פסקי דין על אחמד בן ח'ליל סלימאן

113/01 פ     17/02/2004




פ 113/01 מדינת ישראל נ' אחמד בן ח'ליל סלימאן




201
בתי המשפט

פ 000113/01
בית משפט מחוזי חיפה
17/02/2004
תאריך:
כב' השופט ר. שפירא

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נ ג ד
אחמד בן ח'ליל סלימאן
, ת"ז 035153824

הנאשם
הכרעת דין

1. תמצית הכרעת הדין

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמכלול הראיות, החלטתי לזכות את הנאשם מהאישום המיוחס לו. כפי שיפורט, סבור אני כי בנוגע לחלק מהעבירות המיוחסות לו, לא הוצגו בפני
בית המשפט ראיות כלל. בכל הנוגע ליתר העבירות, סבור אני כי יש לזכותו מחמת הספק.

2. כתב האישום

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העברות הבאות:

א. גניבת רכב- עבירה לפי סעיף 413ב + 413יב לחוק העונשין, התשל"ז 1977.
ב. גניבה או זיוף של מסמך- עבירה לפי סעיף 413ח + 413יב לחוק העונשין, התשל"ז 1977.
ג. שינוי זהות רכב- עבירה לפי סעיף 413ט + 413יב לחוק העונשין, התשל"ז 1977.
ד. קבלת רכב גנוב- עבירה לפי סעיף 413י + 413יב לחוק העונשין, התשל"ז 1977.
ה. מסחר ברכב גנוב- עבירה לפי סעיף 413יא + 413יב לחוק העונשין, התשל"ז 1977.
ו. קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות- עבירה לפי סעיף 415 (סיפא) לחוק העונשין, התשל"ז 1977.

על פי עובדות כתב האישום, במועדים הרלוונטיים לכתב האישום היה הנאשם בעל עסק "הובלות חליל ושות'" ובעליו של נתמך רכין (להלן: "עגלה") שמספר הרישוי שלו 01-204-79 (להלן: "204").

ביום 11.8.99 התהפכה ה204 במהלך העבודה בפקיעין והובלה בגרירה לתיקון במפעל ע.ג.מ. בחיפה (להלן: "עגם"). העגלה לא תוקנה ונותרה בחצר עגם עד לתפיסתה ע"י המשטרה ביום 29.8.00.

במועדים הרלוונטיים היתה חברת "עזרא למשק ולקיבוץ בע"מ" ועגלה שמספר הרישוי שלה 01-838-79 (להלן "838") בבעלות אברהם מזרחי.

ביום 27.12.98 נגנבה ה838 מבעליה ונמצאה כשהיא זרוקה ונטושה באזור עתלית והוחזרה לבעליה. (הרלוונטיות של עובדה זו תובהר בהמשך).

ביום 3.12.99 הנאשם בעצמו או באמצעות אחרים גנב את ה838 ושינה בעצמו או באמצעות אחרים את סימני זיהויה על מנת שתחזה להיות ה204 שבבעלותו.

ביום 8.8.00 מכר הנאשם במרמה, תמורת 45,630 ₪, לחברת "טריילרס פרסט בע"מ" (להלן: "החברה") את ה838 כשהיא נחזית להיות 204. זאת ביודעו כי ה204 נמצאת בחצר עגם וביודעו כי הרכב הנמכר גנוב ומספר הזהות שלו מזויף.

החברה מכרה את העגלה אותו מכר לה הנאשם יחד עם עוד שש עגלות נוספות ללקוח מירדן.

העגלה המזויפת נתפסה ע"י המשטרה במעבר הגבול שיח חוסיין ועגלה 204 המקורית נמצאה בעגם.

3. העובדות שאינן שנויות במחלוקת והמחלוקת בתמצית:

הנאשם כופר בכל האמור בכתב האישום מלבד העובדות כי הינו בעל עסק "הובלות חליל ושות'" ובעליה של העגלה 204, וכי ביום 11.8.99 התהפכה ה204 במהלך העבודה בפקיעין והובלה בגרירה לתיקון בעגם. העגלה לא תוקנה ונותרה בחצר עגם עד לתפיסתה ע"י המשטרה ביום 29.8.00.

המחלוקת בין הצדדים הינה מחלוקת עובדתית, כאשר הנאשם טוען כי מעולם לא גנב את עגלה 838, לא שינה את זהותה ולא מכר אותה במרמה כשהיא נחזית להיות עגלה 204, לא בעצמו ולא באמצעות אחרים. לטענתו מכר לחברת "טריילרס פרסט בע"מ" את ה204 המקורית שבבעלותו.
4. הראיות שבפני
בית המשפט:

בבית המשפט העידו דני האוסהלטר ודויד זבולון (להלן: "דני" ו "זבולון"), שותפים בחברת "נגררי צפון" היא חברת אם לחברת "טריילרס פרסט בע"מ" ומזכירתם גב' טטיאנה כץ. עדים אלו העידו כעדי תביעה ולאחר מכן, לבקשת הסניגור ובאישור בית המשפט, זומנו כחקירה משלימה.

עוד העידו כעדי תביעה:
אברהם מזרחי- בעל העגלה 838.
טובי טביטל- שמאי.
אסי מאיר- מנהל אחזקה בחברת עגם.
יוסף חוא- עובד מוסך בחברת "נגררי צפון".
הלביץ שמואל- חוקר האירוע מטעם המשטרה.
נאסר סליס- עובד לשעבר אצל הנאשם.
רס"מ כהן שלמה- מגיש חוות דעת מומחה.
עבדאלה יוסף- נהג משאית, אשר לטענת התביעה הוקלטה שיחה בינו לבין דני בקלטת (להלן: "הקלטת").

מטעם ההגנה העידו הנאשם ובנו. כאמור, זומנו גם עדי התביעה דני וזבולון והגב' טטיאנה כץ להעיד כעדי הגנה. יחד עם זאת יובהר, כי למעשה יש לראותם כעדי תביעה אשר זומנו לחקירה חוזרת במסגרת פרשת ההגנה, כאשר הנימוק העיקרי לזימונם היה בקשת הסנגור החדש, אשר לא היה בבית המשפט בעת שאלו העידו ונחקרו כעדי תביעה. בהתאם, הותר לו לזמן את אותם עדים שוב.

א. הערות כלליות לראיות
כתב האישום מייחס לנאשם שורה של עבירות. למעשה, הובאו ראיות המתייחסות אך ורק לאותו חלק של הפרשה, החל מהבאת העגלה נשוא כתב האישום אל המוסך של דני וזבולון ואילך. אין למעשה ראיות הקושרות את הנאשם במישרין לעצם גניבת העגלה מבעליה הקודמים. כמו כן לא הובאו ראיות בכל הנוגע לזהות של מבצע עבירת הזיוף ושינוי זהות הרכב, דהיינו שינוי מספר השילדה של אותה עגלה. גם אם היה מוכח שהנאשם סחר ברכב גנוב, הרי שלכל היותר ניתן היה להרשיעו מעצם החזקתו בעגלה הגנובה בעבירה של קבלת רכב גנוב. לא ניתן מכוח ראיות אלו להרשיעו בעצם גניבת העגלה, ובעבירות שעניינן זיוף מספר השילדה של העגלה. גם אם היו כל העובדות שבפני
מוכחות, הרי שלכל היותר ניתן היה להרשיעו באותן עבירות שבוצעו לאחר שקיבל לידיו את העגלה הגנובה וסחר בה.

