פסקי דין על ריבי צוק | פסקי דין על ארליך שלמה | פסקי דין על אלבוים ישראל |

4737/03 א     16/02/2004




א 4737/03 ריבי צוק נ' ארליך שלמה, אלבוים ישראל




1
בתי המשפט

א 004737/03
בית משפט השלום כפר-סבא
16/02/2004
תאריך:
כב' השופטת ריבי צוק
בפני
:
קרנית בע"מ - חברה לבטוח
בעניין:
התובע
עו"ד גלברד יולנדה

ע"י ב"כ
נ ג ד
הנתבעים
1 . ארליך שלמה

2 . אלבוים ישראל

פסק דין

1. בפני
תביעת חזרה של התובעת (להלן: "קרנית"), שעילתה בפיצויים ששילמה בגין נזקי גוף שנגרמו לצד שלישי (הגברת בלומה גרוב, להלן: "הצד השלישי"), בתאונת דרכים שארעה ביום 9.9.98 (להלן: "התאונה").

2. אין מחלוקת כי :

2.1 הצד השלישי היה זכאי לסכום הפיצוי ששולם לו על ידי קרנית להטבתם של נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונה, הוא סכום התביעה בתובענה שבפני
(ראה פרוטוקול הדיון מיום 12.5.02, שם בעמוד 1 ,שורה 6).

2.2 הצד השלישי נפגע על ידי מכונית (להלן: "המכונית") שהיתה במועד התאונה בבעלות הנתבע 2, ואשר בה נהג הנתבע 1.

2.3 במועד התאונה לא עברה המכונית מבחן רישוי תקף (טסט), וחבותו של המשתמש במכונית, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "ביטוח חובה"), לא בוטחה בכל ביטוח תקף.

3. בהמשך לאמור בסעיף 2 לעיל ולזכות החזרה הנתונה לקרנית על פי סעיף 9 לחוק הפיצויים הוגשה התביעה כנגד הנתבעים.

4. כנגד הנתבע 1, נהג המכונית במועד התאונה, ניתן ביום 10.2.02

פסק דין
בהעדר הגנה (להלן: "פסק הדין").

ביום 6.8.03 התקבלה בקשתו של הנתבע 1 לביטולו של פסק הדין (בש"א 3652/03, להלן: "הבקשה"), שעילתה האחת והיחידה בטענת העדרה של מסירה כדין.

התובעת התנגדה לביטולו של פסק הדין, ולתגובתה צורפו תצהירים המעידים על ביצועה של מסירה כדין הן של כתב התביעה, שבוצעה ביום 28.6.01 כפי שעולה מתצהיר החוקר הרצל שהרם, מיום5.7.01, על נספחיו, והן של פסק הדין, אשר נמסר ביום 12.4.03 כפי שעולה מתצהירה של הגברת רוית כהן מיום 1.5.03. יצוין כי המסירות התבצעו במען מגוריו של הנתבע 1, שהינו: מען המגורים שנמסר על ידי הנתבע 1 בהודעתו במשטרה בסמוך לאחר התאונה; אומת על ידי החוקר שביצע המסירה בטרם ביצועה; המען בו פגשו המצהירים דלעיל ברעייתו של הנתבע 1 במועדי ביצוע המסירות; ומען מגוריו של הנתבע 1 כפי שהוא ידוע מידיעה אישית לנתבע 2 (ראה פרוטוקול הדיון מיום 9.11.03, שם בעמוד 2 שורות 23-24 ). בנוסף על כל אלה, משפנה הנתבע 1 לבית המשפט והגיש את הבקשה לא נטען על ידו לכל מען מגורים אחר.

בנסיבות דלעיל, ומהטעמים שפורטו בסעיפים 1 ו- 2 לתגובת התובעת לבקשה, משסרבה רעייתו של הנתבע 1, בת משפחתו המתגוררת עמו, לקבל את כתבי בי הדין (כתב התביעה ופסק הדין, בהתאמה), היו שליחי בי הדין הנזכרים לעיל רשאים להדביק את כתבי בי הדין הנ"ל על דלת דירת מגוריו של הנתבע 1, וכתב התביעה ופסק הדין נמסרו לנתבע 1, במסירה כדין, במועדים שנזכרו לעיל.

הנתבע 1 לא טען כל טענה לגוף העניין כנגד חיובו בסכום התביעה ולא העלה טענת הגנה כלשהי כנגד התביעה.

הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים, לשני מועדים שונים, כאשר הנתבע 1 נמנע מלהתייצב לאלו. דיון ראשון בבקשה נקבע ליום 9.11.03 . הנתבע 2, אשר בקש להעיד את הנתבע 1 כעד מטעמו, מסר כי ברור טלפוני שערך עם הנתבע 1 מאולם בית המשפט העלה כי הנ"ל סבר בטעות כי הדיון נקבע למועד אחר ועותר לדחייתו. לפנים משורת הדין, ונוכח חשיבות עדותו של הנתבע 1 גם לצורך ההכרעה בתביעה כנגד הנתבע 2, נדחה המשך שמיעת הראיות, וכתוצאה מכך ניתנה גם החלטה בדבר דחייתו של מועד הדיון בבקשה, ליום 30.11.03. גם במועד זה לא התייצב הנתבע 1, בין לצורך הדיון בבקשה ובין לצורך מתן עדות. באותו מועד ניתנה החלטתי על דחיית הבקשה, תוך דחיית מתן הנימוקים שפורטו לעיל למועד מתן פסק הדין.

5. בהמשך לאמור לעיל נועדה שמיעת הראיות לצורך ברורה של השאלה שבמחלוקת שבין התובעת לבין הנתבע 2, קרי: חבותו של הנתבע 2 לתשלום סכום התביעה. אין מחלוקת בין הצדדים כי חבותו של הנתבע 2 מותנית בכך שהשימוש ברכב שנעשה על ידי הנתבע 1 במועד התאונה היה על פי רשות שניתנה על ידי הנתבע 2, בין במפורש ובין מכללא ( ראה עמוד 1 לפרוטוקול הדיון מיום 12.5.02, שורות 9-10).

6. לגרסת הנתבע 2:

6.1 הנתבע 2 ביקש למכור את המכונית, ומשכך לא דאג לביצועו של מבחן הרישוי השנתי ולא חידש את ביטוח החובה, ותוקפם של אלה פג כשלושה חודשים לפני מועד התאונה.

6.2 מאחר והנתבע 2 שוהה במרבית שעות היום מחוץ לביתו, ומאחר ולא נהג במכונית, שעמדה ללא ביטוח, העמיד את המכונית ברחוב, בסמוך לישיבה בו עבד באותה עת, על מנת שיוכל להראותה לקונים בכוח. מפתחות המכונית הוחזקו על ידי הנתבע 2 במגירה, לא נעולה, במשרדו שבמקום עבודתו.

6.3 הנתבע 2 לא נהג במכונית, ולא התיר את השימוש בה לכל אדם אחר. דבר העדרו של ביטוח חובה תקף היה ידוע לאנשי המשרד שכן הנתבע הבהיר כי אין ביכולתו לבצע שליחויות עבור המשרד מטעם זה. שניים מחבריו לעבודה של הנתבע 2, שהנתבע 1 לא נמנה עליהם, הורשו והתבקשו על ידי הנתבע 2 להראות את המכונית, בהעדרו, לקונים בכוח.

6.4 הנתבע 1 הינו מכר של הנתבע 2, איננו עובד המשרד, אך מבצע שליחויות ובא ויוצא את המשרד. הנתבע 2 מעולם לא התיר לנתבע 1, במפורש או מכללא, להשתמש במכוניתו.

6.5 ביום התאונה לא היה הנתבע 2 בעבודתו, והנתבע 1 נטל את מפתחות המכונית, ונסע בה, ללא רשותו וללא ידיעתו של הנתבע 2.

6.6 הנתבע 2 למד על נטילתה של המכונית ועל התרחשותה של התאונה, מפי הנתבע 1, למחרת יום התאונה. ביום התאונה, בסמוך לאחריה, שילם הנתבע 1 את תעודת ביטוח החובה בסניף בנק הדואר בנתב"ג, ללא ידיעת הנתבע 2. למחרת היום הועברה המכונית מבחן רישוי שנתי, בידיעת הנתבע 2 ובהסכמתו.

6.7 הנתבע 2, מכר של הנתבע 1 וחברו לעבודה בישיבה, ביקש להמנע מלסייע להסתבכותו של הנתבע 1 כתוצאה מהתרחשותה של התאונה, ומטעם זה לא הגיש תלונה במשטרה בגין השימוש במכונית שלא ברשותו, ולא שיתף את קרנית, לרבות החוקר מטעמה, בפרטי המקרה, תוך תקווה כי הנתבע 1 יחלץ מהצרה שהמיט על עצמו. אולם, לטענת הנתבע 2, בשום שלב לא הודה באשר לא ארע, קרי: רשות שימוש שניתנה על ידו לנתבע 1 במכוניתו, ולא נתן תשובה שקרית לשאלה כלשהי שהוצגה לו (הגם שהוא מודה כי תשובותיו היו מתחמקות ומתחכמות מהטעם שפורט לעיל).

