פסקי דין על רותם אלימלך | פסקי דין על איתן-יעקב לובטון

17939-10/09 דמש     25/04/2010




דמש 17939-10/09 רותם אלימלך נ' איתן-יעקב לובטון




נציגי ציבור: פליצ'ה פלד ועמי ברטל

בפני

כב' השופטת אביטל רימון-קפלן
תובעת
רותם אלימלך
, ת.ז.: 200463164
ע"י ב"כ גב' יעל אל נתן

מטעם הסתדרות הנוער העובד והלומד

נגד

נתבע
איתן-יעקב לובטון
, ת.ז.: 033361940
ע"י ב"כ עו"ד ג'מאל פטום

פסק דין
בפני
נו תביעתה של הגב' לימור אלימלך (להלן - התובעת) כנגד מעסיקה לשעבר מר איתן-יעקב לובטון
(להלן-הנתבע) לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, הפרשי הוצאות נסיעה, שווי הפרשות לקרן פנסיה לפי צו ההרחבה הכללי במשק לעניין פנסיה, להפרשי דמי מחלה, לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת בנסיבות סיום עבודתה, וכן לפיצוי בגין עבירה לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר.

העובדות
ואלה העובדות שביסוד המחלוקת נשוא תביעה זו:

1. הנתבע הפעיל במועדים הרלוונטיים לתביעה זו שתי חנויות נעליים בכרמיאל.

2. התובעת הועסקה על ידי הנתבע כמוכרת בחנות הנעליים שבבעלות הנתבע בבכרמיאל, וזאת החל מתחילת חודש 3/08 ועד לסוף חודש 5/09 מועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים כפוף למחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם היה זה הנתבע שפיטר את התובעת כטענת התובעת או שמא כטענת הנתבע היתה זו התובעת שהתפטרה מעבודתה אצל הנתבע.

3. מכל מקום, לא היה חולק בין הצדדים כי התובעת הועסקה במשרה חלקית על פי שעות עבודתה בפועל.
אף לא היה חולק בין הצדדים כי שכר עבודתה של התובעת חושב על פי רישומי שעות עבודה שהעבירה התובעת לנתבע מדי חודש בחודשו.

דיון והכרעה
4. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של התובעת. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע.
התובעת והנתבע נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם בפני
נו ולאחר מכן סיכמו באי כח הצדדים את טענותיהם בעל פה בפני
נו.
נפנה להלן לדון ברכיבי התביעה השונים, נשוא תביעה זו.

התביעה להפרשי גמול שעות נוספות
5. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 1,252.4 ₪ הפרשי גמול עבודה בשעות נוספות ומנוחה שבועית, בגין מלוא תקופת עבודתה.
לטענת התובעת במשך כל תקופת עבודתה עבדה בסה"כ 1,590 שעות עבודה מתוכן 186.5 שעות בתעריף של 125% ו-63.83 שעות בתעריף של 150%.
לתביעתה צירפה הנתבעת את העתקי הדפים החודשיים אשר לשיטתה העבירה לנתבע מדי חודש בחודשו, ובהם פירוט השעות שעבדה לטענתה בכל חודש כאמור (ראה: נספחים א1-א8 לתצהיר התובעת) בצירוף טבלאות שבהן פירטה את דרך החישוב של התמורה המגיעה לה לטענתה בגין כל חודש כאמור.

אי לכך, עתרה התובעת לחיוב הנתבע בהפרשים בגין גמול עבודה בשעות נוספות בין מה ששולם לה בפעל לבין מה שאמורה היתה לקבל במשך כל תקופת עבודתה.

6. מנגד, לטענת הנתבע, אכן מדי חודש בחודשו העבירה התובעת את פירוט שעות עבודתה אל הנתבע ושכרה שולם בהתאם לרישום זה ולשעות שעבדה בפעל.
לטענתו, התובעת מעולם לא הלינה על כך ששולם לה שכר בחסר או כי שעות עבודתה לא חושבו כדין.

7. במסגרת חקירתה הנגדית בפני
נו טענה התובעת, כי השכר ששולם לה תאם את מספר השעות שעבדה בפעל אך לא את גמול השעות הנוספות המגיע בגינן (ראה עדותה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 17-21). כאשר נשאלה מדוע לא הלינה על כך, השיבה כי הנתבע הבהיר לה שהוא לא משלם גמול עבודה בשעות נוספות ובכך הסתיים הדיון בסוגיה זו (ראה עדותה: בעמ' 2 לפרוטוקול ש': 24-25).

הנתבע מצידו חזר והעיד בחקירתו הנגדית, כי התובעת היתה מגישה לו כל חודש את רישום שעות העבודה שעבדה וכי שבדק את השעות שולם לה שכר בהתאם להן (ראה עדותו: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 25-27), ואולם כאשר עומת הנתבע עם הרישומים החודשיים שצורפו לתצהיר התובעת (נספחים א1-א8 לתצהיר התובעת), טען כי אלו אינם הרישומים שמסרה לו התובעת מדי חודש (ראה: בעמ' 7 לפרוטוקול ש': 28 עד עמ' 8 ש': 3), ודוק, לטענתו בעדותו בפני
נו לא נשמרו אצלו הרישומים שהתובעת הגישה (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 15-16).
8. על תביעה לגמול שעות נוספות נפסק:
"התביעה לגמול שעות נוספות היא מתביעות הממון המוגדרות, ואין לפסוק בה לפי אומדנא דדינא או לפי עקרונות של שכר ראוי. התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח לא רק את העובדה שהועבד בשעות נוספות אלא גם את מספר השעות שהועבד כך, על מנת שבית הדין יוכל לפסוק סכום קצוב"

[ראה: דב"ע לב/32-3 מרלן פרומוביץ – ישראל בר אדון, פד"ע ד', עמ' , בעמ' 43-42; ע"ע 300360/98 נחום צמח – ש.א.ש. קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(23), 32; ע"ע 300080/98 כהן אברהם - גביר קבלנים בניה ופיתוח בע"מ, עבודה ארצי, כרך לג(79), 28]
זאת ועוד:
"על התובע גמול שעות נוספות להביא בפני
בית הדין את כל הנתונים העובדתיים הצריכים לקביעת הסכום המגיע, ולהוכיחם [ראה: לז/1-2 תופיק חלד מחמוד – דקל מרקט, ח 343].

