פסקי דין על אקי"ם ישראל אגודה לאומית לקימום אנשים עם פיגור שכלי בישראל (ע"ר) | פסקי דין על טלקר אילנה | פסקי דין על כהן יפה | פסקי דין על אזולאי אודליה |

161/10 בשא     13/05/2010




בשא 161/10 אקי"ם ישראל אגודה לאומית לקימום אנשים עם פיגור שכלי בישראל (ע"ר) נ' טלקר אילנה, כהן יפה, אזולאי אודליה




בפני








בפני

כב' הרשמת סיגל דוידוב-מוטולה


המבקשת

אקי"ם ישראל – אגודה לאומית לקימום אנשים עם פיגור שכלי בישראל
(ע"ר)


נגד


המשיבות

1.טלקר אילנה
2.כהן יפה
3.אזולאי אודליה



החלטה

פתיח ורקע עובדתי


1.
בפני
בקשה לסילוק ערעור שכנגד על הסף, מחמת שהוגש באיחור וממילא אינו עוסק "באותו עניין" בו עוסק הערעור הראשי.

2.
להלן עובדות הרקע:

א.
המשיבות, המועסקות בסניף המבקשת בדימונה, הגישו תביעה נגד המבקשת בבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (עב' 3208/05), במסגרתה עתרו להפרשי שכר בהתאם לדרגות שכר המגיעות להן לטענתן מכוח הסכם קיבוצי מיוחד מאפריל 1988 (להלן – "ההסכם הקיבוצי").

ב.
בית הדין האזורי (השופט משה טוינה ונציגי הציבור מר יהודה דדון ומר משה פרג) קבע כי ההסכם הקיבוצי בוטל כדין, אך הוראותיו הנוגעות לשכר ומסלולי קידום ממשיכות לחול על המשיבות כחלק מחוזי העבודה האישיים שלהן. טענת המבקשת כי המשיבות ויתרו על זכות זו – נדחתה. התביעה הכספית שהגישו המשיבות – נדחתה בהעדר חישובים המאפשרים את כימות הפרשי השכר, וניתן

פסק דין
הצהרתי לגבי הדרגות בדירוג האחיות המעשיות לפיהן יש לחשב את שכרן.

ג.
רכיב נוסף של התביעה נגע להחלטת המבקשת להפסיק את העסקת המשיבות במתכונת העסקה שכללה כשלוש שבתות בחודש. בית הדין האזורי פסק בהקשר זה כי העסקת המשיבות בימי מנוחה שבועית נתונה לשיקול דעת המבקשת בהתאם לצרכי העבודה, ואין למשיבות זכות קנויה בקשר לכך. עוד נקבע כי ההחלטה שקיבלה המבקשת, לשינוי מתכונת ההעסקה בשבתות, היתה סבירה ומשיקולים ענייניים ואף תואמת את תכלית החוק. התביעה בהקשר זה – נדחתה לפיכך.

ד.
המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, והדגישה כי הנו מתייחס אך ורק לפסק הדין ההצהרתי הקובע כי המשיבות זכאיות לשכר לפי דירוג אחיות מעשיות. לגישתה, דירוג האחיות המעשיות לא חל על המשיבות 2 ו – 3 במועד ביטול ההסכם הקיבוצי ולכן ההוראות המתייחסות לכך בהסכם הקיבוצי לא יכולות היו להיקלט כחלק מחוזי העבודה האישיים שלהן. ממילא, שלוש המשיבות לא זכאיות לקידום אוטומטי בסולם דירוג זה. לחלופין ובנוסף טענה, כי המשיבות ויתרו על זכויותיהן – מעצם כך שהמשיכו לעבוד שש שנים לפחות לאחר דחיית דרישתן - ויש לתת תוקף לויתורן.

ה.
המשיבות הגישו ערעור שכנגד, בו הן מבקשות את התערבות ערכאת הערעור בקביעותיו הבאות של בית הדין האזורי: הקביעה כי ההסכם הקיבוצי בוטל בשנת 1996; אי פסיקת הפרשי שכר למשיבות על אף שהמנגנון לחישובם מצוי בהסכם הקיבוצי; הקביעה כי המבקשת רשאית היתה להפסיק או לצמצם את עבודת המשיבות בשבתות – בכלל וללא שימוע בפרט; ואי פסיקת הוצאות משפט לטובתן.