7. לטענת התובעת יש לקבל התביעה גם כנגד הנתבע 2, החב ביחד ולחוד עם הנתבע 1, בתשלום הסכום הנתבע. זאת בשים לב להלכה הפסוקה, אשר יצרה חזקה עובדתית כי כל הנוהג ברכב עושה כן ברשות, כשנטל הראיה לסתירתה של אותה חזקה רובץ לפתחו של הנתבע 2; בשים לב לכך שההרשאה בה עסקינן יכול שתינתן בכל צורה ובכל גוון, בין הרשאה מפורשת ובין הרשאה מכללא, כשדי גם בהתנהגות שיש בה הסכמה והשלמה עם השימוש במכונית, ואשר יכולה לבוא לידי ביטוי באי מניעת השימוש; ובשים לב למכלול הנסיבות, כפי שהן עולות מהראיות, מהן יש להסיק דבר קיומה של הרשאה בפועל, ולחלופין, הרשאה מכללא, הכל כמפורט להלן.

7.1 לטענת התובעת אין ליתן אמון בגרסתו של הנתבע 2 בדבר העדרה של הרשאה לנתבע 1 לנהוג במכונית וזאת בהיותה גרסה כבושה, אותה נמנע הנתבע 2 להעלות בפני
קרנית בכל עת, עד לנקיטתו של ההליך המשפטי, וזאת חרף חקירה שנוהלה על ידי קרנית ודיווחים שנשלחו אליו על ידי קרנית בדבר התביעה שהוגשה על ידי הצד השלישי.

7.2 לטענת התובעת אין ליתן אמון בגרסתו של הנתבע 2 בדבר העדרה של הרשאה: בשים לב להתבטאותו של הנתבע 1 בחקירתו במשטרה כי המכונית שייכת ל"חברו", ללא רמז כלשהו להעדר הרשאה; בשים לב להעדרה של תלונה שהוגשה על ידי הנתבע 2 בגין שימוש ללא רשות שנעשה במכוניתו; ובשים לב לשיתוף פעולה לכאורי בין הנתבעים, לאחר קרות התאונה, הבא לידי ביטוי בתשלום תעודת ביטוח החובה כשלוש שעות לאחר התאונה וקיומו של מבחן הרישוי השנתי למחרת היום.

7.3 לטענת התובעת קיימת הודאת בעל דין של הנתבע 2, בדבר קיומה של הרשאה לנתבע 1, כפי שעולה מדברי רעייתו של הנתבע 2, אשר נמסרו לחוקר מטעם קרנית.

7.4 לטענת התובעת יש לזקוף לחובתו של הנתבע 2 את העובדה כי נמנע מלהביא ראיות כלשהן לתמיכה בגרסתו ביחס לכלל הנסיבות, ובכלל זה עדויות עובדי המשרד בדבר עמידתה של המכונית וידיעתם את האיסור לנהוג בה, ועדויות בדבר העדרו של שימוש קודם במכונית על ידי הנתבע 1 או כל אחר.

7.5 לטענת התובעת אין ליתן אמון בגרסתו של הנתבע 2 בדבר העדר הרשאה בשים לב לחוסר העקביות שבגרסתו, הבא לידי ביטוי בכך שבפתח הדברים, וכפי שבא לידי ביטוי בכתב ההגנה, הכחיש את עצם בעלותו במכונית, טענה ממנה חזר בהמשך הדברים, ומטענתו בפני
החוקר בדבר קיומו של ביטוח חובה.

7.6 לחלופין בלבד נטען על ידי התובעת כי עצם החזקת מפתחות המכונית במקום העבודה, במגרה לא נעולה, והעמדתה של המכונית בסמוך למקום העבודה, תוך מתן הרשאה לאנשי המשרד להראותה לקונים בכוח, הינה התנהגות ממנה יש להסיק הרשאה מכללא, וזאת אפילו ימצא בית המשפט כי לא ניתן להסיק ממכלול נסיבות המקרה קיומה של הרשאה בפועל.

8. אינני מקבלת טענת התובעת בדבר שימוש בהרשאה במכונית במועד התאונה. הכרעתי זאת נסמכת בעיקרה על התרשמותי מדברי הנתבע 2, במשך מספר דיונים שהתקיימו (בין דיוני קדם המשפט, אותם ניהל הנתבע 2, שלא היה מיוצג בעצמו, ובין עדותו כחלק ממסכת הראיות), והאמון שנתתי בדבריו. להלן אתייחס לטענות התובעת, כפי שפורטו בסעיף 7 לעיל, על מנת להבהיר על שום מה אני סבורה כי אין באלה לחייב את שינויה של המסקנה דלעיל.