משמע, הלכה היא שעל התובע לפרט את תביעתו, לכמת אותה כראוי, ולהוכיח לא רק את עצם עבודתו בשעות נוספות אלא גם - ובמיוחד - את היקפה ואת התשלומים המתחייבים מכך [ראה: דב"ע לב3/32-3 לעיל; דב"ע לה/12-2 עזבון המנוח שמואל נתן כהן ז"ל - אטי רוזנהויסר, פד"ע ו, 307; ע"ע 1059/02 עמיר עבילאה – מדינת ישראל, עבודה ארצי, כרך לג(95),38].
דהיינו:
"מי שתובע תשלום גמול שעות נוספות – עליו להוכיח כל שעה ושעה שעבד, ואם לא יצליח בכך – כמובן שתביעתו תידחה"
[ראה: דב"ע 237/97-3 עזרא שמואלי ואח' - מדינת ישראל, רשות השידור, פד"ע לו, עמ' 577].

9. אין חולק בענייננו כי המסמכים שהוגשו על ידי התובעת אינם דפי נוכחות שנרשמו בזמן אמת, אלא ריכוז שעות שנערך על ידי התובעת מדי חודש.

ודוק, כעולה מרישומי התובעת ואף מן הטבלאות שצירפה, מספר השעות שעבדה התובעת לטענתה, תואם את מספר השעות בגינם שולם לה בכל חודש, ודוק, בחלק ניכר מן התלושים אף מופיע ציון של תשלום גמול עבודה בשעות נוספות.
ברם אולם, לשיטת התובעת, הואיל ובימים מסוימים עבדה מעל מכסת השעות היומית המותרת על פי חוק ובימים מסויימים עבדה בשבת, הרי שעל חלק מן השעות שעבדה ושולמה לה לה תמורתן, מגיע לה בנוסף גם גמול שעות נוספות או ימי מנוחה לפי העניין.

בנסיבות אלו שומה על התובעת להוכיח כל שעה נוספת כהגדרתה על פי חוק שעבדה לטענתה כאמור, ואולם, משלא הוצג בפני
נו רישום שעות עבודתה בפעל אלא רק סיכום חודשי ומשדחה הנתבע את טענת התובעת כי הסיכומים החודשיים שצורפו לתצהירה משקפים את ימי ושעות עבודתה בפעל - אין בידינו לקבוע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת זכאותה לגמול עבודה בשעות נוספות או במנוחה שבועית ועל כן, אין לנו אלא לדחות את תביעתה ברכיב זה לכתב התביעה.

התביעה לפדיון חופשה שנתית ודמי הבראה
10. ברכיבים אלו לכתב התביעה, עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 1,718.48 ₪ בגין פדיון חופשה למשך כל תקופת עבודתה בנתבע, מן הטעם שכלל לא ניצלה חופשה שנתית וכלל לא שולם לה בגין פדיון חופשה במשך כל תקופת עבודתה אצל הנתבע.
כמו כן, עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 1,218 ₪ בגין דמי הבראה מחושבים לפי היקף משרתה החלקי למשך כל תקופת עבודתה בנתבע, מן הטעם שכלל לא שולם לה בגין דמי הבראה במשך כל תקופת עבודתה אצל הנתבע.

11. הנתבע מצידו אינו חולק על כך שמשך תקופת עבודתה של התובעת אצלו, לא שולם לה בגין פדיון/ניצול חופשה או בגין דמי הבראה, אלא שלטענתו, בגין תקופת עבודתה אצלו זכאית התובעת לסך של 1,194 ₪ בגין דמי הבראה ולסך של 1,529 ₪ בגין פדיון חופשה, בלבד.
לא זו אף זו, לשיטתו של הנתבע, בכל מקרה סכומים אלו יש לקזז משווי ההודעה המוקדמת שהיה על התובעת למסור לו בטרם התפטרותה מעבודתה לטענתו, ועל כן לשיטתו אין הוא חייב לתובעת דבר בגין רכיבים אלו, לכתב התביעה.

12. משלא היה חולק בין הצדדים, באשר למשך תקופת עבודתה של התובעת אצל הנתבע והיקפה ולאחר שבחנו את חישובי התובעת בגין רכיבים אלו, לאור היקפי עבודתה כנקוב בתלושי שכרה של התובעת, אשר הופקו על ידי הנתבע - שוכנענו כי הדין הוא עם התובעת בכל הנוגע לחישוב גובה דמי ההבראה ופדיון החופשה המגיעים לתובעת, ועל כן אנו קובעים כי בגין תקופת עבודתה אצל הנתבע זכאית היתה התובעת לסך של 1,718.48 ₪ בגין פדיון חופשה ולסך של 1,218 ₪ בגין דמי הבראה מחושבים.
באשר לטענות הנתבע, בכל הנוגע לזכאותו לקזז סכומים אלו כנגד דמי הודעה מוקדמת, הרי שעל כך יידון להלן בהמשך במסגרת הדיון בנסיבות סיום עבודתה של התובעת אצל הנתבע.

