פסקי דין על דוד קירשנבוים | פסקי דין על בן ציון שיפטן

768/03 ברע     22/02/2004




ברע 768/03 דוד קירשנבוים נ' בן ציון שיפטן




9
בר"ע 000768/03
בית המשפט המחוזי בירושלים
22/02/2004
תאריך:
כב' השופט בעז אוקון

בפני
:
דוד קירשנבוים

בעניין:
המבקש

- נ ג ד -
בן ציון שיפטן
המשיב

פסק-דין

1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל, בה נדחתה טענת המבקש - חייב בהליכי הוצאה לפועל - לפיה פסק הדין אינו ניתן לאכיפה בהליכי הוצאה לפועל.

ביום 19.10.03 הוריתי למשיב להגיב על הבקשה ולהודיע אם הוא מסכים שהבקשה תידון כאילו ניתנה רשות הערעור. לאחר קבלת תגובת המשיב נקבע דיון במעמד הצדדים, בגדרו הגיעו הצדדים לכלל הסדר דיוני, אשר איפשר להם לסכם את עמדותיהם בכתב. המבקש הגיש את סיכומיו מיום 9.2.04, והמשיב ביום 16.2.04. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והערעור הוגש.

על-מנת לעמוד על טיעוני הצדדים, יש להידרש ל"היסטוריה" הפרטית של הליך זה.

פסק הדין המוצא אל הפועל
2. המשיב, עו"ד בן ציון שיפטן
, הגיש תביעה לגילוי חשבונות נגד המבקש, עו"ד דוד קירשנבוים
, בנוגע להסכם שותפות שהשתכלל בין השניים. בהחלטה מיום 5.11.00 קיבל בית משפט זה (כב' השופט קמא) את התביעה וחייב את המבקש לגלות ספרים ולערוך חשבונות על "כל התקבולים הכספיים ואחרים מכל סוג שהוא", וזאת בנוגע "לפרוייקט צפחה". בית המשפט קיבל תביעה נגדית שהגיש המבקש נגד המשיב בנוגע לפרוייקט אחר. נקבע כי החיובים שהצדדים חבים זה לזה בשני הפרויקטים אינם חיובים מותלים או שלובים, ועל כן אין לקזזם זה מזה.

3. לאחר גילוי החשבונות, ניתן ביום 21.3.03 פסק-דין, בו פורט הסכום אותו חב המבקש למשיב ("

פסק דין
"). פסק הדין לא נקב בסכום אותו יש לשלם, אלא הציג את העקרונות החשבונאיים המובילים לסכום זה. בסופו של פסק הדין תחת הכותרת "סיכום החישוב" נאמר:
בהתאם לכך, ההכנסות עד סוף אוקטובר 2002 יהיו 5,541,000 ₪ שמהם ינוכו סכומים אלה: 50,000 ₪ - התשלום ששולם לנתבע בשנת 1994; 91,000 ₪ כשכר יעוץ בעסקת "הריבוע הכחול" וכן כל סכום בגין חוזים שבוטלו ומכירת דירות יד שניה - אם הוא כלול בסכום האמור. מיתרת סכום ההכנסות ינוכו הוצאות שיש לזקוף לפרויקט, שיהיו 55% מן הסכום הכולל של ההוצאות - 3,900,000 ₪, דהיינו 2,145,000 ₪.
מיתרת ההוצאות, ינוכו הוצאות שנזקפו לפרוייקט, ומן הסכום שיוותר יהיה חלקו של התובע - חמישית (ההדגשות הוספו).

4. המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין, ובקשה זו נדחתה על-ידי כב' השופטת שידלובסקי-אור (החלטה מיום 3.6.03). בקשה נוספת שהוגשה לבית המשפט העליון נדחתה גם היא. בית המשפט (כב' השופטת חיות) ציין כי "פסק דינו של בית המשפט קמא מושתתת, בעיקרו של דבר, על קביעות עובדתיות, ונראה, לכאורה, כי סיכויי הערעור אינם מן הגבוהים" (החלטה מיום 17.7.03).

