פסקי דין על יאסין שנאוי | פסקי דין על מוהדיה שנאוי | פסקי דין על עאידה שנאוי ואח' | פסקי דין על ח`אלד מנסור | פסקי דין על עמאר מנסור |

6306/07 א     10/05/2010




א 6306/07 יאסין שנאוי, מוהדיה שנאוי, עאידה שנאוי ואח' נ' ח`אלד מנסור, עמאר מנסור








בית משפט השלום בנצרת



10 מאי 2010

ת"א 6306-07 יאסין שנאוי ואח'

נ' ח`אלד מנסור
ואח'




בפני

כב' השופט
ערפאת טאהא

התובעים
1
.
יאסין שנאוי

2
.
מוהדיה שנאוי

3
.
עאידה שנאוי

4
.
אנשראח שנאוי

5
.
נג'אח שנאוי

6
.
פתחיה שנאוי

7
.
פאיזה שנאוי

8
.
נאאלה שנאוי

9
.
זכיה שנאוי

10
.
יוסף שנאוי

11
.
אחמד שנאוי


נגד

הנתבעים
1.ח`אלד מנסור
2.עמאר מנסור




פסק דין


עובדות שאינן במחלוקת


1.
ביום 24.5.03 נחתם הסכם מכר מקרקעין בין המנוח יאסין שינאוי ז"ל (להלן: "המנוח" או "המוכר")

מצד אחד לבין ח'אלד ועמאר מנסור
(להלן: "הנתבעים" או "הקונים") מצד שני, לפיו מכר המנוח לנתבעים 4/40 חלקים מתוך חלקה 20 גוש 17694 מאדמות כפר כוכב אבו-אלהיג'א (להלן: "ההסכם"). תמורת מכירת החלקים ומסירת החזקה בהם שילמו הקונים סך של 160000 ₪ (סעיף 4 להסכם).

2.
בהתאם לסעיף 6 להסכם, סוכם כי במידה ויחול מס שבח מקרקעין הוא ישולם ע"י הקונים. בגין עסקת המכר הוגש דיווח למס שבח מקרקעין בנצרת ונפתחה שומה מספר 103060067 (להלן: "השומה"). העסקה חויבה במס שבח והוצאה שומה בסכום של 57,492 ₪.

בשנת 2003, נערכה למנוח שומת מס הכנסה שכללה את הכנסתו משבח מקרקעין עפ"י אותו הסכם מכר. כתוצאה מהשומה הגיע למנוח החזר מס הכנסה בסך 51,987 ₪. סכום זה, שוחרר ע"י פקיד השומה והועבר למשרד מיסוי מקרקעין לקיזוז חוב מס שבח הרשום על שם המנוח. יתרת סכום החוב בסך של 5,500 ₪ שולמה ע"י הנתבעים.

3.
בשנת 2003 לא הייתה למנוח הכנסה נוספת בגינה חוייב במס הכנסה פרט להכנסה מכוח הסכם המכר.

4.
התובעים הם יורשיו של המנוח יאסין שינאוי ז"ל. הם הגישו את תביעתם דנן, בה עתרו לחייב את הקונים להשיב להם את סכום החזר המס, שקוזז כאמור בשל חוב מס שבח, שנוצר בעקבות העסקה.

טענות הצדדים

טענות התובע

5.
בתצהיריהם ובסיכומיהם טענו התובעים, כי בהתאם להסכם אשר נכרת בין הצדדים, חובת תשלום מלוא מס השבח בשומה חלה על הנתבעים. הנתבעים לא קיימו את התחייבותם זו ולא שילמו את סכום מס השבח סמוך להוצאת השומה. לפיכך,
ומשזוכה סכום השומה בסכום ההחזר ממס הכנסה אשר הגיע למנוח, מוטלת על הנתבעים החובה להחזיר להם סכום זה.