התביעה להפרשי הוצאות נסיעה
13. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הפרשי הוצאות נסיעה לעבודה וממנה בסך כולל של 1,909.64 ₪ לאחר קיזוז הסך של 100 ₪ החזר הוצאות נסיעה ששולם לתובעת מדי חודש בחודשו, למעט בחודש עבודתה הראשון.

וכך, לטענת התובעת בכתב תביעתה ותצהירה עד לסוף חודש 9/08 היא התגוררה בכרמיאל, תחילה ברח' השדמה ולאחר מכן רחוב מבצע בן עמי, והגיעה לעבודה בתחבורה ציבורית או במוניות.
החל מחודש 10/08 ועד לתום תקופת עבודתה, טוענת התובעת כי התגוררה במושב שזור והגיעה לעבודה ברכבה הפרטי.

התובעת צירפה לתצהירה וכתב תביעתה אסמכתאות מהן עולה כי המרחק ממקום העבודה למקומות מגוריה בכרמיאל עולה על 500 מטר ועל שתי תחנות אוטובוס.
כמו כן צירפה התובעת לתצהירה וכתב תביעתה אסמכתאות מאתר האינטרנט של חברת אגד, לפיהן כרטיס חופשי חודשי בתוך כרמיאל במועדים הרלוונטיים לתביעה עמד על סך של 148 ₪, ואף הבהירה מדוע בשים לב למספר ימי עבודתה והיקף שעות עבודתה אצל הנתבע, כרטיס "חופשי חודשי" הוא תעריף התחבורה הציבורית הזול ביותר לצורך הגעה לעבודה וממנה.

בנוסף, צירפה התובעת לתצהירה וכתב תביעתה מפה המתארת את המרחק מן היישב שזור לחנות הנעליים בכרמיאל.
כמו כן לטענתה צירפה אסמכתאות לפיהן מחיר הנסיעה משזור לכרמיאל עמד על 8.10 אלא שאלו לא צורפו.

הואיל ולטענת התובעת מדי חודש שולם לה הסך של 100 ₪ בלבד בגין החזר הוצאות נסיעה והואיל ולטענתה היא היתה זכאית על פי דין להחזר הוצאות בסכום גבוה יותר, עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום ההפרשים כמבואר לעיל בגין מלוא תקופת עבודתה.
ודוק, התובעת הבהירה כי היא אינה עותרת לחיוב הנתבע בהוצאותיה בפעל בגין נסיעות שהיו גבוהות מן הסכומים כאמור לעיל, אלא אך ורק הסכום הוצאות הנסיעה, בהן חייב מעביד להשתתף על פי הוראות הדין.

14. מנגד, לטענת הנתבע בכתב הגנתו ותצהירו, הוא שילם לתובעת את החזרי הוצאות הנסיעה כפי שסוכם ביניהם.
לטענתו עוד, התובעת כלל לא עדכנה אותו שעברה לגור בשזור והוא אינו יודע אם אמנם שם התגוררה.
במסגרת תצהירו הוסיף הנתבע וטען, כי בהזדמנויות רבות הוא היה מסיע את התובעת לעבודה וממנה ברכבו הפרטי ואף מארגן לה הסעה.

15. בחקירתה הנגדית בפני
נו אישרה התובעת כי אמנם לעיתים היה הנתבע מסיע אותה בחזרה מן העבודה ברכבו הפרטי, אך זאת רק בתקופה שהתגוררה בכרמיאל ולא בשזור (ראה עדותה: בעמ' 5 לפרוטוקול ש': 30-32).

הנתבע מצידו אישר בחקירתו הנגדית בפני
נו כי אמנם ידע שהתובעת עברה להתגורר ביישוב שזור וכי אמנם לשזור הוא לא היה מסיע אותה כי היה לה רכב (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 25-28), וכי גם קודם לכן כשהתגוררה בכרמיאל הסיעה רק בחלק מן הימים לדבריו (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 23-24).

16. צו ההרחבה הכללי במשק בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן – צו ההרחבה), קובע את החובה על המעביד להשתתף בהוצאות הנסיעה של עובדיו לפי תעריף תחבורה ציבורית, כאשר תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נקבע בצו ומתעדכן מעת לעת (ראה: סעיפים 2-3 לצו).
כן קובע סעיף 4 לצו, כי:
"הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה" (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.).

ודוק, לעניין הוראות צו ההרחבה נפסק, כי צו ההרחבה מתייחס להיזקקות לתחבורה בכלל ולאו דווקא לתחבורה ציבורית. אמנם שיעור ההשתתפות נקבע ע"פ תעריפי התחבורה הציבורית, ואולם הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית ועושה שימוש ברכבו הפרטי, ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו [ראה: דב"ע נו3/46-3 רונית עילם - אטלס שירותי כח אדם בע"מ פד"ע ל 65, פסקאות 12-13]

17. בענייננו משלא היה חולק בסופו של יום, כי בתחילה התגוררה התובעת בכרמיאל ולאחר מכן ביישוב שזור, ומשעולה מן המפות שצירפה התובעת, כי המרחק מכל אחד מן האתרים הנ"ל למקום העבודה, עולה על 500 מטרים - אין זאת אלא שמבחינה אובייקטיבית המרחק מביתה של התובעת למקום העבודה, מצדיק היזקקות לתחבורה, ועל כן לאור הוראות צו ההרחבה ומכוחן זכאית היתה התובעת, להחזר הוצאות נסיעה עד לתקרת ההחזר הקבועה בצו ההרחבה ובהתאם לתעריף התחבורה הציבורית המוזל ביותר הקיים, וזאת בין אם נסעה לעבודה וממנה ברכבה הפרטי ובין אם נסעה לעבודה וממנה בתחבורה ציבורית.

