פסקי דין על רוני בן חיים | פסקי דין על אורי דוד טביבי | פסקי דין על בלה דוד טביבי |

35477-01/10 תאח     26/04/2010




תאח 35477-01/10 רוני בן חיים נ' אורי דוד טביבי, בלה דוד טביבי








בית משפט השלום בפתח תקווה



26 אפריל 2010

תא"ח 35477-01-10 בן חיים נ' דוד טביבי ואח'






בפני

כב' השופטת
שירי רפאלי


תובעים

רוני בן חיים


נגד


נתבעים

1.אורי דוד טביבי
2.בלה דוד טביבי




פסק דין


לפני תביעת התובעת כנגד הנתבעים לפינוי מושכר. התביעה הוגשה על פי הוראות פרק טז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.


העובדות

אין חולק כי התובעת היא בעלת הזכויות בדירה ברח' צפת 14 בחולון (להלן – "הדירה").


ביום 29.12.05 השכירה התובעת את הדירה לנתבע על פי חוזה שכירות בכתב (להלן – "החוזה הראשון", נספח ג' לתצהיר התומך בתביעה). על פי החוזה הראשון, הושכרה הדירה לנתבע לתקופה של שנה עד יום 31.1.07, וכן ניתנה לו אופציה של שנה נוספת באותם תנאים, בכפוף להודעה בכתב שתינתן 30 יום מראש. דמי השכירות על פי החוזה הראשון היו בסך של 800 דולר לחודש (ס' 6 לחוזה), תוך שהוסכם כי במעמד חתימת החוזה ימסור הנתבע לתובעת שיקים נדחים כדלקמן: שיק במזומן (או סכום במזומן) בגובה דמי שכירות לחודשיים (1,600 דולר)

וכן חמישה שיקים נוספים נדחים שווים ורצופים באותו סכום, החל מיום 1.4.06 (ס' 7 לחוזה). אין חולק, כי החוזה הראשון קוים וכי גם תקופת האופציה מומשה.


ביום 11.12.07 חתמו הצדדים על חוזה שכירות נוסף (להלן – "החוזה השני", נספח ד' לתצהיר התובעת). אין חולק כי החוזה נערך על ידי הצדדים על בסיס נוסח החוזה הראשון תוך תיקונו בכתב יד וחתימת הצדדים בצד התיקונים. תקופת שכירות על פי החוזה השני היתה לשנה עד יום 31.1.09, וכן תקופת אופציה של שנה נוספת באותם תנאים. דמי השכירות החודשיים הועלו ביחס לחוזה הראשון והועמדו על סך של 950 דולר. בהתאם, נקבע כי במעמד חתימת החוזה תקבל התובעת מידי הנתבע שישה שיקים, הראשון מזומן והאחרים נדחים, כל אחד בסך השווה ל - 1,990 דולר כל אחד. אין חולק כי הנתבע אכן מסר לתובעת שיקים אלה, תוך שמהשיק הראשון קוזזו הפרשי שער בסך של 940 ₪.


אין חולק, כי לקראת תום שנת השכירות הראשונה על פי החוזה השני, במועד בו היה על הנתבע להודיע האם ברצונו לממש את האופציה, הוסכם בין הצדדים כי יחתם ביניהם חוזה שכירות חדש לשנה שתחילתה ביום 31.1.09, תוך מתן אופציה לשנה נוספת באותם תנאים. אין חולק, כי הצדדים חתמו בשלב זה על חוזה שכירות חדש (להלן – "החוזה השלישי"). יצויין כבר עתה כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת סכום דמי השכירות שהוסכמו במסגרת החוזה השלישי, תוך שבידי כל צד קיים העתק של חוזה זה, כשהוא חתום על יד ישני הצדדים אך סכום דמי השכירות הרשום בו שונה. התובעת טוענת כי דמי השכירות שהוסכמו היו בסך של 4,000 ₪ לחודש ואילו הנתבע טוען כי הוסכם על דמי שכירות בסכום של 800 דולר לחודש.


אין חולק, כי בתחילת תקופת השכירות הראשונה על פי החוזה השלישי, הפקיד הנתבע בידי התובעת שישה שיקים על סך של 8,000 ₪ כל אחד, כאשר מהשיק הראשון הופחת סך של 5,000 ₪ בגין הפרשי שער עבור השנה הקודמת, כך שהסכום שנרשם בשיק היה 3,000 ₪.