5. לאחר דברים אלה, ביום 24.7.03, הגיש המבקש בקשה לראש ההוצאה לפועל "להפסקת הליך או ביטולו". המבקש טען כי "פתיחת תיק ההוצאה לפועל איננה מבוססת על קביעה ברורה בפסק הדין, אינה עולה ממילותיו ואיננה אלא נסיון ליתן לו פרשנות שאיננה נכונה...". המבקש טען כי פסק הדין שניתן הוא, למעשה, החלטה אחרת, שכן לא ניתן לקבוע על פי "חלקו האופרטיבי" את גובה החוב - "ומשכך לא ניתן להוציאו לפועל".

6. ראש ההוצאה לפועל (כב' הרשם פוני) דחה את הבקשה בהחלטה קצרה ולקונית, תוך שהוא מפנה לנימוקי המשיב בפני
ו. מכאן בקשת רשות הערעור.


המחלוקת
7. פסק הדין קבע כי הסכום אותו צריך לשלם הוא החשבון האחרון המתקבל ממאזן כפול של הכנסות והוצאות. מדובר במשוואה בת שני אברים. על כף מאזניים אחת יש להניח מספר נתונים המובילים להכנסה שהופקה, ועל כף מאזניים אחרת הוערמו ההוצאות אותן יש לייחס כנגד אותה הכנסה.

8. עיקר חיצי ההתקפה של המבקש הופנו אל המשוואה שיצר פסק הדין. המבקש טען כי משוואה זו, על שני אבריה, אינה ניתנת לכימוי מספרי מדוייק, בלא בדיקה נוספת וגביית ראיות משלימה. כך, בצד ההכנסות מופיעה תיבה לפיה ההכנסות אינן צריכות לכלול "כל סכום בגין חוזים שבוטלו ומכירת דירות יד שניה אם הוא כלול בסכום האמור". סכום זה אינו ידוע. בצד ההוצאות מופיעה תיבה, לפיה יש לנכות מיתרת ההכנסות "הוצאות שנזקפו לפרוייקט". גם סכום זה אינו פסוק (ראו סעיף 3 לעיל).

המבקש העלה טענות נוספות אשר אין צורך להתעכב עליהן בפירוט, ובהן הטענות כי בפסק הדין נפלו שיבושים אחרים, לרבות סתירה בין חלקו האופרטיבי לבין החלק המסביר.

9. המשיב טען כי אין לבקשה על מה לסמוך. המשיב הטיח ביקורת קשה על דרך ההילוך של המבקש, וטען שפסק הדין של בית המשפט ברור דיו. לשיטת המשיב, סכום ההוצאות שיש להפחית מתוך ההכנסות שהסתכמו ב-5,541,000 ₪ חושב כבר על-ידי בית המשפט, ולכן הביטוי "וכן כל סכום בגין חוזים שבוטלו ומכירת דירות יד שניה" כבר מגולם בחישוב שערך בית המשפט. סכום ההוצאות אליו מתייחסת הוראת הניכוי הוא הסכום שנזכר בפיסקה הקודמת של פסק הדין.

ההסדר הדיוני
10. ביום 22.12.03 נערך דיון במעמד הצדדים.

המבקש שב על טענתו, לפיה פסק הדין הוא חידתי, ועל כן אינו אופרטיבי. לפי זה, נקלעו הליכי ההוצאה לפועל כמעט למבוי סתום; "אין ספק שראש ההוצאה לפועל לא יכול לפרש, וגם אם ראש ההוצאה לפועל בדיעה שפסק הדין הוא מוטעה ולא נכון ולא הגיוני, אין זה תפקידו [לפרש את פסק הדין]" (פרוטוקול, ע' 1). המבקש הוסיף ואמר כי הברירה היחידה שנותרה לראש ההוצאה לפועל - לבד מהרמת ידיים וקביעה שפסק הדין הוא לא ברור - היא העברת התיק להבהרה לבית המשפט, "שגם הוא לא יכול לתקן טעות".

המשיב טען שהמבקש לא פנה לראש ההוצאה לפועל על מנת שזה יפעל לקבלת הבהרה מבית המשפט המוסמך, ועל כן הוא מנוע מלטעון כי שומה היה על ראש ההוצאה לפעול בדרך זו.