יתרה מכך, משקבענו כי לאור הוראות צו ההרחבה ומכוחן זכאית היתה התובעת להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לתקרה ולתעריף המוזל הקבוע בצו ההרחבה, אין זאת אלא שהנטל להראות כי זכאות זו נשללה מן התובעת בשל הגעה לעבודה וממנה ברכבו של הנתבע בחלק מן התקופה, מוטל על שכמו של הנתבע.
דא עקא, שהנתבע לא עמד בנטל זה, לא הוכיח ודוק אף לא טען כי הסיע את התובעת בכל התקופה לעבודה וממנה, אלא לשיטתו המדובר היה בחלק מן הימים ואף זאת רק בתקופה שבה התגוררה התובעת בכרמיאל (ראה עדותו: בעמ' 8 לפרוטוקול ש': 22-26).

18. אי לכך, אין זאת אלא שגם אם התובעת אינה זכאית למלוא הוצאותיה בפעל, היא זכאית למצער, להחזר הוצאות נסיעה בהתאם לתעריף המינימאלי שבצו ההרחבה.

ואמנם, בענייננו וככל שהדברים נוגעים לתקופת מגוריה של התובעת בכרמיאל, התובעת ביססה והוכיחה את תביעתה לפי הכרטיס המוזל של כרטיס חופשי חודשי באזור כרמיאל, והנתבע לא סתר את ראיותיה ולא הוכיח אחרת.

אי לכך, בגין תקופת מגוריה באזור כרמיאל החל מחודש 3/08 ועד לחודש 9/08 ועד בכלל, זכאית היתה התובעת להחזר הוצאות נסיעה על פי דין בסך כולל של 1,036 ₪ מאת הנתבע, על פי החישוב שלהלן:
7 חודשים x 148 ₪ לחודש = 1,036 ₪.

בכל הנוגע לתקופת מגוריה של התובעת ביישוב שזור החל מחודש 10/08 ועד לחודש 5/09 ועד בכלל, לא הוכחה בפני
נו כאמור עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית ליישוב וממנו עד למקום העבודה, ואף אין פירוט של הקווים המגיעים מהיישוב שזור למקום העבודה.
בנסיבות אלו, ומשהוכח בפני
נו כי המרחק ממקום מגוריה של התובעת עד למקום העבודה מחייב הגעה בתחבורה ציבורית, כל שנוכל לפסוק לתובעת הוא, למצער, תשלום בשווי של כרטיס חודשי, היינו 148 ₪, ועל כן אנו קובעים שבגין תקופת מגוריה ביישוב שזור החל מחודש 10/08 ועד לחודש 5/09 ועד בכלל, זכאית היתה התובעת למצער להחזר הוצאות נסיעה על פי דין בסך כולל של 1,184 ₪ מאת הנתבע, על פי החישוב שלהלן:
8 חודשים x 148 ₪ לחודש = 1,184 ₪.

19. סיכומם של דברים.
אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, אין זאת אלא שבגין מלוא תקופת עבודתה אצל הנתבע ועל פי הוראות צו ההרחבה, זכאית היתה התובעת לסך הכולל של 2,200 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה.
משלא היה חולק כי בפעל שולם לתובעת הסך הכולל של 1,400 ₪ במשך תקופה זו, אין זאת שהתובעת זכאית להפרשי הוצאות נסיעה בגין מלוא תקופת עבודתה בסך של 800 ₪.

אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסך של 800 בגין הפרשי הוצאות נסיעה לעבודה וממנה למשך כל תקופת עבודתה אצל הנתבע.

התביעה לשווי הפרשות לקרן פנסיה לפי צו ההרחבה הכללי במשק לעניין פנסיה
20. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע להעביר לקרן פנסיה עבור התובעת הפרשות וניכויים שבוצעו משכרה בגין התקופה שהחל מחודש 12/08 ואילך וזאת מכח הוראות צו ההרחבה הכללי במשק לעניין פנסיה מקיפה, ולחילופין לחייב הנתבע בהשבת סכומים שנוכו מן התובעת ובפיצוי בשווי ההפרשות של חלק המעביד שהיה עליו להפריש לקרן הפנסיה.

21. לציין, כי בינתיים לא היה חולק בין הצדדים שלאחר הגשת התביעה הועברו כל הסכומים המתחייבים לקרן הפנסיה על שם התובעת ועל כן משכה התובעת את תביעתה ברכיב זה לכתב התביעה, כך שאיננו נדרשים לדון בו.

התביעה להפרשי דמי מחלה
22. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 406.1 ₪ בגין הפרשי דמי מחלה לתקופת עבודתה בנתבע.
לטענתה, בגין שתי תקופות מחלה, האחת בימים 12-18/4/09 והשניה בימים 12-26/5/09 זכאית היתה התובעת לדמי מחלה בסך כולל של 901.1 ₪, מתוכם שולם לה הסך הכולל של 495 ₪ בלבד, ועל כן עתרה לתשלום ההפרש בסך של 406.1 ₪.

23. לציין, כי הן הנתבע במסגרת חקירתו הנגדית (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 13), והן בא כוחו במסגרת סיכומיו (ראה: בעמ' 12 לפרוטוקול ש': 26-27), הבהירו כי בכפוף להכחשת שאר טענותיה של התובעת, וככל שיתברר כי קיים הפרש בגין דמי המחלה ששולמו תובעת, הנתבע נכון לשלם את ההפרש.