לקראת תום שנת השכירות הראשונה על פי החוזה השלישי ומועד מימוש האופציה לשנת 2010 על פי אותו חוזה, התברר כי בכוונת הנתבע לקזז הפרשים נטענים מדמי השכירות לשנת האופציה, בטענה כי דמי השכירות החודשיים על פי החוזה השלישי היו בסך של 800 דולר בלבד ולפיכך על התובעת להשיב לו את ההפרש מסך של 4,000 ₪ ששולם בפועל. משטענה התובעת כי דמי השכירות המוסכמים הינם בסך של 4,000 ₪ לחודש והציגה את העתק החוזה שבידה, בו נכלל תיקון זה, הציג הנתבע העתק נוסף של אותו חוזה, אף הוא חתום על ידי הצדדים, בו אין מופיע תיקון לסכום דמי השכירות כך שהם נותרו במתכונת המקורית בחוזה הראשון, דהינו – 800 דולר.


אין חולק כי במהלך דצמבר 2009, משנתגלתה המחלוקת, ביקשה התובעת להיפגש עם הנתבע בדירה כדי לברר את הדברים. אין חולק, כי התובעת הגיעה לפגישה עם ידיה מר ארז קארו. אין חולק, כי הפגישה לא עלתה יפה ולאחר זמן מה הורה הנתבע לתובעת ולמר קארו לעזוב את הדירה.


ביום 30.12.09 נשלח אל התובעת מכתב ב"כ הנתבעים בו הודע לתובעת כי הנתבע מבקש לממש את האופציה. אין חולק, כי למכתב לא צורפו כל שיקים עבור דמי השכירות לשנת האופציה. במכתב צוין כי הנתבע זכאי לקיזוז "הפרשי שער" בגין דמי השכירות ששולמו לעומת 800 דולר שהוסכמו, והתובעת נדרשה לחשב הפרשים אלה.


ביום 5.1.10 נשלח אל ב"כ הנתבע מכתב ב"כ התובעת, בו נדחתה טענת הנתבע בדבר דמי השכירות המוסכמים ובדבר זכותו הנטענת לקיזוז. כמו כן, הודע לנתבע כי סירובו לשלם את דמי השכירות המוסכמים בסך של 4,000 ₪, במלואם, ודרישתו לקיזוז, מהווים הפרה של חוזה השכירות והוא נדרש לפנות את הדירה עד יום 31.1.10.

משעמד הנתבע בסירובו, לא העביר תשלום עבור דמי שכירות ולא פינה את הדירה, הוגשה ביום 26.1.10 תביעת הפינוי שלפני.

אין חולק, כי עד עצם היום הזה לא שילם מהנתבע מאומה עבור דמי שכירות לתקופת האופציה.




טענות הצדדים

התובעת טוענת כי הנתבע הפר את חוזה השכירות השלישי באופן המצדיק את פינויו מהדירה, בכך שלא קיים את הוראות החוזה בדבר תשלום מלא ומראש של דמי השכירות השנתיים לתקופת האופציה, בסך של 4,000 ש"ח לחודש ובכך שהוא טוען לזכות להחזר מתוך דמי השכירות המוסכמים ששולמו על ידו בפועל לגבי שנת 2009. התובעת מוסיפה כי התנהלות הנתבע במסגרת חתימת החוזה השלישי עלתה כדי תרמית כלפיה ומכל מקום היתה משוללת תום לב באופן שכשלעצמו מהווה הפרת החוזה. התובעת טוענת כי הנתבע פנה אליה בסוף שנת 2008 בבקשה כי חלף הפעלת האופציה על פי החוזה השני, יחתם ביניהם חוזה שלישי שיקנה לו אופציה לשנה נוספת, בכפוף להעלאה מסויימת של דמי השכירות. לדברי התובעת, היא נתנה אמון בנתבע וחתמה על העתקי החוזה בו רשם הנתבע תיקונים בכתב יד על גבי נוסח החוזה הראשון, כפי שעשו בעבר. כמו כן, חתמה על העתק של החוזה בו טרם נרשם תיקון דמי השכירות, בתיתה אמון בדבריו כי יערוך בנוסח זה את כל התיקונים הנדרשים. לדבריה, בדיעבד מעל הנתבע באמונה כאשר נמנע מרישום דמי השכירות המוסכמים החדשים בהעתק החוזה שבידו, וכאשר בהסתמך על העתק זה תבע ממנה החזרי כפסים ונמנע מתשלום דמי השכירות לתקופת האופציה. התובעת מוסיפה וטוענת כי יש לראות כהפרת חוזה גם את העובדה שהנתבע צבר חוב של ארנונה לרשות המקומית וכן את העובדה שמנע ממנה את הזכות לבקר בדירה על מנת לבחון נזקים שנגרמו לה, כפי שהבחינה בעת הביקור עם מר קארו.