11. במטרה לקרב בין הצדדים, הוצע שהצדדים יפנו אל כב' השופט קמא בבקשה להבהיר את הביטויים שהמבקש סבר כי הם מעורפלים, ולהתייחס לשיבוש נטען נוסף הנובע מכימוי שונה של סכומים המתייחסים לאותו נתון. הצדדים קיבלו הצעה זו. כב' השופט קמא פרש בינתיים, ולכן לא ניתן היה להעביר את פסק הדין אליו להבהרה, אפילו סבר ראש ההוצאה לפועל כי ראוי לעשות כן. בהתאם לכך, הוסכם כי קביעת כב' השופט קמא "תחשב לראיה המוגשת בגדרו של הערעור, כאשר הצדדים לא יתנגדו להגשת הראיה, אך כל אחד מהם יוכל לטעון על בסיסה לפי הבנתו" (פרוטוקול, ע' 2).

קביעת השופט (לשעבר) קמא
12. השופט קמא שמע את הצדדים. הוא בחן את טענותיהם, והגיע למסקנה שפסק הדין ניתן לביצוע, וכי המשוואה שנקבעה בו איננה חלולה. השופט קמא הסביר כי כל הנתונים הנחוצים לצורך החישוב הסופי מצויים בפסק הדין, או ניתנים לחילוץ מתוך מסמכים אחרים ללא קושי.

בצד ההכנסות - ציין השופט קמא, כי סכום ההכנסות הכולל הוא 5,241,000 ₪ (בהתאם לסעיף 20 של פסק הדין). השופט קמא הבהיר שהסכום שמופיע בסעיף 27 של פסק הדין (5,541,000 ₪) איננו אלא פליטת קולמוס.

השאלה היחידה הטעונה בדיקה, בצד זה של ההכנסות, היא אם סכום זה כולל "חוזים שבוטלו וחוזי דירות יד שניה". נתון זה ניתן לגזור, אומר השופט קמא, מתוך חוות דעתו של רו"ח ברזילי.

בצד ההוצאות - קבע כב' השופט קמא כי הביטוי "מיתרת ההכנסות, ינוכו הוצאות שנזקפו לפרוייקט" איננו אלא חזרה על הנוסחה שנזכרה קודם לכן, ושלפיה "מסכום ההוצאות ינוכה סכום ההוצאות שנזקף עבור הפרויקט, ומן היתרה גוזרים את חלקו של המבקש". על רקע זה הוסבר כי "הוספת המילים בסיפא לסעיף 27, לא באה אלא להגדיר ולהדגיש את שיטת החישוב".

בעקבות דברים אלה הגישו הצדדים את סיכומיהם, וכל צד שב על טענותיו.

על פרשנות פסק-דין
13. גם

פסק דין
, כמו כל טקסט משפטי אחר, מחייב פרשנות (השוו: א' ברק, פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית (ירו, 92) 126). בעיות היסוד בפרשנות לכל טקסט משפטי, חלות גם על פסקי דין. יוצא שכללי היסוד בפרשנות המתייחסים לכל טקסט משפטי, יפים גם על פסקי דין, בעיקר כאשר הפרשנות המיוחדים לפסקי דין לא זכו לפיתוח מיוחד (שם, בע' 126).

כנקודת מוצא, ניתן לסבור, כי עיקרי הפרשנות התכליתית תופסים בנוגע ל

פסק דין
. גם כאן הגישה לפיה יש לחפש את האות הכתובה לפני שמחפשים את רוח הדברים אין לה מקום. גישה כזו מניחה כי יש לטקסט מובן אחד או שאין לו מובן כלל. זוהי גישה היכולה להוביל לתוצאה אבסורדית ממש, ופותחת פתח לניהיליזם פרשני. יתר על כן, גם ביחס ל

פסק דין
יש לקדם את חזקות התכלית ובהן קבוצת החזקות המבוססות על הצורך להבטיח ביטחון, ודאות, עקביות והגשמת הרמוניה נורמטיבית. קבוצה זו כוללת בתוכה גם את חזקת התוקף, וכן נכללת בה החזקה לפיה תכלית הטקסט עולה מלשונו הטבעית והרגילה (ברק, פרשנות תכליתית במשפט (ירו', 03) 224).