6.
את עמדתם תמכו התובעים בחוות דעתו של רואה החשבון מר וליד סלאמה, בה צוין כי ההחזר בסך 51,865 ₪ בשנת המס 2004 היה כתוצאה מבקשת הפריסה אשר הוגשה ע"י המוכר לשלטונות מס הכנסה ביום 10.5.2004. יחד עם זאת, מס השבח לא שולם במועד ע"י הקונים על פי התחייבותם בחוזה המכר, ובשל כך החזר המס קוזז לכיסוי החוב במס שבח. על פי שיטתו, אי תשלום מס שבח בגין העסקה גרם להיווצרות חוב מבחינת רשויות המס, דבר אשר גרם לקיזוז ההחזר. קיזוז זה היה נמנע אילו עמדו התובעים בהתחייבותם ושילמו את המס במועד. הוא הוסיף, כי ההחזר שבוצע ע"י מס הכנסה נבע מניצול נקודות זיכוי שנתיות אישיות שלא ניתנות להעברה לאחר, אלא בהסכמה מפורשת ומראש של המוכר, דבר שלא קרה בענייננו.

טענות הנתבעים

7.
הנתבעים טענו מנגד, כי התובעים אינם זכאים לקבל החזר מס הכנסה שקוזז עקב חוב מס שבח מאחר שהמנוח לא שילם סכום כלשהו בגין מס הכנסה. ההחזר שקיבל המנוח הוא בגין מס שבח, והוא בגובה המס החל על הכנסותיו משבח מקרקעין והמקדמה בה חויב במשרדי מיסוי מקרקעין על חשבון מס שבח. נטען, כי בהתאם לסעיף 48ב' לחוק מיסוי מקרקעין (שבח מכירה ורכישה), תשכ"ג-1963, משרד המיסוי קובע את גובה מס שבח, שהינו אך ורק "מקדמה" לעניין חישוב המס הסופי בהתאם לשומה אשר נערכת ע"י אגף מס הכנסה. משמעות הדבר היא, שהחזר המס שבוצע במקרה דנן הינו בעצם תיקון לגובה המקדמה שנקבעה במס שבח.

הנתבעים הסבירו, כי בהתאם להסכם המכר שנחתם בין הצדדים, ביקש המוכר לקבל תמורה ידועה מראש, ולכן הוסכם שהקונים ישלמו במקומו את מס השבח שיחול על העסקה. הסכום שהסכים המנוח לקבל הינו סכום "נטו" וקבוע מראש, אשר הועמד בהסכמת הצדדים על סך של 160,000₪. הסכום אותו תובעים התובעים מהווה בעצם תמורה נוספת על זו שהוסכמה בין הצדדים. פסיקת סכום ההחזר לתובעים משמעה שהם יקבלו סכום נוסף של 51,000 ₪ מעבר לסכום עליו הסכימו הצדדים.

8.
את טענותיהם תמכו הנתבעים בחוות דעתו של רואה החשבון מר אליאס אלעאזר, שלפיה לא היתה למנוח זכות לקבל סכום כלשהו מתוך החזר המס לשנת המס 2003 שהועבר וקוזז מחוב מס שבח. כל קביעה אחרת תהווה הפרה של הוראות ההסכם בין המנוח לבין הנתבעים ותפר את האיזון הקבוע בין חוק מיסוי מקרקעין לבין פקודת מס הכנסה.

דיון והכרעה

9.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, חוות הדעת, תצהירי העדות הראשית, בסיכומי הצדדים וביתר המסמכים שהוגשו על ידם, הגעתי למסקנה כי הדין עם הנתבעים, וכי דין התביעה להידחות.

מיסוי העסקה

10.
השאלה הראשונה שיש לדון בה היא, האם עסקת מכר המקרקעין נשוא התביעה דנן חויבה במס שבח?

מס שבח מוגדר בסעיף 6(א) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין"), כדלקמן:

"מס שבח מקרקעין (להלן-המס) יוטל על השבח במכירת זכות
במקרקעין".

