פסקי דין על אלחנן טננבוים | פסקי דין על ישראל ליבוביץ בתפקידו כנאמן | פסקי דין על סי. אי. פי חברה למסחר (תקשורת) | פסקי דין על משה ריבה ואח' |

1239/06 א     27/04/2010




א 1239/06 אלחנן טננבוים נ' ישראל ליבוביץ בתפקידו כנאמן, סי. אי. פי חברה למסחר (תקשורת) בע"מ, משה ריבה ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



27 אפריל 2010

ת"א 1239-06 טננבוים אלחנן נ' לייבוביץ ישראל ואח'


בפני
: כבוד השופט ד"ר עמירם בנימיני




בעניין:
אלחנן טננבוים
ע"י ב"כ עו"ד י' שקד






התובע

- נ ג ד -




1. עו"ד ישראל ליבוביץ – בתפקידו כנאמן

2. סי. אי. פי חברה למסחר (תקשורת) בע"מ
3. משה ריבה
4. ענת ריבה




נתבעים 2-4 ע"י ב"כ עו"ד א' אדר



הנתבעים


פסק - דין


א.
רקע עובדתי

1

.
לפני תביעה להורות לנתבע 1 למלא שטרי העברת מניות בחברה הנתבעת 2, המוחזקים בידיו בנאמנות עבור התובע, להעבירם לתובע ולפצותו בגין הנזק שנגרם לו בשל העיכוב בהעברת המניות על שמו. כמו כן מבוקש להורות לנתבעים 2-4 ליתן לתובע חשבונות של הנתבעת 2 מיום 3.10.00, לבדוק את חשבונותיה ולחייב את הנתבעים לשלם לתובע כל סכום שיגיע לו על סמך בדיקה זו. עוד מבוקש ליתן הוראות להסרת קיפוחו של התובע בנתבעת 2, ולבדוק את פעולות הנתבעים 3-4 בנתבעת 2 שפגעו בזכויות התובע. לטענת התובע, הוא זכאי להרשם כבעלים של 20% ממניות הנתבעת 2 החל מיום 3.10.00, וזאת מכח הסכם בינו לבין נתבעת 2, ובהתאם לשטרי העברת מניות וכתב הוראות בלתי חוזר לנאמן שהפקידו נתבעים 3-4 בידי נתבע 1.

2

.
בשנים 1995-1999 שימש התובע כנציגה בישראל של החברה הגרמנית

c&p
הפועלת בתחום התקשורת (להלן: "

c&p
גרמניה

"). חברה זו נשלטה בידי משה פלד, שהינו דודה של נתבעת 4 (להלן: "פלד"). בשנת 1999 ביקש פלד לחסל את פעילותה של

c&p
גרמניה בישראל, ולהקים חברה ישראלית שתישא את השם

c&p
ותיטול על עצמה את המשך פעילותה של החברה הגרמנית בישראל (בעיקר כלפי חברת "בזק"). בעלי המניות המיועדים של החברה
הישראלית (הנתבעת 2) היו הנתבעת 4 (אחייניתו של פלד) ובעלה (הנתבע 3), וכן התובע (נתבעים 2-4 יקראו להלן גם "הנתבעים").

ביום 1.11.99 נחתם הסכם בין

c&p
גרמניה לבין הנתבעת 2 (להלן: "החברה"), לפיו תעביר

c&p
גרמניה את פעילותה לחברה (נספח א' לתצהיר התובע). ביום 1.12.99 פנה נתבע 3 בכתב לנתבע 1 (להלן גם: "הנאמן"), וביקש ממנו לטפל ברישום החברה ברשם החברות. במכתבו ציין נתבע 3 כי נתבעים 3-4 ירשמו כבעלי 40% ממניות החברה כל אחד, וכן יחזיקו כל אחד במניית הנהלה אחת, ואילו התובע ירשם כבעל 20% ממניות החברה, ללא מניית הנהלה. עוד צויין במכתב כי מניותיו של התובע יוחזקו בנאמנות אצל עו"ד עד תחילת פעילותה של החברה (נספח ב' לתצהיר התובע).

