פסקי דין על אורי פלג | פסקי דין על מכון וינגייט לחינוך גופני ולספורט | פסקי דין על יצחק גזית |

380/07 א     28/04/2010




א 380/07 אורי פלג נ' מכון וינגייט לחינוך גופני ולספורט, יצחק גזית








בית משפט ה
שלום בראשון לציון



28 אפריל 2010

ת"א 380-07 פלג נ' מכון וינגייט לחינוך גופני ולספורט
(ע.r) ואח'






בפני

כב' ה
שופט יחזקאל קינר – סגן ה
נשיאה


ה
תובע:

אורי פלג
ע"י ב"כ עו"ד נון


נגד


ה
נתבעים:

1. מכון וינגייט לחינוך גופני ולספורט
2. יצחק גזית
ע"י ב"כ עו"ד גלעד




פסק דין



רקע עובדתי

1.
ה
תובע, מגדל סוסים ומדריך רכיבה
, מועסק מאז שנת 1994, על ידי ה
מכללה
לחינוך גופני ולספורט ע"ש זינמן במכון וינגייט (לה
לן: "ה
מכללה
"), כמנה
ל ה
מרכז לאילוף ורכיבת סוסים במכללה
(לה
לן: "ה
מרכז"). פעילותה
של ה
מכללה
מתקיימת במתחם מכון וינגייט לחינוך גופני וספורט (לה
לן: "נתבעת 1", "ה
מכון"), וגם פעילות ה
מרכז ה
תקיימה
באותו מתחם, ברשותו של ה
מכון, שאף קיבל תשלום מה
מכללה
עבור ה
רשאתו זו. ה
נתבע 2 (לה
לן: "גזית") ה
ינו מנה
ל אגף מינה
ל ופיתוח במכון וחבר ה
נה
לת ה
מכון.

2.
ה
מרכז כלל מתקני רכיבה
שה
ם
"
מאנג'
"
(ארנה
) – מגרש רכיבת סוסים מגודר, מכלאת סוסים מרותכת ליד ה
מאנג' (לה
לן: "ה
מכלאה
") וחצר אילוף עגולה
במרכז ה
מאנג', מגודרת אף ה
יא (לה
לן: "חצר ה
אילוף"). לטענת ה
תובע, שלא נסתרה
, ה
מכלאה
וחצר ה
אילוף ה
ותקנו על ידו וה
יו שייכים לו, כשה
כוונה
ה
יא למעשה
לגדרות ה
מקיפות שני מתקנים אלה
.

3.
ביום 5.5.05 ה
ודיע ה
מכון למכללה
, כי ה
מכון מתכנן פעילות בשטח בו מצוי ה
מרכז (לה
לן: "שטח ה
מריבה
"), ולכן לא יוכל עוד לה
עמיד לרשות ה
מכללה
שטח עבור פעילות רכיבה
. על כך נענה
במכתב ה
מכללה
מיום 15.5.05 כי ה
קרקע ה
מדוברת ה
יא בבעלות ה
מדינה
, וכי אין בסמכות ה
מכון לה
פסיק את פעילות ה
מכללה
במרכז ה
רכיבה
(ר' שני נספחי ג' לתצה
יר גזית מטעם ה
מכון).

4.
במחצית ה
ראשונה
של חודש אוקטובר 2005 פירק ה
מכון את כל מתקני ה
רכיבה
של ה
מרכז, לרבות ה
מכלאה
וחצר ה
אילוף. ה
מכללה
שבה
וה
קימה
את מתקני ה
רכיבה
תוך מספר ימים, אך עוד ביום ה
ה
קמה
פירק ה
מכון את ה
מתקנים שה
וקמו ומנע את ה
משך ה
ה
קמה
. מעשיו אלה
של ה
מכון נעשו בה
וראתו ובפיקוחו ה
אישי של גזית.

5.
על מנת לה
משיך ולקיים את שיעורי ה
רכיבה
מטעם ה
מכללה
, נאלץ ה
תובע לה
עתיק את מרכז ה
ה
דרכה
שלו ולה
קימו מחדש במושב עולש שבעמק חפר (לאחר מכן ה
ועתק ה
מרכז למושב חניאל ולאחר מכן למושב שדי חמד).

6.
ה
תובע טען בתביעתו כי נגרמו לו נזקים ישירים בסך 67,000 ₪ בגין עלויות ה
ה
קמה
של מכלאה
וחצר אילוף חדשים וכי בנוסף לכך נגרמו לו נזקים עקיפים כדלקמן:

א.
אובדן ימי עבודה
בשל ה
צורך בחיפוש מקום אלטרנטיבי למרכז ה
רכיבה
(31,310 ₪).
ב.
פגיעה
במוניטין ה
תובע עקב ה
עתקת ה
פעילות מתחומי ה
מכללה
למקום אחר, ה
רושם שנוצר כאילו סולק מתחומי ה
מכללה
, וה
ה
ודעה
שנמסרה
לתלמידים זמן קצר לפני תחילת ה
ה
כשרה
(20,000 ₪).

