שכירות.
10.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה בתיק העידו התובע 1, מומחה מטעמו (רו"ח) וחוקר פרטי. הנתבעות 1-2 העידו בעצמן. כן העיד בנה של הנתבעת 1, שהוא בן זוגה של הנתבעת 2.

ב. טענות הצדדים (בתמצית)
:

התובעים:

11.
הנתבעת 1 העבירה את העסק המנוהל בחנות לידי בנה וכלתה, ומכאן שהיא נטשה את המושכר. הנתבעת מסרה, בענין זה, גרסאות סותרות, וכן יש לתת משקל לחוות דעת רואה החשבון שהוגשה, ממנה עולה כי המשכורת המשולמת לנתבעת 2 אשר מנהלת את העסק הינה נמוכה מאוד ואינה סבירה. כן לא הוכח כי הנתבעת 1 מקבלת את רווחי העסק, והוכח כי היא אינה מעורבת כלל בניהול העסק, בקביעת המשכורות וכד'.
12.
בחנות נמכרים דברי מכולת: גבינות ולחמים, ואף מוצרים שאינם מוצרי מזון: קרם גוף, קרם הזנה, וכו' – מכאן שגם הופר הסכם השכירות והסכם הפשרה.
13.
אין לקבל את פרשנות הנתבעות לפיה האיסור בהסכם הפשרה על מכירת פירות, ירקות, לחם, דברי מאפה ותוצרת חלב טריה, לא התייחס לדברי מזון לטבעונים ולצמחונים, אלא רק למוצרי מזון שאינם לטבעונים ולצמחונים.
14.
הסכם השכירות הופר גם באי תשלום דמי שכירות למעלה מחצי שנה.
15.
אין מקום לתת סעד מן הצדק, נוכח עילת הנטישה.
16.
יש לחייב את הנתבעות בתשלום דמי שכירות ראויים החל מיום 1.1.07.

הנתבעות:
17.
הסכם הפשרה לא אסר מכירת פירות, ירקות, דברי מאפה ותוצרת חלב לטבעונים וצמחוניים שהרי ע"פ האמור בו הותר למכור דברי מזון לטבעונים וצמחוניים, והאיסור בקשר למכירת פירות, ירקות, מאפה וחלב חל רק על מוצרים שאינם לטבעונים וצמחוניים. הדבר גם עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 3 להסכם לפיו החנות לא תשמש כמכולת אלא את קהילת צרכני המזון המיוחדים – טבעוניים וצמחוניים (על מגוון המוצרים היחודיים להם).
18.
גם אם אין לקבל את הפרשנות כאמור לעיל הרי שהתובעים אישרו בהתנהגותם את מכירת המוצרים הנ"ל, ומכאן שאישרו בהתנהגות את שינוי הסכם הפשרה. התובעים נמנעו מלהביא לעדות את אחותו של התובע אשר במשך שנים הגיעה לחנות כדי לגבות את דמי השכירות מהנתבעות, וידעה מה הם המוצרים הנמכרים בחנות - לו סברה כי בחנות נמכרים מוצרים העומדים בניגוד להסכם השכירות או להסכם הפשרה, היתה מוגשת תביעה נוספת.
גם המנוח, שהתגורר מעל החנות, ידע היטב אילו מוצרים נמכרים בחנות, והעובדה שלא מצא לנכון להגיש תביעה נוספת ממועד הגשת הסכם הפשרה ועד פטירתו, מלמדת שיש לקבל את פרשנות הנתבעות להסכם הפשרה או לחילופין לקבל טענתם לשינוי ההסכם בהתנהגות.
19.
מוצרים אחרים שנמכרים בחנות (שאינם צורכי מזון) הם מוצרים שנועדו לטבעונים ולצמחוניים ומכאן שמכירתם אינה עומדת בניגוד לאמור בהסכם הפשרה שהתיר לנהל עסק לטבעונים ולצמחוניים על מגוון המוצרים.
20.
העלאת טענה של אי תשלום דמי השכירות היא חסרת תום לב. התובעים ביקשו להכשיל את הנתבעות בענין זה, משלא הודיעו להן על רכישת הזכויות על ידם. הנתבעות ניסו לאתר את אחותו של התובע שהיתה נוהגת להגיע לחנות ולגבות את דמי השכירות, ומיד כשנודע להן
על רכישת הזכויות על ידי התובע, חזרו לשלם את דמי השכירות במלואם.
21.
לא הוכח כי התגבשה אצל הנתבעת 1 כוונת נטישה: לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. הנתבעת 1 מסרה את ניהול העסק לנתבעת 2, ואולם אין לומר כי בכך נטשה את המושכר. אין לתת משקל לחוות דעת רואה החשבון שהוגשה מטעם התובעים, וכן אין לייחס משקל לחקירת הנתבעת 1 על ידי חוקר מטעם התובעים.
22.
גם אם יימצא כי התקיימה אחת מהעילות הנטענות, אזי יש מקום ליתן סעד מן הצדק -
הנתבעת 1 הינה אלמנה, מצבה הרפואי קשה, והעסק הוא מטה לחמה היחיד.
23.
אם יינתן צו פינוי אזי הוא פועל מכאן והלאה ויש לדחות הדרישה לדמי שכירות ראויים.