14. פסקי דין טעונים תמיד פרשנות. פרשנותם מתחילה בבחינת הטקסט שלהם ודורשת הפעלת שיקול דעת. שיקול הדעת תלוי בטיב בשאלה העומדת על הפרק בעת שסומכים על

פסק דין
כראיה בהליך אחר, לצורך חילוץ השתק פלוגתא או השתק עילה. פרשנות נחוצה גם כדי להכריע אם מדובר ב

פסק דין
או בהחלטה אחרת, ב

פסק דין
חלקי, או ב

פסק דין
שטעון השלמה (שאולי הוא החלטה אחרת). זהו המצב גם כאשר פסק הדין משמש בסיס להליכי הוצאה לפועל. עמד על כך כב' השופט שמגר בע"א 6856/93 חוטר נ' מוקד, פ"ד מח (5) 785. הוא אומר (בע' 789):
חובת ההוצאה לפועל לאכוף

פסק דין
בין שהוא נכון ומדויק ובין שהוא שגוי. אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו. השלב הראשון הינו שלב ההבנה והפרשנות. כל הפעלה של

פסק דין
גוררת אחריה את פרשנותו. אולם, מקום בו יש אי בהירות, יש לעולם לזכור כי שיקול הדעת של ההוצאה לפועל הוא מוגבל לפי עצם טיבו וטבעו. מקום בו הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק הדין ונסיבותיו, רשאי ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית המשפט לצורך הבהרת פסק הדין. (ההדגשות הוספו).

15. אלא שלא תמיד קל להבחין בין פרשנות המצטמצמת בהבנה או הבהרה לבין פרשנות משלימה או מוסיפה (השוו בהקשר אחר: ברק, "היצירה השיפוטית לסוגיה: פרשנות, השלמת חסר ופתוח המשפט" הפרקליט לט (תש"ן-תשנ"א) 267). התהליך הפרשני אינו משול לניווט, שבו אפשר ללכת עקב בצד אגודל, ולצייר "נקודות ציון" או "נקודות מפנה" על פני מפה פרשנית עם גבולות ברורים המפרידים בין הבנה, הבהרה, יישום ופיתוח. קושי זה אינו ייחודי לניתוח של פסקי דין. "ההבחנה העיונית בין פרשנות החוזה להשלמתו ברורה עיונית, אך קשה להחלה ויישום מעשי" (כהן ופרידמן, חוזים א ((ירו', 1991) 271). לא בכל מקרה ניתן לבדוק את "האזימוט" של הפתרון האפשרי ולציין מראש את המקום בו הסתיים התהליך הפרשני של הקיים, ויתחיל תהליך השלמת החסר. יש לזכור, אפוא, שהמסקנה לפיה פסק הדין טעון הבהרה או אינו ניתן לביצוע, היא פרי של תהליך פרשני קודם.

16. מלאכת ההבחנה בין תהליך הבנת פסק הדין לבין תהליך הבהרתו או השלמתו יכולה להיות פשוטה יחסית. זהו המצב כאשר בפסק הדין נקבע חיוב נקוב במספר המוטל על אחד מבעלי הדין. גבול החיוב הוא דק ומדוייק כקו של חוגה. למשל, בתביעת נזקי גוף יכול בית המשפט לחייב את הנתבעת לשלם סכום של 20,000 ₪ "במונחי היום". אך גם במקרה כזה יתכן שיהיה צורך בפרשנות מסויימת. כך יהיה אם נקבע כי הנתבעת תשלם בנוסף לסכום של 20,000 ש"ח, גם הוצאות משפט או שכר טרחה, ולא נקבע שיעורם או אם הם כוללים מע"מ. פרשנות תהיה נחוצה גם כאשר בית המשפט יציב נוסחה מסויימת, הכוללת את מלוא הנתונים ללא קיבוצם לשורה האחרונה. במצב זה, אם ניתן לקבל את התוצאה הסופית על יסוד גורמים שנזכרו בהחלטה - פסק הדין הוא שלם, והפעולה החשבונאית שחותרת לגלות את את אותה תוצאה סופית, היא מהלך פרשני, שאינו מגיע לא כדי הבהרה ולא כדי תוספת מהותית. שונה יהיה המצב אם לא ניתן להשלים את הנוסחה החשבונאית על ידי שימוש בסכומים קצובים שאינם שנויים במחלוקת. במקרה כזה, הפרשנות הפנימית של ההחלטה אינה מספקת. התהליך השיפוטי לא הסתיים ויש צורך בהשלמה ראייתית. כך בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו (6) 104 ניתנה החלטה מפורטת בשאלת גובה נזקיו של המערער, כאשר בשוליה נקבע כי "החישובים הנדרשים בפסק הדין יחושבו על ידי אקטואר". התברר כי האקטואר התקשה לערוך את החישוב ופנה בשאלות שונות לבית המשפט. נקבע כי במקרה זה אין מדובר ב

