פסקי דין על רפת יהודה צרעה | פסקי דין על נמרוד יפה | פסקי דין על קולין לוצוף ואח' |

5003/09 עפ     22/04/2010




עפ 5003/09 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' רפת יהודה צרעה, נמרוד יפה, קולין לוצוף ואח'








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים



22 באפריל 2010

ע"פ 5003-09 מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה
נ' רפת יהודה צרעה
ואח'







בפני

כב' השופטת חנה בן עמי
כב' השופטת תמר רפפורט-בזק
כב' השופט דוד מינץ


המערערת

מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה


נגד


המשיבים

1.רפת יהודה צרעה
2.נמרוד יפה
3.קולין לוצוף
4.אושרי לזלי





פסק דין



ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) בת.פ. 2377/05 מיום 10.11.09, לפיו זוכו המשיבים מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

הרקע לערעור
1. במסגרת "הרפורמה במשק החלב" הוחלט לתמרץ את יצרני החלב כדי לעודד התייעלות בענף הרפת ולהסדיר את הרפתות בהיבט הסביבתי. בנסיבות אלו הקימה משיבה 1 (להלן: "המשיבה") רפת חדשה. המשיבה היא שותפות רשומה המאגדת שלושה קיבוצים לצורך ניהול רפת משותפת בשטח קיבוץ צרעה (להלן: "המשיבה"). משיבים 4-2 הם יו"ר מועצת המנהלים של הרפת מחודש ינואר 2000, מנהל הרפת מחודש נובמבר 2000, ומרכז המשק של קיבוץ צרעה שם מצויה הרפת, בהתאמה. הרפת הוקמה ביוזמת המערערת - המשרד להגנת הסביבה
(להלן גם: "המשרד"), כשעד להקמתה כל קיבוץ ניהל רפת משלו. לרפת ניתן רישיון לניהולה בליווי תנאים מיום 15.10.01.

2. כתב האישום ייחס לכל המשיבים ארבע עבירות בגין יצירת מפגעים סביבתיים: (א) עבירה של זיהום מים, בניגוד לחוק המים, התש"ט-1959 (להלן: "חוק המים"). (ב) עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים, בניגוד לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון"). (ג) עבירה של גרימת ריח חזק או בלתי סביר, בניגוד לחוק מניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן: "חוק מניעת מפגעים"). (ד) ועבירה של ניהול עסק שלא בהתאם לתנאי רישיון העסק, בניגוד לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים").

3. בית משפט קמא זיכה את המשיבים מכל העבירות שיוחסו להם בכתב האישום לאחר שמיעת ראיות ולאחר שביום 19.08.07 ערך ביקור ברפת ובאזור הסמוך לה עד לאפיק נחל שורק הנמצא בקרבת מקום (להלן: "הנחל"). משהזיכוי היה לגופו של עניין, לא ראה בית המשפט צורך לדון בטענת ההגנה מן הצדק, שהועלתה על ידי המשיבים.

4. המערערת משיגה על כלל קביעותיו של בית משפט קמא. לטענתה יש להרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום. מנגד סמכו המשיבים את טענותיהם על פסק דינו של בית משפט קמא ובקשו לדחות את הערעור על כל חלקיו. ב"כ הצדדים הסכימו כי במידה והערעור לגופו של עניין יתקבל ולו בחלקו, בית המשפט ייתן את דעתו גם על טענת ההגנה מן הצדק והדיון בעניין זה לא יוחזר לבית משפט קמא.

5. בטרם דיון בטענות הצדדים לגופן, יובהר כי הרפת החדשה כללה גם "מתקן קדם טיפולי" (להלן: "מתקן ההפרדה") שהוקם כ-200 מטרים מהרפת ונועד לטפל בטיהור השפכים מהרפת עד להבאתם לרמה המאפשרת את קליטתם במערכת הביוב האזורית. השפכים הועברו מהרפת אל מתקן ההפרדה באמצעות שני צינורות. המחלוקת בין הצדדים הייתה בשאלה האם היו מי שפכים נוספים שנוקזו מהרפת שלא באמצעות שני הצינורות. במידה וכן, השאלה הייתה האם מי שפכים אלו (התשטיפים) הגיעו אל הנחל וזיהמו אותו, אם לאו. שאלה אחרת עניינה בפינוי זבל הפרות על ידי המשיבה אל השדות החקלאיים של קיבוץ צרעה. בעניין זה הודתה המשיבה כי היא פינתה את הזבל אל השדות והמחלוקת הייתה אך בשאלה האם היה בכך כדי להוות עבירה לפי חוק המים, חוק שמירת הניקיון וחוק רישוי עסקים.