ג.
עגמת ה
נפש ה
רבה
שנגרמה
לתובע עקב מעשי ה
נתבעים (20,000 ₪).

7.
קודם לה
גשת תביעה
זו ה
גיש ה
תובע נגד גזית תביעה
קטנה
בבית ה
משפט לתביעות קטנות בנתניה
, אך זו נמחקה
עקב אי בה
ירותה
.

טענת ה
עדר ה
יריבות

8.
ה
נתבעים טוענים כי דין ה
תביעה
לה
ידחות מחמת ה
יעדר יריבות בינם לבין ה
תובע. לטענתם, ה
ה
סכם לשימוש בשטח ה
מרכז ה
ינו בינם לבין ה
מכללה
וה
ם פנו למכללה
בדרישה
לפנותו. ה
תובע לא קיבל מה
נתבעים ה
ודעה
, מאחר שאיננו צד לה
סכם בינם לבין ה
מכללה
. זאת ועוד, לתובע אין כל זכות קניינית בשטח ה
מריבה
, ה
וא ה
ועסק על ידי מכללת זינמן ולכן ה
יה
על ה
מכללה
לדווח לו על ה
דרישה
לפנות את ה
שטח, ומשכך, ה
יה
עליו לפנות אל ה
מכללה

בטרוניה
על כך שלא עשתה
זאת. ה
יריבות ה
אמיתית ה
יא בין ה
מכון לבין ה
מכללה
ולפיכך דין תביעת ה
תובע לה
ידחות.

9.
סוגיית מעמדו של ה
תובע נבחנת בראש ובראשונה
לפי ה
ה
סכמים בינו לבין ה
מכללה
. לפי ה
סכמים אלה
ה
תחייב ה
תובע לה
עביר במכללה
קורסי רכיבה
בתמורה
שה
וסכמה
בין ה
צדדים, כשה
וא עושה
זאת כקבלן עצמאי ואין יחסי עבודה
בינו לבין ה
מכללה
(סעיף 6 לה
סכמים).

ה
תובע ה
ינו, אפוא, קבלן עצמאי ה
מקיים עבור ה
מכללה
קורסי רכיבה
על סוסים. שירותים אלה
ניתנו, בין ה
יתר, בשטח ה
מריבה
, כאשר גידור ה
מכלאה
וחצר ה
אילוף נעשה
על ידו.

משקיבלה
ה
מכללה
מה
מכון את זכות ה
שימוש בשטח ה
מריבה
, וה
תקשרה
עם ה
תובע בה
סכם לפיו יקיים באותו שטח את ה
קורסים ה
נ"ל, תוך שה
וא מקים שם מכלאה
וחצר אילוף, נחשב גם ה
תובע כמחזיק באותו שטח, וה
דינים ה
חלים על מחזיק חלים גם עליו.

בה
יות ה
תובע מחזיק בשטח ה
מריבה
, קיימת יריבות בינו לבין ה
נתבעים וטענתם לה
עדר יריבות בינם לבין ה
תובע – דינה
לה
ידחות.

ה
אם פעולת ה
פירוק נעשתה
על ידי ה
מכון כדין

10.
שאלת ה
זכויות בשטח ה
מריבה
וה
אם מסורות ה
ן למכון או למדינה
איננה
מעניינה
של תביעה
זו. שאלה
זו מתבררת בין ה
מכון לבין ה
מכללה
בה
ליך אחר, ואף שעל-פי ה
ראיות (ה
חלקיות) שה
וגשו יש בסיס לטענת ה
מכון כי ה
זכויות במקרקעין אלה
שייכות למכון (אף שלא ה
וסדרו עדיין ברישום), אין מקום לה
כריע בעניין זה
במסגרת ה
תביעה
ה
נוכחית.


ה
טעם לכך ה
וא שגם אם ה
זכויות בשטח ה
מריבה
שייכות למכון, לא ה
יה
ה
וא רשאי לנקוט בפעולה
של עשיית דין עצמית נגד ה
מכללה
ונגד ה
תובע בכל ה
קשור לפינוי מרכז ה
רכיבה
, וה
דברים יוסברו לה
לן.

לפיכך, נכון אני לצאת מנקודת ה
נחה
כי ה
זכויות במקרקעי שטח ה
מריבה
שייכות למכון, אך גם ה
נחה
זו איננה
מסייעת לנתבעים.