3

.
ביום 7.12.99 חתמו נתבעים 3-4 על שטרי העברת מניות, לפיהם מעביר כל אחד מהם 10% מהון המניות של החברה לתובע (החברה טרם נרשמה באותה עת). במקביל, חתמו על כתב הוראות בלתי חוזר לנאמן (הנתבע 1), בו הורו לו להשלים הפרטים הדרושים בשטרי העברת המניות, לפי דרישת התובע, ולהעביר השטרות לתובע ללא כל סייג או דרישה.

4

.
ביום 14.12.99 נערך "הסכם פעילות" בין החברה לבין התובע (להלן: "ההסכם" - נספח ה' לתצהירו). בהסכם נאמר כי הואיל והתובע "מעוניין בהמשך עבודתו כפי שבוצעה עד כה", והואיל והחברה "מעוניינת בהמשך הפעילות עם אלחנן" - ימשיך התובע את פעילותו בחברה, ויתרום כמיטב יכולתו ומרצו להמשך השיווק של המוצרים אותם שיווקה

c&p
. עוד נקבע בהסכם כי:

"1. בתמורה לפעילותו יקבל אלחנן:

1.1 הקצאה של 20% ממניות החברה.
1.2 עמלה בגובה של 2.5% מסכום המכירות, בהם הוא מטפל וששולמו

לחברה.

2. אלחנן מצהיר כי הוא מוותר על חלוקת רווחים כל עוד הוא מקבל עמלה

כמפורט בסעיף 1.2

".

5

.
אין חולק כי התובע היה זה שביקש כי המניות לא יועברו אליו, אלא יוחזקו עבורו בנאמנות אצל הנתבע 1, וזאת עקב היותו נתון בהליכי פשיטת רגל (סעיף 19 לתצהיר התובע וסעיף 11 לתצהיר נתבע 3). כך גם אין מחלוקת כי בחודשים ינואר עד מאי 2000 פעל התובע עבור החברה ובתמורה קיבל עמלות, בהתאם לאמור בסעיף 1.2 להסכם, בסך של 24,630 ₪ (נספח ה' לתצהירו של נתבע 3 ועדותו של התובע, בעמ' 12 לפרוטוקול). התובע לא היה מוכן לאשר את טענת הנתבעים לפיה כבר בחודש מאי 2000 ניתק כל קשר עם החברה, אך הוא לא יכול היה להצביע על ראיה כלשהי לפעילותו עבור החברה לאחר מועד זה (עמ'
12, 14 לפרוטוקול). ביום 4.10.00 נחטף התובע על ידי ארגון החיזבאללה והוחזק בשבי בלבנון עד חודש ינואר 2004. ככל שיש רלבנטיות לנסיבות חטיפתו של התובע, הרי שהתובע נשאל בעדותו אם עזב את הארץ כדי לסייע בייבוא סמים לישראל, והשיב: "פחות או יותר נכון, זה לא מדויק"; הוא גם הודה כי השתמש בחו"ל בדרכון מזויף (עמ' 14).

6

.
כשנה וחצי לאחר שחרורו מן השבי, בחודש אוגוסט 2005, פנה התובע לנתבע 1 וביקש לקבל לידיו את שטרי העברת המניות (סעיף 30 לתצהיר התובע). ביום 14.8.05 שלח נתבע 1 מכתב לתובע, עם העתק לנתבעים 3-4, וביקש ממנו הוראות באשר לשטרי העברת המניות שהופקדו בידיו בנאמנות. ביום 28.9.05 הורה התובע לנתבע 1 להשלים הפרטים החסרים בשטרי העברת המניות ולהעבירם לידיו. בין לבין, ביום 23.8.05 שלח ב"כ נתבעים 2-4 מכתבים לתובע ולנתבע 1, בהם ציין כי תוקפו של ההסכם בין התובע לבין הנתבעים פקע לפני שנים והינו בטל ומבוטל. למען הזהירות, הוסיף ב"כ הנתבעים כי הנתבעים מבטלים בזאת את ההסכם עקב הפרות מהותיות מצד התובע. בשלהי חודש ספטמבר התקיימה פגישה בין כל הצדדים המעורבים (סעיפים 16-17 לתצהיר נתבע 1 וסעיף 36 לתצהיר התובע, המכנה פגישה זו "ניסיון גישור"). פגישה זו לא הניבה הסכמה כלשהי, ובסופו של דבר שטרי העברת המניות לא נמסרו לתובע. לפיכך, הגיש התובע את התביעה דנא.

