פסקי דין על יצחק ינר | פסקי דין על אביבה ינר | פסקי דין על ברוך בן – הרוש

1951/07 א     02/05/2010




א 1951/07 יצחק ינר, אביבה ינר נ' ברוך בן – הרוש




בפני

כב' השופט אורן שוורץ
התובעים
1. יצחק ינר

2. אביבה ינר

על ידי ב"כ עו"ד וינר אמנון
נגד

הנתבעים
ברוך בן – הרוש

על ידי ב"כ עו"ד חריף אייל
פסק דין
הרקע לתביעה:

1. עניינן של התביעות שלפניי, במחלוקת אודות הפעלת מזנון בשטח "המכללה למינהל" בראשון לציון. מר ברוך בן הרוש (להלן: "הנתבע") היה בזמנים הרלבנטיים לתביעה, בעל זכות להפעלת מזנונים בשטח המכללה למנהל. הנתבע התקשר בהסכם עם התובעים, לפיו תינתן להם האפשרות לפעול כ"מפעיל משנה" באחד המזנונים.
מספר חודשים לאחר תחילת פעילות התובעים במזנון, נתגלע סכסוך בין הצדדים, כאשר כל אחד מן הצדדים טוען להפרת ההסכם על ידי רעהו. הצדדים אף נקטו בצעדים כוחניים, זה כנגד זה ובמסגרת זו אף הותקף הנתבע על ידי קרוב משפחה של התובעים ונחבל חבלה של ממש.
על כן, עתרו התובעים והנתבע בתביעה והתביעה שכנגד. סכום התביעה הועמד על סך 250,150 ₪ וסכום התביעה שכנגד הועמד על סך 454,100 ₪.

טענות התובעים:

2. התובעים, בני הזוג ינר, ביקשו להפעיל מזנון הנמצא בתחום "המכללה למנהל" (המסלול האקדמי של המכללה למינהל מיסודה של הסתדרות הפקידים בתל-אביב חברה לתועלת הציבור בע"מ), אשר בעיר ראשון לציון (להלן: "המזנון").

3. לצורך כך, התקשרו התובעים בחוזה עם הנתבע, לפיו הם יעבדו כמפעילי משנה במזנון. הנתבע מצידו התחייב לפעול להכרה בהם מצידה של פ.ל.ס – החברה הכלכלית של אגודת הסטודנטים של המכללה למנהל (להלן: "פלס").

4. התובעים החלו להפעיל את המזנון החל מחודש ינואר 2006. לטענתם נעשה הדבר בהסכמתם של פלס והמכללה למנהל.

5. בחודש פברואר 2007 החל הנתבע להתנכל להם ולעובדי המזנון, עקב צרות עין וחשש שהסטודנטים במכללה למינהל מעדיפים את המזנון שמנוהל על ידי התובעים, על פני המזנון שמנהל הנתבע. כך, הנתבע ניתק את זרם החשמל לעסק וסגר את המזנון בשלשלאות.

6. הסכסוך בין הצדדים הגיע לכדי אלימות, במובן זה שכאשר הגיע הנתבע עם מאבטחים לנעול את מתחם המזנון, הוא הותקף על ידי אחיה של התובעת (כנגדו בלבד הוגש כתב אישום).

7. לטענת התובעים, הנתבע הפר הפרה יסודית את ההסכם ביניהם, בכך שלא עמד בהתחייבותו לגרום לפלס להכיר בזכויותיהם של התובעים כמפעילי משנה של המזנון, בכך שפעל לסילוקם של התובעים מהמזנון ובכך שפעל לסגירתו של המזנון על ידי ניתוקו מחשמל וסגירתו בשלשלאות.

8. התובעים עתרו להצהיר, שהינם זכאים להפעיל את המזנון בנכס כמפעילי משנה או כשוכרים.

9. לחילופין, עתרו התובעים לחייב את הנתבע בפיצויים בגין הפרת החוזה והנזקים אשר נגרמו כתוצאה מההתנכלויות החוזרות ונשנות מצידו: השבת סך 45,000 דולר ששולמו לנתבע בגין רכישת זכות הפעלת המשנה, הפסד רווחים בגין סגירת המזנון למשך 5 ימי עבודה בסך 12,500 ש"ח, תשלום משכורות לעובדים בגין 5 ימי עבודה בסך 2,000 ₪, פיצוי בגין מזון שהתקלקל עקב ניתוק החשמל במזנון בסך 20,000 ₪, ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך 20,000 ₪.

טענות הנתבע:

10. הנתבע הינו זכיין להפעלת מזנונים במכללה למנהל, מכוח הסכם אשר נחתם בינו ובין פלס.

11. הנתבע חתם על הסכם מפעיל משנה עם הנתבעים להפעלת המזנון. מדובר בהסכם להפעלת המזנון בלבד, שאינו מקנה העברת זכויות כלשהן לתובעים בקשר עם המזנון עצמו.

12. התובעים הסכימו מראש, שיידרשו בעתיד להעביר את המזנון ממקומו כ-100 מטרים צפונה, על מנת לאפשר עבודות בניה במקום על ידי המכללה למינהל.

13. התובעים הפרו הפרות חוזרות ונשנות את החוזה, בכך שלא שילמו את תשלומי השכירות החודשיים, בכך שלא הקפידו על הכשרות במזנון, בכך שלא דיווחו על הכנסותיהם, בכך שלא פעלו תחת הנתבע בהפעלת המזנון ובכך שהפעילו את המזנון ברמה ירודה. לנוכח הפרות אלה, ביטל הנתבע כדין את ההסכם.