8.1 משנתתי אמון מלא בגרסת הנתבע 2 שוב אין זה מעלה או מוריד על מי הנטל להוכחת קיומה או העדרה של הרשאה, שאלה שלה נפקות מכרעת רק מקום שכפות המאזניים מאויינות, וכל האמור לעיל ולהלן שריר וקיים גם בשים לב לחזקה שנקבעה ב-ע"א259/63 אפרים חיים נגד קלקשטיין, פ"ד יח(3)662 על פיה: "כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהרשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי שהוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר".

8.2 אינני סבורה כי יש ליתן משקל של ממש, או אף משקל כלשהו, לטענת קרנית בדבר הודאת בעל דין של הנתבע, הנלמדת מדברי רעייתו, כפי שנטען שהובאו בפני
החוקר מטעם קרנית.

בראש ובראשונה לא הובאה כל עדות קבילה לביסוסה של הודאת בעל הדין הנטענת, שכן רעייתו של הנתבע 2 לא הוזמנה לעדות. הודאת בעל דין אכן מהווה חריג לכלל האוסר על עדות שמועה, אך צריך שתובא בפני
בית המשפט באמצעות עדות קבילה, קרי על ידי עד שקלט בחושיו את הודאת בעל הדין הנטענת, ואילו החוקר מטעם קרנית אינו עד כאמור, באשר הוא חי על פי הנטען מפי רעייתו של הנתבע 2. הנתבע 2 שלא היה מיוצג לא התנגד מפורשות לקבילות הראיה, אך הטעמים שהועלו על ידו במענה לטענת קרנית הינם הטעמים שבבסיס הכלל האוסר על עדות שמועה.

אפילו היתה עדות החוקר בעניין זה עדות קבילה אינני סבורה כי יש לייחס לה משקל וזאת בשל משקלן המצטבר של כלל הנסיבות כדלקמן: טענתו של הנתבע 2 כי רעייתו מכחישה את עצם אמירת הדברים לחוקר, ללא ניסיון של התובעת להעמיד את גרסתה במבחן החקירה על דרך הזמנתה של הרעיה לעדות; טענתו של הנתבע 2 כי לרעייתו לא היה כל בסיס לאמר את הדברים, אם אכן נאמרו, שכן מעולם לא אמר לה כי נסיעתו של הנתבע 1 היתה ברשות, כמו גם העדרה של אמירה מפורשת על ידי החוקר כי הרעיה ייחסה את מקור ידיעתה לדברים מפורשים שנאמרו על ידי הנתבע 2; העדרו של תיעוד אמין של דברי הרעיה על ידי החוקר, כאשר התיעוד היחידי הינו תרשומת שנערכה על ידי החוקר, להבדיל מהודעה בחתימת הרעיה, הקלטה של דבריה וכיוצא באלו. כפי שעולה מחקירתו של החוקר, מר זאב גולדוסר , העדרו של תיעוד כנזכר לעיל נובע מהעובדה כי במועד פגישתו את הרעיה הגיע למקום על מנת לוודא כי הנתבע 2 הינו הבעלים של המכונית (אשר היתה רשומה על שם החברה ממנה נרכשה על ידי הנתבע 2), לא היה מודע להעדרו של ביטוח תקף או לטענת העדר הרשאה (ראה עדות החוקר בעמוד 5 לפרוטוקול הדיון מיום 18.12.02 ), ולמד מפי הרעיה על עובדת הבעלות והמודעות לארוע. בנסיבות אלה אין לייחס משקל לדברי החוקר בדבר דברי הרעיה, ממנה משתמעת נהיגה בהרשאה, אשר ספק אם היתה בידיעתה מעיקרא, ואשר לא הובאה ככתבה וכלשונה, כי אם בתרשומת "חופשית" שנערכה על ידי החוקר.