3.
הערעור שכנגד הוגש ביום 27.12.09. ביום 3.3.10 הגישה המבקשת בקשה לסילוק הערעור שכנגד על הסף, מחמת שאינו עוסק "באותו עניין" בו עוסק הערעור הראשי וכאשר לצורך דיון בו תידרש ערכאת הערעור לדון בסוגיות שונות לחלוטין – עליהן בחרו המשיבות שלא לערער.

עוד נטען כי הודעת הערעור הומצאה לב"כ המשיבות עוד ביום 14.12.09 (אישור מסירה המעיד על כך צורף לבקשה), ולמרות זאת הוגש הערעור שכנגד ביום 27.12.09 – היינו באיחור של שלושה ימים לעומת המועד הנקוב בתקנות. המבקשת הסבירה כי הסיבה לאיחור נובעת כפי הנראה מהעובדה כי בשלב ראשון ניסו המשיבות להגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, ונדחו מחמת שפסק הדין קובע סעד הצהרתי בלבד.

4.
המשיבות, בתגובתן לבקשה, טוענות כי משערערה המבקשת על פסק הדין ההצהרתי הקובע את דירוג שכרן – רשאיות הן לערער על כך שלא נפסקו לזכותן סעדים כספיים. באשר למועד הגשת הערעור שכנגד – לטענתן הוגש במועד שכן הערעור התקבל במשרד בא כוחן רק ביום 20.12.09, ולא צוין בו מספר הערעור.

5.
המבקשת, בתשובתה לתגובת המשיבות, טוענת כי לצורך הכרעה בדרישת הסעד הכספי בגין דרגות השכר תידרש ערכאת הערעור לבחון אם הציגו המשיבות די ראיות להוכחת תביעותיהן הכספיות – כאשר שאלה זו כלל אינה רלוונטית להכרעה בערעור העיקרי.

באשר למועד המצאת הערעור הראשי למשרד ב"כ המשיבות – המשיבות כלל לא התייחסו לאישור הדואר הרשום אשר צורף לבקשה. כל שנשלח לב"כ המשיבות ביום 20.12.09 הם נספחי הערעור, אשר נשלחו אליו שנית לבקשתו באמצעות הפקסימיליה (אישור משלוח הפקסימיליה צורף אף הוא לבקשה). עוד הדגישה המבקשת כי על גבי הודעת הערעור שכנגד ציינו המשיבות כי קיבלו את הערעור הראשי ביום 21.12.09 – בעוד שבתגובתן ציינו מועד שונה.

הכרעה


6.

תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – "התקנות") קובעת את האפשרות להגיש ערעור שכנגד והמועד לכך. וזו לשונה:

"היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים".

7.
לפי אישור המסירה שצורף על ידי המבקשת ולא הוכחש על ידי המשיבות, הערעור הראשי נמסר לבא כוחן באמצעות דואר רשום עוד ביום 14.12.09. הגשת הערעור שכנגד ביום 27.12.09 נעשתה לפיכך באיחור.

המשיבות טוענות כנגד כך באופן סתמי כי הודעת הערעור הומצאה לבא כוחן באמצעות הפקסימיליה רק ביום 20.12.09 – אך זאת תוך התעלמות מאישור המסירה שצורף לבקשה ומטענת המבקשת כי שלחה ביום 20.12.09 באמצעות הפקסימיליה פעם נוספת את נספחי הערעור. עוד טוענות המשיבות כי קיבלו את הודעת הערעור בלא מספר הערעור, אך לא מצאתי כי בכך בלבד יש כדי להאריך את המועד להגשת ערעור שכנגד – שהרי מדובר בנתון שניתן לאיתור בקלות בין בפני
יה למשרד ב"כ המבקשת ובין בבירור במזכירות בית הדין. המשיבות גם לא מסבירות מדוע ציינו על גבי הודעת הערעור שכנגד כי הערעור הראשי הומצא להן ביום 21.12.09 (מועד שגם לפי גרסתן – אינו נכון).

