פסקי דין על ערד גזית | פסקי דין על עיריית פתח תקוה | פסקי דין על אריה חברה לבטוח | פסקי דין על המגן חברה לביטוח |

23264/05 א     24/05/2010




א 23264/05 ערד גזית נ' עיריית פתח תקוה, אריה חברה לבטוח בע"מ, המגן חברה לביטוח בע"מ






בפני

כב' השופטת חדוה וינבאום וולצקי
התובעת
ערד גזית

ע"י ב"כ עוה"ד מירב יטח ושות'
נגד

הנתבעות
1. עיריית פתח תקוה

2. אריה חברה לבטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א. רוטקופף ואח'

3. המגן חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ש. סלע ואח'

פסק דין
1. התובעת, ילידת 18.07.65, נפגעה לטענתה עת החליקה ונפלה על שיפוע עגלות המקשר בין המדרכה לכביש ברחוב דנקר בפתח–תקווה ונחבלה בפרק הירך ובירך שמאל (להלן:"התאונה"). בעת התאונה הייתה התובעת בדרך אל רכבה על מנת לנסוע לעבודתה.

2. הנתבעת 1 הינה רשות מקומית האחראית לפי פקודת העיריות בין היתר על המדרכה שבתחום שיפוטה בפתח-תקווה (להלן: "העירייה").

3. הנתבעת 2 הינה המבטחת של העירייה בפוליסה לביטוח צד ג' המכסה את המקרה נשוא התביעה (להלן:"אריה") .
4. הנתבעת 3 הינה המבטחת של רכבה של התובעת בביטוח חובה (להלן: "המגן").

5. בתחילה שלחו העירייה ואריה הודעה לצדדים שלישיים כנגד הספורטן בפתח-תקווה, כמי שהייתה הבעלים והמחזיקה במקום אירוע התאונה וכן לחברה המבטחת של הספורטן בפוליסת צד ג' . במהלך הדיונים הגיעו שולחות ההודעה והצדדים השלישיים לידי הסדר ולפיו ההודעה לצדדי ג' נמחקה .
6. לאור טענת הצדדים השלישיים בכתב הגנתם ולפיה עסקינן בתאונה אשר נכנסת תחת ההגדרה של תאונת דרכים שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: "החוק"), תוקן כתב התביעה ונוספה בו עילה חלופית מכוח החוק, לבד מן העילה שמכוח פקודת הנזיקין שנטענה בתחילה כנגד העירייה.
7. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.
ראשית יש לדון בשאלה האם עסקינן באירוע המהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.
ככל שהתשובה לכך תהיה שלילית, יהיה להוסיף ולדון בשאלת האחריות של העירייה לקרות התאונה מכוח פקודת הנזיקין.
בהתאם לסיווג התאונה יהיה צורך להוסיף ולדון בנזק.
אין חולק כי מדובר בתאונה שהינה גם תאונת עבודה וכי המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה.

8. מטעם התובעת העידה היא עצמה.

מטעם הנתבעות 1 ו-2 הוגש תצהיר מר בוריס גוניצקי , אשר שימש מהנדס במחלקת תשתיות וכבישים בעירית פתח-תקווה, (להלן:" מר גוניצקי"). בסופו של יום ולאחר שמיעת חקירתה של התובעת ויתרה ב"כ העירייה על הגשת תצהיר העדות של העד מטעמה.

כן הגישו הצדדים מסמכים להוכחת הטענות בשאלת גובה הנזק, לרבות חוות דעת אקטואריות של תגמולי המל"ל.

תאונת דרכים האמנם?

9. המחלוקת בשאלה זו מעלה שתי שאלות בעלות משמעות. האחת האם רכבה של התובעת חנה במקום אסור לחנייה ומכאן שחלה אותה חזקה שבחוק. השנייה, האם בהנחה שהרכב אכן חוסה תחת ההגדרה של "שימוש ברכב" האם הוכח קשר סיבתי בין אותו שימוש ברכב לבין הפגיעה.

10. ב"כ המגן טוענת כי התובעת כלל לא הוכיחה מעורבותו של הרכב בפגיעתה וכי טענתה בדבר מעורבות הרכב הינה טענה כבושה. היא מפנה למסמכים רפואיים ולחקירתה של התובעת במל"ל. כן היא מפנה לדבריה של התובעת בפני
המומחים שבדקו אותה במסגרת התביעה.

11. ב"כ העירייה טוענת כי מאחר והתובעת הייתה בדרכה להיכנס לרכבה בעת הנפילה, עניין לנו בתאונת דרכים שכן המקרה נכנס תחת הסיטואציה של כניסה או ירידה מרכב שהינם חלק מן ה"שימוש" המוכר על פי ההגדרה שבחוק.