14. בתביעתו שכנגד עתר הנתבע לחייב את התובעים בפיצויים בגין הפרת החוזה: תשלום שכירות חודשית של 1,500 דולר לפי 40 חודשים (עד תום תקופת ההסכם) בסך השווה ל-60,000 דולר (257,000 ₪), שוויו של ציוד שהיה במזנון בסך 60,000 ₪, הוצאות כלליות בסך 30,000 ₪ והוצאות פינוי ואחסנה של מבנה היביל בו שכן המזנון בסך 7,000 ₪. כמו כן, טען הנתבע לפיצויים בגין אירוע התקיפה, בו הותקף על ידי אחיה של התובעת, בסך 100,000 ₪.

15. בדיון שנערך לפני העידו:
מטעם התובעים - גב' מירב טוליאן - יועצת מועמדים במכללה למנהל, מר ראובן חוס - מנהל אגף תפעול ולוגיסטיקה במכללה למנהל והתובע.
מטעם הנתבע - הנתבע.

16. בטרם החלה להתברר התביעה לגופא, עתרו התובעים במסגרת בש"א 1758/07 למנוע מהנתבע, פלס והמכללה למינהל להפריע לשימוש שעושים התובעים במזנון. לאחר דיון בבקשה לרבות שמיעת חלק מהמצהירים, ראיתי לנכון לדחות את הבקשה לסעד זמני [החלטה מיום 19.6.2007]. הטעם העיקרי לדחיית הבקשה היה, היעדר הכוח המשפטי של הנתבע למסור לתובעים זכות עצמאית, שתמנע מהמכללה למינהל ומפלס (שהיו צד להליך ונמחקו לאחר מכן מהתביעה) לפעול לפינוי המזנון עקב עבודות בינוי שתוכננו במקום. בסופו של יום, התפנו התובעים מהמזנון ואינם מחזיקים בו עוד. על פי הסכמת הצדדים, בש"א 1758/07 מהווה חלק מחומר הראיות בתביעה [פר' עמ' 32 ש' 19].
דיון:

זכויותיו של הנתבע בהפעלת המזנון - הסכם הזיכיון בין הנתבע לפלס:

17. במסגרת פעילותה, קיבלה פלס מהמכללה למינהל את הרשאה להפעיל קפיטריה בתחומי הקמפוס המצוי בראשון לציון. במסגרת זו, רשאית פלס להתקשר עם זכיין לצורך הפעלת הקפיטריה.

18. בתאריך 1/11/2003 נחתם בין פלס לבין הנתבע הסכם לפיו, קיבל הנתבע זיכיון בלעדי להפעלת המזנון. על פי סעיף 4ב להסכם בין פלס לנתבע, הזיכיון הינו זכות אישית, שאינה ניתנת להעברה:

"הזיכיון מוענק לזכיין בלבד, והזכיין אינו רשאי להעביר הזיכיון ו/או חלקו, לצרף שותף ו/או בעל מניות חדש לחברה ו/או ליתן רשות שימוש בקפיטריה לכל צד שלישי אחר, ללא הסכמת פלס מראש".

[נספח ד' ל-נ/1]

19. הזיכיון ניתן לתקופה של 11 חודשים, החל ממועד חתימת החוזה ואמור היה להסתיים בתאריך 30/09/2004, כקבוע בסעיף 10א להסכם:

"תקופת הזיכיון הינה לתקופה בת 11 חודשים, החל ממועד חתימת הסכם זה וכלה ביום 30.09.2004".

[נספח ד' ל-נ/1]

עם זאת ניתנה אפשרות, בסעיף 10ג לחוזה, להאריך את תקופתו בשנתיים נוספות:

"בכפוף לעמידת הזכיין במלוא התחייבויותיו על פי הסכם זה ובכפוף למימוש האופציה הנתונה לפלס להאריך ההרשאה לשנתיים נוספות אל מול המכללה, תהיה לזכיין האופציה להאריך תקופת הזיכיון בשנתיים נוספות, בהודעה מראש של 120 [ימים א.ש.] לפחות שימסור לפלס קודם לתום תקופת הזיכיון".
[נספח ד', ל-נ/1]
20. הנתבע המשיך את פעילות המזנון בהתאם למוסכם מול פלס, עד לתאריך 30/09/2006. לאחר תום תקופת האופציה הוארכה זכיינותו של הנתבע לתקופות של חודש, וחוזר חלילה, עד להתחלת פרויקט בנייה מטעם המכללה למנהל [תצהיר מר גיא בסר - מש/2 בש"א 1758/07].

21. הנה כי כן, בהתאם לאמור בהסכם דנן, הנתבע לא היה רשאי להעביר את זכויותיו או חלק מהם לתובעים או לכל אדם אחר.

22. מטעמים אלה, ובהיעדר כל ראיה פוזיטיבית לכך, שפלס אישרה מתן זכות של זכייני משנה לתובעים, אני דוחה את עתירת התובעים לסעד הצהרתי בדבר זכויותיהם במזנון כזכייני משנה או כבעלי זכות שכירות.