24. ואמנם, לאחר שבדקנו את חישוביה המדוקדקים של התובעת בכל הנוגע לדמי המחלה להם היתה זכאית ואת תלושי השכר בהם שולמו לה דמי מחלה - נחה דעתנו כי הסכומים חושבו כדין ובהתאם להוראות הרלוונטיות לעובד שעתי במשרה חלקית, כך שבגין תקופת המחלה בימים 12-18/4/09 זכאית היתה התובעת לדמי מחלה בסך כולל של 225.3 ₪.
הואיל ובגין תקופה זו שולם לה הסך של 135 ₪ בלבד, אין זאת אלא שבגין תקופה זו זכאית התובעת להפרש בסך של 90.3 ₪.
בגין תקופת המחלה בימים 12-26/5/09 זכאית היתה התובעת לדמי מחלה בסך כולל של 675.9 ₪.
הואיל ובגין תקופה זו שולם לה הסך של 360 ₪ בלבד, אין זאת אלא שבגין תקופה זו זכאית התובעת להפרש בסך של 315.8 ₪, ובסה"כ לסך של 406.1 ₪, ועל כן, בגין תקופת עבודתה אצל הנתבע, זכאית התובעת להפרשי דמי מחלה בסך כולל של 406.1 ₪.

אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסך הכולל של 406.1 ₪ בגין הפרשי דמי מחלה למשך כל תקופת עבודתה אצל הנתבע.

התביעה לפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
25. ברכיב זה לכתב התביעה, עתרה התובעת לתשלום הסך של 3,008 ₪ בגין פיצויי פיטורים ולסך של 2,253 ₪ בגין דמי הודעה מוקדמת, מן הטעם שלטענתה פוטרה על ידי הנתבע לאלתר מעבודתה אצלו.
עוד ציינה התובעת בכתב תביעתה שאם וככל שהנתבע יעביר את מלוא ההפרשות לרבות בגין חלק פיצויי הפיטורים לקרן הפנסיה, הרי שיש להפחית מסכום פיצויי הפיטורים כאמור לעיל את הסך של 209 ₪ ולחייבו התשלום הסך של 2,799 ₪ בגין פיצויי פיטורים.

וכך, לטענת התובעת בתצהירה וכתב תביעתה, בין ה-12/5/09 עד ה-26/5/09 היא שהתה בתקופת מחלה.
לדבריה, במהלך תקופה זו הנתבע יצר איתה קשר טלפוני מספר פעמים וביקש ממנה להעריך מתי היא צופה שתשוב לעבודה מן הטעם שהיעדרותה מטילה עליו נטל כבד בשל הצורך להשאר בחנות במקומה, והיא לדבריה השיבה כי מיד לכשתרגיש טוב יותר היא תחזור לעבודה.
לדבריה, לקראת תום תקופת המחלה, הנתבע יצר איתה קשר ומסר לה כי הוא אינו יכול עוד לעמוד במצב ועל כן הוא לוקח עובדת אחרת במקומה.
לדבריה, היא הוכתה בהלם לנוכח הודעה זו אך למרות זאת ביקשה כי אם כך הם פני דברים ישולמו לה פיצויי פיטורים.
לטענתה, בשיחה זו השיב הנתבע כי פיצויי הפיטורים ישולמו לה במשכורת הקרובה.

עוד טוענת התובעת, כי בסוף מחלתה היא הגיעה לחנות על מנת לקבל את שכרה ואת פיצויי הפיטורים אך הנתבע נעדר מן המקום והעובדת ששהתה במקום מסרה לה שעל פי הוראות הנתבע עליה לחתום תחילה על כתב ויתור על כל תביעה ורק לאחר מכן ישולמו לה הכספים.
לטענתה היא לא הסכימה לעשות כן ואף הודיעה לנתבע בשיחת טלפון שיזמה אליו כי היא מתכוונת לתבוע אותו והוא השיב לה כי היא יכולה לעשות כן.

לטענתה כעבור זמן יצר איתה הנתבע קשר טלפוני והזמינה לבוא לקחת את משכורתה, וכאשר שאלה אותו לפשר העיכוב בתשלום שכרה ואי תשלום פיצויי הפיטורים, השיב לה לפתע הנתבע: "את יודעת מה אני לא מפטר אותך את יכולה לעבוד אצלי במחסן".
לטענתה היא סירבה להצעה זו שכן תפקידה היתה מוכרת נעליים ולדבריה בתצהירה הפעמים היחידות בהן הגיעה למחסן היו אחת לשבועיים שלושה עת הגיעה סחורה חדשה שהיה צורך לסדר.
מכל מקום לטענתה, על כך השיבה הנתבע כי היא אצלו כבר לא תעבוד עם לקוחות ואם היא רוצה עבודה היא יכולה לעבוד במחסן, אך לכך סירבה.

לטענת התובעת, השתלשלות עניינים זו מהווה פיטורים לאלתר המזכים אותה בפיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת שלא נמסרה לה.

26. לטענת הנתבע מנגד בכתב הגנתו ותצהירו, היתה זו התובעת שהתפטרה מעבודתה אצלו ואף ללא הודעה מוקדמת, אותה ביקש לקזז מכל סכום שייפסק לתובעת אם ייפסק.
לטענתו בתצהירו, במהלך תקופת מחלתה של התובעת הוא הודיע לה כי החליט לקחת עובדת נוספת לחנות שתעבוד עם התובעת ולא במקומה, שכן העבודה חייבה עוד עובדת.
יתרה מכך, לטענתו כמעבידה של התובעת יש לו הזכות להעבידה בכל עבודה מה גם שהתובעת עבדה לא פעם במחסן.
לדבריו, התובעת ביקשה ממנו כי לא יעסיק עובדת נוספת ואף ביקשה לעבוד שעות נוספת במקום אותה עובדת, אך לכך הוא לא הסכים ועל כן הודיעה לו התובעת כי היא מתפטרת מעבודתה, וזאת ללא קשר לסירובה לעבוד במחסן, אלא משום שלא נענה לבקשתה לעבוד שעות נוספת במקום אותה עובדת.