העבירה לפי חוק המים
6. העבירה שיוחסה למשיבים לפי חוק המים התבססה על דגימה שנלקחה מתעלה שלצידי הכביש שליד הרפת לתוכה זרמו התשטיפים שיצאו מהרפת ועל דגימה שנלקחה מצינור שמימיו קלחו אל תוך נחל שורק, כשהטענה בכתב האישום הייתה כי גם מים אלו כללו בתוכם את תשטיפי הרפת. בית משפט קמא דחה את טענת המשיבים כי לא תיתכן ביצועה של עבירה על חוק המים מקום בו מי נחל שורק כוללים ממילא כמות גדולה של מי קולחין, ואילו תשטיפי הרפת לא שינו בעניין זה במאומה. כמו כן, קבע בית המשפט כי המים שנדגמו, אכן היו מזוהמים, ברם, לא נמצא קשר ישיר בין אותו צינור שמימיו נדגמו ובין הרפת, ולאחר ביקור במקום קבע כי גם המים הזורמים בצינור אינם מגיעים מהרפת. ואולם, למרות שלא נמצא קשר בין המים שנמצאו מזוהמים באותו צינור שנשפך ישירות לנחל שורק לבין הרפת, נמצא קשר ישיר בין התשטיפים שיצאו מהרפת אל עבר התעלות שמצידה, ומשם אל הנחל. כך עלה מעדותו של מר משה דהרי, רכז אכיפה במחוז ירושלים מטעם המשרד, שמצא קשר בין תשטיפי הרפת ובין המים שנדגמו בתעלות שלידה (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 12.7.06), אך בית משפט קמא לא אמר דבר אודות משקלה של עדות זו בהכרעת דינו.

7. זאת ועוד, העיד בעניין מר בועז מלמד רכז אקולוגיה חקלאית מהיחידה האזורית לאיכות הסביבה "שורק" שצפה גם הוא בזרימת התשטיפים לתעלות. כמו כן הוגשה חוות דעתו של ממונה תשתיות במשרד, ד"ר אמיר ארז מיום 17.02.03 (ת/28) בה הוא קבע כי נגר עילי שטף את חצרות הרפת והזרים זבל אל תעלת הניקוז שלאורך הכביש ומשם לנחל. גם בתמונות שהוגשו בפני
בית משפט קמא ניתן לראות בבירור כי לא כל התשטיפים מהרפת נוקזו אל שני הצינורות שהעבירו אותם למתקן ההפרדה, אלא חלק גדול מהם זרמו אל מחוץ לגבולות הרפת, לשתי תעלות בצידי הכביש (ת/11-ת/13).

8. יתר על כן, חוות הדעת של ד"ר אמיר ארז (ת/28) וחוות הדעת של מר ניסים קשת (ת/29) מלמדות כי הזיהום למימי נחל שורק נבע לא רק מהתשטיפים, אלא גם מפיזור זבל הפרות לאורך אפיק הנחל בשדות החקלאיים הנושקים לגדותיו, בניגוד לרשיון העסק שניתן למשיבה, כשזבל זה התפרק וחלחל אל הנחל ואל מי התהום שבסביבה. בית משפט קמא גם לא התייחס למשקלן של חוות דעת אלו בהכרעת דינו.

9. חרף האמור, בית משפט קמא זיכה את משיבים 4-2 מהטעם כי הם נקטו בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע או להפסיק את העבירה. מסקנתו זו התבססה אך ורק על עדותו של משיב 2, שהעיד כי כל תשטיפי הרפת נוקזו דרך שני הצינורות שיצאו מהרפת ושהיו מחוברים למתקן ההפרדה. ברם, עדות זו נסתרה על ידי מכלול הראיות האחרות שפורטו ושנגבו מטעם המערערת, לפיכך אין בעדותו זו של משיב 2 כדי להפיס ולו לכאורה את הדעת בכל הנוגע לזיהום מקורות המים מערימות הזבל שפיזרה המשיבה בסמוך לגדות הנחל. בית משפט קמא גם לא נימק מדוע ראה לנכון להעדיף את עדותו של משיב 2 על פני מכלול הראיות האחרות שהוגשו ושנשמעו לפניו. גם לא הונחה תשתית עובדתית כלשהי לפני בית המשפט כדי לקבוע כי משיבים 4-2 עשו מאמצים כלשהם למניעת זיהום המים. נהפוך הוא, נשלחו אליהם התראות מהמשרד והם לא שעו לאף אחת מהן (ת/22; וכן מכתב מיום 7.1.02 שצורף לת/31). אין צריך לומר כי בנסיבות אלו מתקיים היסוד הנפשי אצל משיבים 2-4 שהם כאמור האורגנים של המשיבה והיסוד הנפשי שלהם ממלא את דרישת היסוד הנפשי של המשיבה (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 364, 375), שהוא פזיזות ביחס לגרימת התוצאות של זיהום המים (ע"פ (מחוזי-ת"א) 71315/05 אחמד אלעוברה עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה, פורסם במאגרים [03.09.2006]; ע"פ (מחוזי-חי') 1162/04 המשרד לאיכות סביבה נ' מועצה מקומית דלית אל כרמל, פורסם במאגרים [11.07.04]). משכך, יש לקבל את הערעור בעניין זה ולהרשיע את המשיבים כולם בביצוע העבירה לפי חוק המים.