הסכם מפעיל המשנה בין התובעים לנתבע:

23. בתאריך 05/01/2006 נחתם בין הנתבע לתובעים הסכם מפעיל משנה, לניהול המזנון בתקופה של 4 שנים, עד לתאריך 31/12/2009 [נספח ה לנ/1].

24. כעולה מההסכם שבין הנתבע לתובעים, הם ידעו על מערכת הזכויות והחובות שבין פלס לנתבע. ממצא זה עולה מפורשות מפרק "ההבהרות" שבהסכם:

"12.1 איציק מצהיר כי הוא מודע לכך כי כל ההסכם הנ"ל הינו בכפיפות לחברת פ.ל.ס ...כל שינוי והכנסת מוצר חדש מחייב את אישורו של ברוך בכתב.
...
12.4 איציק מודע לכך כי עקרון הסכם זה הוא מצב משפטי שבו איציק הינו מפעיל משנה וברוך לא מוותר על זכותו בנקודה...".

25. התובע אף הודה מפורשות, הן בדיון במסגרת הבקשה לצו מניעה והן בדיון בתיק העיקרי [פר' עמ' 25 ש' 24-27], שהוצג לו ההסכם בין הנתבע לפלס בעת כריתת ההסכם עם הנתבע.

26. זה היה הרקע לרצונם של התובעים לקבל לידם זכות שמוכרת על ידי פלס. דרישה זו של התובעים, באה לידי ביטוי באופן מפורש בהסכם עם הנתבע, בסעיף 13.12:
"...ברוך מתחייב כי תוך חצי שנה מתחילת ההסכם יכיר פלס באיציק כמפעיל המשנה, הכרות זו לא תשנה את הסטאטוס של ברוך מול פלס".

[נספח א' ל-ת/3]

27. סיכומו של דבר, אני קובע שהתובעים ידעו בעת כריתת ההסכם עם הנתבע, שעל פי ההסכם בין הנתבע לפלס, אין פלס מכירה בהם כזכייני משנה וכי לא קיימת מערכת יחסים חוזית ביניהם לבין המכללה או לבין פלס.

28. לטענת התובעים הם מילאו אחר כל התחייבויותיהם כלפי הנתבע, כפי שנקבע בהסכם. לטענתם, הנתבע הוא שהפר הפרה יסודית את ההסכם, בכך שלא עמד בהתחייבותו שבסעיף 13.12 להסכם, לגרום לפלס להכיר בתובעים כמפעילי משנה במזנון בתוך 6 חודשים.

29. הנתבע, מצידו, טען שמתחילת ביצועו של ההסכם, הפרו התובעים הפרות חוזרות ונשנות את הוראותיו. לטענתו, דמי השכירות לא שולמו כסדרם, לא הופקדו שטרי חוב כנדרש בסעיף 4.1.3 להסכם, לא נשמרו תנאי הכשרות במזנון ועוד. לנוכח ההפרות האמורות אשר הגיעו לשיאם עם תקיפתו של הנתבע על ידי התובעים ואחיה של התובעת, הודיע הנתבע על ביטול ההסכם מחמת הפרתו על ידי התובעים.

30. לצורך בחינת טענות הצדדים להפרת ההסכם, יש לבחון את מעמד התחייבותו של הנתבע לגרום להכרה ישירה בתובעים מצד פלס, בתוך תקופה של חצי שנה ממועד כריתת החוזה: האם עסקינן בחוזה השתדלות או חוזה תוצאה.

31. בית המשפט העליון עסק באבחנה שבין חוזה השתדלות לחוזה תוצאה וקבע כהאי לישנא:

"חיוב השתדלות הוא חיוב לנקוט באמצעים המתאימים למען השגת המטרה מבלי להתחייב להשגתה. חיוב תוצאה, לעומתו, הוא חיוב שעניינו השגת תוצאה מסויימת...הבחנה זו מאפשרת למקם כל חיוב במקומו הראוי ולייחס לו את מאפייניו המיוחדים ואת השלכותיהם המשפטיות. סבורתני כי סווג זה משתלב היטב בתפיסתנו המשפטית את החיובים בדיני החוזים, והוא מאפשר ניתוב כל חיוב לתוך אפיק לוגי משפטי בהיר וקולע".

[ע"א 2887/91 בן ציון גול ואח' נ' אליצור אוריעל ואח', (ט.פ.) (1995)].

32. בעוד שבחוזה השתדלות ניתן יהיה להטיל אחריות להפרת חוזה אך ורק אם יוכח כי המפר לא פעל במיומנות סבירה לשם השגת היעד, הרי שבחוזה תוצאה די בכך שלא התקיימה התוצאה האמורה כדי להביא לידי הפרה.

33. יישום האבחנה האמורה בענייננו, תוך בחינת לשון ההסכם (סעיף 13.12), מלמד שהתחייבותו של הנתבע הייתה דווקא חיוב לתוצאה. הנתבע התחייב לתוצאה לפיה, במסגרת של 6 חודשים יגרום להכרה של פלס בתובעים כמפעילי משנה. לשון הסעיף בהקשר זה, איננה משתמעת לשתי פנים. לשון הסעיף עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי שהיה ידוע לצדדים במועד כריתת ההסכם, על פיו זכויות הנתבע אל מול פלס אינן ניתנות להעברה או הקנייה.