ג. דיון והכרעה
:
בפתח הדברים אומר כי לאחר שמיעת הראיות ושקילת טענות ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, ולהלן נימוקיי:

24.
אי תשלום דמי שכירות:

נטען כי החל מיום 1/10/07 חדלה הנתבעת לשלם את דמי השכירות.
הנתבעות לא חולקות על כך ואולם הן טוענת כי כלל לא ידעו כי התובע רכש את
הזכויות בנכס. לטענתן ניסו לאתר את אחותו של התובע, שעד אז נהגה להגיע לחנות ולגבות את דמי השכירות, ומיד כשנודע להן
על רכישת הזכויות על ידי התובע, חזרו לשלם את דמי השכירות במלואם.
25.
התובע אישר במפורש כי אכן לא הודיע לנתבעות על חילופי הבעלות ולא הודיע להן לאן עליהן לשלוח ו/או להפקיד את דמי השכירות:
"ש. אתה לא חושב שהיה ראוי לשלוח ולו מכתב אחד לדיירים שיראו שמהיום אתה בעל הבית ?
ת. הם התקשרו לאחותי ואני בקשר עם אחותי ואחותי אמרה להם את זה. אני קניתי את חלקם ביום 1/1/07 ועד אז אחותי היתה באה למקום פעם בחודש בערך. היא הפסיקה לבוא וכולם ידעו. הם צלצלו אליה והיא הפנתה אותם אלי"
-עמ' 13 שר' 16.
26.
פרט לטענתו כי הדבר היה ידוע להן מאחותו (טענה שהוכחשה על ידי הנתבעות ושלא נתמכה בעדות האחות אשר לא זומנה למתן עדות), לא ניתן על ידו כל הסבר מדוע לא שלח לנתבעות מכתב ו/או דיבר איתן, והדבר מקבל משנה תוקף נוכח העובדה כי מדובר בעורך דין שבוודאי מצופה ממנו לשלוח מכתב המודיע לשוכרים על חילופי הבעלות ועל דרך המשך תשלום דמי השכירות. ודוק – במהלך התקופה בה היה המושכר בבעלות אביו, הקפיד התובע 1 (שטיפל בענינים המשפטיים הקשורים לנכס) לשלוח לנתבעים מכתבים רבים בגין כל העלאה של דמי שכירות.
ברור כי היה על התובע לשלוח לנתבעות מכתב המודיע להן על רכישת הזכויות על ידו, וכי ממועד זה והלאה עליהן להעביר את דמי השכירות לידיו.
27.
ודוק - גם לאחר תקופה מסויימת, משלא התקבלו דמי השכירות לא פנה התובע 1
לנתבעות ולו במכתב אחד:
"ש. מדוע משראית שתקופה מסויימת לטענתך דמי השכירות לא מגיעים לא טרחת לשלוח להם מכתב ?