עצם החזקתו בעגלה גנובה, אינה מהווה ראיה כי הוא זה שגנב את העגלה או ביצע את זיוף מספרי השילדה.

לכן, וכבר מטעם זה, סבור אני כי יש לזכותו מהעבירות שפורטו בהוראות חיקוק 1, 2 ו- 3 שבפרק ב' בכתב האישום.

עוד מוצא אני לנכון להעיר כהערה כללית, בטרם אפרט את הראיות שבפני
בית המשפט, כי התביעה מבססת את עיקר טיעוניה על עדויותיהם של דני וזבולון. שני עדים אלו היו חשודים בשלב המוקדם של החקירה כמעורבים בביצוע העבירות. בהתאם, היה על המשטרה לבצע חקירה מעמיקה יותר בכל הנוגע לטענותיהם, ולא ניתן היה לקבל כמובן מאליו הסברים שונים שנמסרו על ידם, בעיקר בכל הנוגע לאופן הכנת המסמכים שעניינם העברת העגלה לירדן. הסברים אלו היו צריכים להחקר ולהבחן בצורה מעמיקה יותר. ההמנעות מביצוע פעולות החקירה מותירה ספק של ממש בגירסת המאשימה והנאשם יהנה מספק זה.

באשר לעדותו של דני אציין כבר עתה כי לא מצאתי סתירות מהותיות בעדותו, אולם אין להתעלם מהעובדה כי דני עצמו נחשד בפרשה ע"י המשטרה ונערך עימות בינו לבין הנאשם (ת/14) אשר בסופו הציע החוקר כי יבדקו בבדיקת פוליגרף. בסופו של דבר לא ערכה המשטרה בדיקה זו כיוון שדני הביא לידה את הקלטת הנ"ל. כאמור, אף שהתייצב בבית המשפט פעמיים לא הציג דני את הקלטת ולא נחקר על עריכתה.

לעניינה של קלטת זו עוד אתייחס בהמשך. יאמר כבר בשלב זה כי מדובר בקלטת אשר הוקלטה על-ידי מי שהיה חשוד בביצוע העבירה, כאשר המוקלט באותה קלטת אמור להפליל את הנאשם, ובכך להסיר את החשד מדני, שהוא המקליט. אותו עד שהוקלט לא זיהה את קולו בקלטת ובנסיבות אלו, בשים לב לנסיבות הקלטתה, יש להתייחס לראיה זו בזהירות הראויה.

בשים לב לכל האמור לעיל, אדון להלן במכלול הראיות כפי שהוצגו לבית המשפט.
ב. עדותו של עבדאלה יוסף
המאשימה טוענת כי הנאשם גנב את עגלה 838, צבע אותה בלבן, אותו צבע בו צבועה עגלה 204, והניח אותה בחצר ביתו. בעניין זה הגישה המאשימה לבית המשפט תמליל קלטת, אשר הוקלטה ע"י דני ובה, לטענתה, שיחה בין דני לעבדאלה (ת/21-התמליל, ת/21א-הקלטת). בקלטת זו אומר עבדאלה, כביכול, כי הוא יודע שיש לנאשם עגלה גנובה אשר עמדה ליד הבית שלו כשנה. העגלה שייכת ל"עזרא לקיבוץ ולמשק", הוא מכיר את בעליה המקוריים של העגלה, ואח"כ ראה אותה אצל הנאשם כשהיא צבועה.

בעדותו בבית המשפט שמע עבדאלה את הקלטת, אך לא זיהה את קולו. לדבריו, הוא זוכר שדיבר עם דני אך הוא בטוח כי הקול בקלטת איננו הקול שלו. כמו כן אומר עבדאלה כי איננו יודע שהנאשם גנב עגלה, אלא שהעגלה שהיתה מול ביתו של הנאשם היתה דומה לעגלה של "עזרא לקיבוץ ולמשק" שהכיר, אך "יש עוד אלף עגלות כאלה", כלשונו. כמו כן, אומר עבדאלה, לא רק הנאשם מחנה שם את המשאית שלו, אלא כיוון שאין חניה בכפר, גם בעלי המשאיות נוספים מחנים שם (עמ' 138 ש' 15). בנוסף, מעיד עבדאלה ,מידיעתו בתור נהג משאית, כי על מנת לשמור את העגלה מחלודה יש לצבוע אותה לעיתים תכופות וכי הוא צובע את העגלה שלו כל שנה, לכן צבע חדש אינו מעורר חשד בהכרח. עבדאלה מעיד כי אם היה בטוח כי העגלה שראה מול בית הנאשם היא עגלה גנובה היה פונה למשטרה. בעדותו מסביר עבדאלה את הדברים שאמר בשיחתו עם דני (עמ' 139 ש' 4-9):

"ת: דני התחיל להגיד לי כך וכך, משך אותי בדיבורים ואני כאילו התחלתי לנחם, אם הייתי בטוח שהעגלה של ג'וני ("עזרא לקיבוץ ולמשק" - ר.ש) הגנובה, הייתי הולך למשטרה, נתתי לדני משהו בראש פחות או יותר.
ש: אתה השבת לו תשובות שימצאו חן בעיניו.
ת: לא בדיוק. רציתי לעזור לו, אמרתי לו ראיתי עגלה שדומה ככה וככה, לא הייתי בטוח..."

גם בחקירתו במשטרה (ת/20) הדגיש עבדאלה כי אין הוא בטוח בדברים שאמר לדני אלא אמר את הדברים כפי שנראו לו. עבדאלה העיד כי הכיר אדם מ"עזרא לקיבוץ ולמשק" והכיר את העגלה שלו. לאחר מכן שמע שהעגלה שלו נגנבה. כעבור זמן מה (ינואר או פברואר לשנת 2000) ראה בחצר הנאשם עגלה צבועה בלבן חדש, העגלה נראתה לו מוכרת בצורה ובגודל אולם לא ידע מהיכן. לאחר ששמע מדני כי הנאשם מכר לו עגלה גנובה היתה לו תחושה שמדובר באותה עגלה ששמע שנגנבה ובאותה עגלה שראה אצל הנאשם.