34. אין עוררין על כך שהנתבע לא עמד בהתחייבותו האמורה והדבר אף עולה מעדותו לפניי:

"ש. הוא קיבל הכרה מפלס?
ת. לא כל מה שחשוב שקיבלתי זה אלה בראש
ש. תוך שישה חודשים נתת הכרה לתובע?
ת. לא. גיא בסר הכיר את התובע ברמה האישית".

[פר' עמ' 31, ש' 19-22]

35. הצדדים צפו אפשרות שהנתבע לא ימלא אחר התחייבותו. על כן קבעו מנגנון מוסכם של פיצוי:

"החל מתאריך 30.07.06, במידה וברוך לא ימציא מסמך לטובת איציק, ייקנס ברוך בסך של 400$ לכל חודש איחור".

[נספח א' ל-ת/3]

36. משמעות המנגנון שקבעו הצדדים היא, כי ניתנה לצדדים האפשרות שלא להביא את ההסכם לידי סיום, בנסיבות בהן פלס לא תכיר בתובעים כבעלי זכות של מפעיל משנה במזנון. במקרה שכזה, הייתה בידי התובעים הזכות להפחית את דמי השכירות החודשיים, בסך השווה ל - 400 דולר לכל חודש.

37. מהעדויות שהובאו לפניי, עולה שהתובעים ביכרו לקיים את ההסכם, חרף הפרתו על ידי הנתבע והמשיכו לפעול במזנון תוך הפחתת דמי השכירות. התובע ציין זאת בעדותו לפניי:
"ש. ...בפועל אתה אומר שאף אחד לא מנע ממך, כולם היו מרוצים. אתה אומר לא קיבלתי נייר. יש לך הסכם עם הנתבע 1 לעוד 5 שנים מהנקודה שאתה בא ומדבר עם ראובן חוס. אז למה לפוצץ את העסק הרווחי הזה. אתה ממשיך להרוויח.
ת. קודם כל – אנחנו לא רצינו לפוצץ ורצינו להישאר שם. מהרגע שהוא התחיל לקבל מ- 1,500 דולר אלא 1,100 דולר, הוא התחיל לכעוס, אמרנו לו ברוך תביא לנו את מה שהתחייבת. שיגיע לפגישה, המכללה רוצה את זה. הוא כעס שהוא מקבל 1,100 דולר במקום 1,500 דולר, אנחנו לא כעסנו, היה לנו טוב במכללה".

[פר' עמ' 25, ש' 11-17]

38. סיכומו של דבר – אני קובע שהתובעים פעלו כדין על פי זכויותיהם בהסכם, עת הפחיתו את דמי השכירות החודשיים לסך השווה ל – 1,100 דולר לחודש, עקב אי קבלת ההכרה על ידי פלס.

39. הנתבע טען למספר רב של הפרות מצידם של התובעים, אשר הצדיקו את ביטולו של ההסכם מצידו: הנתבע טען כי לא שולמו דמי השכירות כסדרם לאורך תקופת החוזה, לא הופקדו שטרי חוב, לא הועברו דיווחים על הכנסות, בוצעו שינויי מחירים הנוגדים את מחירון אגודת הסטודנטים ובייחוד לא נשמרו תנאי הכשרות במקום.

40. לחיזוק טענתו, הציג הנתבע מכתב אותו העביר מר גיא בסר, מנכ"ל פלס, אל הנתבע. מהמכתב ניתן ללמוד על טענותיו של הנתבע על התובעים:

"מזה מספר חודשים מתופעלת נקודת קפה הכיכר ע"י זכיין צד ג' לחוזה הקיים בינינו.
מתחילת השנה הנקודה מתופעלת באופן כושל וחובבני.
המחירים משתנים, מוצרים מתחלפים בקיצור אין שליטה ובקרה לא בתפעול הנקודה, לא בשעות הפתיחה ולא בהתנהלות הכוללת שלה.
הנקודה מתופעלת כיום בניגוד לרוח המקום!"

[נספח ז' ל-נ/1]

41. הנתבע אף הציג מכתב ממשגיח הכשרות, מתאריך 28.01.2007, המתייחס לבעיות הכשרות במזנון:

"לכן מאחר ולמרות הערותיי לא תוקנו המכשולים באופן החלטי וסופי אלא באופן מזדמן וחלקי, אני נאלץ להודיעך שהחל ממכתבי אפסיק לתת שירות כשרות ובקורת במקום".

[נספח ב' ל-נ/1]

42. מר בסר העיד לפניי רק במסגרת ההליך הזמני. משגיח הכשרות כלל לא העיד לפניי. על כן לא ניתן לייחס למכתבו, משקל של ממש.

43. כנגד זאת, זימנו התובעים שני עדים לכך שהמזנון נוהל על ידם בצורה טובה מאוד. כך, עדותה של הגב' מירב טוליאן, עובדת המכללה למינהל, אשר נהגה לפקוד את המזנון והציגה עדות חיובית ביותר לגבי תפעולו:

"ת. הארוחות היו מזינות, טעימות, במחיר שווה לכל כיס.
ש. איך היה השירות שלהם?
ת. טוב מאוד
ש. היו לך תלונות בתקופה שאביבה ואיציק ינר ניהלו את העסק?
ת. לא".

[פר' עמ' 10, ש' 4-8]

44. התובעים אף הציגו עצומה עליה חתומים סטודנטים ואנשי סגל מנהלי המביעה את שביעות רצונם של ציבור הלקוחות מהמזנון [עצומה לאי-סגירת "קפה הכיכר" נספח ל-ת/3].