פסק דין
הניתן לביצוע אלא בהחלטה אחרת (ע' 108).

17. ההבחנה בין פרשנות, לרבות הבהרה, לבין הוספה יכולה להיות מורכבת כאשר פסק הדין או ההחלטה כוללים שורה של הוראות, המשתלבות זו בזו. אז יש לבחון אם ניתן להגיע לשורה התחתונה מתוך הפסק עצמו. חוסר בהירות באחד ממרכיביו אין בו די כדי לקבוע כי מדובר ב

פסק דין
שלא ניתן לבצעו. יש לקרוא את פסק הדין כמקשה אחת. לצורך זה, יש לזכור שההבחנה בין הבנת פסק הדין, הבהרתו והשלמתו אינה תרגיל עיוני. ניתוח של

פסק דין
איננו תרגיל פילוסופי. אין ליחס ללשון אקרובטיקה שנועדה לשלול מפסק הדין את מעשיותו. דרישה זו היא חלק מהתהליך הפרשני, ומחזקת התוקף. עצם הצורך בפרשנות אינו מלמד על חסר או עמימות המחייבים השלמה או אפילו הבהרה. הפרשנות לעולם איננה אחת ואיננה יחידה, ובמובן זה ניתן לסבור כי שום פרשנות איננה אובייקטיבית לחלוטין. ואולם, מכך לא ניתן להסיק שכל פרשנות טובה כמו אחרת או שכל פעולה של פרשות פוגעת באופרטיביות של פסק הדין "כמות שהוא". אכן הפרשנות העולה מקריאת מכלול הפסק יכולה להבהיר קשיים או עמימות בפרקים מסויימים שלו באופן שלא יידרש הליך הבהרה. קריאה כזו יכולה גם להשלים חסרים, ובוודאי שהבהרה יכולה להוביל לכך. יתכן שגם לאחר פעולות אלה ימצא הטקסט חסר או סתור באופן הדורש השלמה של ממש.

לצורך זה, אין לאמץ גישה מלאכותית המקלפת כל מרכיב של פסק הדין ומובילה לריקונו של הטקסט מתוכנו. המסויימות של פסק הדין היא תוצאת פסק הדין בשלמותו, ולא ניתן לפרקו למרכיבים שונים התלויים ללא הקשר. זהו הלוז של התהליך הפרשני כפי שמלמד משל התפוח (ויילר, משלי פילוסופים, (ת"א, 85) 49). האומר על התפוח שהוא עגול אדום ומתוק הריהו מדבר על ארבעה דברים, על המעוגלות על האודם על המתיקות ועל התפוח "עצמו", שהוא הנושא של שלושת הנשואים שנכרכו בו. הדעת נותנת שאם נסלק מן התפוח את תכונותיו נעמוד בפני
בעיה: מצד אחד לא יוותר בידינו דבר, ומצד שני יראה אל נכון שבאין דבר שנותר לאחר סילוק התכונות, הרי שהתכונות אף הן לא היו ממשיות לפי שלא היו תכונות של איזה דבר. אז נתחיל לחפש את התפוח עצמו. "התפוח עצמו" במקרה זה הוא פסק הדין, והשאלה היא אם ניתן על פי תכונותיו לקבוע מהי תוצאתו הסופית. כאשר ניתן לעשות כן פסק הדין ניתן למימוש. על כן סרב בית המשפט ברע"א 5474/03 אמר נ' בורשטיין, לאפשר "ויכוח" עם

