פסקי דין על אברהם אבירם שלומי | פסקי דין על שלמה שלומי | פסקי דין על אינבוקס בע"מ

28311-12/09 תאק     26/04/2010




תאק 28311-12/09 אברהם אבירם שלומי, שלמה שלומי נ' אינבוקס בע"מ








בית משפט השלום בחיפה

תא"ק 28311-12-09 אינבוקס בע"מ
נ' שלומי ואח'
26 אפריל 2010


בקשה מס' 2

בפני

כב' הרשמת
גילה ספרא-ברנע

מבקשים
1.אברהם אבירם שלומי

2.שלמה שלומי
ע"י ב"כ עוה"ד איל מנחם


נגד

משיבה
אינבוקס בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד רמי בלומנפלד


החלטה


בפני
י בקשת רשות להתגונן.

כתב התביעה נסמך על הסכם פשרה מיום 19/9/07 (להלן: "ההסכם"), צילומי שיקים, שנמסרו עפ"י ההסכם וחוללו, וכרטסת הנהלת חשבונות של המשיבה.

המבקשים טענו כי ההסכם נחתם עקב הטעייה ולחץ מצד איש גבייה ששלחה המשיבה, וכי "לא קיבלנו סחורה שסכומה נתבע בתביעה". הא ותו לא.

המבקש מס' 1, מר אבירם שלומי, אף לא צירף תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות.

לאחר הדיון שהתקיים בפני
י, אני קובעת כי אין מקום לקבל את הבקשה, אף לא בתנאי הפקדה.

1.
אי הגשת תצהיר המבקש מס' 1
ככלל לא הייתי דוחה את הבקשה מטעם זה בלבד. נקבע כי "הכלל הוא שהנתבע המבקש רשות להתגונן יתמוך את בקשתו בתצהיר משלו, אלא- אם-כן יכול הוא להראות שהעובדות אינן ידועות לו אלא למצהיר או שיש סיבה אחרת, שאדם אחר זולתו יתן את התצהיר... בעניננו כל מה שנאמר בתצהיר הוא שהעובדות ידועות למצהירה. לא ניתן כל הסבר מדוע לא הגישו המערערים 2 ו-3, שהם בגירים, תצהיר משלהם וכן לא פורטו עובדות כלשהן המביאות את המקרה בגדר אחד מהיוצאים-מן-הכלל, הפוטרים את המערערים ממסירת תצהיר משלהם. כן לא נתבקש הרשם המלומד להתיר הגשת תצהיר אחר שירפא את הפגם" (ע"א 389/74 עזבון המנוחה בת שבע שפילברג נ' שרה בן-ברוך, פ"ד כט(1), 235, עמ' 238-239). ויודגש, בענייננו המצהיר אף לא הצהיר כי העובדות ידועות לו ולא לאחיו, אחיו נכח בדיון וחתם על ייפוי כח להגשת הבקשה, כלומר שהוא תושב הארץ, וזמין למתן תצהיר. לא רק זאת אלא שבחקירת המבקש מס' 2 השיב שההתכתבות נעשתה בין המשיבה לבין אחיו, הוא המבקש שלא מסר תצהיר, בניגוד לטענתו קודם כי הוא כתב וחתם על הצעת הפשרה, מוצג מש/1 (פרוטוקול, עמ' 2 שורות 28-29).

אך כאמור לעיל, ובהחלטתי בפתח הפרוטוקול, מאחר והטענה הועלתה ע"י המשיבה רק בפתח הדיון, וללא שניתנה למבקשים אפשרת להתמודד איתה, לא תידחה הבקשה מטעם המבקש שלא הגיש תצהיר רק מטעם זה. "הכלל החל בעניין זה אינו כלל נוקשה: הוא מותיר בידי בית המשפט שיקול דעת לסטות ממנו במקרים הראויים לכך.
במקרה שלפנינו יש הסבר מספיק למסירת התצהיר על ידי אדם אחר, קרי אבי בכר. בנסיבות המקרה, לאחר שאבי בכר הוציא עצמו מן ההתדינות, לא יהיה זה ראוי לסגור את השער של בית המשפט בפני
המערער בטענה, אשר ביסודה היא בעלת אופי פורמלי, שלא נטענה על ידי הבנק אלא בסוף ההתדינות. זהו, אם כן, מקרה ראוי לעשות בו שימוש בשיקול הדעת המוקנה לבית המשפט, ולא להקפיד עם המערער על שתצהירו אינו מונח כיום בפני
בית המשפט" (ע"א 118/93 גמבש חיים נ' בנק מרכנתיל לישראל בע"מ, פ"ד מח(4), 463, עמ' 478-479).

2.
טענות ההגנה לגופן
הגנת המבקשים לוקה בשניים: האחד, הינה כללית, סתמית ובלתי מפורטת, כנדרש מבקשת רשות להתגונן; השני, ההגנה התבדתה במלואה מחקירת המצהיר, והתגלתה כ'הגנת בדים' גמורה.

