פסקי דין על ניימן עדי

4311/99 ת     25/12/2000




ת 4311/99 מדינת ישראל נ' ניימן עדי




1
בתי המשפט
ת 004311/99
בית משפט לתעבורה נתניה
25/12/2000
תאריך:
בפני
כבוד השופטת שירה בן שלמה

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נגד
ניימן
עדי
הנאשם
ניימן

ע"י ב"כ עוה"ד
הכרעת דין

1. הנאשם הואשם בנהיגה במהירות 78 במקום 50 קמ"ש.

2. א. עד התביעה, רס"ר אליק יופה, הפעיל מכשיר ממל"ז (מד מהירות לייזר)
20-20 lti מס' 8426 לצורך אכיפת עבירות מהירות.

ב. העד הינו מפעיל מוסמך מיום 20.9.96 בעל תדירות הפעלה גבוהה ביותר (עמ' 1 ש' 16; עמ' 3 ש' 11 - 15; ראה גם מס' ההפעלות הרב בת/1).

ג. העד בצע את 4 הבדיקות הדרושות להוכחת תקינות המכשיר, בתחילת ובסיום המשמרת, והן נמצאו תקינות (הדו"ח - ת/2, יומן ההפעלה - ת/1).

ד. העד מדד את רכב הנאשם בהיותו בנתיב השמאלי, מתוך 2 נתיבים, בתנועה מתקרבת, כשקו הראיה בין המכשיר לבין הרכב הנמדד היה נקי מהפרעות פיזיות ונשמר קשר עין רצוף מרגע המדידה ועד לעצירת הרכב. המהירות שנמדדה 78 קמ"ש. מרחק המדידה 318.5 מ'. המהירות המותרת, עפ" תמרורי ב- 24, 50 קמ"ש.

ה. כן הוגש תע"צ לפיו המכשיר נבדק כחודשיים וחצי לפני ביצוע המדידה ונמצא כשיר לפעולה. (ת/3).

3. הנאשם שלל את עדות עה"ת הן באשר למהירות נסיעתו והן באשר לנתיב הנסיעה.

עפ"י עדותו הצומת היה, אותה עת, בבניה "...והנתיב השמאלי היה חסום באמצעות חסימה של בניה. היו פלסטיקים אדומים גדולים, זה ניקז את התנועה למסלול הימני" (עמ' 13 ש' 11 - 12).
הוא נסע, לדבריו, בנתיב הימני, בתוך תנועה צפופה, כשלפניו משאית של תנובה.

אשר למהירות נסיעתו העיד:

"אני נסעתי בסביבות 40 - 50 קמ"ש ואפילו פחות ככל שהתקרבנו לצומת בתנועה מצטרפת" (עמ' 13 ש' 14 - 15; עמ' 16 ש' 16 - 18).

ובחקירתו הנגדית אמר:

"אני יודע מה המהירות שנסעתי מאחר והחוק אומר 50 קמ"ש ואני לא עובר על החוק ומאחר וגם הייתי בתנועה מאוד צפופה, סביר להניח שנסענו כחוק אחרת כולם היו נעצרים ע"י אותו שוטר. אני לא מכיר את השוטר. לשאלתך אם הסתכלתי על מד האוץ, אני משיב שלא היה צורך" (עמ' 16 ש' 19 - 24).

בדברי הנהג בדו"ח נרשם "אין תגובה" והנאשם אישר בעדותו:

"לשאלת מדוע אמרתי לשוטר 'אין תגובה' מאחר ואני לא חולק ולא נכנס לויכוחים על הכביש. מאחר וחשבתי שהשאלות שלו מאז פתיחת החלון וההערה לשוטר הוליכו אותי שאין מה להתווכח"
(עמ' 16 ש' 25 - 27).

כאשר בחקירתו הראשית תאר את חלופי הדברים כדלקמן:

"...הוא שאל אותי 'איזה אוטו זה' שאלתי אותו אם בשביל זה הוא עצר אותי ואז הוא ענה לי שלא ושנסעתי במהירות גבוהה, עניתי לו שלא, אני בתוך תנועה כיצד זה יתכן... שמעתי את השוטר אומר לשוטר השני שישנם אנשים שיש להם כסף לכל מיני מכוניות חדשות משונות" (עמ' 15 ש' 23 - עמ' 16 ש' 3).