סעיף 48ב (א)(1) לחוק מיסוי מקרקעין
שכותרתו "השבח-חלק מההכנסה החייבת" קובע, לעניין חישוב המס על השבח באשר לשיעורי המס והזיכויים ממנו, כדלקמן :

"(א) לענין שיעורי המס והזיכויים ממנו יראו את השבח, כפי שנקבע על פי חוק זה, כחלק מההכנסה החייבת במס הכנסה בשנת המס שבה נעשתה המכירה, והוראות סעיף 91(ג), (ד)(3א), (ה) ו-(ז) לפקודת מס הכנסה יחולו עליו, ובלבד ששיעור המס על השבח הריאלי לא יעלה על 25% לענין חבר-בני-אדם, ו-20%-לענין יחיד, ויראו את השבח כשלב הגבוה ביותר בסולם ההכנסה החייבת; על החייב במס על פי חוק זה לכלול את השבח כפי שנקבע בשומה, בהשגה, בערר או בערעור, לפי הענין, בדו"ח שהוא מגיש על פי סעיף 131 לפקודת מס הכנסה,ואולם-
(1)
המס שחייבים בו על פי חוק זה, יראוהו כמקדמה על חשבון מס הכנסה, זולת אם המציא המוכר אישור מפקיד השומה שלפיו יש להפחית מסכום השבח סכום כלשהו בשל קיזוז הפסדים, או שיש לזכות מהמס סכום כלשהו בשל זיכויים על פי פקודת מס הכנסה, ובמקרה זה יתאם המנהל את המס לפי זה והוראות חוק זה יחולו על גביית המקדמה; "

מהאמור עולה, כי חישוב המס על השבח בכל הקשור לשיעורי המס והזיכויים ממנו כפוף לפקודת מס הכנסה. שילוב הוראות סעיף 48ב לחוק מיסוי מקרקעין עם הוראות פקודת מס הכנסה מלמד, כי קביעת מס שבח לפי החוק היא קביעה ראשונית ולכאורית בדבר מיסוי העסקה. קביעת שיעור המס והסכום הסופי שעל המוכר לשלם בגין העסקה ייקבע בהתאם לדו"ח השנתי שהוא מגיש ובהתאם להוראות פקודת מס הכנסה. חישוב המס הראשוני אינו בגדר קביעה סופית והחלטית לעניין שיעור המס שעל המוכר לשלם, אלא מדובר במקדמה שעל המוכר לשלם עד לאחר הגשת הדו"ח השנתי וקביעת המס הסופי. לעניין זה התייחסה כב' השופטת וסרקרוג בע"א (חי') 555/08 לוטפיה חנא יעקוב נ' סלים ג'מיל חליל (פורסם באתר נבו) , שם נקבע:

"למעשה לאחר שילוב החוקים, והשינויים שחלו בחוק מיסוי מקרקעין , בעיקר מאז תיקון מס' 42 משנת 1998, גובה סכום מס השבח שצריך להשתלם בגין מכירת זכות במקרקעין-אין לו קיום עצמאי ולא ניתן לקובעו, כאמור, מיד עם מכירת הזכות, אלא הוא תלוי ב"שיעורי המס והזיכויים ממנו" הנקבעים רק לאחר בחינת כלל ההכנסות של המוכר-הנישום באותה שנת מס, בשומת מס הכנסה.
אמנם, הדרישה לפי חוק מיסוי מקרקעין היא לתשלום מיידי של המס המתחייב, על-פי המועדים הקבועים בו, ואולם, תשלום זה הוא, כאמור, בגדר מקדמה בלבד, על חשבון המס הכולל האמור להשתלם ביחס לאותה שנת מס, כחלק ממסי ההון, עד לסיום הליכי שומת ההכנסה של המוכר-הנישום. קביעתו הסופית של שיעור המס שעליו לשאת בו בקשר למכירת הזכות במקרקעין-מס השבח-תהא רק באותה שומת מס הכנסה בסוף שנת המס, לאחר הגשת הדו"ח השנתי. בכך מומחש השילוב בין חוק מיסוי מקרקעין לפקודת מס הכנסה, שהוא חלקי בלבד...".