ת. החובה של הדייר לשלם דמי שכירות. הוא צריך לשלם לבעל הבית, הנתבעים היו מודעים אנשים מאוד משופשפים שידעו מה החובות שלהם"
-עמ' 13 שר' 24.
וכן:
"ש. הרמת טלפון פעם אחת אל הנתבעת ושאלת מה קורה עם שכר הדירה ?
ת. לא"
-עמ' 14 שר' 4.
28.
הנתבעות העידו, מנגד (כאמור לעיל) ועדותן לא נסתרה כי במהלך כל השנים נהגה אחותו של התובע, הגב' אוני להגיע לחנות מידי רבעון ולגבות את הכסף עבור 3 חודשי
שכירות. משזו בוששה להגיע במשך תקופה מסויימת יצרו הנתבעת 2 ובעלה קשר עם
האחות וזו ספרה להם כי נפגעה בתאונת דרכים ומסיבה זו הפסיקה להגיע. כן אמרה
להם כי תבקש מהתובע 1 ליצור עימם קשר אך לא מסרה להם על העברת הבעלות
במושכר לתובעים (ראה האמור בסעיף 15 לתצהיר הנתבעת 1).
יצויין כי מהסכם המכר
שהוצג עולה כי העברת הזכויות בחנות נעשתה כבר ב-1/07, אך הנתבעות המשיכו לשלם את דמי השכירות לאחות התובע 1 עד חודש 10/07, שאז הפסיקה להגיע.
29.
סעיף 21 לחוק השכירות והשאילה מורה לנו כי כל עוד לא נתן המשכיר הודעה לשוכר על העברת זכויותיו לאחר או לא נודע לשוכר ממקור אחר על העברת הזכויות מופטר השוכר מתשלום דמי השכירות. כן ראה האמור בהקשר זה בת.א (ת"א) 1510/95 מימון נ' דנוך לא פורסם – צוטט בספרו של דוד בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר מהד' 2, עמ' 6.
30.
יצויין כי עם הגשת כתב ההגנה שילמו הנתבעות את מלוא דמי השכירות לחודשים 10-12/07 ולאחר מכן גם עבור כל החודשים הבאים.
31.
מסיכום האמור לעיל נראה כי הטענה בדבר אי תשלום דמי שכירות הועלתה בנסיון להכשיר עילת פינוי נוספת, ובחוסר תום לב.
את התנהלות התובע בענין דמי השכירות ניתן ללמוד גם בקשר להמחאה שנתנה הנתבעת 1 ליום 1/4/09 ושהופקדה על ידי התובע ביום 23/4/09. בשל טעות החזיר הבנק את ההמחאה (הנתבעות הציגו מכתב מהבנק המאשר ענין זה), ברם התובע בחר שלא לומר לנתבעת דבר, ורק לאחר חודש שלח, שוב, מכתב המודיע על הפרת ההסכם. יובהר כי מיד כשנודע לנתבעת על אי כיבוד ההמחאה היא דאגה לתשלום הסכום בדרך אחרת – ראה פירוט בסעיף 25 לתצהירה (נ/2).

