פסקי דין על עמרם ביטון | פסקי דין על פולט פריינטה

5894-09/08 א     23/05/2010




א 5894-09/08 עמרם ביטון נ' פולט פריינטה








בית משפט השלום בעכו



23 מאי 2010

ת"א 5894-09-08 פריינטה נ' סלנר ואח'






בפני

כב' השופטת
ג'ני טנוס


תובע

עמרם ביטון
ע"י בא כוחו,
עו"ד א' סגל


נגד


נתבעת

פולט פריינטה
ע"י בא כוחה,
עו"ד א' יצחק




פסק דין


עסקינן בתביעה כספית לתשלום סך של 84,000 ש"ח.

נתוני רקע וטענות הצדדים:
תביעה זו הוגשה במקור כתביעה שכנגד בהליך אזרחי אחר שנפתח בבית המשפט המחוזי בחיפה בשנת 2004, ובו עתרה הנתבעת (התובעת שם) למתן

פסק דין
הצהרתי לפיו יצהיר בית המשפט כי היא זכאית להירשם כבעלת זכויות החכירה בדירת המגורים שברח' המלך שאול 49 נהריה (להלן – "הדירה"), וזאת מתוקף הסכם מכר שנכרת בינה לבין התובע (הנתבע שם) בתאריך 17/6/68 (להלן – "ההסכם").

בעקבות פתיחת ההליך הנ"ל הגיש התובע כתב תביעה שכנגד, ובו עתר מבית המשפט המחוזי לחייב את הנתבעת לשלם לו את יתרת התמורה שלא שולמה על פי ההסכם. לטענתו, הנתבעת יחד עם בעלה המנוח מרדכי פריאנטה ז"ל (להלן – "המנוח") התחייבו לשלם את התמורה בגין רכישת הדירה בשני שלבים כמפורט בהסכם: מחצית במעמד החתימה על ההסכם; ומחצית שניה תוך 30 ימים לאחר מכן.

לגרסתו, המחצית הראשונה אכן שולמה, ואולם המחצית השני לא שולמה עד היום, חרף פניות רבות במהלך השנים.

לעומת זאת טוענת הנתבעת, כי התמורה שולמה במלואה בהתאם לאמור בהסכם, ואילו דרישת התשלום של התובע אחרי שנים כה רבות נעוצה בחוסר תום לב מצדו, תוך ניצול מצבה כמי שלא נרשמה כבעלת זכויות בדירה. לפיכך טוענת הנתבעת, כי יש לדחות את התביעה נגדה מחמת התיישנות ו/או שיהוי וגם לגופו של עניין.


בהסכמת הצדדים, בית המשפט המחוזי נתן את הסעד ההצהרתי המבוקש, והפנה את הצדדים לבית משפט השלום כדי לדון בתביעה הכספית לתשלום יתרת התמורה שלא שולמה, תוך ויתור הנתבעת על העלאת טענת ההתיישנות ובלבד שתוכל לטעון לשיהוי.

דיון והכרעה:
במהלך הדיון שהתקיים לפניי העידו התובע, אשתו ובנו, וכן הנתבעת.

בטרם אגש כדי לבחון את העדויות שנשמעו לפניי אפתח ואומר, כי אין מחלוקת בין הצדדים, שהנתבעת קיבלה חזקה בדירה מייד עם חתימת הסכם; כי אין כל מסמך בכתב המאשר את תשלום המחצית השניה של התמורה; וכי זכות החכירה לגבי הדירה נרשמה על שם הנתבעת רק לאחר מתן

פסק דין
בבית המשפט המחוזי.

התובע תיאר בעדותו את מערכת היחסים ששררה בינו לבין המנוח כחמה וקרובה, ודווקא בשל הידידות בינו לבין המנוח הוא נמנע מנקיטת הליכים משפטיים או טרום משפטיים לגביית החוב. התובע הוסיף, כי במפגשים שהתקיימו בין שתי המשפחות, לעתים מידי שבוע, הועלתה הדרישה לתשלום יתרת התמורה, ואולם התשובה שקיבל חזרה על עצמה כל פעם מחדש, ולפיה אין לנתבעת ולמנוח אפשרות כספית לשלם את החוב, ולכן ביקשו ממנו להתאזר בסבלנות.

לפיכך, זנח התובע את העניין עד לשנת 2000 כאשר בנה של הנתבעת פנה אליו במפתיע והזמין אותו לפגוש את הוריו כדי לשוחח על הנושא, וזאת על רקע רצונם להסדיר את רישום הזכויות כדי שיוכלו לקבל את האישורים הנחוצים לצורך ביצוע תוספת בניה.

התובע נענה להזמנה הנ"ל והגיע לביקור בדירת הנתבעת והמנוח כשהוא מלווה בבנו.

על פי עדותם של התובע ובנו, באותו ביקור הועלתה שוב הדרישה לתשלום מחצית התמורה שטרם שולמה, או אז נתגלע ויכוח קולני בין התובע לבין הנתבעת על רקע הכחשתה בדבר קיומו של חוב כאמור.

לטענת התובע, כאשר התלהטו הרוחות במהלך המפגש הנ"ל, הוא יצא למרפסת הדירה יחד עם המנוח, השניים שוחחו על החוב והמנוח הציע פשרה שלא היתה מקובלת על התובע. המפגש ביניהם הסתיים ללא סיכום קונקרטי, ומאז ועד פטירתו של המנוח חזר הנתק בין הצדדים, למעט מפגש אחד אותו יזם התובע עם בנה של הנתבעת כדי לברר מה בדעת הוריו לעשות בקשר לחוב, שגם בעקבותיו לא התחדש דבר.