הנתבע טוען, כי במסגרת החוזה השלישי הסכימו הצדדים כי דמי השכירות החודשיים ישובו ויעמדו על 800 דולר לחודש, כפי שהיו בחוזה הראשון, תוך הפחתתם מסך של 950 דולר שנקבעו בחוזה השני. הוא ביאר את הסכמתה של התובעת להפחתה זו בכך שבדירה התגלו ליקויים ובלאי. הנתבע הודה בחקירתו כי חתם בצד סעיף 6 לחוזה השלישי, אך טען כי בעת שחתם, לא נרשם בסעיף תיקון של דמי השכירות לסכום של 4,000 ₪. הנתבע מודה כי במעמד חתימת החוזה השלישי וסמוך לאחר מכן הפקיד בידי התובעת שיקים נדחים בסך של 8,000 ₪ כל אחד. בתצהירו ביאר זאת כדלקמן: "חתימת הנתבע בצד סעיף 7 לחוזה השכירות הנה בהסכמתו שכן התובעת ביקשה כי ישלם המחאות דו-חודשיות עבור דמי השכירות לפי סך 8,000 ₪ בחודש וזאת על מנת שתהיה ביתרת זכות על הנתבעים שכם הנתבע 1 מחלק זמנו בין ישראל לחו"ל" (ס' 20 לתצהיר הנתבע). הנתבע מודה כי בשלב מסויים אכן נצברו לגבי הדירה חובות ארנונה וחשמל, ואשתו אף הודתה כי באותו מועד הוגבל חשבונה בבנק, אך לדבריהם, בינתיים שולמו החובות. לטענתם, ממילא אין מדובר בחוב של התובעת שכן המחזיק הרשום הוא הנתבע, ועל כן אין מדובר בהפרה. הנתבע מכחיש כי מנע מהתובעת לבקר בדירה ומכחיש כי גרם לדירה נזקים.


דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את העדים, בחנתי את הראיות ועיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל דעה כי דין התביעה להתקבל.

שוכנעתי, כי נוסח החוזה השלישי בו אוחזת התובעת הוא המשקף נכונה את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בסוף שנת 2008, וכי גירסתה להשתלשלות האירועים היא המשקפת את המציאות.

עדותה של התובעת היתה מהימנה, עקבית והגיונית ביותר. היא נתמכה בנוסח החוזה השלישי שבידה, בשיקים שמסר לה הנתבע בראשית שנת 2009 ובעדותו של מר קארו, שאף הוא הרשימני כעד משכנע ומהימן.

מאידך, עדותם של הנתבע ורעייתו היו בעלות גוון מתחמק ופתלתל, וגירסתם לאירועים ולהסכמות הנטענות היתה תמוהה ורצופה פרכות.

כך, למשל, למרות שלטענתו הוסכם על דמי שכירות בסך של 800 ₪ לשנת 2009, אין הנתבע חולק על כך שבפועל
הפקיד בידי התובעת עבור שנה זו שיקים דו-חודשיים בסך של 8,000 ₪ כל אחד, סכום התואם במדויק דווקא את גירסת התובעת בדבר גובה דמי השכירות שהוסכמו, והאופן בו הוסכם כי ישולמו. צירוף מקרים מופלא זה מוסבר על ידי הנתבע בתצהירו בטענה כי הנתבעת רצתה להיות "ביתרת זכות", טענה תמוהה על פניה, ובחקירתו הוסיף וביאר כי: "נתתי לה שיקים מעבר למה שמגיע לה, לא היה לי שום חשש שהיא לא תחזיר לי, אני זוכר שהשארתי אצלה 12,000 ₪". לא ניתן כל טעם מתקבל על הדעת להסכמתו לכאורה של הנתבע ליצור אצל התובעת יתרת זכות מופלגת כנטען, ולטעמי העובדה שבפועל נמסרו שיקים בסכומים כאלה מחזקת עד מאד את טענת התובעת לפיה זה היה סכום דמי השכירות שהוסכמו.

זאת ועוד. אין למצוא כל הגיון בטענת הנתבע, לפיה, לכאורה, התובעת הסכימה להפחית את דמי השכירות לשנת 2009 ולשנת 2010 ל – 800 דולר לחודש, שעה שהיה בידה חוזה תקף לשנת 2009 בו נקבעו דמי שכירות של 950 דולר לחודש. פרכה זו בגירסתו ניסה הנתבע לתרץ בטענה כי הסכמת התובעת באה על רקע קיומם של ליקויים ובלאי בדירה. המדובר בטענה בעלמא שאין לה כל תימוכין ואיני נותנת בה אמון. ראשית, לא הוכח כדבעי עצם קיומם של בלאי או ליקויים בדירה, ודאי לא כאלה המצדיקים הפחתת דמי השכירות למתכונתם בשנת 2005. שנית, לא הוכחה לי כל הסכמה של התובעת לקיומם של בלאי או ליקויים ולהפחתת דמי השכירות בגינם. ודוק: אם אכן היתה הסכמה שכזו, יש להניח כי הצדדים היו נותנים לה ביטוי בחוזה שביניהם. אין חולק, כי לא רק שבחוזה אין זכר להסכמה שכזו, אלא שאין בו כל הסתייגות של הנתבע ממצב הדירה.