א.
הגנה כללית וסתמית
שורה ארוכה של הלכות קבעה כי:
"... נתבע בסדר דין מקוצר המבקש רשות להתגונן, חייב להיכנס לפרטי העניין שעליו מבוססת הגנתו, ואיננו רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות. (ד. בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה שמינית עמ' 155). טענות המבקשים לא היו ראויות להתקבל אף כטענות הגנה בתביעה רגילה, קל וחומר בסדר דין מקוצר, כאשר חובת הפירוט היא מוגברת.

תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984

(להלן: "התקנות") קובעת: "לא די בהכחשה כללית אלא חייב בעל דין לדון במפורש בכל טענה שבעובדה שאין הוא מודה באמיתותה, חוץ מטענה לדמי נזק". טענת המבקש שצוטטה לעיל: "
לא קיבלנו סחורה שסכומה נתבע בתביעה" אינה יכולה להיות אלא הכחשה כללית וסתמית ללא דיון בטענה ומסירת גרסה נגדית, כנדרש. בתקנה 205 לתקנות, המתייחסת לתביעות בסדר דין מקוצר, כדין ספציפי, נקבע כי על המבקש להצהיר ולפרש האם הוא מתכוון להתגונן כלפי כל התביעה או חלקה, ואם נגד חלקה, איזה חלק. המבקשים לא טרחו לפרט מעבר לטענתם המתחמקת, וממנה ברור כי אין הם מכחישים את מלוא התביעה, שלו היו רוצים לעשות כן, היה עליהם לציין זאת.

לגבי הטענה של הטעייה ולחץ, הרי שבנוסף לדרישה הכללית כי לא תהיה הכחשה כללית, ומעבר לדרישת סדר הדין המקוצר להתכבד ולהיכנס לפרטי ההגנה, הרי שהדין קובע כי טענות מסוג זה דורשות פירוט מיוחד. תקנה 78 לתקנות קובעת כי טענות של מצג שווא, תרמית, זדון או השפעה בלתי הוגנת היא טענה המצריכה פרטים, שיש לפרשם. הפרחת המילים "הטעייה ולחץ" לבדה אינה מספיקה כדי להעמיד למבקשים הגנה, לאחר שלא התכבדו לציין מה היו נסיבות ההטעייה והלחץ, איזה אמצעים הופעלו עליהם או על מי מהם, מתי פסק הלחץ, ומה עשו כאשר נודעה להם ההטעייה או כאשר פסקה הכפייה.

ב.
הגנת בדים
בחקירת המצהיר קרסה כל ההגנה, שמלכתחילה לא היתה ראוייה לדיון.
המצהיר הודה בבירור ברכישת סחורה מהמשיבה (פרוטוקול, עמ' 1, שורות 24-25), במסירת שיקים על פי ההסכם, נספח א' לכתב התביעה, ובכיבודם במשך מעל שנה (שם, עמ' 2, שורות 1-6): "נכון ששילמנו מדי חודש בחודשו עד שהתחילו השיקים לחזור". התברר כי טענת ההטעייה והלחץ אינה הטעם האמיתי לאי עמידה בהסכם הפשרה, לאחר שנה של קיומו, אלא חוסר יכולת כלכלית גרידא. הדברים עולים מעיון בשיקים ומדברי המצהיר. הפרכה נוספת לטענת המבקשים נמצאה במוצג מש/1, בו מודה המבקש בקיום החוב ובהפרת ההסכם, ולא מעלה כל טענה בדבר תוקף ההסכם. ויודגש, גם מהותית טענות של הטעייה וכפייה הינן עילה לביטול הסכם, אך אינם עילה לאי עמידה בו, ללא שניתנה הודעת ביטול כדין. בסעיפים 15 ו-17 לחוק החוזים (חלק כלל), התשל"ג-1973 נקבע ביחס לעילות של הטעייה וכפייה כי הנפגע "רשאי לבטל את החוזה". בסעיף 20 לאותו חוק נקבע: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לא על עילת הביטול ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו כי פסקה הכפייה". מעבר לכך שהמבקשים לא פירטו את ההטעייה ואת הכפייה, הם לא טענו כי ביטלו את החוזה, ולהיפך-אישררו אותו בעמידה בהסדר במשך יותר משנה, ובהצעה להסדר, מש/1, המאוחרת להסכם.

הסיכום הינו כי הגנת המבקשים התבדתה מכל וכל, זאת בנוסף לפגמים שהיו בה מלכתחילה, בהעדר תצהיר של שני המבקשים ובהעדר פירוט מינימלי של טענות, הדורשות דווקא פירוט מירבי.

בקשת הרשות להתגונן נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 750 ₪ בצירוף מע"מ, בנוסף להוצאות ושכ"ט שייפסק בפסק הדין.

המשיבה תגיש נוסח

פסק דין
פורמלי לחתימתי תוך 10 ימים.

ניתנה היום,
י"ב אייר תש"ע, 26 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.








תאק בית משפט שלום 28311-12/09 אברהם אבירם שלומי, שלמה שלומי נ' אינבוקס בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/04/2010)