יצויין כי תמליל הקלטת, המהווה כלי עזר, והקלטת, הוגשו לבית המשפט בכפוף להתייצבותו של עד שיאשר כי הוא זה שביצע את ההקלטה (עמ' 136, שורה 23). העד דני התייצב בבית המשפט פעמיים. לראשונה כעד הגנה ובהמשך כעד תביעה. הוא זה אשר הקליט את הקלטת, יחד עם זאת לא נחקר כלל על אופן ביצוע ההקלטה. בכך לא הוכחו כל תנאי הכשירות הטכנית של ביצוע ההקלטה, לרבות שמירת הקלטת באופן שבו לא ישונה תוכנה וזאת מעת ביצוע ההקלטה ועד הצגתה לבית המשפט. בנסיבות שבפני
פגם זה הוא פגם מהותי היורד לשורשו של ענין, מאחר ועורך ההקלטה הוא חשוד אשר יש לו ענין בהסרת החשד ממנו. בנסיבות אלו, היה צורך לחקור ולוודא כי לא נעשו כל שינויי עריכה בקלטת. ענין זה לא נבדק והעד לא נחקר על כך כלל.

מעבר לאמור לעיל, עבדאללה, האמור להיות הדובר הנוסף באותה קלטת, לא זיהה כלל את קולו. יצויין כי דני סיפר בעדותו כי הקליט שיחה בינו לבין נהג אך העיד כי אינו זוכר את שמו (עמ' 16, שורה 24). בנסיבות אלו כאשר אין זיהוי ודאי של הדוברים בקלטת, משקלה כראיה הופך לאפסי.

המשטרה לא טרחה לעמת את עבדאללה עם דני, ככל שהדבר נוגע לאופן ביצוע ההקלטה וזיהוי קולו כמי שמוקלט שם. לא נעשה גם נסיון לזהות את הדוברים במעבדה לזיהוי קולות. ענין זה נזקף לחובת המאשימה במובן זה שההמנעות מלחקור ולוודא אם עבדאללה הוא אכן הדובר בקלטת, מהווה מחדל חקירה, המעורר ספק סביר בכל הנוגע לזהות הקול המוקלט שם.

אשר על כן, בין אם אפסול את הקלטת כראיה בלתי קבילה, וזאת מאחר ולא הוכח כי הקלטת אכן משקפת נאמנה את השיחה המוקלטת בה, ובין אם מחמת העדר זיהוי של הדוברים בה, יש לתת לקלטת זו משקל אפסי במסגרת מכלול הראיות, ולא ניתן לבסס כל ממצא עובדתי על יסוד קלטת זו.

סבור אני כי עדותו של עבדאלה אמינה, גרסת העד במשטרה ובבית המשפט עקבית וברורה ולא נמצאו בה סתירות. יחד עם זאת יש להבחין בין "עובדות" עליהן העיד, היינו עובדות שקלט בחוש מחושיו, לבין "מסקנות" שהסיק מאותן עובדות. מסקנות של עד פסולות כראיה. העובדות עליהן העיד עבדאלה הינן, כאמור, כי בחודשים ינואר או פברואר לשנת 2000 עמדה מול ביתו של הנאשם עגלה הדומה בצורתה לעגלה הגנובה, היינו ל838, וצבעה לבן חדש.

ג. עדותו של נאסר סלים
נאסר סלים, עובד לשעבר אצל הנאשם, הינו עד תביעה אשר במשטרה העיד כי ראה את עגלה 204 חונה ליד ביתו של הנאשם. בעדותו בבית המשפט חזר העד מטענתו זו והסביר כי ראה עגלה דומה חונה ליד ביתו של הנאשם וסבר כי מדובר בעגלה 204, ואולם הוא לא טרח לבדוק את המספר (עמ' 111, שורות 7-6 לפרוטוקול). התביעה לא ביקשה להכריז על העד "עד עוין". בנסיבות אלו יש בעדותו כדי לעורר ספק סביר בכל הנוגע לזיהוי העגלה אשר עמדה ליד ביתו של הנאשם כעגלה 204 הנ"ל. ספק זה פועל לטובת הנאשם.

ד. החלפת צמיגים
זבולון מעיד כי הוחלפו צמיגים לאחת העגלות של הנאשם (עמ' 36 ש' 21). יוסף חוא, עובד במוסך "נגררי צפון", מעיד כי בנו של הנאשם פירק צמיג לאחת העגלות ולקח אותו. את העגלה שממנה פירק את הצמיג לקחו הבן והעד ל "פאנצ'ר מאכר" אשר החליף לה את הגלגלים לגלגלים חדשים, את הגלגלים הישנים זרקו בתוך העגלה (עמ' 70). לאחר מכן עמדה עגלה זו בשטח העבודה בנגררי צפון ולידה עמדה עגלה נוספת אשר נאמר לו כי היא שייכת לנאשם. יוסף חוא מעיד כי אינו יודע לאיזו עגלה הוחלפו הגלגלים וכי אינו יודע מה נעשה בסופו של דבר עם עגלה זו אולם נאמר לו כי לקחו אותה. לטענת התביעה מעשה זה הינו חלק ממעשה המרמה והחלפת זהות העגלה הגנובה.

מן הראוי לציין כי דברי העד יוסף חוא בכל הנוגע לשאלה מה נעשה בסופו של דבר עם העגלה לה הוחלפו גלגלים לא היו ברורים. בתחילה אמר העד (עמ' 70 ש' 26):
"לקחו אותה"

לאחר מכן אמר (עמ' 80 ש' 16):
"ת: אנשים קנו עגלה
ש: מה זאת אומרת קנו?
ת: קנו עגלה, אנשים מירדן כמה אנשים מירדן..."

ולבסוף אמר שלמעשה איננו יודע (עמ' 82 ש' 27):
"ת: אני איזה יום לא באתי...
ש: ולקחו אותו ואז לקחו אותו...
ת: לקחו עגלות.
ש: ולקחו את העגלה לירדן? אמר לך דני או אמר לך זבולון שאת העגלה הזאת לקחו לירדן?
....
ת: לקחו אותה. מה קרה שמה אני לא יודע."
ה. מחיר העגלה שנמכרה
המאשימה טוענת כי גם המחיר בו נמכרה העגלה לחב' "טריילרס פרסט בע"מ" מעיד כי מדובר במכירת עגלה גנובה. כאמור עגלה 204 התהפכה, הובלה לתיקון בעגם ולא תוקנה. לפיכך, לו נמכרה עגלה 204 היתה נמכרת במחיר נמוך בהרבה מהמחיר בו מכר הנאשם את העגלה בפועל. אין זאת אלא שמכר הנאשם את העגלה 838 אשר היתה במצב תקין המצדיק את המחיר בו נמכרה. לראיה מציגה התביעה רשימת צ'קים שיצאו מחשבון החברה המראים כי מחירי יתר העגלות שרכשה החברה נעים סביב 45,000 ₪ (ת/19), כאשר הנאשם מכר את העגלה ב45,630 ₪ כולל מע"מ (ראה נ/1, נ/2). היינו המחיר בו מכר הנאשם את העגלה שווה ערך למחירי יתר העלות שנמכרו, אשר היו במצב תקין. מכן שהנאשם מכר עגלה במצב תקין.