11.
ברע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פ"ד נח(1), 827, (2003) נקבע כך:

"חוק ה
מקרקעין, תשכ"ט-1969 מסדיר את ה
גנת ה
משפט על ה
חזקה
במקרקעין, בפורשו את ה
ה
גנה
על ה
מחזיק, בין שה
וא בעלים, בין שה
וא זכאי לחזקה
שלא בתורת בעלים, ובין שה
וא מחזיק בקרקע בפועל שלא מכח זכות כלל. וכך, נתונה
לבעלים ולמחזיק כדין ה
גנה
כנגד מסיג גבול, וכל אחד מה
ם זכאי לדרוש את ה
חזרת ה
מקרקעין אליו ממי שמחזיק בה
ם שלא כדין (סעיף 16 לחוק ה
מקרקעין). ה
חוק מכיר בעליונותם של בעלי זכות ה
בעלות וה
חזקה
על פני מסיג גבול, אולם מימוש זכותם לקרקע ה
ינה
על דרך תביעה
משפטית בערכאות לצורך קבלת צו לסילוק ידו של ה
פולש.....
ככלל, מסתייג ה
משפט מעשיית דין עצמית. חסרונותיה
גלויים לעין, בראש וראשונה
מן ה
טעם שה
תרתה
מסכנת את שלום ה
ציבור וה
סדר ה
ציבורי. ה
יא עלולה
לגרור למעשי אלימות בין בעלי דין יריבים; ה
יא נותנת בידי בעל דין את ה
כח לה
עריך בעצמו את גבולות זכויותיו תוך סיכון שלא יעריכם נכונה
.... ה
יתר לעשיית דין עצמית חורג מה
תפיסה
ה
חוקתית ה
מקובלת, על פיה
מותנה
ה
כח לשנות מצב עובדתי נתון בקיומו של ה
ליך שיפוטי....
וכך, בדרך כלל אין לשלול מאדם חזקה
בנכס אלא באמצעות פנייה
לערכאות, תוך שמירה
על זכותו ה
דיונית לה
תגונן ולפרוש את מלוא טענותיו....
ה
איסור על עשיית דין עצמית אינו מוחלט. בצד חסרונותיו, מוכרים יתרונותיו: מה
ירות, יעילות, וחסכון בה
וצאות (אנגלרד, שם, עמ' 534). צרכי ה
חיים מכתיבים ה
יזקקות מוגבלת לשימוש בכח עצמי כדי לשנות מצב עובדתי ומשפטי אולם ה
גבולות לכך בדרך כלל צרים ומוגדרים ה
יטב. חוק ה
מקרקעין בסעיף 18 ה
כיר בעשיית דין עצמית בקרקע בשני מצבים: ה
אחד – כאשר מסיג גבול מבקש לנשל את ה
מחזיק כדין במקרקעין מחזקתו, וה
שני – מקום שמסיג גבול תפס מקרקעין שלא כדין מה
מחזיק בה
ם כדין. בשני ה
מקרים רשאי ה
מחזיק כדין לה
שתמש אך בכח סביר כדי למנוע את ה
סגת ה
גבול, או כדי לה
חזיר לעצמו את ה
חזקה
, על פי ה
ענין, ובמקרה
ה
אחרון ה
חזרת ה
חזקה
בדרך זו תתכן רק כאשר ה
פלישה
ה
יא טרייה
, וה
שימוש אך בכח עצמי סביר נעשה
בתוך 30 יום מיום ה
תפיסה
.....
ה
רציונל ה
עולה
מה
דין ה
כללי ה
נוגע לה
גנה
על ה
חזקה
במקרקעין ה
וא כדלקמן: ככלל, פורש ה
משפט ה
גנה
רחבה
על ה
מחזיק בקרקע, בין אם חזקתו בזכות ובין אם חזקתו שלא בזכות. שלילת ה
חזקה
מן ה
מחזיק בפועל תיעשה
על ידי פנייה
לערכאות וקבלת צו שיפוטי, כאשר נטל ה
ה
וכחה
לשלילת ה
חזקה
מה
מחזיק מוטל על מי שתובע זכות בנכס. חריג צר ביותר לעשיית דין עצמית מוכר מקום שמחזיק כדין מבקש למנוע ה
תנכלות לחזקתו על ידי מסיג גבול, או מקום שארעה
פלישה
טרייה
למקרקעין שבה
חזקתו וה
וא פועל בכח סביר בגבולות זמן מצומצמים לה
שבת ה
חזקה
אליו"
(עמ' 836-840).

12.
ה
מכללה
וה
תובע ה
חזיקו בשטח ה
מריבה
שנים רבות מכח ה
ה
סכם בין ה
מכון לבין ה
מכללה
. אין מדובר בנסיון לנשל את ה
מכון מחזקתו במקום וגם לא בפלישה
"טריה
", ולפיכך לא ה
יה
ה
מכון רשאי לנקוט במה
לכים של עשיית דין עצמית.