45. עדות משמעותית נוספת לזכות התובעים, הוצגה על ידי מר ראובן חוס. מר חוס ששימש בתפקיד מנהל אגף תפעול ולוגיסטיקה במכללה למינהל ציין, שהמכללה לא הביעה התנגדות להפעלת המזנון על ידי התובעים, הגם שלא ניתן להם אישור להפעיל את המזנון כמפעילי משנה [ס' 7 לת/2].
הטעם לכך היה שביעות רצון של גורמי המכללה, מהאופן בו תועל המזנון ומתודעת השירות הגבוהה של התובעים [ס' 8 לת/2]. מר חוס אף העיד בחקירתו הנגדית, שלא הובאו לידיעתו טענות בדבר הסרת הכשרות מהמזנון, הגם שלשיטתו, נושא הכשרות במזנון היה עניין משמעותי [פר' עמ' 15 ש' 3-16].
46. על פי עדותו של מר חוס, הנתבע כלל לא פנה למכללה על מנת שינתן אישור להפעלת המזנון על ידי התובעים, כמפעילי משנה, שכן מבחינת המכללה לא היה צורך בכך [ס' 9 לת/2; פר' עמ' 15 ש' 17-19].

47. כאשר עומת מר חוס עם העמדה הנגדית שהוצגה על ידי מר בסר במכתביו, ציין מר חוס שמר בסר גילה גישה שלילית כלפי התובעים:

"מגמתי כמו כל ההתנהגות שהיתה באותה התקופה, כלפי המזנון".

[פר' 16, ש' 31-32]

48. לאחר ששקלתי את העדויות שהובא לפניי, אני מעדיף את גרסת התובעים, בדבר הפעלת המזנון. התרשמתי לטובה מעדויותיהם של גב' טוליאן ומר חוס, שאין להם אינטרס בתוצאת התביעה. שני עדים אלה, הציגו עדויות ממקור ראשון, על פיהן המזנון תופעל בצורה הולמת וראויה. עדויות אלה עולות בקנה אחד עם כך, שהמכללה למינהל לא פעלה כנגד הפעלת המזנון על ידי התובעים במשך מספר חודשים רב, עד פרוץ הסכסוך בין התובעים לנתבע.

49. מאידך, הנתבע לא הציג לפניי עדויות ישירות נגדיות, פרט לעדותו הוא, המבססות את טענתו בדבר הפעלה לקויה של המזנון. יתירה מכך, יש להניח כי אם אכן ציבור הסטודנטים לא היה שבע רצון מהפעלת המזנון, היה הדבר בה לידי ביטוי לפעולה מיידית של פלס, כדי להפסיק את הפעלת המזנון על ידי התובעים, ולא בפעולה מאוחרת יחסית, שנעשתה על רקע העימות בין התובעים לנתבע.

50. סיכומו של דבר – אני דוחה את טענות הנתבע בדבר תפעול לקוי של המזנון על ידי התובעים. אני אף דוחה את טענת הנתבע בדבר הפרת ההסכם עקב אי קיום כללי הכשרות במזנון, טענה שלא הוכחה לפני לגופה.

51. הנתבע טען שתשלומי השכירות לא שולמו כנדרש בחוזה, דבר שמהווה הפרה יסודית של התנאי ההסכם על ידי התובעים.

52. במכתב אשר נשלח מטעם עורכי דינו של הנתבע, בתאריך 26.10.2007, דרש הנתבע להסדיר את תשלומי השכירות בגין חודשים ספטמבר-אוקטובר 2006 [נספח א' ל-נ/1]. התובעים שילמו את התשלומים האמורים, כפי שעולה מעדותם. הנתבע אף אישר קבלת סכומים בגין תאריכים אלו [נספחים ל-ת/3 וכן מוצג ת/1].
53. פרט לטענותיו של הנתבע במכתבו מתאריך 26.10.2007 בעניין אי תשלום שכירות, תשלומים אשר הוסדרו מאז כפי שעולה מחומר הראיות, לא הועלו טענות נוספות בדבר אי תשלום שכירות עד אותו מועד.

54. אשר לתשלומים מאוחרים ביותר, הנתבע אישר בתאריך 01.07.2007 קבלת סכומים נוספים על חשבון השכירות [נספח ל-ת/3]. משכך, הנני קובע כי לחודש ינואר 2007 (כולל חודש ינואר עצמו) שילמו התובעים את תשלומי השכירות כסדרם.

55. בית המשפט העליון התייחס לאיחור כאמור בתשלום שכירות בע"א 825/79 אחים שרבט חברה לבנין נ' שרה שוורצבורד, פ"ד לו(4), 197, 206 (1982):

"עד כמה שמדובר בהפרת תניה שבהסכם, שעניינה איחור בביצוע תשלום במועד מסוים, הדעה הרווחת בהלכה היא, כי אין זו בגדר הפרה יסודית, להוציא הפרות יוצאות דופן בחומרתן, שכן אפשר להתגבר על הפרה כזו בתיקון המעוות, בעקבות מתן ארכה למפר למלא התחייבותו, בתשלום הסכומים המגיעים תוך זמן סביר - אם בתוספת פיצוי ואם ללא תוספת שכזו - הכול לפי המקרה".