32.
אי קיום תנאי מתנאי השכירות:
סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר קובע כי עילת פינוי תקום לבעל הבית אם הדייר לא קיים תנאי מתנאי השכירות אשר אי קיומו מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי.
33.
לשון הסכם הפשרה סובלת, לטעמי, גם את הפרשנות המוצעת על ידי הנתבעות ואולם ברור כי בעת החתימה על ההסכם (שנת 1979) כאשר לא היו בשוק מוצרי חלב ומאפים מיוחדים (שניתן לראותם כמוצרים המתאימים לטבעונים וצמחונים), הצדדים לא נתנו דעתם
לאבחנה אותה מבקשים הנתבעים לתת (כאמור בסעיף 17 לעיל).
יחד עם זאת לו היינו נעזרים ב-"טרדן המתערב" לגילוי כוונת הצדדים, והיינו בודקים, בזמן חתימת ההסכם, לו היו קיימים בשוק מוצרים מיוחדים לטבעונים וצמחונים בתחום המאפים, החלב, והפירות והירקות, שאינם נצרכים על ידי קהל הלקוחות הרגיל - היו הצדדים מסכימים כי ניתן יהיה למכור מוצרים מיוחדים אלו לקהל המיוחד של החנות - הצמחוניים והטבעוניים.
דבר זה יכול להלמד מהאמור בסעיף 3 להסכם הקובע כי – "המושכר לא ישמש כחנות מכולת והדיירת לא תדרוש לראות בו ככזה". מסעיף זה עולה בבירור כי למנוח היה חשוב שהחנות לא תשמש כמכולת רגילה, ברם הוא הסכים כי היא תשמש לממכר מוצרי מזון לקהל מיוחד של טבעונים וצמחוניים, ומכאן שסביר לקבוע כי היה מסכים שגם מוצרי חלב ומאפים מיוחדים לצמחוניים וטבעוניים ימכרו בחנות – דבר שלא יהיה בו כדי להפוך אותה לחנות מכולת, על כל הלכלוך וההמולה שחנות מכולת המוכרת מרכולתה לכל אדם עשוייה לייצר (זאת בשונה ממכירת מוצרים מיוחדים למגזר מצומצם של אנשים).
מעבר לכך אין להתעלם מעדות מר שניידר בתצהירו ובבית המשפט לפיה עובר להכנסת המוצרים הללו לחנות, פנה לעו"ד דר (עורך הדין שייצג את המנוח בהליך בו נוסח הסכם הפשרה) וקיבל את אישורו למכור לחם, גבינות ומוצרי חלב לקהל הצמחונים והטבעוניים.
התובעים יכלו בנקל לבקש ולזמן מטעמם את עו"ד דר על מנת לנסות ולהפריך טענה זו. משלא ביקשו להעיד את עו"ד דר, בענין זה הרי שעדותו של שניידר לא נסתרה והדבר פועל לחובתם.
34.
כל האמור לעיל אף מקבל חיזוק משמעותי גם מהעובדה כי במהלך כל השנים הבאות (החל משנות השמונים) שאז החלו הנתבעות למכור את אותם מוצרים (דברי מאפה וחלב שאינם מיועדים לקהל לקוחות רגיל וכן מוצרים אחרים שאינם מוצרי מזון אך משמשים קהל לקוחות של חנויות טבע) לא הוגשה נגדם תביעה נוספת בטענה להפרת הסכם הפשרה.
הוכח כי המנוח היה נוהג לבקר פעמים רבות בחנות (בית מגוריו היה מעל החנות) ומכאן שסביר לקבוע כי ידע היטב מהי הסחורה הנמכרת בחנות.
אין גם חולק כי במשך שנים רבות לאחר מות המנוח המשיכה אחותו של התובע 1 לפקוד את החנות מידי 3 חודשים לצורך גביית דמי השכירות, ומכאן שאף היא ידעה היטב מהם המוצרים שנמכרים בחנות.

