פסקי דין על נחום רקובר | פסקי דין על חוה אלטמן | פסקי דין על יצחק חיים אלטמן |

11527/07 א     23/05/2010




א 11527/07 נחום רקובר נ' חוה אלטמן, יצחק חיים אלטמן








בית משפט השלום בירושלים



23 מאי 2010

ת"א 11527-07 רקובר נ' אלטמן ואח'






בפני

כב' השופט
אברהם רובין


תובעים

נחום רקובר
ע"י ב"כ עו"ד מזובר



נגד


נתבעים

1.חוה אלטמן
2.יצחק חיים אלטמן
ע"י ב"כ עו"ד ינובסקי





פסק דין


התובע הינו בעלים של דירה המצויה ברחוב שבטי ישראל 50 בירושלים (גוש 30059 חלקה 133 תת חלקה 9, להלן – "הדירה"), אשר באה לו בירושה מאביו. בדירה התגורר כדייר מוגן מר אנשל ברוין ז"ל יחד עם רעייתו ז"ל, וזאת מכוח הסכם שכירות שנכרת בין מר ברוין לבין אבי התובע בשנת 1961. הנתבעים הינם ביתם וחתנם של בני הזוג ברוין. בסעיף 3 להסכם השכירות נקבע כי הדייר לא יהיה רשאי להעביר את החוזה או את המושכר לאחר, וכן לא יהיה רשאי להרשות לאחר להשתמש במושכר. בסעיף 13 להסכם נקבע כי כל התחייבויות השוכר הן יסודיות וכי הפרת אחת מן ההתחייבויות תגרום לביטול החוזה ולפינוי המושכר. ביום 27/06/03 נפטרה הגב' ברוין, וביום 18/04/05 נפטר מר ברוין. התובע לא ידע אודות פטירתו של מר ברוין. הדבר נודע לו בדיעבד רק בשנת 2007, ואז גם התברר לו כי הנתבעים גרים בדירה וכי לטענתם הם גרים בה כבר מספר שנים לפני פטירת מר ברוין. התובע דרש מן הנתבעים לפנות את הדירה ומשאלו סירבו הוגשה תביעת הפינוי שבפני
י.


הנתבעים טוענים כי הם זכאים להמשיך ולהחזיק בדירה מכוח סעיף 20 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972, אשר זו לשונו:

"20(א) דייר של דירה שנפטר יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים, כל אלה בתנאים שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם".

אין חולק על כך, שלפני שהנתבעים עברו לגור בדירה הייתה ברשותם דירה נוספת בדמי מפתח ברחוב עמוס. הנתבעים טוענים כי עוד בשנת 2003 הם מכרו את זכויותיהם בדירה ברחוב עמוס ועזבו אותה, כך שבעת פטירת מר ברוין הם גרו עימו ולא הייתה ברשותם דירה אחרת. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי עוד לפני פטירת הגב' ברוין הם נהגו לשהות בדירה בשבתות ובחגים ואף ללון בה מדי פעם בימי חול. לטענת הנתבעים הם נאלצו לעבור לגור בדירה באופן קבוע
לאחר פטירת גב' ברוין, וזאת מחמת מצבו הבריאותי של מר ברוין אשר הצריך השגחה צמודה.

3.
התובע טוען כי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר איננו חל על הנתבעים הן משום שהנתבעים לא גרו עם המנוח ברוין שישה חודשים לפני מותו, הן משום שהייתה לנתבעים דירה אחרת ביום פטירת המנוח, והן משום שהנתבעים לא נכנסו לגור בדירה בתום לב.

4.
שאלת היחס בין סעיף 20 לחוק הגנת הדייר לבין סעיף בחוזה השכירות האוסר על מתן רשות שימוש בדירה לאדם אחר חוץ מהדייר נדון בפרשות רינדר ובן דוד (ראו – ע"א 4100/97 רינדר נ' זלטיר פ"ד נב(4) 580; רע"א 876/02 בן דוד נ' מרקוביץ – פורסם באתר נבו). וזוהי ההלכה:

"בעיקרון, הלכה היא כי תנאי בחוזה שכירות מוגנת האוסר על דייר לתת רשות שימוש בדירה, אינו חל על בני משפחת הדייר, המנויים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר.
...
יוצאים מכלל זה בני משפחה נעדרי תום לב. העדר תום הלב, השולל זכותו של בן משפחה להתגורר בדירה, יכול לבוא לידי ביטוי באחת משתי דרכים: במגורים למראית עין, שממילא הם חסרי ממשות משפטית, או במגורים מלאכותיים במובן זה שסוטים הם מדפוסי ההתנהגות המקובלים ביחסים בין בני משפחה, המובילים למגורים משותפים".

(פרשת
בן דוד
בעמ' 2).