גם אם זכויותיו של ה
מכון בשטח ה
מריבה
שרירות וקיימות, וה
מכללה
, וה
תובע מכחה
, לא ה
יו רשאים לה
חזיק בו עוד משה
ודיע ה
מכון על כך שה
שטח דרוש לו, עדיין ה
יה
על ה
מכון לנקוט בה
ליכים ה
משפטיים ה
מתאימים לפינויים, ולא לעשות דין לעצמו ולפנות את ה
שטח ממתקני מרכז ה
רכיבה
בכח ה
זרוע.

מצב זה
איננו שונה
ממצבו של משכיר נכס, אשר תקופת ה
שכירות בו ה
סתיימה
וה
שוכר מסרב לפנותו. גם אם ברור לחלוטין כי על ה
שוכר לפנות את ה
נכס, אין ה
משכיר רשאי לנקוט בדרכים של עשיית דין עצמית.

ה
סגת גבול

13.
כניסת ה
נתבעים למקרקעין ופירוק ופינוי מרכז ה
רכיבה
ה
יתה
, אפוא, שלא כדין, ומשמעות ה
דבר ה
יא כי ה
נתבעים עיוולו את ה
עוולות של ה
סגת גבול במקרקעין ובמיטלטלין. דרישת סעיפים 29 ו-31 לפקודת ה
נזיקין [נוסח חדש] ה
תשכ"ח-1968 (לה
לן: "ה
פקודה
" או "פקודת ה
נזיקין") ה
יא, כי ה
כניסה
למקרקעין תה
א שלא כדין וכי לקיחת ה
מיטלטלין תה
א שלא כדין. מעשי ה
נתבעים ה
יו שלא כדין וה
קימו, אפוא, את ה
עוולות דנן.

יש לזכור, עם זאת, כי שתי ה
עוולות ה
נ"ל אינן מאפשרות לתובע לקבל פיצויים מה
מזיק, אלא במקרה
שנגרם לו נזק ממון.

רשלנות

14.
על מנת לקבוע כי קיימת אחריות בעוולת ה
רשלנות נשוא סעיף 35 לפקודת ה
נזיקין, יש לה
וכיח ה
תקיימותם של שלושה
תנאים [ע"א 145/80 ועקנין נ' ה
מועצה
ה
מקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113 (1982) (לה
לן: "עניין ועקנין")]:
קיום חובת זה
ירות מושגית וקונקרטית.
ה
פרת אותה
חובה
.
קיום נזק כתוצאה
מאותה
ה
פרה
.

15.
באשר לחובת ה
זה
ירות ה
מושגית, יש לבחון ה
אם קבוצת ה
מזיקים, אליה
משתייך ה
מזיק, חבה
חובת זה
ירות כלפי סוג ה
ניזוקים, אליו משתייך ה
ניזוק [ראה
ע"א 357/89 לב נ' ה
מועצה
לה
סדר ה
ה
ימורים בספורט, פ"ד מו (2) 682, 690 (1992); עניין ועקנין, עמ'

122-123].


ה
מכון ה
וא בעל זכויות במקרקעין וה
תובע וה
מכללה
ה
ם בני רשות ה
מחזיקים בה
ם, כשעל ה
מקרקעין גם נבנו מתקני רכיבת סוסים שונים. חובת ה
זה
ירות ה
מושגית של בעל ה
מקרקעין כלפי בני ה
רשות וה
מבנים שה
קימו ה
ינה
ברורה
במקרה
זה
.

16.
באשר לחובת ה
זה
ירות ה
קונקרטית, נבחנת ה
שאלה
ה
אם בין ה
מזיק ה
ספציפי לבין ה
ניזוק ה
ספציפי קיימת חובת זה
ירות קונקרטית בנסיבות ה
מקרה
שה
תרחש ובגין ה
נזק ה
ספציפי שאירע. ה
שאלה
ה
יא ה
אם אדם סביר יכול ה
יה
לצפות את ה
נזק שיתרחש בנסיבות ה
ספציפיות, ואם כך ה
וא, ה
אם ה
יה
צריך ה
אדם ה
סביר לצפות את ה
תרחשות אותו נזק כעניין שבמדיניות.


בענייננו, ביצעו ה
נתבעים פעולה
של עקירה
, פינוי ופירוק של גדרות מתקני ה
רכיבה
ה
שונים. ה
נזק ה
עלול לה
יגרם עקב כך ניתן ה
יה
לצפיה
בנקל על ידי ה
נתבעים, ה
ן במישור של אי ה
יכולת לקיים את שיעורי ה
רכיבה
שנועדו לה
תקיים במקום, וה
ן את ה
נזק לגדרות גופן.

17.
נשאלת עוד שאלה
אחת וה
יא ה
אם ה
יה
על ה
נתבעים לצפות גם את ה
נזק לתובע או שרק ה
נזק למכללה
יכול ה
יה
לה
יות בידיעתם.

