פסקי דין על אחמד פרוך | פסקי דין על דוד פנחסי | פסקי דין על משה סומך |

1688/01 עב     23/02/2004




עב 1688/01 אחמד פרוך נ' דוד פנחסי , משה סומך




1
בתי המשפט
עב 001688/01
עב 001688.1/01
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים
23/02/2004

כב' השופטת דיתה פרוז'ינין

דן-יחיד
בפני
:

אחמד פרוך

בעניין:
התובע
א. וינקלר

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . דוד פנחסי

2 . משה סומך
הנתבעים
א. וזאנה

ע"י ב"כ עו"ד
פסק דין
1. לפני תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת ופדיון חופשה, ותביעה שכנגד לפיצוי הנתבעת בשל נזקים שנגרמו לה, משום שהתובע הפסיק את עבדתו בלא מתן הודעה מוקדמת.

2. ואלה העובדות הרלבנטיות לענייננו, כעולה מן התיק:
א. התובע עבד אצל הנתבעת שלוש וחצי שנים, ויחסי העבודה בין הצדדים נסתיימו ב- 2/00.
ב. משכורתו הממוצעת של התובע היתה 2,936 ₪.
ג. התובע זכאי לפדיון חופשה בסך של 1,000 ₪.

3. גדר המחלוקת בין הצדדים מתמקד בשאלה האם פוטר התובע או התפטר. גרסת התובע הינה כי:
"3. בחודש פברואר 2000, במהלך עבודתי אצל הנתבעים פרץ ביני לבין משה סומך
ויכוח, וזה קילל אותי והשפיל אותי, וזאת בנוכחות עובדים אחרים שהיו במקום, ואח"כ אמר לי ללכת הביתה ושלא אחזור יותר לעבודה.
4. בלית ברירה עזבתי את המקום והלכתי לביתי.
5. למחרת בבוקר, קמתי לעבודה כרגיל, מתוך מחשבה כי משה סומך
לא התכוון למה שאמר לי, ואמר זאת בעת ריב וכעס, וגם אני רציתי להמשיך לעבוד ולהתפרנס, ובאתי למקום האיסוף הרגיל ממנו אוספים אותי לעבודה.
6. משלא באו הפועלים לאסוף אותי לעבודה, התקשרתי לדוד פנחסי
ושאלתי אותו מדוע לא באו לאסוף אותי, נענתי כי משה סומך
אינו רוצה שאחזור לעבודה אצלהם.
7. לאחר שיחה זו התקשרתי עוד כמה פעמים למשה סומך
וביקשתי ממנו לחזור לעבודה, אך זה התעקש וסרב להחזירני לעבודה. אז ביקשתי את יתרת משכורתי לחודש פברואר וקבענו פגישה לצורך כך.
8. באתי למקום העבודה וקיבלתי את יתרת שכרי לחודש פברואר. הנתבעים ניסו להחתימני על אישור שאינם חייבים לי יותר מאומה - אך סרבתי, וחתמתי על כרטיס העבודה שלי"(סעיפים 8-3 לתצהירו).

בחקירה הנגדית לא עלה בידי התובע לבסס את גרסתו זו, ובעדותו נתגלו סתירות רבות. ראשית לא עלה בידי התובע להסביר מדוע לא הלך למקום העבודה, אף כי לא באו לאסוף אותו ברכב. התובע אישר כי מדובר במרחק הליכה (ע' 6 ש' 20). דברי התובע כי לא ידע היכן עובדים אינם משכנעים כלל. מעדויות הנתבעים, ואף מעדותו של התובע, עולה כי עיקר העבודה היה ברחוב אתיופיה.
זאת ועוד. בניגוד לאמור בתצהירו (סעיף 7 לתצהיר לעיל), אמר התובע בעדותו כי לא התקשר למשה (הנתבע 2) אלא לדוד (הנתבע 1) (ע' 9 ש' 27-26). התובע אף אישר כי בבואו לקחת את שכרו, לא ביקש כלל פיצויי פיטורים, לדבריו:
"לא בא לי לבקש פיצוים, חשבתי על זה ולא בא לי" (ע' 10 ש' 6).

התובע לא הסביר מדוע, אם אמנם פוטר, "לא בא לו" לבקש פיצויי פיטורים. נראה כי התובע היה מודע לכך שאינו זכאי לפיצויי פיטורים.