עה"ת לא זכר שהפנה את תשומת ליבו של השוטר הנוסף לרכבו של הנאשם ובאשר לתגובתו ציין:

"אם היה אומר משהו זה היה נרשם בדו"ח. כל תגובה ראשונית של
נהג נרשמת" (עמ' 6 ש' 3 - 7).
4. לאחר ששמעתי העדים, התרשמתי מהופעת ומאופן מסירת העדות מעדיפה אני את גרסת התביעה על פני גרסת ההגנה.

א. הוכח כי המכשיר שהופעל היה תקין. המכשיר הופעל ע"י עה"ת שהינו מפעיל מיומן ובעל הכשרה מתאימה, בהתאם לנוהל, כשהעד הקפיד על כל הכללים אשר נועדו להבטיח כי המכשיר יקלוט נכונה את מהירות נסיעת הרכב הנמדד.

ב. עפ"י הפסיקה, נכון להיום, קיימת חזקה עובדתית בדבר אמינות מכשיר הממל"ז כך שהנטל לסתור עובר אל הנאשם. הנאשם לא עשה דבר על מנת לסתור את החזקה. נ/4 - נ/7 הן הוראות ההפעלה בעברית ובאנגלית ובודאי שאין הן ראיות לסתור.

ג. החזקה שבעובדה המשיכה לעמוד גם לאחר פסה"ד הצבאי בעניין הסגל ואלו פסה"ד של כב' הש' לוי בעניין לוי ועטיה הינו מקרה פרטי בו נסתרה החזקה העובדתית כאשר התיק עדיין תלוי ועומד בערעור.

ד. אשר לבדיקות התקינות ככלל ובדיקות התיאום בפרט עה"ת העיד באיזה אופן ערך את הבדיקות ועמד על כך שהתוצאות היו תקינות, גם בדו"ח וגם ביומן ההפעלה. אלמלא היה לוחץ על הכפתור נכון לא יכול היה להמשיך בביצוע הבדיקה ולא היה מקבל תוצאות תקינות. גם אם התבלבל ואמר כי לחץ על כפתור "טסט מוד" במקום "טסט טון" לא על הניסוח נבחון הוא אלא על תוצאות הבדיקות שערך.

ה. אשר לזיהוי רכב הנאשם כרכב הנמדד ציין העד כדלקמן:

"יכול להיות שהוא היה רכב אחד מבין מכוניות נוספות. לא היו כלי רכב צמודים אליו בקטע שקלטתי אותו. היו מכוניות, בזמן המדידה היה לי קטע דרך פנוי מהפרעות פיזיות ביני לבין הרכב" (עמ' 5 ש' 27 - עמ' 6 ש' 1).

די לי בכך ומאמינה אני לעד כי אכן הרכב הנמדד הוא הרכב שנעצר.

ו. מדובר במכשיר שמידותיו ומשקלו צויינו במסמכים שהוגשו והוא בודאי שאינו גדול או כבד כך שאין כל בעיה למדוד, להעיף מבט בצג ולהניחו בצד מבלי לנתק את קשר העין עם הרכב הנמדד עד לעצירתו. פעולה זו נעשית מידי יום ביומו ע"י כל מפעיל ומפעיל. טענת הנאשם לפיה אין סימנים מיוחדים ברכבו אחריהם יכול היה עה"ת לעקוב אינה מתיישבת עם טענתו הנוספת לפיה עה"ת הפנה את תשומת ליבו של השוטר הנוסף למיוחדות הרכב.

ז. אשר לטענה כי המפעיל לא היה יציב בזמן ההפעלה, אלו הדבר היה נכון לא היתה מתקבלת קריאת מהירות אלא מדידת טעות 03e.

ח. אשר לטענה לפיה מדובר ברכב שתכונות ההחזר שלו גרועות, ראוי לציין שפסה"ד של כב' השופט לוי לעניין הרפלקטיביות בעניין מרדכי וייס התהפך בערעור ולא נתנה רע"פ גם לא לאחר דנ"פ (ע"פ 7131/99 מחוזי ת"א, רע"פ 4132/00 ו- 4346/00 ודנ"פ 8488/00 בעליון).

גם כאן, אלו היתה בעיה בטווח המדידה לא היתה מתקבלת קריאת מהירות אלא מדידת טעות 01e.

ט. המכשיר, עפ"י הנהלים, נבדק בדיקה כוללת אחת ל- 6 חודשים וכך נעשה גם במקרה דנן ואילו באשר לתקינותו בזמן ההפעלה, בדיקות התקינות שנערכו לפני ובסיום ההפעלה, אשר נמצאו תקינות, מוכיחות שלא נגרמה כל תקלה במהלך ההפעלה.