56. הנה כי כן, אף אם היו אי אלו איחורים בתשלום דמי השכירות החודשיים, המשיך הנתבע את ההתקשרות החוזית עם התובעים, כל זאת עד לסוף חודש ינואר 2007.

57. החל מחודש פברואר 2007, עם ההסלמה ביחסי הצדדים ולאחר שהנתבע פעל לסגירת המזנון, פסקו תשלומי השכירות. הדברים עולים במפורש מעדותו של התובע לפניי:

"ש. אתה עונה שאתה לא שילמת לנתבע 1 מה שמגיע לו עפ"י ההסכם.
ת. זה לא נכון ולא מדויק. בתאריך הזה מהבוקר חיפשתי את הנתבע 1, התקשרנו, זה יום התשלום שלנו, ה-5 לחודש, אני מגיע למשרד ונותן לו את התשלום שמגיע לו, התקשרנו בבוקר באותו יום, אשתי התקשרה והשאירה לו הודעה, הוא לא חזר אלינו. בצהריים ניסיתי עוד פעם ובשעה 17:00 בערב עוד פעם. הלכנו למשרד שלו והוא לא היה שם. בשעה 18:00 קיבלנו הודעה מהעובד שלנו שברוך הגיע למקום עם עוד 6 אנשים וסגר את המקום עם שרשראות.

ש. בגלל ברוך לא שילמת את דמי השכירות?
ת. כן".

[פר' עמ' 20, ש' 14-21]

58. בהמשך לעימות הפיזי במזנון, בתאריך 5.2.2007, נלקח ציוד מהמזנון (80 כסאות ו – 20 שולחנות), המזנון הוקף שלשלאות ושקע החשמל למזנון נעקר [ס' 20 לת/3]. רק לאחר הליכים משפטיים מכוח החוק למניעת הטרדה מאיימת, שננקטו הדדית על ידי שני הצדדים, שבו התובעים להפעיל את המזנון עד להליכים שנשמעו לפניי, במסגרת צו המניעה.

59. לטענת התובעים הם ביקשו לשלם לנתבע את דמי השכירות, אולם הנתבע סירב לקבל מהם דמים אלה [ס' 24 לת/3]. טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבע.
משכך, בנסיבות המיוחדות שנוצרו – פעולת הנתבע לסגירת המזנון וסירובו לקבלת את דמי השכירות - אינני רואה לנכון לזקוף לחובת התובעים את אי ביצוע תשלומי השכירות החודשית, החל מחודש פברואר 2007 ועד לפינויים מהמזנון.
יחד עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מחובתם לפעול להשלמת תשלום דמי שכירות אלה.

60. הואיל והתובעים בקשו לשלם לנתבע את דמי השכירות לאחר חודש פברואר 2007, אין יסוד לטענת הנתבע בדבר הפרת ההסכם על ידי התובעים, בגין אי תשלום דמי השכירות. אף אם התובעים עיכבו את תשלום דמי השכירות לאחר חודש פברואר 2007, הרי שהם היו רשאים לעשות כן לנוכח פעולות הנתבע, לסגירה כוחנית של המזנון, שלא על פי זכות שבדין.

אציין כי אף אם היו לנתבע תלונות נוספות בדבר אי סדרים נוספים בעניין התשלום אשר מקימים לדעתו את ביטול החוזה, היה עליו בהתאם לסעיף 4.2. להסכם להתריע על כך בכתב 45 יום קודם לכן וזאת לשון הסעיף:

"אי עמידה בתשלומים תבטל את ההסכם הנ"ל, לאחר התרעה בכתב, של 45 יום".

61. כאמור, הנתבע נטל לעצמו את החירות שלא לפעול על פי המנגנון שנקבע בהסכם וגם מטעם זה לא היה הוא זכאי להודיע על ביטול ההסכם, עקב אי תשלום דמי השכירות.

62. לטענת הנתבע, הפרו התובעים את ההסכם ביניהם בכל הקשור להפקדת שטרי חוב על סך 50,000 ₪ כערבות לספקים השונים. התובעים הציגו שטר חוב שמסרו לספק גלידות [ת/4]. התובע אף התייחס בתצהירו לעניין שטרי החוב, הודה כי לא הפקיד את שטר החוב אצל הנתבע, אך ציין:

"בן הרוש עצמו הוא זה אשר הפנה אותנו להזמין סחורות ישירות מהספקים ולא באמצעותו. התחייבנו ישירות כלפי הספקים בכל הנוגע לציוד שהיה בידינו. מכאן כי התייתר הצורך בהפקדת שטרי חוב בידי בן הרוש".

[ס' 42.5 ל-ת/3]

63. תכלית הפקדת שטר החוב בידי הנתבע, זה הייתה להבטיח ולגדר את סיכוניו של הנתבע כלפי הספקים מהם תוזמן סחורה למזנון. הואיל והתובעים הפקידו שטר חוב באופן ישיר וניהלו התחשבנות עצמאית מול הספקים, אני דוחה את טענת הנתבע להפרת ההסכם בגין אי מסירת שטר חוב לנתבע.