7

.
בכתב התביעה טען התובע כי פלד היה מעוניין לגמול לו על נאמנותו ל-

c&p
גרמניה וליצור עבורו מקור הון שיבטיח את עתידו הכלכלי; הדרך להשגת מטרה זו היתה הקצאת מניות בחברה לתובע. לפיכך, נערך בין התובע לנתבעים 3-4 הסכם פעילות, בו נקבע כי בתמורה לפעילותו בחברה התובע יהיה זכאי להקצאה של 20% ממניותיה, וכן לעמלה בשיעור של 2.5% מסכום המכירות בהן יטפל. לטענת התובע בכתב התביעה, כוונתו המוצהרת, והידועה לנתבעים 3-4, היתה לחדול עם הזמן מעבודת השטח מול הספקים והלקוחות של החברה ולשמש, לכל היותר, יועץ מקצועי לעסקי החברה. עוד טען התובע כי נתבעים 3-4 משכו מן החברה משכורות עתק, במטרה לקפח את זכויותיו.

הסעד המבוקש בתביעה הוא להורות לנתבע 1 למלא שטרי העברת מניות בחברה, המוחזקים בידיו בנאמנות עבור התובע, להעבירם לתובע ולפצותו בגין הנזק שגרם לו בשל העיכוב בהעברת המניות על שמו (היקף הנזק או סכומו לא צוינו). כמו כן מבוקש להורות לנתבעים 2-4 ליתן לתובע חשבונות של החברה מיום 3.10.00 (מועד חטיפתו של התובע), לבדוק את חשבונותיה ולחייב את הנתבעים לשלם לתובע כל סכום שיגיע לו על סמך בדיקה זו (סכום התביעה הוגבל לצרכי אגרה ל- 100,000 ₪). עוד מבוקש ליתן הוראות להסרת קיפוחו של התובע בחברה, ולבדוק את פעולות הנתבעים 3-4 בחברה שפגעו בזכויות התובע.

8

.
נתבע 1 (הנאמן) טען בכתב ההגנה כי המחלוקת האמיתית בתיק זה היא בין התובע לבין נתבעים 2-4, שכן הוא יפעל בהתאם להוראת בית המשפט. נתבעים 2-4 טענו כי התובע נטש את עבודתו בחברה כחמישה חודשים בלבד לאחר חתימת הסכם הפעילות מיום 14.12.99 – ללא קשר לחטיפתו שארעה בחודש אוקטובר 2000 – ועל כן אין הוא
זכאי לקבלת מניות בחברה. התובע ידע שזכותו למניות בחברה מותנית בעבודתו בחברה, ולכן נמנע מלדרוש את העברת המניות על שמו במשך עשרת החודשים שחלפו מיום החתימה על הסכם הפעילות ועד מועד חטיפתו, כמו גם במשך שנה וחצי לאחר ששב מן השבי. זאת ועוד, בהתנהגותו גילה התובע דעתו כי ויתר על זכותו לקבלת המניות, ונתבעים 3-4 הסתמכו על מצג זה והעבירו לחברה פעילויות של חברת סטטיק בע"מ שהיתה בבעלותם. לפיכך, זכותו של התובע לקבלת המניות פקעה, והתובע מנוע מלטעון לזכויות בחברה. מכל מקום, הנתבעים הודיעו לתובע על ביטול ההסכם במכתבם מיום 23.8.05, כאשר העלה את הדרישה לקבלת המניות.

עוד טוענים הנתבעים כי שטר העברת מניות הינו מסמך קונסטיטוטיבי המהווה תנאי לרכישת מניות בחברה, וכי השטר טעון כתב, לרבות פרטים מהותיים לענין זהות החברה, כמות המניות המועברת וחתימת הצדדים. שטרי העברת המניות שנמסרו לנתבע 1 (נספחים ג'1 לתצהיר התובע) אינם כוללים את שם התובעת ואת מספרה, ואף אינם נושאים את חתימת התובע, ואין מי שמוסמך להשלימם.