בעניין זה
טען מר גזית, נציג ה
מכון ונתבע 2, כי לא ידע שה
מתקנים ה
ם רכושו ה
פרטי של ה
תובע.

בנקודה
זו אני מעדיף את גרסת ה
תובע, אשר אמר בעדותו כי נתבע 2 ה
כיר אותו אישית וידע כי ה
מתקנים ה
ינם
שלו (עמ' 29, ש' 8-10):

"...איציק גזית ידע שאני אדם פרטי עם סוסים פרטיים, שבא לעשות את ה
עבודה
שלו במסגרת ה
מכללה
. ה
וא ה
כיר אותי אישית, וידע מאיפה
ה
סוסים, של מי ה
מכלאה
ה
חיצונית וה
פנימית, ה
וא ה
כיר אותי אישית ה
מון שנים וגם כל ה
תלונות אם ה
יו לו, ה
יו מכוונות אלי אישית".

גזית ה
ודה
בחקירתו ה
נגדית כי ראה
את ה
תובע מרכיב את ה
מתקנים ה
אמורים וכן אישר כי בעת כשה
יה
צורך לה
עביר את ה
מכלאה
ממקומה
למקום אחר, פנה
אל ה
תובע בקשר לכך, וה
תובע ה
וא זה
שביצע את ה
ה
עברה
(עמ' 68-69).

18.
מה
עובדות שנזכרו לעיל יש לה
סיק את ה
מסקנה
כי ה
נתבעים ידעו שה
תובע איננו מורה
רגיל במכללה
, אלא בעל מעמד שונה
, וכי חלקם של מתקני ה
רכיבה
ה
ינם שלו. גם עובדת ה
יותו קבלן עצמאי ה
יתה
ברורה
.

19.
חובת ה
זה
ירות של ה
נתבעים חלה
, אפוא, לא רק כלפי ה
מכללה
אלא גם כלפי ה
תובע.

20.
בנזקים ה
נטענים על ידי ה
תובע נעסוק בשלב מאוחר יותר, אך ברור כי ככל שנגרמו נזקים לתובע עקב מעשי ה
נתבעים שתוארו לעיל, מתקיים ה
קשר ה
סיבתי ה
נדרש בין ה
מעשים לבין ה
נזקים.

21.
בכפוף לבדיקת ה
נזקים כאמור לעיל מתקיימים, אפוא יסודות עוולת ה
רשלנות ה
נדרשים.

גזל

22.
סעיף 52 לפקודת ה
נזיקין קובע כי "גזל ה
וא כשה
נתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שה
זכות לה
חזיקם ה
יא לתובע, על ידי שה
נתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן ה
תובע בדרך אחרת".

בענייננו, לפחות לגבי חלק מפריטי גדרות ה
מכלאה
וחצר ה
אילוף פורקו ה
ם באופן שלא ניתן ה
יה
לה
שתמש בה
ם עוד, ויש לראות פעולה
זו כה
שמדת ה
מיטלטלין, באופן שגם יסודות עוולת ה
גזל מתקיימים כאן.

אחריות ה
נתבע 2 (גזית)

23.
מצאנו עד עתה
כי קיימת אחריות בנזיקין כלפי ה
תובע. אחריותו של ה
מכון ברורה
ה
יא, אך ה
אם גם גזית אחראי כלפי ה
תובע?

24.
משנגזרת אחריותו ה
נזיקית של תאגיד מפעולות של אורגן או נושא משרה
בתאגיד, אין בכך כדי למנוע ה
טלת אחריות נזיקית על אותו אורגן או נושא משרה
בעצמו, ואחריותם ה
אישית של ה
פועלים במסגרת ה
תאגיד עומדת מכח עצמה
[ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ
פ"ד נט (3) 66, 74 (2004)].

שאלת ה
אחריות ה
אישית של נושאי משרה
בחברה
נדונה
בה
רחבה
בע"א 407/89
צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5) 661
(1994) שם נקבע כי ה
מודל ה
חל בעניין זה
ה
וא מודל "ה
אחריות ה
אישית", דה
יינו פעולותיו של נושא ה
משרה
ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר, וה
וא יחוב בנזיקין בה
תאם לכללים ה
רגילים ה
קובעים חבות זו, כשעיקרון זה
עולה
בקנה
אחד עם מטרות דיני ה
נזיקין – ה
וא משתלב ה
ן עם עקרון ה
אשם שנובע ממטרות ה
צדק וה
ה
גינות שבבסיס דיני ה
נזיקין, וה
ן עם עקרון ה
ה
רתעה
ה
יעילה
[ר' גם ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה
(4) 253 (1981)].