8.3 אינני סבורה כי יש ליתן משקל כלשהו לכך שגרסת הנתבע 1 במשטרה, בסמוך לאחר התאונה, אינה חושפת נסיבות של נהיגה ללא הרשאה, וברי כי הנתבע 1 יבקש באותו מעמד, להצניע ולטשטש עובדה זאת, לו היתה קיימת, ומכאן שאין להסיק דבר מהתבטאותו בחקירה המשטרתית כי המכונית שייכת ל"חברו ישראל". אם וככל שמדובר בעמדתו וגרסתו של הנתבע 1 הרי שאני סבורה כי המנעותו של הנתבע 1 להתייצב לעדות, חרף הזמנותיו החוזרות ונשנות, תומכת דווקא בגרסתו של הנתבע 2. התרשמתי כי הנתבע 2 חזר ועתר להזמנתו לעדות של הנתבע 1, ועשה מאמץ כן לנסות ולהביאו לעדות, לא בשל קנוניה בין שניים אלו (שכן אז היה מתייצב הנתבע 1 או מוסר עדות במתכונת זאת או אחרת), כי אם בשל האמונה כי אם וכאשר יעלה בידו לגרום לעדותו של הנתבע 1 יעיד הנתבע 1 אמת, ובכך יאמת את גרסתו. נדמה כי הנתבע 1 נמנע מלהתייצב משום שיקולים שהיו כרוכים בהליכים שננקטו נגדו, ולא בשל חוסר יכולתו לסייע בידי חברו, כפי הצגת הדברים על ידי קרנית.

8.4 הדין עם התובעת כי דרך כלל ישמשו גרסה כבושה והתחמקות ממתן גרסה מלאה ואמיתית שיקולים כבדי משפט בהערכת מהימנותן של ראיות. אולם, כך הוא משום החזקה כי למי שדובר אמת אין מה להסתיר, ועוצמת החזקה תלויה גם בטיבם של ההליכים הקודמים, עד כמה היתה חובה למסור בהם גרסה מלאה או שזאת התבקשה באותן נסיבות, והאם ניתן הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות. בענייננו קיבלתי את הסברו של הנתבע 2 להתנהגותו, ומבלי לקבל את אותו הסבר לגופו, קרי: לחוות דעה ערכית לגביו, יש בו להסביר את התנהגותו של הנתבע 2. בין הנתבע 1 לנתבע 2 הכרות קודמת, הם חיים באותה קהילה ומסתובבים באותה ישיבה. הנתבע 1 המיט על עצמו בהתנהגותו אסון כלכלי, סיבך את עצמו בחיוב כספי צפוי גדול, וספק, לפחות בראשית הדרך אם המצב המשפטי ביחס לחבותו של הנתבע 2 נהיר לו עד תום. בנסיבות אלה שיתוף הפעולה עם הנתבע 1 בניסיון להעלים את עצם העובדה של נהיגה ללא ביטוח, בין שהיה שימוש בהרשאה ובין אם לאו, וקבלתה של החלטה שלא לשתף פעולה עם החוקרים מטעם קרנית, תוך מתן תשובות על מנת לצאת ידי חובה, הינו אימוצה של דרך פעולה שאין בה בהכרח להוות ראיה נסיבתית לנהיגה בהרשאה. עוד יצויין כי הגם שהנתבע 2 נהג בהתחמקות וניסיון לטשטש את העובדות, הרי שנמנע מדבר שקר מפורש, ומעולם לא אישר קיומה של הרשאה לנתבע 1 לנהוג במכוניתו.

8.5 אינני מקבלת הטענה כי בגרסתו של הנתבע 2 נפלו פגמי מהימנות נוספים. אינני סבורה כי יש ליתן משקל מכריע לסתירות עליהן הצביעה התובעת בגרסתו, קרי העובדה כי בתחילה טען כי אין הוא הבעלים של המכונית וכן כי השימוש במכונית בוטח בביטוח חובה. טענת הבעלות התייחסה לבעלים הרשום, והנתבע 2 לא היה הבעלים הרשום של המכונית. כמו כן, בד בבד עם טענתו של הנתבע 2 בדבר קיומו של ביטוח, באופן שהלם את נוסחה של השאלה שהוצגה לו, צורפו התעודות המתאימות, לרבות תעודת ביטוח החובה ששולמה ביום התאונה על ידי הנתבע 1. סוף דבר, הנתבע 1 רצה בכל מאודו כי דבר העדרו של ביטוח תקף במועד התאונה לא יתגלה, ועשה ככל שבאל ידו להשגתה של אותה מטרה, אולם אינני סבורה כי קיימת סתירה חזיתית בין פעולתו כאמור לבין השאלה נשוא הדיון, ואינני סבורה כי נהג באופן המחייב המסקנה כי לא ניתן ליתן אמון בגרסתו בדבר העדרה של הרשאה לנתבע 1, כפי שהובאה במהלך הדיון.