ב

.
טענות הצדדים

9.
עיקר המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם זכותו של התובע להרשם כבעלים של 20% ממניות החברה מותנית בהמשך פעילותו בחברה. בסיכומיו טוען התובע כי זכותו להרשם כבעלים של 20% מן המניות, והזכות הנגזרת מכך לקבל 20% מרווחי החברה, נשענו על פעילות העבר שלו ב-

c&p

גרמניה ועל רצונו של מר פלד לדאוג לעתידו, ולא על התחייבותו העתידית להיות פעיל בחברה. לכל היותר, אם היתה חשיבות לפעילות התובע בחברה, היה הדבר בתקופת התפר שבחודשי פעילותה הראשונים, ואז פעל התובע עבור החברה. התובע מדגיש את העובדה שדבר לא מנע ממנו להרשם עוד בחודש דצמבר 1999 כבעל מניות בחברה, וכי הדבר לא נעשה אך ורק בשל רצונו הוא. התובע סבור כי הסכם הפעילות הטיל עליו חובה לפעול עבור החברה מצד אחד, וזכות להרשם ולהחזיק 20% ממניות החברה מצד שני. אך בד בבד הוא טוען כי השקפתם של נתבעים 2-4, לפיה כל טובת הנאה לה זכאי התובע מאת החברה מותנית בפעילותו לטובת החברה, איננה מתיישבת עם המסמכים שנערכו על ידם. התובע סבור כי יש לפרש את הסכם הפעילות באופן שיעלה בקנה אחד עם שטרי העברת המניות וכתבי ההוראות לנאמן. לגישתו, הזכות לקבל עמלות מהחברה היתה אכן מותנית בפעילות שלו לטובת החברה, אך לא כך זכותו להרשם כבעל מניות ולקבל מן החברה טובות הנאה הנגזרות מכך. התובע סבור (לא ברור מדוע) כי יש לקבוע שהמועד בו היה זכאי להרשם כבעל מניות בחברה הוא מועד חטיפתו (4.10.00). אשר לנתבע 1, טוען התובע כי היה עליו למלא את שטרי העברת המניות ולמסרם לתובע עם פנייתו במחצית שנת 2005, וכי מחדליו גרמו ל"פיחות משמעותי בעמדת הפתיחה של התובע מול הנתבעים 2-4".

10.
נתבע 1

טוען כי התובע ונתבעים 2-4 גררו אותו לסכסוך ביניהם אשר אין לו עניין בו, וכי הוא יבצע באופן מיידי כל החלטה של בית המשפט.
עוד טען נתבע 1 כי אם נגרמו לתובע נזקים כלשהם, הרי שאלו הם תוצאה בלעדית של התנהגות נתבעים 2-4.

11

.
נתבעים 2-4 טוענים בסיכומיהם כי בכתב התביעה הודה התובע כי זכותו למניות בחברה היתה בגדר תמורה לעבודתו ולפעילותו בחברה. רק במסגרת תצהירו הציג התובע גרסה חדשה, ולפיה זכותו למניות לא היתה תלויה בפעילותו
עבור החברה, אלא שהן נועדו להוות תמורה לפעילותו של התובע בעבר עבור מר פלד ב-

c&p
גרמניה. טענה זו, לא זו בלבד שהיא מהווה שינוי חזית פסול, אלא שהיא מבוססת על עדות שמיעה בלתי קבילה בדבר כוונותיו של מר פלד, שלא הובא לעדות, והיא אף מהווה טענה בעל-פה נגד מסמך בכתב – הסכם הפעילות, אשר לשונו ברורה וחד-משמעית. הנתבעים טוענים כי שטר העברת המניות הינו מסמך קונסטיטוטיבי, וכי שטרי העברת המניות שבידי נתבע 1 אינם עונים על דרישת הכתב והמסוימות של שטר תקין. כמו כן, הם טוענים כי התובע מנוע מלדרוש המניות כיום, לאחר שהנתבעים הסתמכו על המצג שיצר כאשר לא דרש המניות בעבר, ושינו עקב כך מצבם לרעה. לבסוף טוענים הנתבעים כי טענת התובע לעניין משכורות העתק שמשכו מן החברה נטענה באופן סתמי, והיא איננה נכונה ואיננה מבוססת.