11.
בענייננו, שיעור המס הלכאורי שהיה על המוכר לשלם בהתאם להוראות חוק מיסוי מקרקעין מסתכם בסכום של כ 57,492 ₪. ברם, לאחר הגשת הדו"ח למס הכנסה והבקשה לפריסת ההכנסה הסתבר, כי לאור העובדה שלמוכר לא הייתה הכנסה נוספת, הרי ההכנסה הרעיונית שחושבה בגין העסקה, אינה מחויבת במס בהתחשב במדרגות המס ונקודות הזיכוי של המוכר. בשל כך, "זוכה" התובע בסכום המס שבו הוא חוייב, ולכן נוצר החזר מס הכנסה, אשר קוזז מחוב מס שבח.

עולה, אם כן, כי העסקה לא מוסתה, לא נקבע בגינה חיוב במס שבח, המוכר לא נדרש לשלם מס שבח והזיכוי שנוצר לאחר הגשת הדו"ח נוצר בעצם עקב חיובו במקדמה בהתאם לחוק מס שבח. במילים אחרות, אם לא היה נוצר חיוב במס שבח מכוח חוק מס שבח, התובע לא היה זכאי להחזר מס הכנסה במסגרת הדו"ח שהגיש בשלב מאוחר יותר.

12.
יש להדגיש, כי עפ"י שומת מס הכנסה לא היו לתובע הכנסות נוספות שאינן נובעות מעסקת מכר המקרקעין הספציפית , ובכך ניתן להבחין נסיבות התיק דנן מאלה שפורטו ברע"א 3989/03 בן עטיה נ' ברזילי פ"ד נח(3) 534 (להלן: "פרשת עטיה"). בפרשת עטיה, נערכה בין הצדדים עסקת מכר מקרקעין שבה התחייב המערער-הקונה לשאת במס השבח שיחול על העסקה. לאחר ששילם את מס השבח נדרש הקונה ע"י המוכר לשלם סכום נוסף. לאחר התשלום הסתבר, כי הסכום האמור הינו מס רווחי הון שנוצר כתוצאה מצירוף העסקה לדו"ח מס הכנסה של אשתו של המוכר. בית המשפט קיבל את ערעור הקונה להשבת הסכום ששולם וקבע, בין היתר, כי אין כל בסיס לחיוב הקונה במס שהמוכר ורעייתו חייבים לרשויות מס הכנסה. עיון בדוח מס ההכנסה שנשלח לרעייתו של המוכר מבהיר, כי סכום המס הכולל שנדרשו המוכר ואשתו לשלם כולל מרכיבים שאין להם כל קשר עם עסקת המכר הספציפית, ולא הובאו די נתונים כדי לדעת מהו שיעור המס הנובע מן העסקה מתוך סכום המס הכולל. זאת ועוד, נקבע כי הסכום ששולם לרשויות מס הכנסה איננו מס שבח, אלא מס הנובע ממבנה ההכנסות של המוכר ורעייתו.

שונים פני הדברים בענייננו. במקרה דנן, אין מחלוקת כי ההכנסה היחידה שהיתה למנוח באותה שנת מס הייתה מעסקת מכר המקרקעין הספציפית, והזכות להחזר נבעה אך ורק בשל עסקת המכר שנערכה בין הצדדים. בנסיבות אלה אין להחיל את הקביעות בפרשת עטיה על המקרה נשוא התביעה דנן.

13.
לאור כל המפורט לעיל, ברור הוא שמבחינת דיני המסים לא היה כאן חיוב במס שבח, ולכן התובעים אינם זכאים לקבל מהנתבעים תשלום כלשהו בגין קיזוז ההחזר במס הכנסה.

14.
טוענים התובעים, כי המנוח לא היה חייב להגיש בקשה לפריסת השבח, ולכן לולא הוגשה הבקשה, העסקה היתה מחוייבת במס כפי שנקבע, והנתבעים היו חייבים לשלם את סכום המס.