עוד אינני סבורה כי יש ליתן משקל מכריע להמנעותו של הנתבע להביא ראיות לתמיכת גרסתו. הנתבע לא היה מיוצג, התרשמתי כי הנתבע עשה מאמץ כן וסביר להזמנתו לעדות של הנתבע 1, הוא האדם העיקרי, שעדותו יכולה היתה לגעת במישרין בשאלה שבמחלוקת. הרלוונטיות של עדים אחרים, בדבר אופן החזקת מפתחות המכונית, שימוש שנעשה או לא נעשה בה על ידי הנתבע 2 או אחרים נמצא בשולי הדברים. כאשר על הנתבע 2 להוכיח יסוד שלילי; כאשר הנתבע עתר בתום הראיות להזמין את עובדי המשרד הנוספים לעדות משלמד על טענתה של קרנית בעניין זה; בהעדר ניסיון מצד קרנית להפריך את דברי הנתבע 2 ביחס לתנאי החזקת המכונית דרך כלל, ללא שימוש בה (אשר לטענת הנתבע 2 מוצאת סיוע בדברי החוקר המשטרתי כי המכונית מאובקת, כפי שנבע לטענת הנתבע מעמידתה ללא שימוש); ומאחר ויחוסה של הבנה לנתבע כי המנעותו מלהביא את אותן ראיות תזקף לחובתו, היא בחזקה שבעובדה, אשר צידוקה היחיד במישור המהימנות ובהנחה כי אדם לא ימנע מהצגתן של ראיות שיש בהן לשרת את עניינו, לא מצאתי לנכון לדחות את גרסת הנתבע, בה נתתי אמון, בשל המחדל הנטען להבאתן של ראיות נוספות לחיזוק גרסתו.

8.6 סוף דבר, עדותו של הנתבע 2 היתה מהימנה עלי ונתתי אמון מלא בגרסתו על פיה המכונית עמדה ללא שימוש, של מאן דהוא, עד למכירתה, וכי בשל העדרו של ביטוח חובה לא התיר לכל אדם ככלל, ולנתבע 1 בפרט, את השימוש במכונית. מהטעמים שפורטו לעיל אינני סבורה כי הנימוקים שהועלו על ידי קרנית מחייבים או אף מצדיקים את נסיגתה של אותה התרשמות ואימוצה של הכרעה העומדת בניגוד לה.

9. משקיבלתי את גרסתו העובדתית של הנתבע 2, אין בעובדות שהוכחו, לבסס גם את טענתה החלופית של התובעת לעניין קיומה של הרשאה מכללא.

כפי שהובהר לעיל אינני סבורה כי מההתנהגות שלאחר התאונה ניתן להסיק אישור בדיעבד לשימוש ברכב, כי אם ניסיון למנוע את הנזקים, בין לנתבע 2 ובין לנתבע 1, בעטיה של התנהגות ובעטיו של ארוע שהתרחשו כבר, ושהיו באותו מועד עובדה מוגמרת.

משקיבלתי את גרסתו העובדתית של הנתבע 2, על מנת לקבל הטענה בדבר הרשאה מכללא יש לקבוע כי ניתן לבסס את הקביעה בדבר קיומה של הרשאה כאמור על עצם השארתם של מפתחות המכונית, במגרה לא נעולה במשרד המצוי בישיבה בה מועסק הנתבע 2, השארתה של המכונית בסמיכות מקום, והרשאתם של שניים מסויימים ואחרים להראות את המכונית לקונים בכוח, הכל תוך המנעות משימוש בה, ותוך שעובדי המשרד מודעים לכך שלא ניתן להשתמש במכונית, בשל העדרו של ביטוח חובה תקף. הגם שהפסיקה העניקה למונח הרשאה מכללא פרשנות מרחיבה אינני סבורה כי יש דמיון בין העובדות דלעיל לבין עובדות פסקי הדין שהובאו בסיכומי הטענות מטעם קרנית, בהם נמצא קיומה של הרשאה מכללא.

בכל פסקי הדין אליהם הפנתה קרנית בטיעונה הוענקה לביטוי היתר שבחוק משמעות מרחיבה, מהטעמים שפורטו שם, שעיקרם: הצורך בהרמוניה תחיקתית עם ההלכות שניתנו ביחס לנהיגה בהרשאה לצורך קביעת קיומו של כיסוי ביטוחי, וההתנהגות הפסולה שברקע הדברים, קרי: מחדלו המהותי של בעל הרכב למלא אחר מצוות החוק לעריכתו של בטוח חובה. אולם הסנקציה כנגד המפר את הוראת החוק לעריכתו של ביטוח חובה מצויה במישורים אחרים, וענייננו בתביעת שבוב של קרנית, המצריכה על פי דין, קיומו של היתר, תהא פרשנותו מרחיבה ככל שתהא. בכל פסקי הדין להם טענה קרנית נלמדה קיומה של הרשאה לשימוש ברכב שניתנה על ידי הבעלים, בין מקיומה של הרשאה ראשונית לשימוש כאמור, תוך קביעה שבדין כי חריגה מדלת אמות ההרשאה הראשונית איננה מוציאה את ההרשאה, מטעמים שבמדיניות שיפוטית מגדר נהיגה בהיתר, ובין מהרשאה שבמחדל, הבאה לידי ביטוי בהסכמה שבשתיקה, באי נקיטתם של אמצעים שיהיה בהם למנוע את השימוש ברכב על ידי המשתמש. אינני סבורה כי אלה התקיימו בענייננו, ולא למותר לבחון את עובדות פסקי הדין הנ"ל, על מנת לעמוד על ההבדל שבין הנסיבות שנדונו באותם מקרים לבין נסיבות השימוש בתאונה נשוא

פסק דין
זה.