8.
משהוגשה הודעת הערעור שכנגד באיחור, מבלי שהוגשה בקשה מתאימה להארכת מועד -
אין אלא לקבוע כי לא ניתן היה לקבלה לרישום ויש למחקה. מעבר לצורך, אדון להלן בקצרה גם בטענתה הנוספת של המבקשת כי ממילא לא ניתן היה להגיש את הערעור שכנגד כפי שהוגש.

9.

כפי שהבהרתי בהחלטות קודמות, תקנה 99 - בדומה לתקנה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי - מקנה, למעשה, הארכת מועד למשיב להגשת ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא, על אף שבחר בשלב ראשון שלא לעשות זאת, כיוון שהעניין ממילא מובא בפני
ערכאת הערעור. מטעם זה, "ערעור שכנגד דינו כדין ערעור רק לצורך אותו עניין שהוא נושא הערעור, ורק כלפי המערער עצמו, אך לא לצורך עניין אחר ושונה הימנו, שנידון אף הוא בדרגה הראשונה" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי, בעמ' 798; כפי שצוטט בבש"א 4691/91 מדינת ישראל נ. שמעון אוזן, פ"ד מה (5) 695; להלן – "עניין אוזן").

10.
באשר לשאלה מה ייחשב כ"אותו עניין" – נקבע כי "שאלת התקיימותה של הזיקה המהותית בין הערעור שכנגד לבין העניין המועלה בערעור עשויה ללבוש צורות שונות, אשר לא ניתן לחזותן מראש, ודומה, כי מוטב לא לתחום קווים נוקשים בנושא זה וכי ראוי לבחון כל מקרה לגופו" (עניין אוזן). בבית המשפט העליון נקבעו אמות המידה בקשר לכך, כדלקמן:

"התיבה "אותו עניין" מתפרשת, לצורך זה, על דרך ההרחבה, ועל מנת לעמוד בדרישת המבחן המקופל בה, אין צורך שהערעור שכנגד יוגבל לנושאים המועלים בהודעת הערעור... הערעור שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש, והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר, שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי, אלא יכול שהערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור באותו עניין. התוצאה היא שבחינת העניין נעשית על פי מידת הזיקה שבין הערעור לבין הערעור שכנגד... שאלת הזיקה היא שאלה של דרגה, ואינה חייבת להתבטא בחפיפה מלאה של השאלות אליהן מופנים הערעורים"

(ע"א 2124/00 עזבון חיננזון ואח' – עזבון טמיר, מיום 30.10.00).

11.
ביישום עקרונות אלה למקרה זה, אני סבורה כדלקמן:

א.
על אף שהערעור שכנגד תוקף ארבעה נושאים שונים כמפורט בסעיף 2(ה) לעיל, בתגובתן לבקשה צמצמו אותו המשיבות לנושא אחד בלבד - אי פסיקת הפרשי שכר בגין הפרשי הדרגות, על אף שהמנגנון לחישובם מופיע בהסכם הקיבוצי וניתן היה לביצוע על ידי בית הדין. לאור זאת, אין צורך כי אתייחס לשאר הנושאים.

ב.
באשר לנושא היחיד שנותר בערעור שכנגד – אי פסיקת סעד כספי בגין הפרשי השכר הנובעים מהדרגות – בהתחשב בפסיקה שצוטטה לעיל ואינה דורשת חפיפה מלאה בשאלות המועלות בערעורים שוכנעתי כי מתקיימת זיקה מספקת בינו לבין הערעור הראשי, אשר עוסק בעצם הזכאות לדרגות. עם זאת, משהוגש הערעור שכנגד באיחור ללא בקשה להארכת מועד – לא ניתן לאשר את הגשתו גם בנושא זה.

12.
סוף דבר – הערעור שכנגד יימחק מחמת שהוגש באיחור. המשיבות ישאו בהוצאות המבקשת בסך 1,500 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתנה היום,
כ"ח אייר תש"ע, 13 מאי 2010, בהעדר הצדדים.














בשא בית הדין הארצי לעבודה 161/10 אקי"ם ישראל אגודה לאומית לקימום אנשים עם פיגור שכלי בישראל (ע"ר) נ' טלקר אילנה, כהן יפה, אזולאי אודליה (פורסם ב-ֽ 13/05/2010)