לעומת זאת מציג הנאשם לבית המשפט מחירון "לוי יצחק" (נ/3) לפיו מחיר עגלה כמו 204, מאותו דגם ומאותה שנה, הינו 75,000 ₪. היינו לו היה מוכר הנאשם עגלה גנובה במצב תקין, כפי שמנסה לטעון המאשימה, היא היתה נמכרת במחיר גבוה יותר בהתאם למחיר המחירון. אין זאת אלא שהנאשם מכר את 204 אשר עברה תאונה ועל כן מכר אותה במחיר נמוך.

אסי מאיר, עובד חברת עגם מעיד כי הנאשם הציע לו לקנות את 204, הנגרר הפגום, ב30,000- 40,000 ₪- מכאן שהנאשם אכן סבר באותה העת כי זהו המחיר עבור עגלה פגומה. אולם אסי מאיר מעיד כי לא הסכים לקנות במחיר כזה שכן זהו מחיר של עגלה תקינה (עמ' 65 ש' 21).

אברהם מזרחי, הבעלים של עגלה 838 הגנובה, מעיד כי רצה למכור את העגלה בסכום 85,000 ₪ על פי המחירון של "אבנר", אולם בסופו של דבר לא מכר אותה כיוון שקונים פוטנציאלים הציעו מחירים בסביבות 50,000 ₪ בלבד (עמ' 54 ש' 2).

מראיות אלה נראה כי ישנו פער בין מחיר העגלה על פי המחירון לבין מחיר העגלה אותו מוכנים לשלם קונים פוטנציאלים וכי באותה תקופה מחיר השוק היה נמוך ממחיר המחירון. יחד עם זאת, לא הובאו בפני
בית המשפט ראיות מספיקות להוכחת הטענה כי המחיר אשר הנאשם ביקש עבור עגלה 204 שחנתה בחצר מפעל עגם, אינו מחיר סביר. אין חולק כי עגלה זו היתה פגומה ולאחר תאונה ואולם לא הוכח בחוות דעת מקצועית של שמאי כי גם במצבה הנוכחי לא היתה העגלה שוות ערך למחיר שדרש עבורה הנאשם ולמחיר ששולם לו עבורה. בהתאם, לא ניתן לקבוע על סמך חומר הראיות, כי המחיר ששולם לו הוא מחיר אשר לא יתכן כלל שישולם עבור אותה עגלה ומכאן לא ניתן להסיק, מעבר לכל ספק סביר, כי המחיר שולם לו עבור עגלה אחרת, תקינה.

ו. מיקום עגלה 204 בעת מכירתה
המאשימה מפנה לעדותם של דני, זבולון, ויוסף חוא אשר מעידים כי בחצר החברה היו שתי עגלות השייכות לנאשם בעת ובעונה אחת ובסופו של דבר נרכשה אחת מהם, היא העגלה שנתגלתה כמזויפת. לטענת המאשימה עדויות אלה סותרות את האפשרות שנרכשה העגלה הפגומה, שהרי אין חולק כי העגלה הפגומה לא יצאה מעגם.
יוסף חוא אומר בעדותו כי הוא ראה את בנו של הנאשם מביא ל"נגררי צפון" עגלה אחת. לגבי העגלה השניה הוא אינו יודע אם היא שייכת לנאשם, אלא כך נאמר לו ע"י דני או זבולון. כלומר, קביעתו של יוסף חוא כי העגלה השניה, זו שבסופו של דבר נמכרה, שייכת לנאשם, הינה עובדה אשר שמע מדני או מזבולון וככזו היא עדות שמיעה שאינה קבילה בבית משפט.

לעומתם טוען הנאשם כי בנגררי צפון עמדה רק עגלה אחת השייכת לו ומספרה 01-798- 79לצורך הכנה לטסט וכיוון שבתחילה חשב למכור אותה אך לבסוף סרב. עגלה 204 לעומת זאת לא יצאה מעגם ויתכן כי דני הלך לראות אותה שם אך לא אמר זאת (עמ' 144).

ז. חשבונית המכירה
על החשבונית אשר הגיש הנאשם לחברה מצוין מספר רישוי 01-798-79 (נ/2) לאחר מכן נמחקו הספרות האמצעיות ושונו ל204 (נ/1). טיטאנה כץ העידה כי דני כתב את החשבונית במקום הנאשם וכאשר הנאשם ראה את החשבונית הוא שינה את הספרות האמצעיות.

דני מעיד כי הטעות נוצרה כיוון שהנאשם רצה למכור בתחילה את שתי העגלות שברשותו שהיו בחצר נגררי צפון ובסופו של דבר מכר רק אחת (עמ' 28). זבולון מעיד כי הטעות נוצרה כיוון שבתחילה רצה הנאשם למכור עגלה אחת ואח"כ החליט למכור את העגלה השניה (עמ' 36).

הנאשם טוען כי עגלה 798 היתה ב"נגררי צפון" בהכנה לטסט. בתחילה אמר הנאשם לדני כי יתכן שימכור לו גם אותה בנוסף לעגלה 204, אולם לבסוף החליט שלא למכור אותה. על פי גרסתו, מאחר ועגלה 798 עמדה ב"נגררי צפון" ואותה דני ראה בעת שכתב את החשבונית, כתב את המספר הזה בטעות. אילו היתה עגלה 204 ב"נגררי צופן" וודאי היה רושם את המספר הנכון (עמ' 145).

עדות הנאשם בענין זה היתה אמינה ובכל מקרה לא ניתן לומר כי התביעה הוכיחה מעבר לספק סביר כי שינוי מספר הרישוי על גבי החשבונית נעשה כחלק ממירמה ולא בדרך של תיקון טעות בתום לב.

ח. הימצאות 204 בנמל
המאשימה הציגה בפני
בית המשפט פלט מתוך מאגר הנתונים במחשב הנמל ובו רישום כי עגלה 204 היתה בנמל חיפה ביום 24/10/200, כיומיים לאחר שהתהפכה (ת/16). מכאן מסיקה המאשימה כי היו בידי הנאשם שתי עגלות בעלות מספר זהה (204) כאשר האחת בעגם והשניה, עגלה גנובה שנחזית להיות 204 היתה בנמל. אולם נאסר, אשר עבד באותה העת אצל הנאשם, מעיד כי לא בודקים בנמל את מספר השלדה או את מספר הרישוי, אלא מסתמכים על מה שהנהג אומר וכמו כן לא בודקים את זהות הנהג (עמ' 119 ש' 19-27). על כן יתכן כי נפלה טעות במספר ו/או כי נהג אחר אמר את המספר הזה. גירסה זו לא נסתרה על-ידי גירסה אחרת. לא הובאו עדויות מטעם המאשימה בכל הנוגע לאופן רישום משאיות ועגלות נגררות בכניסה לנמל. ניתן היה לגבות עדויות ולהביא ראיות בכל הנוגע לנוהלי הבדיקה הנערכים בנמל חיפה ואולם דבר זה לא נעשה. בנסיבות אלו לא נסתרה גירסתו של הנהג, לפיה יתכן והרישום לפיו עגלה 204 הגיעה לנמל במועד אשר על-פי המוסכם הוא לאחר התאריך בו נפגעה העגלה בתאונה והושבתה הוא רישום מוטעה. בהתאם, הספק בענין זה פועל לטובת הנאשם.