לו חשב מי מהם כי המוצרים הנמכרים אינם תואמים את האמור בהסכם הפשרה בוודאי שהדבר היה נטען על ידם כלפי הנתבעות, והיתה מוגשת תביעה נוספת.
35.
גם בענין זה פועלת לחובת התובעים העובדה כי אחותו של התובע 1 לא הובאה להעיד מטעמו.
36.
אוסיף עוד כי ידיעת המנוח ואחות התובע 1 בדבר המוצרים הנמכרים בחנות, ושתיקתם בקשר לכך מלמדת על ויתור מצד המשכיר על כל טענה הכרוכה בהפרת תנאי השכירות. כאשר ידיעה ושתיקה זו אף מחייבות את מי שבאו במקומו של המשכיר המקורי – ראה האמור בספרו של ד. בר אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר עמ' 24 ועמ' 51:
"ההנחה המונחת ביסודה של תורת הויתור היא שבעל הבית רשאי לבטל את חוזה השכירות ולתבוע את פינוי המושכר, אם אמנם הפר הדייר תנאי מתנאי השכירות שהפרתו מקנה לבעל הבית, ע"פ תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי. אולם אם בעל הבית איננו עומד על זכות זו של ביטול החוזה, הרי היא בטלה מחמת ויתור".
37.
מהנסיבות שתוארו לעיל - אופיו של המנוח אשר כולם העידו לגביו כי היה קפדן והחמיר עם שוכריו (והראיה לכך – הגשת התביעה הראשונה), בצירוף העובדה כי התגורר מעל החנות כך שחזקה כי ידע היטב מהם המוצרים הנמכרים בחנות, בצירוף העובדה שאחות התובע 1 המשיכה לגבות את דמי השכירות כשהיא מגיעה לחנות מידי רבעון ויודעת מה הם המוצרים הנמכרים בה, כאשר לא מוגשת תביעה ו/או תלונה כלשהי בקשר למוצרים הנמכרים – אזי ניתן לומר כי הויתור אינו מתייחס רק לעבר אלא שיש לראותו כהסכמה לשינוי המצב גם כלפי העתיד, דהיינו, כהסכמה מכללא לשינוי תנאי השכירות או שינוי תנאי השכירות בהתנהגות.

38.
נטישת המושכר:

עילת "הנטישה" הינה עילת פינוי יציר הפסיקה, שאינה מופיעה באופן מפורש בסעיף 131 לחוק הגנת הדייר המגדיר את עילות הפינוי, וכפי שנפסק בע"א 977/91 הועדה המקומית לתכנון ובניה נ' נוסיבה פ"ד מו(5) 758:


"עילת הנטישה היא עילת פינוי שהוספה על ידי בתי המשפט לרשימת העילות המנויות בסעיף 131. הרציונל של חוק הגנת הדייר הוא הגנה על הדיירים, כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב כי לא תנתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר כך שיש לו קורת גג, או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על נוטשים את הגנת החוק".

39.
לאור ההשלכות הקשות של הקביעה בדבר "נטישה", הלכה פסוקה היא כי על בית המשפט להשתכנע כי הדייר המוגן נטש את המושכר לחלוטין.
40.
עוד נפסק, והדבר מחוייב ההגיון, כי זיקה בין שוכר עסקי לבין מושכר יכולה להיות פחות אינטנסיבית מאשר הזיקה בין שוכר הגר במושכר מוגן. מי שגר בדירה נמצא בה בתדירות יותר מאשר מי שמנהל עסק – "מקום בו מדובר בבית עסק, אין מקפידים על אותה מידה של זיקה הנדרשת בין דייר לבין מקום מגוריו, וגם שימוש חלקי עשוי להגן בפני
פינוי" -
ת.א. (ראשל"צ) 6852/03 גרין נ' בבר ניתן על ידי כב' הש' ד"ר סורוקר ביום 29/12/05.
.
41.
ודוק - עילת נטישה של דירה שונה מעילת נטישה של בית עסק בכך שבכל הנוגע לבית עסק
-
יכול אדם לנהל את עסקו על ידי אדם אחר - שלוח, ומכאן שהעדרותו מבית העסק אינה מצביעה בהכרח על כך שהוא נטש את המושכר – "באופן רגיל אין אדם יכול לגור בדירה על ידי שלוחו, אך הוא יכול לנהל עסק על ידי שלוח. על כן במרבית המקרים, העובדה, שבעל עסק אינו נמצא באופן פיזי במקום העסק אינה בהכרח מצביעה על כך שהוא נטש את המושכר"-ע"א 554/79 קוטלר נ' אהרון ישר פ"ד לו(1) 810.
42.
ניהול עסק אין פירושו שבעל העסק יימצא במקום בקביעות אלא הוא רשאי לנהלו באמצעות אחר – ע"א (ת"א) 109/52 פס"מ יב(ת) 174, ע"א (ת"א) 581/84 פס"מ תשמ"ו(א) 102,111.