בנו של התובע אישר בעדותו, כי התלווה לאביו לאותה פגישה שהתקיימה בדירת הנתבעת בשנת 2000. לגרסתו, הנתבעת הכחישה אז קיומו של חוב כלשהו ולכן התרגזה על אביו. לעומת זאת, המנוח פנה אל הנתבעת כשהוא אומר לה שאם התובע טוען לקיומו של חוב אז כנראה שחוב כזה אכן קיים.

גם אשתו של התובע העידה לפניי. אומנם היא לא נכחה באותה פגישה בדירה, ואולם היא העידה לגבי הביקורים התכופים שהיו בעבר בין שתי המשפחות, שבמהלכם הועלתה כל פעם מחדש הדרישה לתשלום החוב, ואילו הנתבעת והמנוח חזרו וביקשו לדחות את מועד התשלום בשל קשיים כספיים.

הנתבעת לעומת זאת טענה בעדותה, כי מלוא התמורה שולמה על פי המפורט בהסכם. לגבי תשלום המחצית השניה של התמורה טענה הנתבעת, כי התשלום בוצע בכסף מזומן מתוך כספי התמורה שהתקבלו ממכירת דירתם הקודמת.

הנתבעת הכחישה שהיו ביקורים תכופים בין שתי המשפחות, הכחישה כל פניה במרוצת השנים לתשלום סכום כלשהו, והוסיפה כי היא שילמה את התשלומים השוטפים המתחייבים בגין הדירה למנהל מקרקעי ישראל.

לאחר ששמעתי את העדויות נחה דעתי לדחות את התביעה.

חוסר המעש של התובע משך יותר משלושים שנה, מלמד על אחת משתי מסקנות: שכל התמורה שולמה ולכן לא היתה כל סיבה לנקוט בהליכים משפטיים כנגד הנתבעת והמנוח לאכוף עליהם תשלום החוב; או שהתובע ויתר ומחל על זכותו לקבל את יתרת הכסף בשל הידידות העמוקה ששררה, לטענתו, בינו לבין המנוח.

כך או כך, לא מצאתי הצדק סביר לשתיקת התובע משך שנים כה רבות לקבל את אשר מגיע לו לטענתו, ודאי שלא כאשר מדובר במחצית משווי הדירה. במצב דברים זה, אין כל יתרון לגרסת התובע על פני גרסת הנתבעת.

יתרה מכך, המאזן בין הצדדים נותר במצב של גרסה מול גרסה, ולכן גם מטעם זה יש לדחות את התביעה. בהקשר זה אציין, כי עדותו של הבן היא עדות של בעל עניין בתביעה ומכאן שיש לנהוג לגביה בזהירות יתרה.



אם נדקדק בדבריו של הבן נגלה, כי הוא לא היה עד להודאה מפורשת וישירה של המנוח לגבי קיומו של חוב – אף שהרושם שעולה מעדות התובע הוא, שהמנוח היה איש ישר ואמין – ומכאן, שיש מקום לתהייה מדוע לא אישר המנוח את החוב הנטען.

ואם לא די בכך, הרי שהבן מסר בעדותו כי במהלך הפגישה הנתבעת הכחישה מכל וכל כי נותר סכום כלשהו לתשלום בעד הדירה, ואילו התובע העיד כי הנתבעת מסרה שאין היא זוכרת על איזה סכום עומד החוב.

אשתו של התובע לא נכחה באותה פגישה משנת 2000, אך היא העידה אודות הביקורים הרבים שהיו בעבר בין שתי המשפחות, שבמהלכם עלתה, לגרסתה, הדרישה לגבי תשלום החוב הנטען. חרף כך, ובאופן תמוה למדי, היא לא זכרה בכמה מתבטא החוב, אף שמדובר במחצית התמורה בגין הדירה – סכום שקשה לשכוח אותו או להתעלם מהיקפו.

הנה כי כן, עדותם של הבן והאשה אינה תורמת לבירור גרעין המחלוקת, ובכל מקרה יש להתייחס אליהם כבעלי עניין בתוצאות התביעה.

בנסיבות המקרה שלפניי, ובשים לב להגשת התביעה אחרי כמעט 4 עשורים מיום ההפרה הנטענת, לא ניתן להתעלם מהקושי הניצב בפני
הנתבעת להוכיח גרסה מפריכה, בפרט אחרי פטירת המנוח, ולכן אין להסתפק בעדותו של התובע להוכחת גרסתו, מאחר שגרסה זו לא נתמכה במקורות אובייקטיביים אשר יניחו בסיס לגרסת ההפרה (ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721 ,עמ' 734-735) .


לא אסיים מבלי להתייחס לטענת התובע, כי יש לזקוף לחובת הנתבעת את אי זימון בנה לעדות בבית המשפט.

לעניין זה אציין, שגם אם בנה של הנתבעת היה מוזמן לעדות, הרי שהוא היה מעיד על המגעים שהיו בינו לבין התובע. בהקשר זה יש לציין, שגם מעדותו של התובע לא משתמעת הודאה כלשהי של בנה של הנתבעת – בשמו הוא או בשם הוריו - בחוב הנטען. ולכן ברור שעדותו לא היתה מעלה או מורידה לגבי גרעין המחלוקת בין הצדדים.






אחרית דבר:
סיכומו של דבר, התובע לא עמד בנטל ההוכחה, ולכן אני מורה על דחיית התביעה.

בהתחשב במכלול הנסיבות ולפנים משורת הדין, איני עושה צו בגין הוצאות בין הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
י' סיון תש"ע, 23 מאי 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 5894-09/08 עמרם ביטון נ' פולט פריינטה (פורסם ב-ֽ 23/05/2010)