בפסקי הדין הבאים הושתתה אחריות הבעלים על היתר ראשוני שניתן למשתמש על ידי הבעלים. ב- ע"א 483/84 "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי נ' אברהם עוזי, פ"ד מא (4), 754, נאמר ( בפסקה 12(ג)): "הנסיעה ביום המקרה היתה לצורך עבודה בשדה, הנעשית על פי הראיות רק על פי הוראת האב, והעובדה שסופה היה במעשה קונדס אינה משנה מכך שתחילתה ברשותו", כשלנסיבה זאת הצטרפה גם הקביעה בדבר רשות מכללא: "הוכח כי מקובל במושב כי נערים צעירים שטרם הגיעו לגיל בו הם כשירים לרשוי נהיגה נוהגים בטרקטור בגלוי בתחומי המושב ובשדותיו, וכי המשטרה יודעת על כך ומעלימה עין. היו גם ראיות על נוהג כזה במשפחת המשיבים עצמם". הוא הדין ביחס ל-ע"א 214/81 מדינת ישראל נ' פחימה חנה ו - 4 אח', פ"ד לט (4), 821, אשר ההלכה שנפסקה בו לעניין קיומו של כיסוי ביטוחי ביחסים עם המבטח אומצה גם בסוגיה נשוא פסק הדין: "על בעל רכב מוטלת חובת הביטוח.... (ובהתאמה בעניננו בעל רכב ייחשב כמי שהתיר השימוש לנהג- ר.צ) מקום שהוא מתיר את עצם השימוש ברכב פלוני, ללא כל קשר לשאלה מהו אופן השימוש שעשה אותו פלוני ברכב". הלכה זאת חזרה ואומצה ב-ע"א 56/84 זוהיר עבדאלעזיז עבדאללה נ' גבריל מורשד סלהב, פ"ד מא (2), 582, בנסיבות דומות לאלו שהתעוררו בפרשת פחימה, ומאותם נימוקי מדיניות. ב-ע"א 494/89 אסרף סיגלית נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (3), 397 נפסק כי עקרון הרשות הראשונית ימשיך ויחול גם כשהחריגה מההרשאה הראשונית באה לידי ביטוי במסירתו של הרכב שהשימוש בו הותר לאדם מסוים לשימוש על ידי אחר. גם ב-ע"א 1340/00 (ת"א) קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' גלגלים אוטו מוטרס בע"מ דינים מחוזי, כרך לג (3)649, היה טעמו של הערעור שהוגש על ידי קרנית (והתקבל) נעוץ בשאלת הפרשנות שניתנה לנטלי הראיה החלים בתביעות מסוג התביעה שבפני
נו, ובכך שדין הערעור להתקבל בשל "הפסיקה הרצופה לפיה די בהרשאה לנהיגה הראשונה כדי לקשור את מתיר השימוש לנהיגה שגרמה לתאונה"(שם בפסקה 3). בהתאמה מצוי שיקול זה בבסיס פסק הדין שניתן בערעור, קרי כי מסירת הרכב והמפתחות לאחר די בה על מנת להקים את חבות השיפוי כלפי קרנית, ללא יכולת לחסות בצילו של מס שפתיים בדבר איסור שימוש, אלא אם ייערך ביטוח. כל האמור בפסקי הדין הנ"ל אינו ישים בענייננו, בדיון בטענה החלופית, בדבר היתר מכללא, אשר העובדות שבסיסו הינן כי המפתחות למכונית ניטלו ללא ידיעתו של הנתבע 2 וללא הרשאתו, וכשהנתבע 2 מעולם לא התיר כל שימוש ברכב, לאחר פקיעת הביטוח, לנתבע 1 או לכל אדם אחר.