ג

.
דיון

12

.
התובע טוען כי הפסיק את פעילותו בחברה במועד חטיפתו ביום 4.10.00. לדבריו, לא זכור לו כי הפסיק לפעול עבור החברה כבר במאי 2000, כפי שטענו הנתבעים (עמ' 12). אך הוא גם לא הצביע על ראיה כלשהי לעבודתו בחברה לאחר חודש מאי, והודה כי החשבונית האחרונה שהגיש לנתבעים היתה מיום 18.5.00 (עמ' 12 ונספח ה' לתצהיר נתבע 3). לתובע היתה באותה עת גישה מלאה להנהלת החשבונות של החברה, והוא אישר כי קיבל את מלוא העמלות שהגיעו לו (עמ' 14, 16). לפיכך יש לקבוע על סמך עדותו המהימנה של נתבע 3, ולאור החשבוניות שהוציא התובע, כי התובע הפסיק לחלוטין את פעילותו עבור החברה באמצע חודש מאי 2000, בלא כל קשר לחטיפתו בחודש אוקטובר, שאף היא היתה במידה רבה באשמתו (התובע לא העלה טענה של סיכול חוזה, וגם לא היה זכאי להעלותה). כפי שהעיד נתבע 3, התובע נטש את החברה בתקופה הקריטית של תחילת התבססותה, למרות התפקיד החשוב שנועד לו בחברה, שהרי הוא היה הגורם המקצועי המקשר בין החברה הגרמנית לחברה הישראלית שהחליפה אותה. הנתבעים נאלצו להתמודד עם הקשיים הרבים שנבעו מהיעלמותו של התובע בחודש מאי 2000, חודשים לפני חטיפתו, ובצעו את העבודה שהוא היה אמור לעשות (סעיפים 13-16 לתצהיר נתבע 3, ועמ' 33, 36 לעדותו). התנהגות התובע היוותה הפרה יסודית של ההסכם, שהעניקה לנתבעים זכות לבטלו, וכך הם אכן עשו.

13

.
עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשאלה אם זכותו של התובע למניות בחברה היתה מותנית בפעילותו עבורה, ונועדה להוות תמורה לעבודתו בחברה, או שמא היא תולדה של קשריו עם מר פלד בשנים שלפני הקמת החברה, ורצונו של מר פלד להיטיב עם התובע בשל פעילותו בעבר. אם זכותו של התובע למניות בחברה מותנית בפעילותו עבורה, אזי הפסקת הפעילות מהווה הפרה של ההסכם, ועם ביטול ההסכם על ידי הנתבעים נשללת ממנו הזכות למניות.

הראיות העיקריות עליהן מבססים הצדדים את טענותיהם הן הסכם הפעילות, שטרי העברת המניות וכתב ההוראות לנאמן. עיון בהסכם הפעילות מלמד כי יש צדק
בטענת הנתבעים לפיה לשונו של ההסכם ברורה ואינה דורשת פרשנות יתרה: עולה ממנה כוונה חד-משמעית להכפיף את זכותו של התובע לקבלת מניות ועמלה לפעילותו עבור החברה. כך העיד הנתבע 3, ועדותו מקובלת עלי (עמ' 30-32, 33, 36, וסעיפים 9, 10, 19, 30 46 לתצהירו). יצויין כי התובע היה זה שניסח את ההסכם (עדות נתבע 3 בעמ' 31), ולתובע לא היתה טענה נגד ההסכם (עמ' 12). התובע הובא לחברה בשל עבודתו הקודמת עבור

c&p
גרמניה, והשאיפה להמשיך את פעילותה בחברה הישראלית. הנתבעים 3-4 עבדו בבקרת מבנים (סעיף 5 לתצהיר ריבה) ולא הכירו את העבודה הקשורה ל-
c&p
. המניות לא ניתנו לתובע במתנה, והוא עצמו הבין היטב את הזיקה הישירה שבין פעילותו בחברה לבין קבלת המניות. לכן נאמר בכתב התביעה שהוגש מטעמו (סעיפים 9-10):

"על פי ההסכם נספח ד' הנ"ל, התחייב התובע להמשיך את פעילותו בנתבעת 2 ולתרום כמיטב יכולתו ומרצו להמשך שיווק ומכירת אותם המוצרים אותם שיווקה

c&p

גרמניה, בישראל, באמצעות הנתבעת 2.