וכן ראה דברי השופט בר אופיר:


"כל מה שדורשים מהדייר כתנאי להגנת החוק, הוא שיתפוס את המקום לצרכי עסקו להבדיל מעסקם של בני אדם אחרים ולהבדיל מהעדר עסק כלשהא, ואם נמצא שהדייר אכן מחזיק במקום, אין לדקדק איתו בדבר מידת השימוש שהוא עושה בו. הכלל הוא שגם שימוש מוגבל בבית העסק משמש הגנה בפני
נטישה ובלבד שהעסק אשר מתנהל במושכר יהיה עסקו של הדייר. ניהול עסק אין פירושו שהדייר (בעל העסק) יימצא במקום בקביעות והוא רשאי גם לנהל באמצעות פקידו או שותפו"-עמ' 124ה' לספרו.

43.
לכל האמור לעיל יש להוסיף כי נטל השכנוע בענין זה מוטל על התובעים לכל אורך הדרך, ואם בסוף הדיון נותר ספק בדבר קיומה של נטישה, פועל הספק לטובת הדייר.
44.
ולעניננו:
התובעים לא עמדו בנטל להוכיח גם קיומה של עילה זו.

הנתבעת 1 אישרה כי אכן הפסיקה לנהל את העסק בעצמה, חדלה מלהגיע למקום ולהיות מעורבת בפרטים הנוגעים לעסק, וזאת נוכח גילה (79) ומצבה הבריאותי (מוכרת כנכה 100% ע"י המוסד לביטוח לאומי ומקבלת קצבת נכות). יחד עם זאת לא הוכח כי העסק נמכר ו/או הועבר לנתבעת 2 באופן שניתן לומר כי הוא ננטש על ידי הנתבעת 1.
45.
למעשה כבר בשנת 1978
נוהל העסק בפועל על ידי בנה של הנתבעת 1 אשר ניהל אותו עבור אימו עד שנת 2000, שאז עקב מחלתו החליפה אותו אשתו - הנתבעת 2.
46.
ע"פ המסמכים שהציגו הנתבעות רשום העסק על שם הנתבעת 1, חשבוניות המס הן על שמה, הנתבעת 1 רשומה כעוסקת מורשת, והיא שמדווחת לפקיד השומה, מגישה וחותמת על שומות מס הכנסה מידי שנה באשר להכנסות והוצאות העסק.
יצויין גם כי כל המכתבים שהוצגו מספקים נשלחו אף הם כשהם ממוענים על שמה של הנתבעת 1 – "רוזה שניידר
".
48.
הנתבעת 2 מקבלת משכורת והוצגו תלושי שכרה.
כן העידו הנתבעות ובנה של הנתבעת 1 כי הנתבעת 1 מקבלת רווחים מהעסק. אומנם לא הוצגו נתונים ברורים ומדויקים באשר לגובה רווחים המשולמים לנתבעת 1, והתברר כי הכסף שהיא מקבלת מועבר לה במזומן -
ברם עדותם ביחס לקבלת כספים מרווחי העסק, ע"פ צרכי הנתבעת, היתה מהיימנה.
ודוק – הנתבעת 1 מקבלת קצבת נכות של המל"ל (סכום שאינו עולה על כ - 2,000 ש"ח, ומכאן שברור כי לצורך תשלום מלוא הוצאותיה היא נזקקת לקבלת כספים מהעסק, ולא די לה בסכומים המשולמים על ידי הביטוח הלאומי, וראה בענין זה עדותה - "אני מחזיקה דירה. אני לבד. אני לוקחת הרבה כדורים שזה עולה הרבה כסף. אני משלמת הכל במזומן. אני לא עם שיקים ולא עם שום דבר רק כסף מזומן"-עמ' 22 שר' 12.