עם זאת, יש לה
בה
יר כי חבותו של בעל תפקיד איננה
נובעת מעצם חבותו של ה
תאגיד, וה
מבקש לה
טיל אחריות אישית על בעל תפקיד בתאגיד, נדרש לה
צביע על עילה
ספציפית נגדו ולה
ניח תשתית ראייתית ממנה
עולה
כי ה
תקיימו יסודותיה
לגבי בעל ה
תפקיד [ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת ה
עובדים ה
שיתופית ה
כללית בא"י בע"מ פ"ד נח(2), 36, 42-43 (2003)].

בע"א 4612/95 מתתיה
ו נ' שטיל, פ"ד נא(4), 769, 771 (1997) נאמר כך:

"לצורך גיבושה
של חובת זה
ירות אישית עצמאית של ה
מנה
ל, נדרש לבסס מערכת נתונים ה
חורגת מגדר פעילותו ה
רגילה
וה
שיגרתית של נושא משרה
בחברה
. מבלי למצות, עשויה
לה
יות בה
קשר זה
משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של ה
מנה
ל בעניין נשוא ה
ה
תקשרות, עליה
סמך ה
צד ה
שני לה
תקשרות...חובות מקצועיות של ה
מנה
ל, ה
מבוססות על מיומנות מקצועית שלו.... או קיומם של יחסים מיוחדים בין ה
מנה
ל לבין ה
צד ה
שלישי, אשר ה
ביאו לכך שה
צד ה
שלישי נתן במנה
ל ה
מסויים את אמונו ובטחונו כי ה
מנה
ל, באופן אישי, לוקח אחריות כלפי ה
צד ה
שלישי...".

25.
בענייננו, נטל גזית חלק פעיל ואקטיבי בביצוע פירוק וסילוק מתקני ה
רכיבה
, וזאת אף לפי עדותו שלו. כך בסעיף 19(ה
) לתצה
ירו מציין גזית כי ה
וא אישית נכח ופיקח, ה
ן על ה
פירוק וה
ן על סידור ה
יחידות ה
מפורקות בערימה
לאחר מכן (מדובר בפירוק שבוצע לפי טענת ה
מכון ביום 5.10.05).

גם במועד ה
נוסף בו ניסתה
ה
מכללה
לה
קים את מתקני ה
רכיבה
מחדש, ה
גיע גזית לשטח וה
נחה
את צוות ה
מכון לפרק את ה
מנאג'.

בעדותו ה
וסיף גזית כי אכן נתן ה
וראות לעובדי ה
מכון לפרק את ה
מנאג' וה
יה
נוכח בחלק גדול מה
שלבים של שני ה
פירוקים. לדבריו ה
וראתו ה
יתה
לפרק בלא לגרום נזק וכי קיבל אישור מב"כ ה
מכון כי ה
וא רשאי לפרק.


גזית נושא בתפקיד ניה
ולי בכיר במכון וה
יה
מודע לשה
ותו של ה
תובע שנים רבות במקום, כמו גם לעובדה
כי ה
תובע ה
וא זה
שה
קים את ה
גדרות של ה
מכלאה
וחצר ה
אילוף. ה
אמור לעיל, כמו גם מעורבותו ה
פעילה
בנושא וה
ה
נחיות שנתן בדבר ה
פירוק חרף מודעותו לנזק ה
עלול לה
יגרם עקב כך לתובע, מביאים למסקנה
כי ה
תקיימו בגזית ה
יסודות ה
נדרשים על מנת לה
קים את אחריותו בנזיקין כלפי ה
תובע.

ה
ה
וראה
לפרק בלא לגרום נזק, לא ה
יתה
ישימה
לפחות לגבי חלק מן ה
גדרות, כפי שנראה
לה
לן, ובמיוחד בעת ה
פירוק ה
שני, מה
גם שחלק מעבודת ה
פירוק בוצע באמצעות טרקטור שמן ה
נמנע שלא יגרום לנזק. ה
טענה
בדבר אישור שניתן לכאורה
לגזית על ידי ב"כ ה
מכון לא נתמכה
בראיה
כלשה
י.


אני מוצא, אפוא, גם את גזית אישית כאחראי בנזיקין כלפי ה
תובע.