64. הנתבע טען שהתובעים הפרו את ההסכם גם בכך שלא פעלו תחת החברה שהפעיל הנתבע, כאשר התובעים אמורים להנפיק חשבונית נגדית על רווחי המזנון [סעיף 6 להסכם]. התובע טען כי הנתבע עצמו חזר בו מדרישתו, שהמזנון יתנהל תחת "העוסק המורשה" שלו:

"ת. ...הוא הוציא את הגלופה בתוך הקופה, הוא שלח מישהו מטעמו והוציאו את הגלופה, החותמת בחשבונית של הקופה הרושמת. ואז שמנו גלופה של א.א.קפה.
.....
ש. אתה העברת חשבונית נגדית לנתבע 1
ת. בהתחלה הייתי מעביר את החשבוניות.
ש. הפסקת להעביר
ת. הפסקתי לאחר התקופה שהוא שלח את האיש שהחליף לנו את הגלופה".

[פר' עמ' 27 ש' 21-30]

65. לאור הסבריו של התובע, ובהתחשב בטיבו של ההסדר בין הצדדים, כמפורט בסעיף 6 להסכם, אני דוחה את טענת הנתבע להפרת הסכם בגין "אי פעולה תחת העוסק המורשה של הנתבע".

66. משדחיתי את טענות הנתבע בדבר הפרת ההסכם על ידי התובעים, אין בידי אלא לקבוע כי הנתבע אינו "הנפגע" על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, וממילא זכות הביטול לפי סעיף 7 לחוק לא קמה לו.

בנסיבות אלה, נפקות הודעת הביטול ופעולת הנתבע לסגירת המזנון הינה הפרת יסודית של החוזה. באחד המקרים שבא לפני בית המשפט העליון, שעניינו משלוח הודעת ביטול ע"י מי שלא היווה צד "נפגע" לחוזה [ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד ואח', פ"ד מב (1) 661, 672-673 (1988)], קבעה כב' הש' בן פורת:

"משלוח "הודעת הביטול" עם השיק היה אקט חד-צדדי מצד המוכרים, במחלצות של "הודעת ביטול", אך למעשה בגדר "הפרה יסודית" של החוזה (על דרך "הפרה צפויה"), שהרי רק הצד הנפגע רשאי לבטל את החוזה: סעיף 7 לחוק התרופות וראה גם ע"א 571/80 אילן רחמים חברה לבנין והשקעות בע"מ נ. אריה טביק ואח' פ"ד ל"ז (77)2 בעמ' 81 ז'".

67. הנני קובע, אפוא, שהנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית. משכך, זכאים התובעים להשבה ולפיצויים, בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבע.

68. לטענת התובעים, בהמשך לחתימת ההסכם שולם לנתבע סכום השווה ל - 45,000 דולר, בגין רכישת זכות הפעלת המזנון [סעיף 4.1 להסכם]. הסכום שולם בשני תשלומים: הראשון בסך 25,000 דולר והשני בסך 20,000 דולר. לטענתם, הנתבע הפיק חשבונית בגין סך 25,000 דולר. באשר לתשלום השני של ה - 20,000 דולר, סירב הנתבע להפיק חשבונית בטענה, כי עליו יהיה לדווח לרשויות המס על כך.

69. הנתבע הודה בקבלת הסכום של 25,000 דולר במועד חתימת ההסכם, אך הכחיש קבלת היתרה:

"... טוענים הנתבעים שכנגד [התובעים בתביעה הראשית – א.ש] כי הם זכאים להחזר של 45,000 דולר ארה"ב בגין רכישת זכות הפעלת הקפיטריה, בעוד ההסכם שהם בעצמם צירפו ועליהם הם סומכים את ידם, מציין את הסכום האמיתי שהועבר על ידם – קרי 25,000 דולר ארה"ב בלבד".

[ס' 34 ל-נ/1]
70. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לגבי התשלום הנטען על ידי התובעים, אני סבור שדין טענת התובעים, כי שילמו לנתבע סך 20,000 דולר נוספים, להידחות.
התובעים לא הציגו כל הוכחה ביצוע תשלום זה – לא על ידי קבלות של הנתבע, לא על ידי הצגת פלטי דפי חשבון שיכלו לחזק את גרסתם בדבר העברת כספים ואף לא על ידי הצגת המקור החוקי לביצוע התשלום לנתבע.
יתירה מכך, סעיף 4.1 להסכם, שקובע את גובה התשלום בגין זכות ההפעלה, נוקב בסכום של 110,000 ₪, שהינו מקורב לסך השווה ל - 25,000 דולר.
הנה כי כן, טענת התובעים ששילמו לנתבע סך 257,000 ₪ (כ – 45,000 דולר), אינה מוצאת את ביטוייה בראיות שהובאו לפניי. משכך, אני קובע שהתובעים שלמו לנתבע סך 110,000 ₪ בלבד (כשווים של 25,000 דולר), במועד חתימת ההסכם ובתמורה לקבל הזכות להפעלת המזנון.

71. תקופת ההפעלה של המזנון נקבעה בהסכם, החל מיום 5.1.06 ועד ליום 31.12.09 [סעיף 13.1 להסכם], היינו תקופת ההפעלה נקצבה על ידי הצדדים למשך כארבע שנים. הואיל והתובעים הפעילו את המזנון במשך כשנה וחצי, הרי הם זכאים להשבה יחסית של דמי ההפעלה בסך 68,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום (יום חתימת ההסכם), כקבוע בסעיף 9(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971.