כן ראה האמור בסעיף 23 לתצהירה: "אני בת 78 שנים והחנות היא מקור פרנסתי היחיד, ופרנסת משפחת בני החולה אף הוא".

תכליתו של חוק הגנת הדייר היא, כאמור, להגן על דיירים – "כך שלא יאבדו את..בית העסק שלהם כל זמן שהם עומדים בדרישות שקובע החוק. רציונל זה מחייב כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקור פרנסה אחר" – ע"א 977/91 הועדה המקומית נ' נוסייבה פ"ד מו (5) 758.

במקרה הנדון ברור כי הנתבעת לא מצאה מקור פרנסה אחר אלא הוכח כי היא מנהלת את העסק באמצעות בני משפחתה כאשר היא מפיקה ממנו הנאה ולו מסויימת, כאשר די כי
- "המושכר לא איבד את חיוניותו כמקור פרנסה עבורו" - ת.א. (ראשל"צ) 6852/03 גרין נ' בבר ניתן על ידי כב' הש' ד"ר סורוקר ביום 29/12/05.
49.
עדות החוקר שהובאה מטעם התובעים רק מחזקת האמור לעיל.

בשיחה שערך החוקר עם הנתבעת1 (שיחה בה הזדהה כמי שעורך סקר לגבי חנויות טבע) אישרה
הנתבעת 1 כי יש לה בית טבע ולא תיקנה את החוקר כששאל: "הבנתי שיש לך בית טבע שקוראים לו אמא אדמה.." אלא ענתה: "כן" – עמ' 1 ו-2 לתמליל.
בהמשך הבהירה כי היא לא עובדת שם וכי כלתה אחראית, ושוב הדגישה כי כלתה: "..מנהלת הכל" (עמ' 3) ברם לא אמרה כי היא כבר אינה הבעלים של בית העסק.
הנתבעת אישרה בפני
החוקר, כפי שגם העידה בבית המשפט, כי היא לא מבקרת בחנות
וזאת נוכח מצבה הבריאותי – "אני בקושי הולכת"-עמ' 3 (בעדותה הוסיפה כי היא סובלת מבריחת סידן,
מוגבלת מאוד בהליכה, וכן אובחנו אצלה סימנים ראשונים למחלת אלצהיימר), ו
הבהירה בשיחה עם החוקר כי כלתה אחראית על הכל – בכך אין כדי ללמד על נטישה.
50.
אין גם לייחס משקל כלשהו לאמור בחוות דעת רואה החשבון שהגישו התובעים:

המומחה קבע בחוות דעתו (ת/1) כי מאחר שאחוז הרווח הגולמי נמוך באופן ניכר
מהמקובל בענף,
ומאחר שרואים עליה ניכרת באחוז הרווח בין שנת 2006 ו-2007, אזי
אמינות
הנתונים הכספיים של העסק נמוכה.