27. לציין, כי התובעת נחקרה בחקירה נגדית ממושכת על גירסתה וזו לא נסתרה כהוא זה, יש לומר (ראה עדותה: בעמ' 3 לפרוטוקול ש': 7 עד עמ' 8 ועמ' 6 ש': 16 עד עמ' 7 ש': 3).
מנגד, וככל שהדברים נוגעים לגרסת הנתבע באשר להשתלשלות העניינים שהובילה לסיום עבודתה של התובעת, מצאנו את גרסת הנתבע תמוהה ומעוררת ספקות, ונבאר.

כך, מלכתחילה אישר הנתבע בחקירתו הנגדית, כי העדרותה של התובעת בשל מחלתה הכבידה עליו באופן אישי בשל הצורך להשאר יותר שעות בחנות (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 16-19).
תחילה טען כי בשל כך הוא הביא עובדת נוספת (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 19), לשיטתו עד לחזרתה של התובעת לעבודה (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 21), אלא לשטענתו התובעת היתה זו שלא חזרה לעבודה, וכי כלל לא פיטר אותה באותה שיחת טלפון (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 21-22).

ודוק, לטענתו, לראשונה במסגרת חקירתו הנגדית, הסיבה שהביא עובדת נוספת, היתה מן הטעם שבאותו חודש הוא פתח חנות נוספת בנהריה, כאשר לשיטתו התובעת לא ידעה על כך ולא נתנה לו הזדמנות להסביר לה שבעצם כשאמר לה שתעבוד במחסן (שזה חלק מעבודתה היומיומית) התכוון לכך שזה חלק אינטגראלי מהעבודה בחנות, וכי כוונתו היתה בכלל שהתובעת תנהל את המחסן על מחשב במשרד בקומה השניה של החנות, אך התובעת לא נתנה לו ההזדמנות לתת לה את התפקיד הזה שהוא בעצם קידום בחנות (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 22-29 ובעמ' 10 לפרוטוקול ש': 2).
עוד העיד הנתבע כי כוונתו היתה לתת לתובעת את התפקיד הזה בנוסף לתפקיד שלה כמוכרת (ראה עדותו: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 30-31), וכאשר נשאל האם הייתה לתובעת את האופציה לחזור לעבוד כמוכרת נעלים, השיב שבוודאי (ראה: בעמ' 9 לפרוטוקול ש': 32-33).

עוד טען הנתבע ואף זאת לראשונה בחקירתו הנגדית, כי שבועיים לפני מחלתה הודיע לו התובעת שהיא רוצה לעזוב את החנות מהסיבה שאין לה מספיק שעות, שכן לא ידעה על הקידום הצפוי (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 2-4), והוסיף כי התובעת היתה אמורה להשאר בחנות עם העובדת הנוספת ולנהל אותה הואיל והתובעת היתה "עובדת מצוינת שעבדה כמו שצריך" (ראה: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 5-6).

מכל מקום הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי הוא אמנם דרש מן התובעת לחתום על טופס ויתור זכויות כתנאי לתשלום שכרה האחרון (ראה עדותו: בעמ' 10 לפרוטוקול ש': 7-8).

28. ובכן, על פניו מוצאים אנו קושי ליתן אמון בגרסה זו של הנתבע לפיה הנתבע בכלל התכוון לקדם את התובעת בתפקיד אך התובעת לא נתנה לו הזדמנות להסביר לה זאת.
בכל הכבוד, כשמעביד רוצה לבשר לעובד כי החליט לקדם אותו משום שהוא עובד "מצויין", ישנן דרכים לעשות כן מבלי שהעובד יסבור כי הוא מפוטר ועוד לא נתקלנו מעולם במצב שעובד לא היה מוכן לשמוע ממעבידו כי החליט לקדמו.
לא למותר יהיה לציין, כי כבישת גרסתו זו של הנתבע והעלאתה לראשונה רק בחקירתו הנגדית, איננה מעוררת כל אמון בגרסה זו שמלכתחילה מעוררת תהיות.

מכל מקום, ולנוכח גרסתה המוצקה של התובעת בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודתה והודאתו החלקית של הנתבע כי אמנם נושא העבודה במחסן עלה בשיחה בין השניים - נחה דעתנו כי אמנם בשל המצוקה בה היה נתון הנתבע (אף לשיטתו שלו עצמו) בשל העדרותה ממושכת של התובעת, הוא החליט להביא עובדת אחרת במקום התובעת ועל כן פיטר את התובעת עוד בשיחתם הטלפונית הראשונה.
עוד שוכנענו שכאשר הבין הנתבע כי בכוונת התובעת לתבוע אותו, חזר בו מהחלטתו לפטרה, אך במקום להשיבה לעבודתה כמוכרת בחנות הנעליים, הציע לה לעבוד כעובדת במחסן בידיעה כי תסרב להצעה זו, כפי שאכן אירע בפעל.

29. ודוק, לעניין זה אין בידינו לקבל את סברת ב"כ הנתבע בסיכומיו, לפיה משסירבה התובעת להצעת העבודה לעבוד במחסן יש לראותה כמי שהתפטרה מעבודתה לאלתר, ונבאר.
כלל ידוע בפסיקה הוא כי הפיטורים תופסים מרגע מסירת ההודעה עליהם לעובד, ומאותו מועד הוא בחזקת 'מפוטר', אך ניתוק הקשר החוזי, יחסי עובד – מעביד, נדחה עד לגמר תקופת הודעה המוקדמת [ראה: דב"ע מט/4-15 ההסתדרות הכללית נגד תדיראן בע"מ, פד"ע 386] .