העבירה לפי חוק רישוי עסקים
10
. בית משפט קמא קבע כי במסגרת תנאי רישיון העסק שניתן למשיבה הותר לה לפזר זבל בשדות בכפוף לאישור "נותן האישור", שהוא על פי פרק א' לתנאי רישיון העסק, עובד המשרד במחוז ירושלים שהוסמך בחוק. ברם, לשיטתו של בית משפט קמא, היה על המערערת לדאוג לכך כי התנאים למתן האישור על ידי "נותן האישור" יפורטו במסגרת רישיון העסק, ומשלא עשתה כן ולא קבעה את הדרישות בתוך תנאי רישיון העסק, לא ניתן להרשיע את המשיבים בשל אי קיומם של תנאים אלו.

11. בעניין זה טענה המערערת כי לא קיימת דרישה בחוק רישוי עסקים ממנה ניתן ללמוד על חובתו של "נותן האישור" לפרט את תוכנית פיזור הזבל. תנאי הרישיון משאירים את קביעת התכנית לפיזור הזבל בידי בעל הרישיון אשר חובתו היא להגיש תוכנית לאישור "נותן האישור". לכן, משלא ניתן אישור שכזה, אסור היה למשיבה לפזר זבל ולהצניעו בשדות. כאמור, גם בעניין זה תמכו המשיבים את יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא.

12. עיון בתנאי הרישיון (ת/34) שניתן למשיבה, מלמד כי נקבעו מספר דרכים לסילוק הזבל והבוצה הנוצרים ברפת, כשפינוי הזבל והצנעתו בשדות חקלאיים היה אחת מהן, אך זאת בכפוף לאישור "נותן האישור". בנסיבות אלו ברור כי בהעדר אישור מאת "נותן האישור", כל פעולה של סילוק הזבל לשדות חקלאיים היא בניגוד לתנאי הרישיון. אכן לא פורטה בתנאי הרשיון הדרך לפיזור וההצנעה של הזבל בשדות, אך נאמר בתנאי הרישיון מפורשות כי על מקבל הרשיון להצטייד באישור נוסף לעניין זה. גם די פשוט ש"נותן האישור" אינו יכול, ואינו מסוגל להציב תנאים מראש לגבי יישום החלופה של סילוק הזבל לשדות החקלאיים, מכיוון שהתנאים עשויים להשתנות בהתאם לנסיבות השונות הקיימות בכל שדה חקלאי אליו יחפוץ מקבל הרשיון לפנות את הזבל, בין היתר בהתחשב במיקומו של השדה ביחס למקורות המים השונים שבאזור. משכך, ומשלא קיימת מחלוקת שהמשיבה לא הצטיידה באישור הנדרש, אין לקבל את מסקנותיו של בית משפט קמא ויש להרשיע את המשיבים בעבירה לפי חוק רישוי עסקים בהתאם.

העבירות לפי חוק שמירת הניקיון
13. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי הוכחה קיומה של עבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים לפי חוק שמירת הניקיון. עוד ציין כי גם אם פיזור זבל פרות בשדות החקלאים כאמצעי דישון הותר בתנאי הרישיון במקרים מסוימים, אין בכך כדי להוציא את זבל הפרות מכלל הגדרה של "פסולת" לפי חוק שמירת הניקיון. ברם, בסופו של יום גם בעניין זה קבע בית המשפט כי קיימת למשיבים 4-2 ההגנה שעשו ככל שניתן כדי למלא את חובתם לפי סעיף 15(ב) לחוק שמירת הניקיון. בית המשפט זיכה גם את המשיבה מביצוע עבירה זו, אך לא נימק את הטעם לכך.