ועוד נפסק, כי הנטל להוכיח את התקיימות תנאי סעיף 20 מוטל על הטוען להיותו דייר מוגן (ד. בר אופיר "סוגיות בדיני הגנת הדייר" (2005) עמ' 251). ודוק, על הטוען להוכיח הן את התקיימות התנאי החיובי שבסעיף 20 – מגורים משותפים – והן את התנאי השלילי – העדר דירה אחרת (שם, שם). המועד שבו צריכים להתקיים תנאי סעיף 20 הינו מועד פטירת הדייר המקורי (ע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו – פורסם באתר נבו). העולה מן המקובץ הוא, שיש לבחון את השאלה האם הנתבעים הוכיחו שהם גרו עם המנוח לפחות שישה חודשים לפני מותו ושלא היתה להם דירה אחרת ביום הפטירה. במידה ושני תנאים אלו יוכחו אזי יש לבחון את טענת התובע לפיה הנתבעים נכנסו לגור בדירה שלא בתום לב.

5.
מטעם הנתבעים העיד הנתבע בלבד. עדותו של הנתבע הינה עדות יחידה של בעל דין במשפט אזרחי וככזו נדרש נימוק טוב כדי לסמוך עליה (סעיף 5 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). עדותו של הנתבע לא עוררה אמון רב. בנקודות שונות ניסה הנתבע להתחמק ממסירת גרסה ברורה או ראיות אשר יאמתו את טענותיו. כך, כאשר נשאל הנתבע בשאלון מתי הפסיקו הנתבעים לשלם שכר דירה עבור דירתם הקודמת הוא השיב שאינו זוכר. תשובה זו לא מעוררת אמון. ניתן היה לצפות שהנתבע יזכור לפחות בקירוב מתי הפסיק לשלם את דמי השכירות. יתר על כן, תשובה זו מוזרה שכן לגרסת הנתבעים הם עזבו את דירתם הקודמת סמוך לאחר כריתת הסכם הפינוי עם בעל הבית (נספח ב' לתצהיר הנתבע), ולכן לא ברור מדוע לא השיב הנתבע שבסמוך לאותו מועד הפסיקו הנתבעים גם לשלם את דמי השכירות? מסכת התחמקויות נוספת ננקטה על ידי הנתבע גם בישיבת קדם המשפט הראשונה, כאשר בית המשפט ניסה להציל מפיו פרטים לגבי תהליך עזיבת הדירה הקודמת (עמ' 5-3 לפרוטוקול). כמו כן, בעדות הנתבע נתגלו סתירות מסויימות כמפורט בסעיף 11 לסיכומי התובע.

6.
הנתבעים הביאו מספר ראיות להוכחת טענתם לפיה הם עזבו את דירתם הקודמת בשנת 2003. הראיה המרכזית הינה הסכם הפינוי שנכרת ביום 01/04/03 בינם לבין בעל הדירה ששמו שטיצברג. דא עקא, שאין די בהסכם זה מכמה טעמים;
ראשית, הוגש רק צילום של ההסכם, ומעיון בסעיף 4(ב) להסכם עולה חשד כי תוקנה בכתב יד האות האחרונה בשנת הפינוי (האות ד' במילה תשס"ד).
שנית, הנתבע הודה בעדותו כי ההסכם שהוגש על ידו לא מומש, ולכן הוא חתם עם שטיצברג על הסכם נוסף "שיהיה בתוקף מתי שיהיה לו (לשטייצברג – א.ר.) את הכסף" (עמ' 13 ש' 28-27). מדברים אלו עולה, כי בהסכם השני נדחה המועד שבו היה על שטיצברג לשלם עבור הפינוי, ומן הסתם סביר להניח שנדחה גם מועד הפינוי, שהרי הדברים כרוכים זה בזה. הנתבע לא הגיש כראיה את ההסכם השני בטענה שהוא אצל שטיצברג (עמ' 16 ש' 2-1), ולכן ההנחה שמועד הפינוי נדחה לא נסתרה. אמנם בהמשך עדותו טען הנתבע כי בהסכם השני היו תאריכים אחרים "בשביל הכסף" (עמ' 15 ש' 3-2), ואולי ניתן להבין מכך שלטענת הנתבע הפינוי כן בוצע במועד המקורי שנקבע בהסכם הראשון ורק מועד התשלום נדחה, ברם גרסה זו איננה הגיונית. בהסכם הראשון (נספח ב') הוסכם שעם חתימת ההסכם ישלם שטיצברג לנתבע מקדמה בסך של 500 דולר בלבד, וכי יתרת הסכום בסך של 69,500 דולר ישולמו כנגד פינוי הדירה. ההסכם הראשון קושר, אם כן, בין הפינוי לתשלום. דבר זה מתבקש מאליו, שכן לא סביר שהנתבע יסכים לפנות את דירתו בטרם יקבל את התמורה המגיעה לו. לפיכך, אין שום סיבה להניח שבהסכם השני נהגו הצדדים אחרת.
שלישית, הנתבע מודה כי בסופו של דבר שילם לו שטיצברג את יתרת התמורה החוזית רק ב-18/12/06 (ראו – דף חשבון מהבנק שסומן ת/2). בהעדר ראיה לסתור ההנחה הסבירה הינה שהדירה פונתה רק כאשר שולמה התמורה המלאה, קרי בדצמבר 2006, למעלה משנה וחצי לאחר פטירת מר ברוין ז"ל.
ורביעית, בתעודת עובד ציבור בחתימת גב' סבח מגזברות עיריית ירושלים נרשם כי הנתבע ושטייצברג דיווחו לעירייה על חילופו מחזיקים בדירה רק ב-21/12/06, דבר אשר מחזק את מסקנתי לעיל שרק אז בוצע הפינוי. זאת ועוד, כאשר הנתבע מסר את הדיווח לעיריית ירושלים הוא רשם בו כי הפינוי התרחש ביום 31/12/05. מכאן, שאפילו לגרסת הנתבע הפינוי התרחש שמונה חודשים אחרי פטירתו של מר ברוין. לפיכך, המסקנה המתבקשת הינה שהייתה לנתבעים דירה אחרת בעת פטירתו של מר ברוין ז"ל, וכמו כן לא שוכנעתי כי הם גרו עם המנוח בדירה שישה חודשים לפני מותו. יוצא אם כן,
שהנתבעים נכשלו בהוכחת שני התנאים שבסעיף 20.