זאת ועוד, כלל ידוע נוסף הוא שהמעביד רשאי לחזור בו מהפיטורים רק בהסכמת העובד [ראה: דב"ע נב/3-215 שוכרי סאלם יעקב עאצי נ' ליר תעשיות ליבידים בע"מ , פד"ע כה 358].ו

לפיכך, ומבחינה מהותית אין עסקינן בענייננו בנסיבות בהן ניתן לראות את הפיטורים כפיטורים שבוטלו שכן בהעדר הסכמה מצד התובעת לביטול הודעת הפיטורים, הפיטורים בעינם עומדים.נ

לא זו אף זו, אלא שכאמור עסקינן בענייננו בפיטורים כאשר במסגרת הודעת ה"ביטול" החד צדדית נדרשה התובעת לחזור לעבוד בעבודה שונה מן העבודה שממנה פוטרה, ואף בתנאים פחותים מן העבודה שממנה פוטרה.
הנה כי כן, אף ביטול חד צדדי של הפיטורים לא היה כאן, כי אם פיטורים חד צדדיים ובסמוך לאחריהם הצעת עבודה אחרת, קרי הצעה להתקשר בהסכם עבודה אחר.ו
למעלה מן הצריך נציין, כי אף ללא האקט המפורש של פיטורים כפי ששוכנענו שנעשה בענייננו, העברת התובעת לתפקיד אחר, שלא בהסכמתה וללא הסמכה מפורשת בחוזה העבודה שבין הצדדים לעשות כן, היה בה משום הפרת החוזה בין הצדדים באופן חד צדדי [ראה לעניין זה: בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא (2) 210 ] .
אלא שכאמור, אין לנו צורך לדון בסיטואציה זו, בהינתן שבענייננו כאמור קבענו כי הנתבע פיטר את התובעת בשיחתם הטלפונית הראשונה.

התוצאה מן האמור לעיל היא איפוא שפיטורי התובעת אף לא בוטלו, אלא כל שנעשה הוא פיטורי התובעת, ולאחריהם הצעת עבודה אחרת, לה כאמור סירבה התובעת.
30. משכך הם פני הדברים, אנו קובעים כי אכן התובעת פוטרה מעבודתה אצל הנתבע לאלתר במהלך שיחתם הטלפונית הראשונה של השניים בסוף חודש מאי 2009 או בסמוך לכך, ועל כן התובעת זכאית לפיצויי פיטורים מאת הנתבע בגין תקופת עבודתה אצלו.

ובאשר לשיעורם של אלו, הרי שכאמור לעיל במשך 15 חודשי עבודתה, הועסקה התובעת בהיקף של 1,590 שעות, ובממוצע 106 שעות לחודש.
שכרה השעתי האחרון של התובעת עמד על סך של 22 ₪ לשעה, ועל כן התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 2,915 ₪, על פי החישוב שלהלן:

106 שעות x 22 ₪ לשעה x 15 חודשים = 2,915 ₪.
12
כאמור, התובעת הדגישה בכתב תביעתה שאם וככל שהנתבע יעביר את מלוא ההפרשות לרבות בגין חלק פיצויי הפיטורים לקרן הפנסיה, יש להפחית מסכום פיצויי הפיטורים הנתבע את הסך של 209 ₪.
משלא היה חולק בין הצדדים כי מלוא ההפרשות לקרן פנסיה שולמו על ידי הנתבע - אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את יתרת פיצויי הפיטורים, לאחר ניכוי הסך של 209 ₪, בסכום כולל של 2,706 ₪.

31. ובאשר לעתירת התובעת לחיוב הנתבע בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, הרי שחרף התוצאה אליה הגענו באשר לפיטוריה של התובעת, שוכנענו שאכן היתה נטושה מחלוקת משפטית אמיתית בין הצדדים, בשאלת הנפקות המשפטית של השתלשלות העניינים במקרה זה, ועל כן אנו מפחיתים את גובה פיצויי ההלנה לשיעור של הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בלבד.

32. באשר לעתירת התובעת לחיוב הנתבע בתשלום דמי הודעה מוקדמת - משקבענו כאמור לעיל כי התובעת פוטרה מעבודתה אצל הנתבע לאלתר בסוף חודש מאי 2009 וכי אין לראות את פיטוריה כפיטורים שבוטלו, אין זאת אלא שהתובעת פוטרה לאלתר מבלי שניתנה לה הודעה מוקדמת.
על פי סעיף 4 (2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן- חוק הודעה מוקדמת) עובד בשכר דוגמת התובעת, בויתקה של התובעת זכאי להודעה מוקדמת של 14 יום.
סעיף 7 (א) חוק הודעה מוקדמת, קובע:
"מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים כאמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת".

מכאן, ולאור שכרה החודשי הקובע של התובעת כמבואר לעיל (2,332 ₪), זכאית התובעת לפיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בגובה 15 יום מחושבים לפי שכרה הממוצע לחודש עבודה, היינו לסך של 1,166 ₪.

אי לכך, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך של 1,166 ₪.

יתרה מכך, משזו קביעתנו אין לנו אלא לדחות את טענת הקיזוז שהעלה הנתבע בדבר קיזוז שווי דמי הודעה המוקדמת שהיה על התובעת למסור כביכול, ועל כן אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים שפסקנו כאמור בסעיף 12 לעיל, בגין פדיון חופשה והבראה.