פסק דין
, במסווה של טענת הבהרה. גם באותו מקרה פסק הדין, שניתן בהסכמה, כלל הוראה לפיה הצדדים יערכו ביניהם התחשבנות, ואם לא יגיעו לכלל הסכמה ימונה רו"ח על ידי הערכאה הדיונית. ערכאה זו סירבה למנות רואה חשבון, למרות שהצדדים לא הגיעו להסכמה פורמלית, וקבע כי חילוקי הדיעות אינם מגבשים מחלוקות המצדיקה מינוי רואה חשבון. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור נוכח העובדה שעל פי החומר שהונח בפני
ו ניתן היה להגיע לפתרון בין רואי החשבון שיאפשרו להוציא אל הפועל את פסק הדין, אף אם לא הושגה הסכמה מלאה.

אכן, תוצאה סופית זו צריכה לעלות מן הטקסט. לכאורה, גם בקשר לפסק הדין ניתן היה לשאול מהם המקורות אליהם ניתן לפנות, אך יש להניח כי התשובה הפרשנית, לצורך הליכי הוצאה לפועל, חייבת להימצא במסמך עצמו. גם הליך ההבהרה צריך להישען על הפסק עצמו. הבהרה אינה טקסט המורכב מגרעין נוקשה של "פרשנות יוצרת" המוקף במעטה רך של מרכיבי טקסט מילוליים. פעולה כזו היא כתיבה נוספת ולא הבהרה. לצורך ההוצאה לפועל, יש להניח שגם כוונותיו של השופט שכתב את הפסק אינן בעלות משקל מיוחד, אם הן לא באו לביטוי בפסק עצמו (השוו: ברק, לעיל, בסעיף 13, שם).

דברים אלה אוצלים על משקל חוות הדעת שהוגשה על ידי השופט קמא. חוות הדעת אינה בעלת משקל מכריע. הכוונות או התכליות אליהן חתר השופט קמא, ואשר אין להן עיגון בכתוב אינן יכולות להוות חלק מהליך הפרשנות ואינן יכולות להיחשב כהבהרה. לעומת זאת, אם מדובר בהבהרה, הרי מכוח ההסדר הדיוני ניתן לתת לדברים משקל מסויים.

על רקע דברים אלה ניתן לגשת לבחינת פסק הדין.

פסק הדין ניתן לביצוע
18. עיון בפסק הדין מלמד כי פסק הדין ניתן לביצוע;

19. הטעות המספרית - השופט קמא קבע בחלק האופרטיבי כי סכום ההכנסות עמד על 5,541,000 ₪. נתון זה הוא נתון שגוי, והסכום צריך היה לעמוד 5,241,000 ₪. טעות זו מתבררת אפילו מעיון חטוף בפסק הדין. הצדדים החמיצו את השעה או את היכולת לתקן טעות זו. על כן, שומה על המבקש לערער על הקביעה, אך הטעות עצמה איננה הופכת את פסק הדין לבלתי ישים. הטעות יוצרת סתירה בין חלקיו השונים של פסק הדין, אך אין היא גורעת מבהירות ההוראה לביצוע כפי שהוא המופיעה בסופו של פסק הדין.

בינתיים הפכה שאלה זו לעיונית. המבקש איננו חותר לאכוף את פסק הדין על-פי ההוראה האופרטיבית המופיעה בסופו, והוא מסתפק בסכום שנזכר בסעיף 20 של פסק הדין.

20. נוסחת ההכנסות - פסק הדין מציב מודד קבוע וברור של סכום ההכנסות. סכום זה יכול היה להיות שנוי במחלוקת כיוון שבית המשפט ציין כי יש להפחית ממנו " סכום בגין חוזים שבוטלו ומכירת דירות יד שניה - אם הוא כלול בסכום האמור". אין לפרש ניסוח זה כהוראת השלמה עתידית. למרות הניסוח על דרך ההתנאה, קריאת הפיסקה בכללותה מלמדת כי פסק הדין יצא מהנחה כי הסכום של 5,241,000 ₪ איננו מכיל את הנתון הנוגע לחוזים שבוטלו וחוזי יד שניה. דרך הניסוח יכולה לעורר קושי, אך איננה הופכת את פסק הדין לבלתי ישים. הביטוי "אם" המשמש להבעת תנאי יכול להופיע בהקשר זה גם במשמעות של "אם כך" או "הואיל".