י. בעניין תנאי החזקת המכשיר לא נחקר עה"ת כלל, ואולם, משנתקבלו תוצאות תקינות בזמן בדיקתו ובמיוחד בדיקת הכיול, באשר למרחק ולמהירות, הדבר מלמד שתנאי החזקתו לא פגמו בתקינותו.

י"א. לא ברור למה התכוון ב"כ הנאשם בסעיף 9 לסיכומיו כשאמר שהעד אישר כי "את המרחק לא מדדתי" והדבר עומד בסתירה מוחלטת לאמור בדו"ח.

יש כאן משום נסיון פסול להטעות את ביהמ"ש. העד ציין במפורש את מרחק רכב הנאשם בזמן המדידה וכן ציין שביצע את בדיקת הכיול ולא נדרש לפרט אודותיה.

אמנם בעמוד 7 ש' 23 אמר:

"מהקטע שאני רואה אותם אני מתחיל למדוד. את המרחק
לא מדדתי"

אך הדברים הוצאו, במתכוון או שלא במתכוון, מהקשרם כאשר את המרחק הכללי ממנו ניתן להבחין בכלי הרכב בסוף העליה לא מדד אך את מרחק רכב הנאשם בזמן המדידה בודאי שמדד וגם נקב במרחק המדוייק 318.5 מ'.

י"ב. להבדיל מעדות עה"ת שעשה רושם אמין והינו מפעיל מקצועי ומיומן שאין בינו לבין הנאשם ולא כלום ואין כל סיבה מדוע יעליל עליו עלילות שווא עדות הנאשם מעלה תמיהות.

י"ג הנאשם העיד שהצומת היה בבניה ולכן התנועה נאלצה להתנקז לנתיב הימני בו הוא נסע אך דווקא על כך לא נשאל עה"ת ולו שאלה אחת. להפך ציין הוא, מיוזמתו, כשהוצגו בפני
ו הצילומים, כדלקמן:

"התמונות שאתה מציג לי זה כביש ויצמן בכיוון אלי אבל שנתיים אחרי. עשו שינויים בצומת...הרמזורים הראשונים לא היו קיימים באותה תקופה" (עמ' 6 ש' 9 - 12).

י"ד. לנאשם נתנו שתי הזדמנויות להוכיח את טעוניו בדרך פשוטה ביותר וזאת ע"י הגשת תע"צ בדבר מצבו של הכביש במועד הרלוונטי. הראשונה, כאשר נקבע התיק להוכחות והשניה כשנדחתה, לבקשת הנאשם, פרשת ההגנה. משלא עשה כן אין לי אלא להניח שלא דייק בלשונו בדבר מצב הכביש, אותה עת.

ט"ו. עד התביעה העיד, ע"ס הרשום בדו"ח, באיזה אופן מדד את רכב הנאשם ומעדיפה אני את המדידה שערך באמצעות מכשיר הממל"ז, על פני עדות הנאשם, אשר לא הסתכל על מד האוץ והעיד ע"ס ההנחה כי הוא אינו עובר על החוק בד"כ ושזו היתה מהירות נסיעת כלי הרכב בתוכם נסע.

ט"ז. מאמינה אני לעד התביעה כי הנאשם, לאחר שהוצגה בפני
ו מהירות נסיעתו על צג המכשיר, נמנע מלהגיב והדבר אומר דרשני. אלמלא נסע במהירות שהוצגה בפני
ו ואילו היו כלי רכב שנסעו לפניו היה אומר את הדברים ולא נמנע מלהגיב משום שאינו "...חולק ולא נכנס לויכוחים על הכביש" כדבריו.

סכומם של דברים, בקבלי את גרסת התביעה, לאחר שהזהרתי עצמי כי עדות עד התביעה עדות יחידה היא בפני
, הנתמכת בהעדר תגובה בדו"ח ובעדות הנאשם בדבר מהירות נסיעתו המתבססת על הנחות בלבד, ללא כל ביסוס עובדתי, ולא נותר לי אלא להרשיעו בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום, נהיגה במהירות 78 במקום 50 קמ"ש, בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961.
ניתן היום 25 בדצמבר, 2000 (כ"ח בכסלו תשס"א) במעמד הצדדים.

בן שלמה שירה, שופטת








ת בית משפט לתעבורה 4311/99 מדינת ישראל נ' ניימן עדי (פורסם ב-ֽ 25/12/2000)