אוסיף עוד כי על פניו, הטענה כי כעבור יומיים בלבד מאז התהפכותה של עגלה 204 כבר היתה בידי הנאשם עגלה אחרת, גנובה, הנושאת מספר רישוי ומספר שילדה זהה, מעוררת תמיהה. גם אם נקבל את גירסת המאשימה לפיה החליט הנאשם לנצל את העובדה שעגלה 204 מושבתת ולזייף את נתוניה של עגלה אחרת, כך שיראה כאילו העגלה הגנובה היא עגלה 204, גם אז אין זה סביר כי כל הפעולות הנדרשות, לרבות הגניבה והזיוף, בוצעו בתוך פחות מ- 48 שעות ממועד התאונה בה היתה מעורבת עגלה 204 המקורית. לוח הזמנים הדחוק מעורר ספק בגירסה זו ומחזק את האפשרות כי אכן הרישום בשער הנמל הוא רישום מוטעה.

ט. מספר שלדה ומספר רישוי
טובי אביטל (להלן: "השמאי") צילם תמונות וערך חוות דעת לעגלה 838 לאחר שנגנבה לראשונה בדצמבר 1998 (ת/11, ת/12). לאחר שנגנבה ה838 בשנית התבקש השמאי ע"י המשטרה לזהות האם העגלה שנתפסה במעבר הגבול שיח חוסיין היא למעשה עגלה 838. השמאי בדק את העגלה שנתפסה ע"י המשטרה במעבר הגבול שיח חוסיין לאחר שהועברה לעטרות, בתאריך 22/11/00. השמאי מעיד כי בבדיקה זו לא מצא על העגלה מספר שילדה ומספר רישוי כלל, אלא מחיקות ושפשופים, על כן היה עליו לזהות את העגלה ע"פ סימני זיהוי אחרים. הוא מעיד כי זיהה אותה על פי ריתוך שהיה על העגלה (השמאי סימן את הריתוך על גבי התמונה) ועל פי הרגליים של העגלה אשר אחת עגולה ואחת מרובעת.
היינו, על פי עדות השמאי, כאשר העגלה נתפסה אצל הלקוח מירדן היא היתה ללא מספר שלדה וללא מספר רישוי כלל (עמ' 57 ש' 3-18).

לעומת עדותו של השמאי, אשר אמר כי לא מצא כלל מספר שלדה, הוגשה לבית המשפט חוות דעת של מומחה (ת/7-תמונות, ת/8- חוות הדעת), אשר,לבקשת הסנגור, נחקר בבית המשפט על חוות דעתו. על פי חוות הדעת, בדק המומחה עגלה אחת במעבר הגבול שיח חוסיין בבית שאן, בתאריך 22.8.00. בנוסף בדק עגלה שניה בעגם בתאריך 27.8.00. על העגלה שנבדקה במעבר הגבול מצא מספר שילדה מזויף הזהה למספר השלדה שעל העגלה שנמצאה בעגם. מספר השלדה שעל העגלה שנמצאה בעגם הוא מספר מקורי.

אינני מוצא הסבר לסתירה שבין עדותו של השמאי לבין עדותו של מגיש חוות הדעת. שנהם אנשים אמינים, אובייקטיבים, אשר אין להם נגיעה אישית לאירוע הנידון. כמו כן מדובר בעובדה ממשית וחד משמעית אשר אינה ניתנת לפרשנויות שונות ע"י אנשים שונים.

עדותו של מגיש חוות הדעת מקבל חיזוק לאור עדותו של דני, כדלקמן:

על פי עדותו של דני הוא או זבולון בדקו את העגלה בדיקה חיצונית לפני שרכשו אותה מאת הנאשם (עמ' 21 ש' 27). אני סבור כי אילו לא היה כלל מספר רישוי ומספר שלדה על העגלה, היו דני/זבולון נותנים את דעתם לכך כאשר ערכו את הבדיקה, לעומת זאת קשה יותר לשים לב למספר שילדה מזויף.


כמו כן דני מעיד כי גם הלקוח מירדן בדק את העגלה לפני רכישתה וניתן להבין מעדותו כי בבדיקה זו נמצא על העגלה מספר רישוי ראה עמ' 16 ש' 14:

"ת: הלקוח שנמצא בירדן. הוא ראה אישית, הבאתי אותו לארץ... הוא ראה בדק רשם, ויצא גם נשכר בנושא הזה, בעסקה היה פירוט מה נמכר בדיוק, איזה מספר רישוי וכד'..." (הדגשה שלי ר.ש)

אם נקבל את עדות השמאי, הרי שהלקוח מירדן לא יכול היה לפרט את מספר הרישוי.

הסנגור טוען (עמ' 18 לסיכומים) כי על פי גרסת השמאי מתעורר ספק בעניין זהות האדם אשר השחית את מספר השלדה, כדלקמן: הלקוח מירדן מצא מספר הרישוי על גבי העגלה כאשר בדק אותה- מכאן שהנאשם מכר את העגלה כאשר היה עליה מספר רישוי. לעומת זאת בבדיקת השמאי לא נמצא מספר כזה- מכאן שהשחתת מספר הרישוי נעשתה לאחר שהעגלה עברה בפועל ללקוח מירדן. לו היה זה הנאשם, שהשחית את מספר הרישוי, סביר כי היה עושה זאת בטרם מכר את העגלה לחברה. אין זה סביר כי עשה זאת לאחר שמכר את העגלה כיוון שמאותה עת העגלה אינה בחזקתו.

טענה זו של הסנגור אינה עומדת במבחן ההגיון והשכל הישר. שכן, איזו עגלה מכר הנאשם עם מספר רישוי?, אם מכר הנאשם את העגלה 204 המקורית ואותה הלקוח מירדן בדק והיא זו שעברה לידיו, כיצד נמצאה בסופו של דבר בעגם? ומדוע צריך היה אדם אחר להשחית לה את מספר השילדה?

האפשרות השניה היא כי מכר הנאשם עגלה גנובה ואותה הלקוח מירדן בדק, אך אז היה מוצא מספר רישוי אחר, ולא את מספר הרישוי של העגלה שקנה היא 204.

מאחר וגרסת עורך חוות הדעת מתיישבת עם עדותו של דני, אני קובע כי העגלה נמצאה עם מספר שלדה מזויף.
4. מחדלי חקירה

הסנגור טוען למחדלים בחקירה. כפי שיפורט להלן, אינני סבור כי כל אותם חסרים בחקירה אשר הסנגור מצביע עליהם הם אכן מחדלים שיש בהם כדי להשפיע על טיב הראיות או על ההכרעה בתיק זה. יחד עם זאת, סבור אני כי אכן לא בוצעו כל פעולות החקירה הנדרשות בפרשה זו. כפי שיובהר, ההמנעות מביצוע פעולות חקירה פועלת במקרה זה לטובתו של הנאשם, הרשאי להנות מהספק שמא פעולת חקירה, לו היתה מבוצעת, היתה תומכת בגירסתו.