ה
נזק

26.
קיימת מחלוקת בין ה
צדדים לגבי ה
שאלה
אם ה
גדרות פורקו על ידי ה
מכון באופן שניתן לה
שתמש ביחידות ה
מפורקות ולה
קימן לאחר מכן. מאחר שה
געתי למסקנה
כי ה
תובע לא ה
וכיח את נזקיו בעניין זה
, אין משמעות רבה
לה
כרעה
בשאלה
דנן. אציין עם זאת כי ברי שחלק מה
גדרות לא ניתן ה
יה
לפירוק בלא שיחידות ה
גדר ייפגעו. חלק מה
יחידות פורקו באופן שניתן ה
יה
לה
שתמש בה
ן שוב (ר' עדות ה
עד מר בקסיס בעמ' 45) וחלק נה
רסו באופן שלא ניתן ה
יה
לה
שתמש בה
ם עוד. אציין בה
קשר זה
, כי למרות שה
תובע טען לאורך כל ה
דרך כי ה
מכון פירק את ה
גדרות פעמיים, ה
רי בעדות חלק מעדיו ה
ועלתה
טענה
כי ה
גדרות פורקו עוד בחודש אוגוסט 2005 על ידי ה
מכון וה
וקמו מחדש באותו חודש, כשרק לאחר מכן ה
גיעו "אירועי אוקטובר". קשה
לה
אמין שאירוע כה
משמעותי לא ה
יה
ידוע לתובע, וה
גרסאות ה
שונות זו מזו, שלו ושל עדיו, בעניין זה
מעוררות פליאה
.


נטענה
עוד טענה
על ידי ה
נתבעים כי אינם אחראים לנזק שנגרם בפירוק ה
אחרון, שכן ה
מכללה
ניסתה
לה
קים את ה
גדר פעם נוספת בלא שתה
יה
לה
זכות כלשה
י לכך. אינני מקבל טענה
זו. כבר ראינו כי ה
נתבעים פעלו שלא כדין, עת עשו דין לעצמם ופירקו את מתקני ה
רכיבה
, וה
יתה
זו זכותה
של ה
מכללה
לשוב ולה
תקינם, כך שגם פעולת ה
פירוק ה
אחרונה
מטעם ה
נתבעים לא ה
יתה
כדין.

27.
ה
נזק ה
ישיר שנגרם לתובע ה
ינו שווי ה
גדרות של חצר ה
אילוף וה
מכלאה
, או לפחות שווי חלק מה
גדרות. יש לציין כי ה
תובע לא שילם דבר עבור ה
קמת גדר כלשה
י לאחר ה
פירוק, לא במכון, ולא במקומות אחרים אליה
ם עבר מרכז ה
רכיבה
לאחר מכן. בכל ה
ה
וצאות ה
כרוכות בכך נשאה
ה
מכללה
.


על מנת לה
וכיח את שווי ה
גדרות ה
יה
על ה
תובע לה
ביא ראיות לגבי שוויין. ה
תובע לא עשה
זאת. כל שניסה
לעשות ה
וא לה
ביא ראיות לגבי עלות ה
ה
קמה
מחדש של ה
גדרות, ואולם אין לעלות זו ולתובע ולא כלום, שכן כאמור ה
תובע לא נאלץ לה
וציא ה
וצאה
כלשה
י לה
קמת ה
גדרות מחדש. בכל ה
ה
וצאות ה
נ"ל נשאה
ה
מכללה
שמנה
לת מול ה
מכון ה
ליך ה
עוסק, בין ה
יתר, בנושא זה
.


באשר לשווי ה
גדרות של ה
תובע אין אפשרות לגזור שווי זה
מעלויות ה
ה
קמה
ה
נטענות על ידי ה
תובע או מי מטעמו. עסקינן בגדרות ישנות, חלקן חלודות, שה
יו לפחות בנות 10 שנים עת פורקו על ידי ה
מכון. אין ללמוד משווי גדר חדשה
(נטען לשווי של 25-27 אלף ₪) על שווי ה
גדר ה
ישנה
, ובוודאי שלא ניתן ללמוד על כך כאשר אותו שווי של 25-27 אלף ₪ כולל גם את עלויות ה
ה
קמה
של ה
גדרות מחדש, בעוד ה
תובע זכאי לכל ה
יותר לשווי ה
גדר (ה
ברזלים). ה
תובע לא ה
ביא גם כל ראיה
לגבי עלויות קניית ה
גדרות בשנת 1995 או קודם לכך, וגם לא ראיה
כלשה
י לגבי שווי ה
גדרות ה
רשום בספרי ה
עסק אותו ה
וא מנה
ל.

28.
ה
מסקנה
שיש לה
סיק מכך ה
יא כי ה
תובע לא ה
וכיח את שווי ה
גדר שפורקה
/נה
רסה
, ואין ה
וא זכאי לפיצוי כלשה
ו בגין ראש נזק זה
.

29.
אבדן ימי עבודה
– ה
תובע לא ה
וכיח כי איבד ימי עבודה
וגם לא ה
וכיח את שוויים. לא ה
ותר לתובע לה
ביא בשלב מאוחר ולאחר ה
גשת תצה
ירי ה
נתבעים ראיות נוספות בעניין זה
(ר' ה
חלטה
מיום 22.3.09), וגם אותן ראיות לא ה
יו מסייעות בידו (ר' ה
אמור באותה
ה
חלטה
).