4. מנגד, הציגו הנתבעים גרסה משכנעת ואמינה. כך אמר הנתבע 2 לגבי נסיבות סיום עבודתו של התובע:
"ת. באותו יום הוא עבד באמבטיה בקומה השניה ברחוב אתיופיה, עבדנו אני והתובע. עבדנו באמבטיות ובדקתי את החשמל ואני מגלה לתדהמתי שהוא חיבר שקע הפוך מבחינת חוטים, והיה צורך לפרק שם קרמיקה, או שאם לא הייתי עולה על זה מישהו היה עלול להתחשמל, אני האחראי, ואני חותם על העבודות, היה צורך בהחלפת הקרמיקה, והערתי לו בתוקפנות, זה בית מאוד יוקרתי והקרמיקות יקרות, פניתי אליו בתקיפות, אני לא מקלל, אבל אמרתי לו שישים לב, אנו עובדים יחד כבר 3.5 שנים, וזה מאוד מסוכן. הוא התעצבן, הניח את הכלים שלו בצד, בשירותי האורחים היה לו שקית עם בגדי העבודה שלו, הוא ירד לקומה א', התלבש, נתתי לו כמה דקות להירגע וידעתי שבאותו יום אני צריך אותו, אני צריך השחלות והיינו בעיצומה של העבודה ולא בסוף כמו שהוא אומר, זה אחד הבתים הגדולים בירושלים מבחינה חשמלית, יש שם מערכות מאוד מסובכות. ירדתי אליו לאחר מכן, אמרתי אולי הוא נרגע, הוא הלך לכיוון המסדרון ואני אחריו, אמרתי לו בוא תעזור, נמשיך לעבוד ותן יד, הוא לא ענה לי, ועזב בחמת זעם, ויותר לא שמעתי ממנו" (ע' 12 ש' 28-23, ע' 13 ש' 6-1).

עדותו של הנתבע 2, ושל עדי הנתבעים האחרים היו משכנעות ומהימנות, ועד הנתבעים מר ואזנה אף אישר כי כאשר בא התובע לקבל את שכרו האחרון, ניסה הנתבע לשכנעו לחזור לעבודה, אך הוא סירב, ואמר לעד כי מצא מקום עבודה אחר (ע' 12 ש' 8-1).
מן האמור לעיל עולה כי התובע לא פוטר מעבודתו, ואינו זכאי לפיצויי פיטורים ולדמי הודעה מוקדמת.

5. התביעה שכנגד:
הנתבעים טוענים כי כתוצאה מעזיבת התובע ללא הודעה מוקדמת וביטול הזמנה נגרם להם נזק בסך של 12,000 ₪. כמו כן טוענים הנתבעים כי נאלצו לעבוד שעות ארוכות, כדי שיוכלו לעמוד בהתחייבויותיהם כלפי לקוחות, ונגרמה להם עוגמת נפש רבה, שנזקה מוערך בסך של 4,000 ₪.

6. לא הובאו ראיות התומכות בטענה כי הזמנה כלשהי בוטלה, וגם הטענה בדבר עגמת נפש לא הוכחה במידת ההוכחה הנדרשת. עם זאת, מקובלת עלינו גרסת התובעים שכנגד כי הנתבע שכנגד עזב את עבודתו מבלי ליתן הודעה מוקדמת. חוק הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות, התשס"א-2001 אמנם נכנס לתוקף לאחר שנסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים, אולם בחודש ינואר 1995 נחתם הסכם עבודה קיבוצי כללי בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים ובין ההסתדרות הכללית, ובו הוסדר הנושא (פרק 45.1). מאוחר יותר נחתם בין אותם צדדים הסכם קיבוצי כללי בעניין מתן הודעה מוקדמת, אשר הוחל, מכוח צו הרחבה, על כל העובדים והמעבידים במשק (י"פ 4575 התשנ"ח, 35). בסעיף 6.ב (6) להסכם נקבע כי עובד יומי, לאחר 3 שנות עבודה, זכאי לדמי הודעה מוקדמת בשיעור של חודש, ובסעיף 6.ד נקבע כי:
"במקרה של התפטרות בו העובד לא קיים את חובת ההודעה המוקדמת, רשאי המעביד לנכות מכל סכום שיגיע לעובד, סכום השווה לשכר הרגיל שהיה מקבל עבור תקופת ההודעה המוקדמת שלא עבד בה"

משהגענו למסקנה כי התובע עזב את עבודתו על אתר, ולא נתן הודעה מוקדמת, ומאחר שהנתבעים תובעים נזק שנגרם להם, בשל אי מילוי חובתו זו של התובע, זכאים התובעים שכנגד לסכום הנ"ל.
לפיכך על הנתבע שכנגד (התובע) לפצות את התובעים שכנגד בסכום השווה לשכרו הרגיל, היינו 2,936 ₪. מסכום זה יש לנכות סך של 1,000 ₪ בגין פדיון חופשה. על כן, על הנתבע שכנגד לשלם לתובעים שכנגד 1,936 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/3/00.
הנתבע שכנגד ישלם הוצאות התובעים שכנגד בסך של 750 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ערעור על פסק-דין זה, ניתן להגיש תוך 30 יום מיום שיומצא לצדדים, לבית-הדין הארצי לעבודה.

ניתן היום א' באדר, תשס"ד (23 בפברואר 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
דיתה פרוז'ינין
, שופטת
001688/01עב 730 אילנית ג'והרי








עב בית דין אזורי לעבודה 1688/01 אחמד פרוך נ' דוד פנחסי , משה סומך (פורסם ב-ֽ 23/02/2004)