14. טענת המערערת בעניין זה הייתה כי משיבים 4-2 לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי נקטו בכל האמצעים למנוע את העבירות וכי בכל מקרה, גם אם עומדת למשיבים 4-2 הגנה, אין בכך כדי להועיל למשיבה ויש להרשיעה בעבירה לפי חוק זה.

15. מנגד טענה ב"כ המשיבים כי מקום בו בית משפט קמא עצמו קבע כי פיזור הזבל הותר במסגרת הרישיון ולא נדרשה תכנית לפיזורו והמשיבה פעלה בהתאם לרישיון, לא ניתן להרשיע בעבירה לפי חוק שמירת הניקיון. לטענתה גם, בהעדר כוונה פלילית אצל נושאי המשרה לא ניתן להרשיע את התאגיד. לטענתה, התוצאה אליה מכוונת המערערת יוצרת מצב של אחריות מוחלטת בפלילים, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות חוק העונשין, התשל"ז-1977. לגופו של עניין נטען כי בעובדה שהפיזור של הזבל נעשה ללא תוכנית ולפי תנאי הרישיון, יש לכל היותר ללמד כי המשיבים ביצעו בהקשר זה עבירות לפי חוק רישוי עסקים, אך אין בכך כדי להוביל למסקנה שנעברה עבירה לפי חוק שמירת הניקיון.

16. לא יכולה להיות מחלוקת כי העובדה שבנסיבות מסוימות מותרת השלכת פסולת, אינה מוציאה את אותה פסולת ממסגרת הגדרת המונח "פסולת" בחוק שמירת הניקיון. כל אחד מהפרטים המנויים בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון תחת הגדרת המונח "פסולת" מותר בהשלכה לרשות הרבים בתנאים מסוימים ואין הוא מוצא בשל כך מהגדרתו כ"פסולת". התנאים בהם הותר שימוש בזבל פרות לצורך דישון נועדו בדיוק למטרה זו, היינו, לקבוע, מתי ובאילו נסיבות יש איסור בהשלכתו ומתי ובאילו נסיבות התועלת בהשלכתו גוברת על הנזק הסביבתי שנגרם בעטיו. מטעם זה, לוּ היה פיזור הזבל נעשה לפי תנאי הרישיון, פשיטא שלא היה מקום להרשיע את המשיבים בעבירה של השלכת פסולת לפי חוק שמירת הניקיון. ברם, במקרה זה, כאמור, המשיבה פיזרה את הזבל בשדות מבלי שמילאה את תנאי הרישיון. התמונות שהוצגו בפני
בית משפט קמא (ת/1 – ת/3, ת/17, ת/25 ו-ת/26) מלמדות על כך בעליל. בנסיבות אלו לא יכולה להיות מחלוקת כי המשיבה עברה על העבירה של השלכת פסולת לפי חוק שמירת הניקיון. משכך, יש לקבל את הערעור גם בנושא זה ולהרשיע את המשיבה בעבירה לפי חוק שמירת הנקיון.

17. ובאשר לדינם של משיבים 4-2, עיון במכלול הראיות שהובאו בפני
בית משפט קמא אינו מלמד על אמצעים כלשהם שנקטו המשיבים למניעת ביצוע העבירה, בוודאי לא הוכח כי הם עשו "כל שניתן" כהגדרת סעיף 15 לחוק שמירת הניקיון. לא זו בלבד שלא נסתרה החזקה הקבועה באותו סעיף, לפיה אם נעברה עבירה לפי סעיף 13 לחוק על ידי התאגיד או עובד מעובדיו, חזקה על נושא המשרה שהפר את חובתו. אלא שהתרעות רבות ניתנו בעל פה ונשלחו אל המשיבה על ידי ד"ר אמיר ארז (ביום 30.07.02 – ת/24, ביום 1.12.02 – בתוך ת/31, ביום 15.12.02 – ת/22), כולל דרישות מפורטות במכתבו של מר בועז מלמד מיום 7.01.02 (ת/31) ומיום 23.01.03 (ת/18) בקשר לפעולות שיש לבצע על מנת להפסיק את השלכת הפסולת, ואולם לא נעשה דבר לתיקון הליקויים. אכן, בית משפט קמא בזכותו את כל המשיבים בעבירות לפי חוק זה סמך את יתדותיו בכך שפיזור הזבל היווה חלק מתנאי הרישיון וניתן היה לפזרו ללא תכנית ובלבד שהוא יוצנע בקרקע כדבעי. הוא גם קבע כי הואיל ולא הוכח כי משך הזמן שבו שהה הזבל בשדה טרם פיזורו והצנעתו עלה על פרק הזמן שנקבע בתנאי הרישיון - יש לראות בפעולות המשיבים משום נקיטת אמצעים סבירים למניעת המפגע הסביבתי. ברם, כפי שנאמר לעיל, מלאכת פיזור הזבל על ידי המשיבים לא נעשתה בהתאם להיתר כדין שנתקבל אצל המשיבה. בנסיבות אלו לא קמה למשיבים 4-2 הגנה לפי חוק שמירת הניקיון לפיכך יש לקבל את הערעור גם בעניין זה ולהרשיע גם משיבים אלו בעבירות לפי חוק זה.