אין ממש בטענה זו.

ראשית, הבקשה הוגשה ובעקבותיה התברר, כי אין חיוב במס ועל כן אין זה רלבנטי מה יכול היה המוכר לעשות. מרגע שהעסקה לא מוסתה, לא מוטלת על הקונה החובה לשלם מס שבח ולא מוטלת עליו חובה להשיב לתובעים את המס שרעיונית העסקה הייתה מחויבת בו לולא הבקשה לפריסת העסקה.

שנית, בסעיף 9 להסכם המכר התחייבו הצדדים לחתום על כל מסמך הדרוש לצורך ביצוע כל פעולה ככל שיידרש בעתיד. משמעות הסעיף היא, בין היתר, שאם לצורך קבלת פטור ממס שבח היה על המוכר לחתום על מסמכים אלה ואחרים, הוא חייב לעשות כן מכוח הוראות ההסכם. על כן, טענת המוכר שלא הייתה מוטלת עליו החובה לחתום על בקשה לפריסת מס השבח מנוגדת,לכאורה,להוראות ההסכם עצמו.

שלישית , גם אם הייתי מקבל את טענת התובע, כי לא הייתה מוטלת עליו החובה להגיש את הבקשה לפריסת השבח, וכי הברירה אם להגיש את הבקשה אם לאו היא בידיו, עדיין הוא חייב להפעיל את זכות הברירה בסבירות ובהתאם לחובת תום הלב המעוגנת בסעיפים 39 ו-61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. על פי ההלכה הפסוקה גם זכות שבדין שנמצאת בידיו של בעל הדין חייבת להיות מופעלת בסבירות ובתום לב. יפים לענייננו דבריו של כב' השופט ברק בע"א 9474/03, ע"א 10353/03
יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ ואח' נ' בהג'את מוסא ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "פרשת גדיש") :

" בהערכת שיעור הפיצויים לו זכאי הניזוק בגין נזק שנגרם לו על ידי עוולה של המזיק, יש ליתן משקל כבד לאינטרסים של הניזוק...את הצורך שלו להעמיד אותו במצב בו היה נתון לולא העוולה שבוצעה יש להגשים. מקביעה זו מתבקשת המסקנה כי במקום שקיימות מספר דרכים להשיב את מצב הדברים לקדמותו,יש להעניק לניזוק את כוח הבחירה בין החלופות השונות...בהפעילו את כוח הבחירה בין החלופות השונות, על הניזוק להתחשב באינטרסים של המזיק. התחשבות זו-פרי האיזון בין האינטרסים המתנגשים-משתקפת בעקרון כי על הניזוק להפעיל את כוח הבחירה שהדין מעניק לו בתום לב. חובת תום הלב...חלה בכל תחומי המשפט. היא "אחת מאותן דוקטרינות כלליות החלות בכל תחומי המשפט...על פיה, כל בעל זכות (במובנה הרחב) צריך להפעיל את זכותו בתום לב...".

בהמשך נקבע:

"דרישת תום הלב משמעותה, כי בעל הזכות צריך להפעיל את זכותו ביושר ובהגינות.תום הלב אינו מחייב את בעל הזכות להתעלם מהאינטרס העצמי שלו.תום הלב אינו מניח "מידת חסידות"...תום הלב מניח כי בעל הזכות דואג להבטחת האינטרס העצמי. עם זאת,תום הלב מבקש למנוע הפעלת הזכות מתוך התעלמות מקיומו של הצד האחר ובהתעלם מהאינטרס החברתי "
(ראה לעניין זה גם: ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאלי חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385, 400 ; ע"א 148/77 רוט נ' ישופה ,פ"ד לג(1) 617, 635).

בפרשת גדיש קבע ביהמ"ש העליון, כי אכן הברירה היא בידי הניזוק לבחור בפיצוי בדרך של הוצאות תיקון המקרקעין והשבתם למצב שהיו בו לפני מעשה העוולה לבין פיצוי בדרך אחרת כגון ירידת ערך המקרקעין. יחד עם זאת, בהעדר סיבה מניחה את הדעת הבחירה של הניזוק בפיצוי הגבוהה ביותר תיחשב כהפעלת זכות בחוסר תום לב.