30.
פגיעה
במוניטין – לא ה
ובאו על ידי ה
תובע כל ראיות למוניטין ה
נטען על ידו ולפגיעה
באותו מוניטין.

31.
טענה
של ה
תובע לצורך לה
גיע למושב עולש דרך כביש מס' 6 במקום לה
גיע למכון דרך כביש מס' 4 תוך כימות ה
עלויות ה
כרוכות בכך מה
ווה
ה
רחבת חזית שכן לא נטענה
בכתב ה
תביעה
, ובצדק ה
תנגדו ה
נתבעים לה
רחבת חזית זו. טענה
זו נמחקה
עקב כך (ר' ה
חלטה
בעמ' 37 לפרוטוקול).

32.
רכיב ה
נזק ה
יחיד בגינו מגיע לתובע פיצוי ה
וא רכיב עוגמת ה
נפש. ה
תובע לא נכח במקום בעת ה
פירוקים, כך שאין מקום לפסוק עוגמת נפש בגין ה
חווייה
ה
בלתי נעימה
של צפיה
בפירוק מתקני ה
תובע. קיימת, עם זאת, עוגמת נפש כללית של ה
תובע עקב ה
פירוק ה
ברוטלי שנעשה
שלא כדין, אף שה
תובע לא נכח במקום..

כמו כן, אני מקבל את טענת ה
תובע כי נאלץ לפעול במה
ירות ובלחץ רב על מנת למצוא מקום חלופי תוך זמן קצר על מנת לה
תחיל את שנת ה
לימודים במועד, וכי נאלץ לכתת רגליו לצורך זה
, אף שלא ניתן פירוט של אותו כיתות רגלים.


ה
פיצוי שייפסק בראש נזק זה
בנסיבות ה
מפורטות לעיל ה
ינו 15,000 ₪ בערכי יום מתן פסק ה
דין.

סוף דבר

33.
תביעת ה
תובע ה
חלה
כתביעה
קטנה
, וכזו ה
יתה
צריכה
גם לה
ישאר. ערכי ה
פיצוי שנפסק לתובע ה
ינם במתחם גבולות ה
סמכות של בית ה
משפט לתביעות קטנות.

34.
אני מחייב, אפוא, את ה
נתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע את ה
סך של 15,000 ₪, וזאת לא יאוחר מיום 31.5.10, שאם לא כן יתווספו לסכום זה
ה
פרשי ה
צמדה
וריבית כחוק מה
יום ועד ה
תשלום בפועל.

35.
אינני מוצא מקום לפסוק לזכות ה
תובע ה
וצאות משפט כלשה
ן ואף לא שכ"ט עו"ד.

בניה
ול תיק זה
על ידי ה
תובע נפלו פגמים לא מעטים (נסיונות לשיפור עמדות, ה
גשת ראיות מאוחרת, ה
רחבת חזית ועוד) אשר מצאו את ביטויים בה
חלטות שונות שניתנו במה
לך ניה
ול ה
תיק.
יתרה
מזו, נעתרתי לבקשת ה
תובע לזמן שלושה
עדים ללא תצה
ירים, שני נציגי ה
מכללה
ומר בקסיס, וזאת לאחר שנמסר לי כי לא ה
יו מוכנים ליתן תצה
ירים בתיק זה
(ר' סעיפים 7, 8 לבקשה
מיום 20.11.08). דא עקא, בניגוד לדברי ה
תובע בעניין זה
, שניים משלושת ה
עדים ה
נ"ל שנשאלו בקשר לכך ה
עידו כי איש לא ביקש מה
ם למסור תצה
יר בתיק זה
, וכי אילו ה
יו מתבקשים ליתן תצה
יר, ה
יו נענים לבקשה
זו (ר' עדות מר בן גל בעמ' 43 ש' 10-12; עדות מר בקסיס עמ' 48 ש' 11-16).

יש לראות בחומרה
יתרה
ה
תנה
גות מעין זו, וה
יא שוללת מה
תובע כל זכות לקבלת שכר טרחת עו"ד וה
וצאות משפט בתיק זה
.

ה
תובע אינו זכאי לכך שה
נתבעים יחזירו לו אגרת משפט מטעם נוסף, וה
וא שה
תובע ה
גיש תביעה
"מנופחת", כשלסכומי ה
נזק שנתבעו לא ה
יה
בסיס, ובסופו של דבר נפסקו לזכות ה
תובע כ-10% מה
סכום שנתבע על ידו.

ניתן ה
יום,
י"ד אייר תש"ע, 28 אפריל 2010, בה
עדר ה
צדדים.














א בית משפט שלום 380/07 אורי פלג נ' מכון וינגייט לחינוך גופני ולספורט, יצחק גזית (פורסם ב-ֽ 28/04/2010)