עבירות לפי חוק מניעת מפגעים
18. בעניין זה קבע בית משפט קמא כי מן המפורסמות הוא שלרפת יש ריח מיוחד, אשר גם הורגש בביקור שהוא קיים ברפת. עם זאת, המערערת לא שלחה "צוות מריחים" לרפת ולא הוכיחה כי מדובר בריח בלתי סביר, ולפיכך יש לזכות את המשיבים בעבירה זו ולוּ מחמת הספק.

19. לטענת המערערת אין חובה להוכיח קיומו של ריח בלתי סביר באמצעות חוות דעת או "צוות מריחים". די היה בעדותו של המפקח מר דהרי אשר העיד על קיומו של מפגע ריח כדי להרשיע את המשיבים. מנגד תמכו המשיבים את טענותיהם בעניין זה בפסק דינו של בית משפט קמא.

20. בעניין זה אנו סבורים יש לדחות את הערעור, ולו משום שאין מקום להתערב בממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא. מה גם, שדווקא משום שריח הוא עניין סובייקטיבי ואין מחלוקת כי קיומה של רפת גורמת לריח, אזי אם קיים מנגנון המתמחה בקביעות מעין אלו במשרד המופקד על כך, אין מקום להרשיע בפלילים מקום בו לא הוגשה חוות דעת כדין מגורמים אלו. לכן, דין הערעור בעבירה זו להידחות.

מכאן יש לדון בטענת המשיבים להגנה מהצדק.

הגנה מן הצדק
21. בעניין זה סמכה ב"כ המשיבים את טיעוניה על טענותיה בפני
בית משפט קמא ובהכרעות העובדתיות של בית המשפט הקשורות לטענה זו. המשיבים שבו וציינו כי הקמת הרפת נעשתה במסגרת "הרפורמה במשק החלב" בעצה אחת עם המשרד, שהיה שותף הן באופן בנייתה ותפעולה השוטף, והן בפתרון הבעיות בתחילת דרכה. המשרד היה שותף לא רק במימון הקמת הרפת אלא גם באספקת הדרישות המקצועיות, והוראות המשרד ליוו את הקמת הרפת מהמסד ועד הטפחות, וכשלון הפרויקט של הקמת מתקני ההפרדה אינו רובץ לפתחה של המשיבה. לטענתם, במקרה זה לא מתקיים האינטרס הציבורי שבהרתעה מפני קיומם של מפגעים סביבתיים משום שכל פעילותה של המשיבה הייתה מכוונת להשגת המטרה של מניעת מפגעים סביבתיים. כראייה הצביעו על כך שהקמת הרפת במסגרת הרפורמה התאפשרה רק לאחר שתוכניות ההקמה עברו אישור של וועדת שיפוט מחוזית וועדה ארצית של המשרד ומשרד החקלאות. משכך, השותפות של המשרד עם המשיבה בהקמת הרפת "משתיקה" אותו מלטעון כלפי מעשיה ומחדליה של המשיבה, והגשת כתב אישום בנסיבות אלו כנגד המשיבים פוגעת באופן חמור בחוש הצדק ובהגינות. את טענותיהם בעניין זה סמכו המשיבים גם על הערת בית משפט קמא בשולי פסק דינו שעל אף שלא ראה צורך להכריע בשאלת קיומה של הגנה מן הצדק במקרה זה בשל זיכוי המשיבים מכל העבירות שיוחסו להם לגופו של עניין, ראה לציין כי הוא שקל בכובד ראש, האם נוכח מצב הסביבה במדינת ישראל והעבריינות הסביבתית הקיימת בקרב מגזרים שונים, היה מקום להעמיד לדין דווקא את המשיבים, כאשר מטרת הקמת המשיבה הייתה דווקא הרצון לשמור על איכות הסביבה ולמנוע מפגעים.