7.
הנתבעים הגישו כראיה את צוואת המנוח ברוין מיום 01/02/05, בה נכתב כי הנתבעים גרים עימו בדירה מזה כשנה וחצי (נספח ג' לתצהיר הנתבע). כמו כן, הגיש הנתבע עותק מספח תעודת הזהות שלו (נספח ד'), בו נכתב כי כבר ביום 20/01/04 הוא שינה את כתובת מגוריו מרחוב עמוס לדירה ברחוב שבטי ישראל. ראיות אלה מקורן בנתבעים ובבני משפחתם ולכן ערכן הראייתי נמוך ביותר, ובוודאי שאין בהן כדי לשנות את הרושם הנוצר מן העובדה שדמי הפינוי שולמו לנתבע רק בדצמבר 2006, ושרק אז דיווחו הצדדים לעירייה על פינוי הדירה ברחוב עמוס.

8.
גם אם אניח שהנתבעים עברו לגור בדירה סמוך לאחר כריתת הסכם הפינוי, אין בכך כדי לסייע להם. כאמור, אין מחלוקת ששטיצברג שילם לנתבעים את דמי הפינוי רק בדצמבר 2006. כיוון שכך, מבחינה משפטית עד למועד זה עדיין היו לנתבעים זכויות בדירה ברחוב עמוס. תשומת הלב מופנית בהקשר זה לסעיף 5(א) להסכם הפינוי, בו נקבע כי רק: "לאחר שימלא הבעלים אחרי התחייבויותיו הכספיות לא יהיו ולא ישארו לדיירים כל תביעות או זכויות דיירות כלשהם במושכר". מאחר והוגש כראיה רק הסכם הפינוי הראשון אין לי אלא לקבוע שלפי תנאי הסכם זה שטיצברג הפר את ההסכם באופן יסודי בכך שביום פטירת המנוח ברוין הוא טרם שילם את דמי הפינוי, למרות שהיה עליו לשלמם עד ליום ה' חשון תשס"ד. יוצא אם כן, שבמועד פטירת מר ברוין היו בידי הנתבעים זכויות בדירה ברחוב עמוס, וגם עמדה להם הזכות לבטל את הסכם הפינוי. לכן, גם אם בפועל כבר גרו הנתבעים עם מר ברוין ביום מותו הרי שהיתה להם דירה אחת למגוריהם ביום פטירתו ולכן והם אינם זכאים להגנת סעיף 20(ב) לחוק.

9.
ולבסוף, לא שוכנעתי כי הנתבעים עברו לגור בדירה בתום לב. כאמור, ההלכה הפסוקה מכירה בכך שקרובים רשאים לעבור לגור עם הדייר המוגן אם נסיבות החיים הביאו אותם לכך. במקרה דנא אין שום הוכחה שבני הזוג ברוין נזקקו לעזרה כלשהי מהנתבעים. הנתבעים טענו כי מר ברוין היה חולה בפרקינסון ואסטמה, ברם הם לא הגישו שום ראיה להוכחת טענתם.

10.
לאור כל התמיהות האמורות ניתן היה לצפות שהנתבעים יגישו ראיות רבות וטובות יותר להוכחת גרסתם, אך הם לא עשו כן. הנתבעים לא הגישו את הסכם הפינוי המקורי, והם לא הגישו את הסכם הפינוי הנוסף. הנתבעים לא הביאו כראיות חשבונות חשמל ומים אשר ילמדו מתי הם עזבו את הדירה ברחוב עמוס ומתי הם החלו לגור בדירה נשוא דיוננו. הנתבעים גם לא הביאו לעדות את מר שטיצברג. יאמר לזכות התובע שהוא ביקש להביאו, אך שטיצברג התחמק מהתייצבות.

11.
לנוכח כל האמור אין מנוס מן המסקנה שהנתבעים אינם זכאים להגנת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. על כן אני מורה לנתבעים לפנות את הדירה עד ליום 1.9.10. הנתבעים ישאו בהוצאות התובע וכמו כן ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

ניתן היום,
י' בסיון תש"ע, 23 במאי 2010, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 11527/07 נחום רקובר נ' חוה אלטמן, יצחק חיים אלטמן (פורסם ב-ֽ 23/05/2010)