לטענת הסנגור לא נבדקו דני והנאשם בבדיקת פוליגרף ע"י המשטרה, כפי שתוכנן (ראה ת/14 ועדות הלבץ שמואל) והדבר מהווה מחדל חקירה אשר יש להסיק ממנו כי אלמלא המחדל היתה התוצאה לטובת הנאשם. אני סבור כי אי ביצוע בדיקת פוליגרף בנסיבות שלפנינו אינה מהווה מחדל בחקירה.

בשלב החקירה הראשוני יש טעם בעריכת בדיקת פוליגרף לחשודים כדי לאשש או להפריך לכאורה כיוון חקירה, לפיכך אין לשלול בדיקה כזו באותו שלב. יחד עם זאת אין זו חובה המוטלת על החוקרים, אלא אפשרות הנתונה, באופן עקרוני, לשיקול דעתם. להוציא נסיבות יוצאות דופן, בהם אי ביצוע בדיקת פוליגרף בשלבי החקירה מצביע על חוסר צדק ושיקול דעת פגום, אינני מוצא לנכון להתערב בעניין זה בשיקול דעתם של החוקרים. תוצאות בדיקת הפוליגרף עניינן ,כאמור, מתן כיוון חקירה למשטרה בלבד והם אינן קבילות כראיה בבית המשפט, על כן גם לו היתה מתבצעת בדיקת הפוליגרף לא היה זה מעלה או מוריד מחומר הראיות שיש בפני
בית המשפט כעת. בנסיבות אלו סבור אני כי מלכתחילה לא היה מקום להעלות בפני
בית המשפט את כל הליך בדיקת הפוליגרף, הליך אשר אינו יכול להוות חלק מהתשתית הראייתית. משהועלה הענין סבור אני כי אין בהמנעות מביצוע בדיקת פוליגרף כדי להוות ראיה בעלת משקל, ככל שהדבר נוגע לראיות שבפני
ואין לראות בענין זה כמחדל חקירה המשפיע על טיבן של הראיות.

עוד טוען הסנגור כי אי בדיקת "יומן העבודה" של נגררי צפון (יומן בו מפורטים כלי הרכב שנכנסו למוסך על מנת לקבל טיפול כמחויב על פי דין), מהווה מחדל חקירה. לדידו לו נכנסה לנגררי צפון עגלה 204 , כפי שטוענת התביעה, הדבר צריך היה להופיע ביומן העבודה הנ"ל, ואם אינה רשומה ביומן העבודה הרי יש בזה כדי לעורר ספק בטענת התביעה.

אינני סבור כי אי בדיקת "יומן העבודה" של נגררי צפון מהווה מחדל בחקירה. תוספת יא' להוראות מס הכנסה ותקנות מס ערך מוסף (ניהול פנקסי חשבונות) מחייבת מבעל מוסך לערוך "יומן עבודה שיכלול לגבי כל רכב שנתקבל לטיפול ...", היינו יומן העבודה צריך לכלול את כלי הרכב שהתקבלו לטיפול ואולם כלי רכב שנכנס למוסך לצורך מכירה איננו צריך להירשם ביומן העבודה. גם דני בעדותו אומר כי במוסך נעשה רישום של כלי רכב שבאים לתיקון (עמ' 160 ש' 18).

אוסיף עוד כי לכאורה, לא ברור אם העגלה שהובאה לצורך מכירה שהתה באתר המוסך אמורה לבוא לידי ביטוי בספרי המוסך כלל. אמנם חנייתה היתה בתחומי המקרקעין של המוסך ואולם נוכחותה במקום היתה קשורה בעיקר לחברת טריילרס פארטס, שהיא החברה העוסקת במכירה עצמה. כל עוד אין זיקה בין נוכחות העגלה לבין ביצוע עבודות תחזוקה והעגלה נוכחת בזירה במסגרת העברת הזכויות בה לחברה העוסקת במכירתה, אין הכרח כי תכלל בספר יומן העבודה של מוסך נגררי הצפון. אשר על כן, גם בענין זה אינני רואה ליקוי של ממש בעובדה שלא נבדקו יומני העבודה של נגררי הצפון, אם כי טוב היתה עושה המשטרה לו היתה חוקרת גם ענין זה.

עוד טוען הסניגור כי המשטרה צריכה היתה לחקור האם אכן זו העסקה הראשונה בה דני/זבולון מייצאים רכבים לחו"ל. בייצוא רכבים ובכלל זה עגלות לחו"ל יש להפקיד את מסמכי הרכב ברשויות השלטון המוסמכות על מנת שייגרעו ממצבת כלי הרכב במדינת ישראל
. אולם דני וזבולון, אף שייצאו רכבים לירדן לא עשו כן. על פי גרסת דני, זו העסקה הראשונה שלהם בייצוא רכבים ועל כן לא ידעו חובתם זו. לעומת זאת לדעת הסנגור לא מדובר בטעות שבתום לב אלא בפעולה מכוונת שביצע דני בזדון.

אני סבור כי שאלה זו, האם אי הפקדת הרשיונות ע"י דני נעשתה בתום לב או בזדון, הינה שאלה מהותית לצורך ברור האשמה, והיה מקום להעמיק בחקירה בענין זה. אין חולק כי מי שהיה אמור להפקיד את הרשיונות הוא דני. יש להניח גם כי בטרם התקשר בעסקת יצוא ראשונה בחייו, וזאת לטענתו, בדק את הנוהלים לביצוע עיסקה זו. בנסיבות אלו, ההמנעות מהצגת הרשיונות כנדרש תוך מתן הסבר לאי ידיעת החובה, אינו יכול להוות הסבר מספיק ומניח את הדעת.