22. מנגד טען ב"כ המערערת כי המערערת אכן אישרה לרפת של המשיבה מתקן הפרדה ניסיוני שיועד לטפל בשפכים היוצאים מהרפת, אך המשיבים הואשמו בשפכים שנזלו מהרפת אל מתקן ההפרדה ולא בשל שפכים שנזלו ממתקן ההפרדה והלאה אל הנחל. השפכים בגינם הואשמו המשיבים מקורם במתקן הפרדה אחר שהיה בתוך הרפת ולא טופל כראוי, ובזבל פרות שהושם על ידי המשיבה על פני הקרקע בסמוך לרפת למשך חמישה-ששה ימים. בית המשפט בביקורו במקום עמד על כך שאין קשר בין מתקן ההפרדה לבין השטח בו לפי הנטען בכתב האישום ביצעה המשיבה את העבירות. בהתייחס לאלו נטען כי המשיבים לא עמדו בנטל הנדרש להוכיח טענה של הגנה מן הצדק, כפי שנקבע בפסיקה, ולכן יש לדחות את טענתם.

23. זיכוי נאשם מחמת הצדק, אינו זיכוי אוטומטי. כדי שנאשם יזוכה מהטעם של "הגנה מהצדק" עליו לעבור מבחן משולב, תלת שלבי: (א) בשלב הראשון, יש לעמוד על הפגמים שנפלו, אם נפלו, בהליכים שננקטו בעניינו ועל חומרתם. זאת, בנפרד משאלת אחריותו לעבירה גופה; (ב) במידה ונפלו פגמים כגון אלו, בשלב השני, יש לבחון אם בניהול ההליך חרף הפגמים, יש משום "פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות". זאת, על ידי איזון בין האינטרסים השונים המחייבים והשוללים את ניהול ההליך בנסיבות העניין; (ג) אך גם עמידה בשני השלבים הראשונים אינה מספיקה, ובשלב השלישי יש לבחון אם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מתונים ומידתיים מביטול האישום כנגד הנאשם, למשל, על ידי הקלה בעונשו, אם בסופו של יום יורשע (ע"פ 4855/02 בורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 776). מבחן זה אומץ גם לאחר הוספת סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 (וראה ע"פ 5672/05 טגר נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים).

24. אם נבחן מקרה זה לאור ההלכה הפסוקה, אין מקום לזכות את המשיבים מחובת הצדק. העובדה שהמשרד השתתף במימון ובהקמת הפרויקט הנסיוני ברפת לא פטרה את המשיבים מהאחריות לנקיון ולאיכות הסביבה בכללותה. כאמור, בעלי התפקידים השונים אצל המשרד היתרו פעמים רבות במשיבים שיתקנו את הליקויים שהיה בידיהם לתקן ללא קשר לכישלון הפרויקט. המשיבים גם לא נקטו בפעולות הנדרשות כדי למצוא פתרון נאות לפיזור הזבל וסילוקו ומשכך לא נפל פגם בהתנהגות המשרד כלפיהם ושהעימדם לבסוף לדין. צא ולמד, כי המשיבים לא עברו אפילו את המבחן הראשון של הלכת "בורוביץ", ולכן, כאמור, אין לזכותם מחובת הצדק. עם זאת, אין באמור כדי למנוע מהמשיבים להעלות את טיעוניהם בעניין זה במסגרת הדיון לעונש.

סיכום
25. סיכומו של דבר הערעור באשר לעבירות לפי חוק מניעת מפגעים נדחה. לעניין העבירות לפי חוק המים, חוק רישוי עסקים וחוק שמירת הניקיון אנחנו מקבלים את הערעור, ומרשיעים את המשיבים בעבירות אלו. כמו כן, נדחית טענת המשיבים להגנה מן הצדק.

הדיון יוחזר לבית משפט קמא על מנת שיגזור את דינם של המשיבים בשל העבירות בהן הורשעו.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
ח' באייר תש"ע, 22 באפריל 2010, בהעדר הצדדים.






חנה בן-עמי, שופטת
[אב"ד]

תמר בזק-רפפורט, שופטת

דוד מינץ
, שופט












עפ בית משפט מחוזי 5003/09 מדינת ישראל המשרד להגנת הסביבה נ' רפת יהודה צרעה, נמרוד יפה, קולין לוצוף ואח' (פורסם ב-ֽ 22/04/2010)