72. התובעים טענו לנזקים נוספים בגין הפרת ההסכם על ידי הנתבע: פיצוי בגין אובדן סחורה שאוחסנה במקררים וניזוקה לאחר ניתוק החשמל, פיצוי בגין אבדן הכנסות של 5 ימים בהם נסגר המזנון ופיצוי בגין עלות העסקת עובדים בחמישה ימים אלה. דא עקא, לא הוצגו לפניי הערכות לגבי תכולת המקררים והסחורה שניזוקה ולא הוצגו לפניי ראיות מצד הנהלת החשבונות של התובעים, אודות הפסד ההכנסה וההוצאות בחמשת הימים הנתבעים. משכך אני קובע, שנזקים אלה לא הוכחו לפניי. על כן, אין בידי לחייב את הנתבע בסכומים אלה.

73. התובעים עתרו לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 20,000 ₪. לאחר ששקלתי את נסיבות העניין, ואת עוצמת ההפרה מצד הנתבע, אני רואה לנכון לחייב את הנתבע בפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 5,000 ₪ ליום מתן פסק הדין, לזכות כל אחד מהתובעים.

74. הנתבע טען, בתביעה שכנגד, לפיצוי בגין מספר ראשי נזק.
ראש הנזק הראשון הינו אובדן דמי שכירות חודשיים. משקבעתי שהנתבע הוא שהפר את ההסכם עם התובעים, ברי כי אינו זכאי לפיצוי בגין אבדן דמי שכירות. יחד עם זאת, הנתבע זכאי לתשלום הפרש דמי השכירות שלא שולמו לפי סך 1,100 דולר לחודש, במכפלת 5 חודשים (חודשים פברואר-יולי), עד למועד פינוי התובעים מהמזנון, זאת על פי שער יציג למועד התשלום ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שלתשלום דמי השכירות.

75. הואיל וחייבתי את התובעים בתשלום דמי השכירות החודשיים בגין הציוד שבמזנון, ממילא דין דרישתו של הנתבע לקבלת פיצוי בגין אחזקת הציוד על ידי התובעים, להידחות. דברים אלה אף יפים לעניין דרישת הנתבע להשבת הוצאות חשמל, שכלולות בדמי השכירות החודשיים [ס' 4.1.1. להסכם].

76. הנתבע טען שנאלץ לשאת בהוצאות פינויו ואחסונו של מבנה המזנון בסך 7,000 ₪. הנתבע לא תמך הוצאות אלה בראיות כלשהן (קבלות, חשבוניות או תצלומים). על כן, אין בידי לקבל טענה זו.

77. הנתבע עתר לפיצוי בסך 100,000 ₪ בגין תקיפתו על ידי מר ניסים גרשון, אחיה של התובעת. מבלי להקל ראש במעשה החמור שביצע מר גרשון כנגד הנתבע, אציין שבכתב האישום שצורף כנספח ב' לתצהיר הנתבע, לא מיוחסת לתובעים כל מעורבות באירוע התקיפה.

78. יתר על כן, הנתבע לא הוכיח לפניי שהתובעים היו מעורבים באירוע התקיפה, כגורם קושר או משדל. טענתו של הנתבע, למעורבות התובעים באירוע, נשענת על סברה בלבד. כידוע, מקום בו נטענת טענה בעלת גוון פלילי כנגד בעל דין בהליך אזרחי, נדרשת מידת הוכחה ונטל שכנוע ברמה מוגברת, בדומה לזו שהייתה נדרשת בהליך פלילי [ת"א (נצרת) 1200/01 הקסטודיה דה טרם סנטה נ' עיסא סמעאן, (ט.פ.) (2009)]. הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, לצורך הוכחת מעורבות התובעים בתקיפה. משכך, אין בידי לחייב את התובעים בפיצוי בגין אירוע התקיפה.

79. הנתבע טען לקיומו של מעשה בי-דין לעניין קיומן של הפרת הסכם על ידי התובעים. אין בידי לקבל טענה זו. בהחלטה שבסעיף 37 לבש"א 1758/07 נקבע במפורש, שהיא נשענת על ראיות לכאורה. משכך, אין עסקינן בקביעה עובדתית וממילא היה מקום לשקול אותה מחדש, לאחר שהובאו לפניי ראיות בהליך העיקרי.

80. לא מצאתי ממש ביתרת טענות הצדדים והן נידחות.

81. סוף דבר – התביעה העיקרית והתביעה שכנגד מתקבלות בחלקן, כמפורט לעיל.
הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך 68,750 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.1.2006. עוד הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך 10,000 ₪ ליום מתן פסק הדין. מסכום זה יש להפחית סך 1,100 דולר לחודש במכפלת 5 חודשים (חודשים פברואר-יולי 2007), זאת על פי שער יציג למועד התשלום ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לתשלום דמי השכירות.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אני רואה לנכון לחייב את הנתבע בהוצאות משפט חלקיות: מחצית אגרת בית המשפט, שכר העדים מצד התובעים, ובנוסף שכר טרחת ב"כ התובעים בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ.

סכום פסק הדין ישולם לא יאוחר מיום 10.6.10.
ניתן היום, י"ח אייר תש"ע, 2 מאי 2010, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בראשון לציון

2 מאי 2010
ת"א 1951-07 ינר ואח' נ' בן - הרוש ואח'
1 מתוך 17








א בית משפט שלום 1951/07 יצחק ינר, אביבה ינר נ' ברוך בן – הרוש (פורסם ב-ֽ 02/05/2010)