בפסקי הדין הבאים, אליהם הפנתה קרנית, הסיק בית המשפט את דבר קיומה של הרשאה מכללא, אשר נלמדה מהתנהגותו של בעל הרכב. ב-ת.א (מחוזי תל אביב) 219/96 רומן רעיה נגד רומן אסף ואח' (צלטנר 11065) נדונה תאונה שהתרחשה עת נפגע אביו של מי שנהג בטרקטור, ללא רשיון, כאשר הטרקטור בבעלות קבוץ מעברות, נמסר לשימוש האב על ידי הקיבוץ, וברשות האב לנהיגתו של הבן. בצד העובדה כי עובדות מקרה זה עונות גם על הקריטריון של הרשאה ראשונית (של הקיבוץ לאב) אשר פורט לעיל, הרי שבאותו מקרה נמצא כי נסיעת אבות עם בניהם, כהכנה ללימוד רשמי של נהיגה על טרקטור, היתה התנהגות מקובלת בקיבוץ, שנעשתה בגלוי, וכי הקיבוץ שלא נקט כל אמצעי יעיל למניעתה השלים עם אותו נוהג, ומכוח אלה למד בית המשפט על קיומו של היתר שבמחדל. ב-ת.א (שלום ת"א) אביטל לרון נגד קרנית ואח' (צלטנר 6767) נדונה תאונה שארעה עת רכבה ידידתו של בעליו של האופנוע על האופנוע, לאחר שמפתחות האופנוע נותרו במצת האופנוע. בעקבות ההלכה שנקבעה ב-ע"א 704/71 אגבריה נגד המאירי ואח', פ"ד כו(1)745, שם הוטלה על מי שהותיר את מפתחות הרכב במצת ללא השגחה, אחריות בנזיקין למעשהו של נהג שלא הורשה על ידו לנהוג, משום שהתערבותו של גורם זר כאמור צפויה באותן נסיבות, הוכרה הרשאה מכללא, תוך שבית המשפט מציין כי הותרתם של המפתחות במצת הרכב באה גם על רקע שימוש קודם באופנוע על ידי אחרים ונורמה של שיתוף בין הנערים בקיבוץ. ב-ע"א (י-ם) 1356/96 ברזני נגד קרנית ואח', תק-מח97(1)2255, לא נקבע אלא כי היתר יכול שילמד גם מהסכמה שבשתיקה ("כשאבא רואה את בנו נוהג ברכב שלו (של האב) ללא בטוח ואינו מונע זאת, אין בכך אמנם היתר מפורש, אלא היתר משתמע, ואולם איש לא יחלוק כי היתר משתמע זה הוא היתר לכל דבר ועניין... בענייננו הסיטואציה אינה חדה כל כך, ואולם בנסיבות המקרה, היא אינה רחוקה מכך.."). גם מהאמור בפסקי הדין הנ"ל לא ניתן ללמוד גזירה שווה לענייננו, כאשר נקודת המוצא העובדתית הינה כי לא נעשה שימוש במכונית, עובר לתאונה, בכל עת בה לא היה השימוש בה מבוטח, וממילא לא ניתן להשתית מסקנה של היתר על הסכמה שבשתיקה, נסיבה שהתקיימה בכל פסקי הדין הנ"ל. אינני סבורה כי יש דמיון בין הותרתם של מפתחות הרכב במצת הרכב לבין החזקתם במגירה, במשרדו של אדם, אפילו הדבר בידיעתם של אחרים. לאחר שנתתי אמון בגרסתו של הנתבע 2 אין לטענה בדבר הרשאה מכללא על מה שתסמוך, להוציא הטענה כי החזקת המפתחות במגרה שבמשרד איננה נקיטתו של אמצעי זהירות מספיק למניעת השימוש מאחרים, באופן שניתן להסיק ממנו היתר שבמחדל. אני סבורה כי פרשנות זאת קיצונית ומרחיקת לכת, כי אין לקבלה, וודאי שאיננה נובעת מהאסמכתאות אליהן הפנתה קרנית ואשר נסקרו לעיל.

10. סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, פסק הדין שניתן במעמד צד אחד כנגד הנתבע 1 יוותר על כנו ואילו התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית בזאת. מאחר והנתבע 2 לא היה מיוצג ובשים לב לחוסר שיתוף פעולה מצידו עם התובעת בשלבים שקדמו לנקיטתו של ההליך המשפטי, אשר מנעו מקרנית לעמוד מבעוד מועד על גרסתו המלאה, לא מצאתי לנכון לפסוק לזכות הנתבע 2 הוצאות משפט.

ניתן היום כג' שבט התשס"ד(16.2.03) בהעדר הצדדים
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים בדואר.
________________
ריבי צוק

- שופטת









א בית משפט שלום 4737/03 ריבי צוק נ' ארליך שלמה, אלבוים ישראל (פורסם ב-ֽ 16/02/2004)