על דני היה לדעת ולברר את הנוהל. בהתאם, לא ניתן לשלול את האפשרות כי ההמנעות מהפקדת המסמכים בעסקה ספציפית זו נעשתה באופן מכוון. בהתאם, גם לא ניתן לשלול, על-פי מכלול הראיות, את האפשרות לקיומו של התרחיש הבא: דני קנה מהנאשם את עגלה 204 אשר היתה בעגם וקיבל את מסמכי הרכב המקוריים. בנוסף הגיעה לחזקתו של דני עגלה גנובה. קיימת אפשרות לפיה שינה דני את זהותה של העגלה הגנובה לזהות של עגלה 204 ביודעו כי כרגע עגלה 204 אינה יוצאת מעגם, ומכר את העגלה הגנובה תוך שהוא נמנע מלהעביר את המסמכים לשלטונות על מנת שהרכב לא יגרע ממצבת הרכבים במדינת ישראל
, שהרי הוא מתכוון להשתמש בו.
אפשרות לקיומו של תרחיש זה היתה צריכה להחקר ולהיבדק וזאת בשים לב לעובדה שאותו אדם אשר אמור להמציא את המסמכים לרשויות במסגרת עסקת היצוא, לא עשה כן. קבלת ההסברים לפיהם מדובר בטעות ובחוסר בקיאות בלבד, בלא ביצוע של חקירה מעמיקה, ובמיוחד על רקע כל יתר הראיות, והחשד בדבר מעורבותו של דני בביצוע עבירות, מהווה מחדל חקירתי של ממש. בהעדר חקירה בענין זה, לא נשללה האפשרות לפיה אי הפקדת המסמכים נעשתה באופן מכוון. כאשר לא נשללת אפשרות זו, מעבר לספק סביר, לא נשללת גם האפשרות כי מכלול העיסקה בוצע על-ידי דני, או מטעמו. בכל מקרה, לא נשללה מעבר לספק סביר האפשרות כי אחרים, ולא הנאשם, הם אלו שביצעו את העבירות. הימנעות המשטרה מלחקור עניין זה כנדרש, מהווה הפרה של חובת הרשות החוקרת למצות את כל הליכי החקירה כראוי, וזאת במטרה לחשוף את האמת. הפרת חובה זו, מהווה גם פגיעה בזכותו של הנאשם למשפט הוגן. בהתאם, מחדל זה בחקירה יבוא לטובת הנאשם. ראה בעניין זה:

ע"פ 4384/93, אילן מליקר נ' מדינת ישראל
.תק-על 94(2), 1988, 1997; ע"פ 721/80, תורגמן נ' מדינת ישראל
, פד"י לה(2) 466, 471;
ע"פ 173/88, אסרף נ' מדינת ישראל
, פד"י מד(1), 785, 790;
ע"פ 497/92, עמוס נחום נ' מדינת ישראל
, דינים עליון כרך מ"ב 488;
ע"פ 2511/92, חטיב נ' מדינת ישראל
, דינים עליון כרך ל"א 805.

5. מעמדו של חליל, בנו של הנאשם

נושא נוסף אשר לא נבדק במידה הראויה הוא מעמדו של ח'ליל, בנו של הנאשם, בכל הנוגע לפרשה נשוא כתב האישום. בחומר הראיות עדויות סותרות בכל הנוגע למערכת היחסים שבין האב לבנו, ככל שהדבר מתייחס לשליטה והניהול של חברת ההובלה המשפחתית. ב- ת/6, עמ' 2, שורה 11, מוסר הנאשם כי העסק הוא בבעלות הבן ח'ליל, כאשר הוא מנהל את העסק. במהלך עדותו של הבן ח'ליל מעיד הוא כי האב הוא הדמות הדומיננטית בחברה. בכל מקרה, אין חולק כי על- פי כל הראיות, הבן ח'ליל הוא זה שהביא את העגלה לתיקון אצל דני וזבולון, הוא זה שנראה מחליף גלגל בעגלה הנ"ל, וח'ליל מאשר זאת בעדותו. בנסיבות אלו, וכאשר מערך היחסים הכולל בין האב ובנו אינו ברור, וכאשר חלק מהמעשים שבוצעו בשטח בוצעו, על-פי כל העדויות, על-ידי הבן, היה מקום לחקור ולבדוק את האפשרות כי אם בוצעה עבירה, הרי שהמבצע הוא הבן ח'ליל ולא הנאשם. ענין זה לא נבדק כלל. מהראיות שבפני
בית המשפט לא ניתן לשלול את האפשרות כי הבן הוא המבצע של אותם מעשים אשר בגינם מיוחסת לנאשם עבירה, וגם מטעם זה יש לזכות את הנאשם, ולו מחמת הספק. לעניין השלכת ההימנעות של המשטרה מלחקור את האפשרות שהבן הוא מבצע העבירות, ראה את האמור לעניין מחדלי חקירה בפרק הקודם להכרעת דין זו.
6. סיכום ממצאים עובדתיים

בסיכומו של דבר, אני סבור כי לא הוכחה התשתית העובדתית שבבסיס כתב האישום. אמנם הוכח, והדבר אינו שנוי במחלוקת, כי נגנבה עגלה 838 מבעליה. הוכח גם כי עגלה 204 אשר היתה בבעלות הנאשם, נפגעה בתאונה, הושבתה והיא חונה בחצר מפעל עגם. הוכח גם כי העגלה אשר הגיעה למעבר גבול לירדן, הנושאת סימון הנחזה להיות עגלה 204, היא עגלה אשר מספר השלדה שלה ומספר הרישוי זויפו. הוודאות הקרובה היא כי עגלה זו היא אכן עגלה 838 שנגנבה קודם לכן.
לא עלה בידי התביעה להוכיח מעבר לספק סביר כי עגלה 838, כפי ששונתה, חנתה ליד ביתו של הנאשם. על-פי הראיות חנתה במקום עגלה דומה ואולם העדים לא טענו כי מדובר באותה עגלה ומעדותם עולה ספק סביר בכל הנוגע לזהות העגלה שחנתה ליד ביתו של הנאשם. בהתאם, לא הוכח כענין שבעובדה שלנאשם היתה השליטה כי הנאשם החזיק או היה בעל השליטה בעגלה 838.

הוכח, ולמעשה הדבר אינו שנוי במחלוקת כי בנו של הנאשם החליף צמיגים לאחת העגלות שבבעלות הנאשם, בעת שזו חנתה במוסך נגררי הצפון. יחד עם זאת, לא הוכח בוודאות לאיזו עגלה הוחלפו הצמיגים ולא הוכח כי החלפת הצמיגים היתה מטעמים פסולים כלשהם.

לא הוכח מעבר לספק סביר כי העגלה אותה מכר הנאשם לחברת טריילרס פארטס, בתמורה ל- 45,630 ₪, אינה אותה עגלה 204 אשר חנתה בחצר מפעלי עגם. גם אם המחיר אשר שולם עבור אותה עגלה נראה כמחיר מתאים יותר לעגלה תקינה, לא הובאו ראיות מספיקות על-ידי מומחים מתאימים אשר ניתן על בסיסם לסתור, מעבר לספק סביר, את גירסת הנאשם.

7. המסקנה המשפטית

הראיות העומדות בפני
בית המשפט הינן ראיות נסיבתיות. אין הן מוכיחות במישרין כי הנאשם ביצע את העברות המיוחסות לו בכתב האישום. על בית המשפט להסיק על פי הגיון, שכל ישר ונסיון החיים, האם ביצע הנאשם את העברות המיוחסות לו בכתב האישום.
הפסיקה קבעה כללים בעניין זה, ראה לדוג' ע"פ 898/79 גבריאל בן יעקב פיצחזדה נ' מדינת ישראל
. פ"ד לד(3), 829.