10.
בתמורה לפעילותו של התובע בנתבעת מס' 2 היה זכאי התובע לקבל:

א.
הקצאה של 20% ממניות הנתבעת מס' 2... ובנוסף לכך –

ב. עמלה בשיעור 2.5% מסכום המכירות..."

(הדגשה שלי: ע.ב.).

ואידך זיל גמור.

ניסיונו של התובע לאבחן בין הזכות למניות לבין הזכות לעמלות, ולטעון כי רק זכותו לעמלה תלויה בעבודה בחברה, מנוגד לטענה בכתב התביעה וחסרה כל אחיזה בלשון ההסכם. מן המבוא להסכם ניתן ללמוד כי כל-כולו מבוסס על ההנחה שהתובע ימשיך בעבודתו "כפי שבוצעה עד כה". סעיף 1 להסכם קובע בצורה מפורשת כי "בתמורה לפעילותו" יקבל התובע הקצאה של 20% ממניות החברה, וכן עמלה בשיעור 2.5% מן המכירות. העובדה שהתובע ויתר, בסעיף 2 להסכם, על זכותו לחלוקת רווחים כל עוד הוא מקבל עמלה, איננה משליכה על פרשנותו של סעיף 1 להסכם, ואיננה מלמדת כי פעילותו בחברה היוותה תנאי רק לצורך תשלום העמלות. זאת ועוד, אין בהסכם רמז לגרסת התובע לפיה לנתבעים היה ברור כי הוא מתכוון לחדול מעבודת שטח ולשמש כיועץ בלבד לחברה (סעיף 25 לתצהירו). איני נותן אמון בטענה זו, המוכחשת על ידי הנתבעים.

גרסת התובע, לפיה מר פלד היה מעוניין לדאוג לעתידו, איננה יכולה להוות משקל נגד ללשונו המפורשת של ההסכם, מה גם שמדובר בגרסה הנסמכת על עדותו היחידה של התובע (ראה סעיף 54 לפקודת הראיות), שהיא, כשלעצמה, עדות שמיעה הנוגעת לכוונותיו של פלד (ב"כ הנתבעים התנגד לקבילות עדות זו: עמ' 9, 15). טענה זו איננה מעוגנת במסמך כתוב כלשהו, והתובע לא טרח לזמן את פלד לעדות, על מנת שזה יוכל לאשש את גרסתו. עובדה זו אף מקימה לחובת התובע את החזקה לפיה לו היה פלד מעיד, היתה עדותו פועלת לרעת התובע.

14

.
התובע טוען כי יש לפרש את הסכם הפעילות באופן שיעלה בקנה אחד עם שטרי העברת המניות ועם כתבי ההוראות לנאמן. הוא מבקש ללמוד מכתב ההוראות לנאמן, שהינו "בלתי חוזר", כי זכותו להרשם כבעל מניות בחברה לא היתה מותנית בדבר. לכאורה, קיימת סתירה בין העובדה שכתבי ההוראות לנאמן הינם "בלתי חוזרים", ונאמר בהם במפורש כי על הנאמן למלא הפרטים החסרים בשטר העברת המניות ולהעבירו לתובע לפי דרישתו, "ללא כל סייג או דרישה", לבין טענת הנתבעים כי משפקע הסכם הפעילות, התובע אינו זכאי עוד למניות. מטרתו של כתב ההעברה הבלתי חוזר היתה
למנוע מצב בו הנתבעים חוזרים בהם מן ההסכמה למסור את המניות לתובע. חרף כל אלו, יש לדחות את טענת התובע, אשר מתעלמת מזכותם של הנתבעים לבטל את ההסכם בשל הפרתו היסודית – ביטול שמביא לפקיעת כתב ההוראות הבלתי חוזר לנאמן.