אמת, חוות דעתו של כב' השופט קמא דווקא מגבירה את הספקות בשאלה זו. כב' השופט קמא לא יכול היה לנקוט עמדה חד משמעית בנוגע לחישוב של נתון זה. הוא סבר שההנחה היא שסכום ההוצאות לא כלל את שכר הטרחה. הוא הסביר ש"אם סכום ההכנסות 5,241,000 ₪ לפי חוות דעת רו"ח ברזילי כולל את החוזים האמורים, כי אז יש לנטרל תחילה את הסכומים בגין חוזים אלה". השופט קמא סבר כי ניתן לבצע בחינה כזו, המהווה "פעולה פשוטה, שניתן לעשותה במסגרת הליכי הוצאה לפועל".

עמדה זו אינה פשוטה. ראש ההוצאה לפועל אמור לבצע פעולות "מכניות", המובילות לסכומים ברורים וקצובים. ההחלטה ניתנת להוצאה לפועל רק כל שצריך לעשות הוא להציב בנוסחה שנקבעה בפסק הדין את הגורמים שאין עליהם מחלוקת, כדי לקבל את התוצאה הסופית. על כן, ברגיל, אין לדרוש מראש ההוצאה לפועל לפנות לראיות חיצוניות, או לחוות דעת שהוגשו לבית המשפט כדי לחלץ מהם נתונים, אלא אם כן בית המשפט מפנה במישרין לראיה פלונית או לחוות דעת מסוימת, ומצביע על הנתון אותו יש לחלץ. במקרה זה אין בפסק הדין הפניה כזו.

בפועל, אין צורך לקבוע מסמרות אם הפנייה (מאוחרת) זו לחוות הדעת של רו"ח ברזילי יכולה לשחרר את פסק הדין מגורל חסר הטעון השלמה ולא רק הבהרה. חוות דעתו של כב' השופט קמא יכולה לשמש נימוק של ערעור על פסק הדין לגופו, ואילו פסק הדין עומד על מכונו הואיל וקריאתו מובילה למסקנה כי הניכוי כבר נכלל בו, ואין ראש ההוצאה לפועל צריך לצאת מגדרו ולפרש את פסק הדין באופן שמעקר את היכולת לבצע אותו. פסק הדין קבע במפורש את סכום ההכנסות, והעמיד אותן בדרך של חישוב בסעיף 27, תוך שהוא קובע את השורה התחתונה בצורה מספרית.

נוסחת ההוצאות - הביטוי הוצאות הוגדר בסעיף 27 של פסק הדין באופן שבפסקה הראשונה של אותו סעיף נקבע מהו סכום ההוצאות, ואילו בפסקה השניה נקבע כי חלקו של התובע יהיה חמישית מסכום זה. השימוש החוזר במונח הוצאות איננו יכול לפגום בחלק המעשי העולה ממכלול ההוראות שבסעיף 27, ואין בו, לפי פשוטו, אלא הפניה לחישוב קודם שנערך.

התוצאה היא שפסק הדין ניתן לביצוע בהתאם לקביעות המופיעות בו. אפשר שהשאלות המתעוררות - טעות סופר ושאלת נטרול סכומי שכר הטרחה - יכלו, לכל היותר, לשמש בסיס לעיכוב (חלקי) של פסק הדין, אך בקשות בעניין זה כבר נדחו.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.

נוכח תוצאה זו, אין צורך לדון בשאלת עיכוב ההליכים, והליכי ההוצל"פ - יימשכו.

אין צו להוצאות.

ניתן היום, ל' בשבט תשס"ד (22 בפברואר 2004), בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

בעז אוקון
, שופט








ברע בית משפט מחוזי 768/03 דוד קירשנבוים נ' בן ציון שיפטן (פורסם ב-ֽ 22/02/2004)