פרכה נוספת מתגלה בכך שהנתבע חתם לצד סעיף 6 לחוזה השלישי, שעניינו דמי השכירות. הנתבע אינו חולק כי מדובר בחתימתו, אך לדבריו כשחתם, לא היה שינוי בסעיף. לא הובהר מדוע היה צורך לחתום לצד סעיף שלכאורה לא חל בו שינוי. לתמיהה זו לא ניתנה תשובה, ואם לא די בכך, במקום אחר נתן הנתבע גירסה אחרת, לפיה חתם על החוזה בלא שטרח לקרוא את התיקונים בסעיף (ס' 19 לתצהירו).

אני מקבלת את גירסת התובעת, לפיה בתמימותה ומתוך אמון בנתבע, הסכימה להצעתו לחתום על החוזה השלישי במקום להפעיל את האופציה על פי החוזה השני. הנתבע מודה כי הוא היה זה אשר רשם בכתב ידו את השינויים בחוזה השלישי. אני מקבלת את גירסת התובעת לפיה, בתמימותה ומתוך אמון בנתבע, לא התעמקה בשינויים שערך הנתבע בנוסח החוזה ואף לא עמדה על כך שכל ההעתקים יתוקנו טרם חתימתה עליהם. משכך, אין בכך שלא טרחה למחוק מהחוזה את הסעיף העוסק בשערי הדולר ולתקן בסעיף 7 לחוזה את סכום כל שיק שעל הנתבע למסור לה כך שיתאים לדמי השכירות החודשיים החדשים, כדי להפריך את גירסתה או להוכיח את טענות הנתבע.

די לי באמור עד כאן על מנת לקבוע כי נוסח החוזה השלישי כפי שצורף על ידי התובעת הוא הנוסח המשקף את הסכמות הצדדים, ומכאן כי דמי השכירות החודשיים על פי חוזה זה
היו בסך של 4,000 ₪, כטענת התובעת,
ולא בסך של 800 דולר, כטענת הנתבע. משכך, טענת הנתבע לזכותו להחזרים כלשהם מידי התובעת היתה נטולת יסוד והיוותה הפרה של החוזה. בנוסף, הפר הנתבע את החוזה בכך שלא העביר לתובעת מיד עם תחילת תקופת האופציה את ששת השיקים הנדרשים על פי סעיף 7 לחוזה, כאשר לאור דמי השכירות המוסכמים וכפי שהתבצע בשנה הקודמת, היו אמורים להיות על סך של 8,000 ש"ח כל אחד. ודוק: לא רק שהנתבע לא מסר שיקים על סך של 8,000 ₪ כל אחד, אלא שלא טרח בשום שלב ולו לחשב ולנקוב בסכום ההחזר שלשיטתו הגיע לו (ראה דברי בא כוחו בעמ' 2 שורה 11 לפרוטוקול) ולהעביר לידי התובעת שיקים המכסים את היתרה. כשנשאל על כך בחקירתו מסר תשובה מתפתלת ומתחמקת, בה שינה גירסתו וסתר עצמו לא פעם (עמ' 10-11
לפרוטוקול). סוף דבר, אני מתרשמת כי טענותיו של הנתבע אינן אלא נסיון לחמוק מתשלום דמי השכירות המגיעים לתובעת, תוך ניצול האמון שנתנה בו ותוך שהוא נוהג בחוסר תום לב מובהק, העולה כשלעצמו כדי הפרת החובות החלות עליו במסגרת דיני החוזים.


די לי בדברים אלה על מנת לקבוע כי חוזה השכירות הופר על ידי הנתבע הפרה יסודית ומכאן כי הנתבע ובני משפחתו מחזיקים בדירה שלא כדין. אין לי צורך לדון בטענות נוספות לעניין חוב ארנונה וחשמל ונזקים לדירה.


אשר על כן אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לפנות את הדירה. כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט בגין תובענה זו, שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן החזר אגרה.

המזכירות תעביר את פסק הדין אל באי כח הצדדים באמצעות הפקס.

ניתן היום,
26 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.














תאח בית משפט שלום 35477-01/10 רוני בן חיים נ' אורי דוד טביבי, בלה דוד טביבי (פורסם ב-ֽ 26/04/2010)