כן קבע כי, לכאורה, יש בעסק "כסף שחור", וכי חלק מהותי מרווחי העסק אינם מגיעים
לידי הנתבעת 1 אלא לידי מי שמנהלת בפועל את העסק אשר תלושי שכרה אינם משקפים
את השכר האמיתי שהיא מקבלת.
בחקירת המומחה התברר כי לצורך קביעותיו בענין הרווח הגולמי בקשר עם עסקים דומים הוא דיבר עם פקיד במס הכנסה וקיבל ממנו נתונים.
ברי כי לא ניתן לבסס חוות דעת מומחה על שיחה עלומה עם מפקח ממס הכנסה מבלי שתוכנה הובא במלואו ומבלי שהובא לעדות אותו מפקח במס הכנסה שיוכל לאשר את הנתונים, שלכאורה, נמסרו מפיו.
ודוק-כפי שהעיד המומחה מדובר ב - "ענף לא כל כך שכיח של מכירת מוצרים לחנויות טבע, לקח לו (לפקיד מס ההכנסה-ע.ב.) זמן לבדוק את זה"-עמ' 7 שר' 29 – כך שבוודאי אין להסתפק בקביעה המבוססת על נתון שנמסר בשיחה מבלי שזומן לעדות מי שמסר את הנתון.
גם כשניסה המומחה להבהיר כי המידע שנמסר לו על ידי המפקח ממס הכנסה נבדק גם על ידו ונראה לו סביר ביחס לסוגי חנויות אחרות אותן הוא מכיר, התברר כי בבדיקתו נסמך המומחה על נתונים נושנים והיסטוריים שנלקחו מספר שנכתב בשנת 1982 (עמ' 8 שר' 16).
51.
טענות המומחה בדבר הכנסות "בשחור" לא הוכחו, ולא נסתרה טענת הנתבעות לפיה הנתבעת 1 מקבלת רווחים מהעסק.
52.
באשר לחשבון ממנו משולמים דמי השכירות יובהר כי בעבר שולמו דמי השכירות (לרוב) במזומן, לידה של אחות התובע, שכאמור לעיל, הגיעה לעסק וקבלה את התשלום מהנתבעת 2 – ישירות מכספי העסק. ממועד הגשת התביעה משולמים דמי השכירות מחשבונה של הנתבעת 1.
54.
באשר לחשבון הבנק הוברר כי נעשה שימוש בחשבון בנק הרשום על שמה של אחות הנתבעת 2. הנתבעת 1 ובנה הבהירו כי הדבר נעשה בשל העובדה שבשנים עברו היה חשבונה של הנתבעת 1 מעוקל ומוגבל בשל חובות, כך שהספקים לא הסכימו לקבל המחאות מחשבון זה – טענה זו לא הופרכה על ידי התובעים על אף שניתן היה לעשות כך בנקל.
55.
אין בסתירות שהתגלו בין עדויות הנתבעות (סתירות הנוגעות, בעיקר, לתפקידו של רואה החשבון בעסק, ולתפקידה של הנתבעת 1) כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש על ידי התובעים לעילת הנטישה. יש לייחס סתירות אלו למצבה המנטלי של הנתבעת 1 זאת משהובהר כי היא סובלת מסימנים ראשונים של מחלת האלצהיימר – דבר שאף ניתן היה להתרשם ממנו במהלך עדותה.

לא נעלמו מעיני אי בהירויות מסויימות ביחס לאופן חלוקת הרווחים מהעסק, ואולם יש לזכור כי מדובר בבני משפחה קרובים, כאשר לנתבעת 1 עומדת האפשרות, כבעלת העסק, לתת כספים לכלתה ולבנה, ואין בכך על מנת להוכיח את עילת הנטישה.
ברור כי הנתבעת 1 לא מצאה מקור פרנסה אחר והיא נתמכת ולו באופן חלקי מכספי העסק – מכאן שאין לראותה כמי שנטשה את המושכר.
56.
אוסיף עוד כי בפני
התובעים עמדה האפשרות לזמן כעד מטעמם את רואה החשבון של הנתבעות, שיכול היה לשפוך אור על ענינים כספיים רבים – ברם הם בחרו שלא לזמנו, וגם דבר זה פועל לחובתם (ואזכיר כי נטל ההוכחה מוטל על כתפיהם לאורך כל הדרך).
57.
אין ללמוד על קיומה של עילת נטישה משני המכתבים ששלחה הנתבעת1 לתובע בשנת 1996 ובשנת 2000 בהם הציעה לפנות את החנות תמורת תשלום סכום כסף. בשני המכתבים נרשם במפורש כי גם אם תתקבל הצעתה אזי היא מעונינת להשאר בחנות כשוכרת רגילה.
58.
לסיכום האמור לעיל הנני מורה על דחיית התביעה.

התובעים יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪+מע"מ.

ניתן היום,
ו' אייר תש"ע, 20 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 5835/08 מרדכי קמינצקי, מירלה קמינצקי נ' רוזה שניידר, שלומית שניידר (פורסם ב-ֽ 20/04/2010)