התביעה לפיצוי לפי סעיף 24 לחוק הגנת השכר.
33. ברכיב זה לכתב התביעה עתרה התובעת לחיוב הנתבע בתשלום הסך של 5,000 ש"ח פיצויים לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, בשל הפרת הוראות סעיף 24 לחוק, מן הטעם שהנתבע לא ציין את מלוא השעות הנוספות שעבדה בתלושי השכר שהפיק לה ומן הטעם שלא קיבלה תלוש שכר עבור חודש 5/09 במועד, הגם שאישרה כי קיבלה תלוש שכר עבור חודש 6/09 לגביו אין חולק כי לא עבדה.

34. לטענת הנתבע מנגד, אין כל יסוד לתביעתה זו של התובעת, שכן שעות העבודה שפורטו בתלוש הן שעות עבודתה של התובעת אצלו.
יתרה מכך, בכל הנוגע להפקת תלוש השכר של חודש 6/09 במקום 5/09 אישר הנתבע כי אמנם תלוש זה הופק בטעות על חודש 6/09 במקום 5/09 וצירף לכתב הגנתו תלוש מתוקן לחודש 5/09.

35. אין בידינו להעתר לתביעתה זו של התובעת, ונבאר.
סעיף 24 לחוק מטיל את החובה על המעביד למסור לעובדו תלושי שכר, במועד שנקבע בחוק.
סעיף 26א(ב) לחוק קובע:
"(1) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעביד מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעביד כאמור;
(2) מצא בית הדין לעבודה כי המעביד ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעביד ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעביד אחרת;
(3) פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר" (ההדגשות הוספו - א.ר.ק.).

וכך, בכל הנוגע לטענת התובעת כי הנתבע הפר את הוראות סעיף 24 לחוק, מן הטעם שלא ציין את מלוא השעות הנוספות שעבדה בתלושי השכר שהפיק לה - הרי כפי שבואר לעיל דחינו את תביעתה של התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית ועל כן, על פניו לא הוכיחה התובעת כי תלושי השכר שהפיק לה הנתבע אינם משקפים את שעות עבודתה בפעל.
למעלה מן הצריך נוסיף לעניין זה, כי הוראות סעיף 26א(ב) אינן מכוונות למקרה של מחלוקת עובדתית/משפטית בין שניים באשר להיקף העבודה המדויק של העובד או שיעור השכר המדויק, אלא וכפי שצוין בסעיף 26א(ב)(1) לחוק לאותם מקרים בהם המעביד "ביודעין" רושם נתונים לא נכונים בתלוש השכר, כך שגם אלמלא דחינו את תביעתה של התובעת לגמול עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית, אין בידינו לקבל את פרשנותה של התובעת לסעיף זה לחוק, לפיה כביכול בכל מקרה שייפסקו לעובד הפרשי שכר או זכויות בגין תקופת עבודתו, באופן אוטומטי יהיה העובד זכאי גם לפיצוי לפי סעיף 26א(ב) לחוק, אלא הנכון הוא כי יש להוכיח בכל מקרה ומקרה כי התקיימו יסודות הסעיף, היינו כי מדובר בסילוף מכוון של תלושי השכר של העובד.

ובאשר לטענת התובעת כי הנתבע הפר את הוראות סעיף 24 לחוק, מן הטעם שלא מסר לה את תלוש השכר עבור חודש 5/09 במועד - הרי שגם בעניין זה הוראות סעיף 26א(ב)(1) אינן מכוונות למקרה שבו הופק לעובד תלוש שכר בטעות, אלא לאותם מקרים בהם המעביד "ביודעין" נמנע מלמסור לעובד תלוש שכר עד למועד הקבוע בחוק.
בענייננו, משהוכח כי אכן בטעות חד פעמית בהגדרת התלוש שנמסר במועד לתובעת המדובר, ומשתיקן הנתבע את הטעות, אין זאת אלא שלא הוכחו יסודות סעיף זה לחוק, ואף לא הוכחה החזקה הנקובה בסעיף 26א(ב)(2).

36. אי לכך אין לנו אלא לדחות את תביעתה הקנטרנית והמקוממת של התובעת לחיוב הנתבע בסך של 5,000 ש"ח פיצויים לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר.

37. סוף דבר -
אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, התוצאה היא שתביעותיה של התובעת לתשלום הפרשי גמול שעות נוספות, ולפיצוי לפי סעיף 26א(ב) לחוק הגנת השכר - נדחות.
שאר תביעותיה של התובעת, מתקבלות באופן חלקי ואנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן:
א. פדיון חופשה שנתית בסך של 1,718.48 ₪.
ב. דמי הבראה בסך של 1,218 ₪.
ג. הפרשי הוצאות נסיעה בסך של 800 ₪.
ד. הפרשי דמי מחלה בסך של 406.1 ₪.
ה. פיצויי פיטורים בסך של 2,706 ₪.
ו. דמי הודעה מוקדמת בסך של 1,166 ₪.

הסכומים כאמור לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/6/09 ועד לתשלום המלא בפעל.
כמו כן ולאחר שנתנו דעתנו לחלק התביעה שהתקבל ולכך שהתובעת יוצגה על ידי נציגת ארגון העובדים בתיק זה, אנו מחייבים את הנתבע לשאת בהוצאות התובעת בסך כולל של 750 ₪ בתוספת מע"מ, לתשלום בתוך 30 מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפעל.

ניתן היום, י"א אייר תש"ע, 25 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.


נציג עובדים
פליצ'ה פלד

נציג מעבידים
עמי ברטל

אביטל רימון-קפלן

שופטת
בית דין אזורי לעבודה בחיפה
דמ"ש 17939-10-09 אלימלך נ' לובטון
1 מתוך 16









דמש בית דין אזורי לעבודה 17939-10/09 רותם אלימלך נ' איתן-יעקב לובטון (פורסם ב-ֽ 25/04/2010)