כך הוא המצב בענייננו. בהעדר הסבר מניח את הדעת לסירובו של המוכר להגיש את הבקשה לפריסת השבח ובכך לחסוך לקונה תשלום מס שבח בסכום כ-57,492 ₪, סירוב זה יחשב כהפעלת הזכות בחוסר תום לב. לא שמעתי מפי התובעים הסבר מניח את הדעת מדוע שלא תוגש בקשה כאמור, מלבד הרצון להקשות על הקונה, או לקבל בדלת האחורית תמורה נוספת על זו עליה הסוכם בחוזה, בצורת החזר מס הכנסה.

אומד דעתם של הצדדים

15.
שני הסעיפים הרלבנטיים לענייננו באשר למחלוקת בין הצדדים הם
הוראות סעיפים 4 ו-6 להסכם. סעיף 4 קובע:
"תמורת מכירת בשטח של 679 מ"ר (4/40 חלקים) גוש 17694 חלקה 20, לקונים מסירת הבעלות ישלמו הקונים למוכר סך של 160,000 ₪ (מאה וששים אלף שקל חדש) במעמד חתימת הסכם זה".

סעיף 6 להסכם המכר קובע:

" מס שבח מקרקעין במידה ויחול ישולם ע"י הקונים".

סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע, כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו-מתוך הנסיבות".

סעיף זה ודרך הפרשנות החוזית שראוי לגזור ממנו נדונו ארוכות בהלכה שנקבעה בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ מט(2) 265, בעמ' 310- 311,
(להלן: הלכת אפרופים) שם נקבע, בין היתר, כדלקמן:

" המסר הנורמאטיבי העולה מתוך סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) הוא כפול: ראשית, אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה הוא אומד דעתם של הצדדים לחוזה.אומד דעת זה הוא המטרות, התכליות, היעדים, והאינטרסים (הסובייקטיביים, אשר מצאו ביטוי חיצוני) אשר הצדדים ביקשו (במשותף) להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת זה יכול שישתמע מתוך החוזה, ויכול שישתמע מתוך הנסיבות. שנית, אם לאחר בחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות עדיין קיימת התנגשות בין אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, לבין אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת של הצדדים המשתמע מתוך הנסיבות על העליונה.אכן, סעיף 25(א) לחוק קובע כלל הכרעה,ולפיו ניתנת עדיפות מלאה לאומד הדעת המשתמע מתוך החוזה על פני אומד הדעת המשתמע מתוך הנסיבות החיצוניות לחוזה. ודוק: סעיף 25(א) לחוק אינו קובע כי בגיבוש אומד הדעת של הצדדים (המשתמע מתוך החוזה) אין לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה...כל שנקבע בסעיף 25(א) לחוק,הוא כלל הכרעה שלפיו תוקף פרשני יינתן בראש ובראשונה לאומד הדעת המשתמע מתוך החוזה; ורק אם אומד דעת כזה אינו משתמע ממנו-מתוך הנסיבות".

הלכת אפרופים זכתה להתייחסות מעמיקה במסגרת דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו) (להלן: עניין מגדלי הירקות). בעניין מגדלי הירקות, הביע כב' השופט חשין את עמדתו לפיה:

"יש להבחין, אפוא, הבחן היטב בין העוצמה הטמונה בלשון החוזה שבכתב לבין העוצמה - עוצמה פחותה - הטמונה בראיות-חוץ שנועדו לפרש את החוזה שבכתב. הבחנה זו תבוא לידי ביטוי הן בקבלתן של אותן ראיות-חוץ הן בהערכת עוצמתן - ביחס ללשון החוזה הכתוב - לעת סיומו של ההליך. כך, למשל, ככל שלשון החוזה ברורה יותר, כן תידרשנה ראיות-חוץ בעלות מישקל כבד יחסית כדי לגבור על הפירוש הנדרש ממנה לכאורה. ראיות-חוץ יכול שתבאנה ממקורות מגוונים – טיוטות שהוכנו במהלך המו"מ, עדויות הצדדים באשר לכוונותיהם, חילופי דברים שהיו בין הצדדים, התנהגות הצדדים במהלך המשא-ומתן, הקשרו של החוזה ועוד – ואולם במקום שלשון החוזה ברורה לכאורה ואי הבהירות הנטענת אי-בהירות סמויה היא, יתקשו כל אלה לגבור על לשון החוזה כפשוטה. מישקלן הכולל של ראיות-החוץ חייב שיהא רב למדי עד שיעלה בידיהן לגבור על הלשון הברורה".

מכל האמור לעיל עולה, כי מקום שלשון החוזה ברורה וממנה משתקפת כוונת ואומד דעתם של הצדדים, יש להיצמד ללשון החוזה, אין הצדקה להסתכל אל מעבר לאמור בהסכם, ועל בית המשפט ליתן לחוזה פרשנות העולה בקנה אחד עם לשונו (לעניין זה ראה גם: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (פורסם בנבו; ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ (פורסם בנבו) ).

16.
בענייננו, לשון ההסכם ברורה, מפורשת וחד משמעית. עיון בהסכם המכר מלמד, כי המוכר הסכים למכירת זכויותיו במקרקעין שנמכרו תמורת סכום "נטו" בסך של 160,000 ₪, ששולמו במעמד חתימת ההסכם, וכי על הקונים לשלם את המסים החלים על השבח, במידה ויחולו. המוכר ביקש לקבל תמורה ידועה מראש ולכן ביקש שהקונים ישלמו במקומו את מס השבח. כוונת הצדדים כפי שזו משתמעת מלשון החוזה היתה שהמוכר יקבל תמורה קבועה מראש, מבלי שיידרש לשלם מסים למיניהם, ומבלי להידרש להתעסק בעניין חובת תשלום המס ואופן חישובו. המוכר ביקש לקבל תמורה מוחלטת, כאשר כל יתר הנושאים הקשורים לחובת תשלום המס, ככל שיהיה, תהיה מוטלת על הקונים. התובע ביקש לא לקבל פחות, אך גם לא יותר, מסכום של 160,000 ₪.


בסופו של יום, העסקה יצאה אל הפועל וכוונת הצדדים יושמה במלואה ; המוכר קיבל סכום של 160,000 ₪ נטו, והנתבעים שילמו סכום של 160,000 ₪, וסכום נוסף בסך 5,500 ₪ בגין יתרת מס השבח. קבלת טענת התובעים שהם זכאים להחזר המס בסך של 51,987 ₪ אשר קוזז על חשבון חוב מס שבח, משמעה קבלת סכום גדול יותר מ-160,000 ₪ שנקבעו בהסכם וקבלת תמורה נוספת מעבר לתמורה עליה הסכימו הצדדי. פרשנות זו מנוגדת לאומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים כפי שזו משתמעת מלשון ההסכם, ומהווה התעשרות שלא כדין על חשבון הנתבעים.

17.
מכל המפורט עולה, כי הן בהתאם להוראות ההסכם והן בהתאם להוראות חוקי המיסים, אין התובעים זכאים לקבל מהנתבעים סכום כלשהו בגין קיזוז ההחזר במס הכנסה.

סוף דבר

18.
אשר על כן, אני מורה על דחיית התובענה בתיק זה.

התובעים ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪ בתוספת מע"מ.

הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו מועד ועד התשלום המלא בפועל.


ניתן היום,
כ"ו אייר תש"ע, 10 מאי 2010, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 6306/07 יאסין שנאוי, מוהדיה שנאוי, עאידה שנאוי ואח' נ' ח`אלד מנסור, עמאר מנסור (פורסם ב-ֽ 10/05/2010)