15

.
סוגיה דומה התעוררה לפני בית המשפט העליון בע"א 380/88 טוקאן נ' אלנששיבי, פ"ד מה (5) 410. באותו עניין חתמה אישה קשישה על יפוי-כח בלתי חוזר לטובת אחיינה, לפיו הסמיכה שני אנשים להעביר על שם אחיינה מקרקעין שבבעלותה. בטרם הופעל ייפוי-הכח, חתמה הקשישה על יפוי-כח נוסף לפיו התחייבה להעביר את המקרקעין לצד ג'. הקשישה טענה כי ביטלה את התחייבותה להעביר את הנכס לאחיינה לאחר שהלה לא נתן את התמורה המובטחת. כב' השופט ג' בך מציין כי אין מחלוקת שייפוי-הכח הראשון ניתן "להבטחת זכותו של אחר" במובן סעיף 14(ב) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, ולכן הפסקת השליחות (ביטול ייפוי-הכח) אינה נתונה לרצונו הבלעדי של השולח; מדובר בייפוי-כח בלתי חוזר. עם זאת, אין פירוש הדבר כי גם העסקה העומדת בבסיס השליחות – היא העסקה אותה נועד ייפוי-הכח להבטיח – אינה ניתנת לביטול. השופט בך מבהיר כי מדובר בשני הסכמים נפרדים: האחד הוא ההסכם המעביר לנהנה זכות כלשהי, והשני הוא הסכם השליחות, המעניק לשלוח את הכוח לפעול בשם מעניק הזכות להעברת הזכות הנ"ל לנהנה (בענייננו: כתב ההוראות לנאמן). וכך קובע השופט ג' בך:
"חוסר הדירותו של הסכם השליחות אינו גורר מאליו את חוסר הדירותו של ההסכם העומד בבסיסו. קיימת האפשרות שההסכם היוצר את הזכות הבסיסית יבוטל, ודבר זה יגרום אף להתבטלותו של ייפוי הכח הבלתי חוזר. כפי שנאמר בע"א 3/78 וינברנד נ' רוקמן, פ"ד לג(2) 359, בעמ' 362:
'הזכות לביצוע השליחות, היינו לביצוע האמור בייפוי הכוח, אינה זכות מהותית העומדת בפני
עצמה אלא מהווה היא זכות לוואי בלבד למימושה של הזכות העיקרית, המהותית, שנוצרה וקיימת מחוץ ובנפרד מייפוי הכוח. 'ייפוי הכח הוא טפל לעיסקה גופה, הוא בא כמכשיר בלבד לביצוע העסקה, ולשם הבטחת ביצוע ההסכם' (מדברי השופט קיסטר בע"א 283/67 הנאמנים לנכסי א. רפיח נ' מדינת ישראל...). ומאחר שכך, משבטלה הזכות העיקרית, הלא היא העיסקה גופה, ממילא בטלה הזכות הנלווית שבייפוי הכח, שכל כולה לא באה אלא להבטיח ביצועה של העיסקה גופה"

(עניין טוקאן, פסקה 13) .

בית המשפט בעניין טוקאן מדגיש כי לעניין האפשרות לבטל את העסקה העומדת בבסיס ייפוי-הכח יש מקום להבחין בין עסקת מתנה לבין עסקת מכר. כאשר עסקינן בעסקת מתנה נטו, בתי המשפט לראות במתן ייפוי-כח בלתי חוזר משום ביטוי בכתב לכוונת הנותן לוותר גם על זכותו לחזור בו מן ההתחייבות לתת את המתנה (ע"א 404/83 סעתי נ' סעתי, פ"ד מא(2) 477, בעמ' 493-494, 497-498). לעומת זאת, בעסקת מכר אין מקום להסיק, מעצם החתימה על ייפוי-כח בלתי חוזר, כוונה לוותר על זכות הביטול של העסקה במקרה של הפרה, וכלשונו של כב' השופט בך:
"האם ניתן ללמוד מכללא, מהסדר שכל כוונתו להגן על הנהנה מהשליחות מפני תהפוכות ברצונם של השולח או השלוח, כי הוא נועד גם למנוע את ביטול העסקה הבסיסית כאשר קיימת עילה לגיטימית לביטול? דומני כי תשובה שלילית מתבקשת. במקרה דנן המדובר הוא בביטול העיסקה הבא כתוצאה ממעשיו או מחדליו של הנהנה עצמו, ולא אל מצב זה היה מכוון הסדר אי-ההדירות שביפוי הכח

" (פסקה 14).