"... שהוכחות נסיבתיות יכולות לשמש בסיס להרשעת הנאשם רק אם הם שלובות ואחוזות זו בזו באופן שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה והיא שהנאשם ביצע את מעשה העברה..."
וראה גם י. קדמי, על הראיות, חלק שני, (מהדורה תשס"ד-2003), עמ' 692:

"נותר מקום למסקנה "אחרת" - ואפילו על דרך של ספק- לא תשמש הראיה הנסיבתית בסיס לקביעת הממצא"
הכלל שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין הוא, שניתן להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות בלבד, רק אם המסקנה המרשיעה אשר מוסקת מהראיות הנסיבתיות, כובלת באופן ברור והחלטי על כל תזה חלופית באופן שבו לא נותרת כל מסקנה סבירה אחרת. רק במקרה כזה, ניתן לקבוע כי האישום הוכח מעבר לספק סביר. ראה:

ע"פ 641, 622, 543/79, אבישי נגר ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד לה(1), 113, עמ' 139-140.
ע"פ 3974/92, מוריס אזולאי נ' מדינת ישראל
, פ"ד מז(2) 656, עמ' 570-569.
ע"פ 6527/94, מנצור אחמד ע' עזיז ואח' נ' מדינת ישראל
, פ"ד נ(3) 732, עמ' 736-737.
ע"פ 728/84, שמעון חרמון נ' מדינת ישראל
, פ"ד מא(3) 617, עמ' 621-620.
ע"פ 7293/97, ז'אפר עאמר ואח' נ' מדינת ישראל
, תק-על 98(4), 194, 196.
ע"פ 3792/01, מחלוף פדידה נ' מדינת ישראל
, תק-על 2002(1), 926, עמ' 931.
ע"פ 854/02, מאיר (מישל) אדרי נ' מדינת ישראל
, תק-על 2002(1), 913, עמ' 917.

סבור אני כי המסקנה, אותה מבקשת המאשימה מבית המשפט לאמץ, איננה המסקנה ההגיונית היחידה האפשרית מהראיות כפי שהוצגו בפני
בית המשפט.

למעשה, משכשלה התביעה להוכיח מעבר לספק סביר כי עגלה 838 היתה בחזקתו של הנאשם, ממילא כשלה היא בהוכחת כל האישומים המיוחסים לו. העובדה כי בחודש ינואר או פברואר לשנת 2000 נראתה בחצר הנאשם עגלה הדומה בצורתה לעגלה 838 ואשר צבועה בצבע לבן חדש, אינה בהכרח מובילה למסקנה כי זו אכן העגלה 838 הגנובה ואף אם זו אכן העגלה 838 הגנובה, אין הכרח כי הנאשם הוא זה שגנב אותה. עגלה 838 איננה עגלה חריגה, ישנן עגלות רבות הדומות לה בצורה ובגודל. לא נמצאו סימנים מיוחדים על העגלה שעמדה בחצר הנאשם, שיעידו כי מדובר בעגלה 838 הגנובה. בנוסף, כאמור אין המדובר בחניה בה הנאשם לבדו חונה, אלא במקום בו כל הכפר חונה ועל כן יתכן כי העגלה אותה ראה עבדאלה לא היתה בחזקת הנאשם. באשר לצבע הלבן הטרי בו היתה צבועה העגלה, אין זה מן הנמנע כי נצבעה על מנת למנוע חלודה ובאופן שגרתי.
גם העובדה כי בנו של הנאשם החליף צמיגים לאחת העגלות של הנאשם אינה קושרת את הנאשם בהכרח לעברות המיוחסות לו. החלפת צמיגים יכול להיות מעשה שגרתי בתחזוק הרכב ולאו דווקא מעשה שנעשה כחלק מהחלפת זהות של רכב גנוב. מאחר ולא ידוע לאיזו עגלה החליף בן הנאשם צמיגים ולא ידוע מה עשה עם הצמיגים הישנים ולא היה שום דבר חריג בהחלפת הצמיגים כשלעצמם, מתעוררת אפשרות סבירה שמא היה זה מעשה שאיננו קשור כלל לעובדות הנטענות בכתב האישום.

התביעה לא הוכיחה כי היו בידי הנאשם האמצעים לשנות את זהות העגלה ולא נמצא בחזקתו מכשיר הטבעה.

לא נשללה האפשרות כי אי הפקדת המסמכים ע"י דני הינה מעשה מכוון, במטרה שלא תגרע העגלה 204 ממצבת הרכבים במדינת ישראל
. מחדל זה מעורר ספק בכל הנוגע לזהותו של העבריין שביצע את העברות המפורטות בכתב האישום, וכיוון שכך, המסקנה הנובעת ממכלול הנסיבות, אותה המאשימה מבקשת לאמץ, איננה המסקנה ההגיונית, האחת והיחידה.

מעבר לכך, לא הוכח מעבר לספק סביר כי גם אם היתה עגלה 838 מצויה במערך העגלות שבצי ההובלה של הנאשם, כי לא בנו הוא זה שעמד מאחורי ביצוע כל המעשים.

כאמור, גירסת המאשימה לכתב האישום היא שהנאשם הוא זה שגנב את עגלה 838 וכי קיימת זהות בין עגלה 838 ובין העגלה שנתפסה במעבר הגבול לירדן, אשר בה בוצע זיוף כך שהיא תחזה להיות עגלה 204. גם אם נאמר שהעגלה שזויפה ושנתפסה במעבר הגבול לירדן אינה עגלה 838, אלא עגלה אחרת אשר פרטיה זויפו, גם אז לא הוכח מעבר לספק סביר כי הנאשם הוא זה שזייף את הפרטים. האפשרות שאחר עשה זאת, לרבות דני, בנו של הנאשם או אחר אשר לא הוזכר במהלך הדיון פה, הינה אפשרות סבירה המתיישבת עם חומר הראיות.

בנסיבות אלו, וכאשר מדובר בראיות נסיבתיות, לא ניתן לבסס הרשעה במקרה זה ולא ניתן לומר כי התביעה הוכיחה את טענותיה ברמת הוודאות המספיקה במשפט הפלילי, מעבר לספק הסביר.

8. סיכום הכרעת הדין

בסיכומו של דבר, בשים לב לכל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

בכל הנוגע לעבירות המיוחסות לנאשם לפי הוראות חיקוק 1, 2 ו- 3 לפרק ב' בכתב האישום, אני קובע כי לא הובאו ראיות לפיהן ביצע הנאשם עבירות אלו, ואני מורה לזכותו בהעדר ראיות לביצוע עבירות אלו.

בכל הנוגע ליתר העבירות בהתאם להוראות חיקוק 4, 5 ו- 6 לפרק ב' בכתב האישום, אני סבור כי יש לזכות את הנאשם, וזאת מחמת הספק.

ניתנה היום כה' בשבט, תשס"ד (17 בפברואר 2004) במעמד הנאשם, הסנגור וב"כ המאשימה.
ר. שפירא
, שופט

הקלדנית: ליאת פנקר.









פ בית משפט מחוזי 113/01 מדינת ישראל נ' אחמד בן ח'ליל סלימאן (פורסם ב-ֽ 17/02/2004)