16

.
דברים אלו יפים גם לענייננו. צודק התובע כי יש לפרש את הסכם הפעילות וכתב ההוראות לנאמן כך שיעלו בקנה אחד זה עם זה. אלא שהמסקנה מקיומו של כתב הוראות בלתי חוזר איננה שהתובע זכאי לקבל את מניות החברה ללא תנאי, ושהנתבעים אינם יכולים לבטל את הסכם הפעילות. משקבעתי כי בהסכם הפעילות נקבע מפורשות כי זכותו של התובע למניות בחברה כפופה לעבודתו בחברה, ומשנמצא כי התובע הפר את ההסכם הפרה יסודית וחדל מכל פעילות עבור החברה בחודש מאי 2000 - ובוודאי ביום 4.10.00 – זכאים היו הנתבעים לבטל את ההסכם, והתובע אינו זכאי עוד להרשם כבעל מניות. אכן,
לו ביקש התובע מן הנאמן להעביר לידיו את שטרי העברת המניות בחודשים הראשונים של שנת 2000, בטרם הופר ההסכם, היה התובע הופך לבעל מניות בחברה. אך במקרה זה היו הנתבעים זכאים לדרוש את השבת המניות עם ביטול ההסכם בשל הפרתו.

הנתבעים הודיעו על פקיעת ההסכם, ולחלופין על ביטולו, במכתבם מיום 23.8.05 (נספח ח' לתצהיר נתבע 3), כאשר התובע העלה (במפתיע – יש לומר) את דרישתו לקבלת המניות בחודש אוגוסט
2005, לאחר שש שנות ניתוק מוחלט מהחברה. כפי שהעיד נתבע 3, לו היה התובע דורש לקבל את המניות קודם לכן, היו הנתבעים מודיעים קודם לכן על ביטול ההסכם (עמ' 33). התובע לא פעל למימוש זכויותיו כאשר ההסכם היה בתוקף, אף שהיה זכאי לכך, וכיום, משהופר ההסכם ובוטל כדין, אין הוא זכאי עוד למניות. אין לבוא אל הנתבעים בטענות על כך שביטלו את ההסכם רק בשנת 2005: התובע נעלם לפני חטיפתו בשנת 2000, במשך תקופת היותו בשבי, וגם שנה וחצי לאחר שחרורו. בנסיבות אלו, הנחתם של הנתבעים כי התובע
לא יעז לדרוש את המניות - היתה בהחלט סבירה.

לאור המסקנה בדבר ביטולו של ההסכם, אין התובע זכאי גם לסעד של מתן חשבונות או הסרת קיפוח נגד הנתבעים 2-4, ואף איננו זכאי לסעד כלשהו נגד הנתבע 1. אוסיף ואומר כי גם לו היה התובע זכאי לקבל את המניות, בעת שהעלה לראשונה דרישה זו בשנת 2005, לא היה הוא זכאי רטרואקטיבית לסעדים שביקש לתקופה בה לא היה בעל מניות בחברה.

17.


בשולי הדברים אציין כי לנוכח המסקנות דלעיל אינני מתייחס לשאלת תוקפו של ההסכם וחוקיותו – טענות שהנתבעים העלו רק בסיכומיהם – שהרי ההסכם נחתם בתקופה בה היה התובע פושט רגל. על פני הדברים, לא היה התובע מוסמך להתקשר בהסכם, ואף עולה החשש הממשי שהוא נעשה במטרה להעלימו מידיעת הנאמן ובית המשפט (הנתבעים טענו כי התובע הסתיר גם מהם את היותו פושט רגל: סעיף 11 לתצהיר נתבע 3).

ד

.
התוצאה

18

.
לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

20.

התובע ישלם לנתבע 1 הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. כמו כן ישלם התובע לנתבעים 2-4 הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.







א בית משפט מחוזי 1239/06 אלחנן טננבוים נ' ישראל ליבוביץ בתפקידו כנאמן, סי. אי. פי חברה למסחר (תקשורת) בע"מ, משה ריבה ואח' (פורסם ב-ֽ 27/04/2010)