12. עיון במסמכים עליהם סומכות באות כוח הנתבעות את טיעונן מלמד כי כבר בעת הגשת טופס התביעה למל"ל, ביום 24.2.00, מציינת התובעת את מעורבותו של רכב באירוע, וכך היא כותבת: " הלכתי לכוון הרכב ובזמן הירידה מהמדרכה לכביש דרכתי על שיפוע עגלות שהיה רטוב מגשם, החלקתי נפלתי על הארץ וקיבלתי מכה יבשה מהרצפה ומהרכב."

13. מכאן שלטענת המגן אין על מה לסמוך. אלא שיש לבחון כאמור ראשית את העובדות הנוגעות למעורבות הרכב באירוע.

14. מתוך עדותה של התובעת עולה כי היא הגיעה למקום על מנת להביא את ילדתה לגן. לטענתה: "בבוקר התאונה הגעתי לרחבת החנייה ברחוב דנקנר בפתח-תקווה. מאחר ורחבת החנייה היתה עמוסה וכן מאחר והיה בכוונתי רק ללוות את בתי לגן ולחזור מיד לרכב, החנתי את רכבי מסוג פז'ו מ.ר. 3066404 (להלן: "הרכב") במקביל לשיפוע העגלות המוביל לשביל הכניסה של "הספורטן", בתוכו הגן- מקום בו אין מקום חנייה מסומן והחנייה אסורה." (ראה סעיף 3 לתצהיר עדותה הראשית - ת/1).

15. עיון בתמונות שצילמה התובעת בסמוך לאירוע מלמד כי מדובר במקום חנייה אסור ואבני השפה אף צבועות אדום – לבן.

16. מכאן שמדובר בחנייה אסורה שנכנסת תיאורטית תחת החזקה המרבה של הגדרת "שימוש" שבחוק. במאמר מוסגר אציין כי חרף טענתה של התובעת כי הרכב לא היווה הפרעה לתנועה, מתוך התמונות ניתן להניח שחניית רכבה במקום זה, היה בו כדי להוות הפרעה לתנועה ולו של המכוניות שבכביש.

17. אלא שבכך לא די. יש לבחון האם מתקיים קשר סיבתי בין ה"שימוש" לבין הפגיעה.

בעניין רע"א 4698/92 בהירה בן שחר נ' שולה אייזנבד, (לא פורסם, מצוי במאגרים המשפטיים), קובע כב' הנשיא שמגר בעניין דומה כך: "מקובלת עלי המסקנה של שתי הערכאות שקדמו לנו, לפיה נפילתה של המבקשת בעת שאצה בדרכה אל מכונית שהמתינה לה, איננה בגדר תאונת דרכים, על אף שנפגעה ממכה שספגה כאשר נפלה בסוף ריצתה על המכונית החונה. לא נגרם במקרה דנן נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי, אלא עקב שימוש מצער שלא צלח בשביל אשר עליו רצה המבקשת. הא ותו לאו."

18. גישה זו נוהגת בפסיקה גם כיום ואין לי אלא להפנות לרע"א 10721/05אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' איבראהים יונאן ואח' , (טרם פורסם – מצוי במאגרים המשפטיים), מפי כב' השופט א. רובינשטיין ובהסכמת כל חברי ההרכב. באותו מקרה נדרש בית המשפט לשאלת הקשר הסיבתי כתנאי הכרחי להכרה באירוע כחוסה תחת ההגדרה של שימוש ברכב על פי החוק: " ואולם, במקרה שבו לא ניתן היה לאתר קשר רלבנטי כלשהו בין התרחשות הנזק לשימוש ברכב, כמו באותם מקרים שבהם מעשה הרשלנות או מעשה החף-מאשם שחולל את האירוע, לא היה קשור כל עיקר למצב הדרך או הרכב ושהסתברותו הייתה אפסית, נפסק כי אין המדובר בתאונת דרכים."

19. בפרשת אליהו נ' יונאן מעלה כב' השופט רובינשטיין את הקושי שבקביעת מבחנים אנליטיים ומכאן את הצורך בבדיקה פרטנית של כל מקרה לגופו. ראה דבריו בסעיף י"ג (2) לפסק הדין: "עינינו הרואות, כי ניסיונות הפסיקה "להציב את כל המקרים במקומם הראוי במסגרת חוק הפיצויים או מחוצה לו, על סמך ניתוח אנליטי המבחין הבחנות דקות בין סוגי המעשים אשר בעטיים התחוללה התאונה (מעשה מכוון, לא מכוון), מצב הרכב (חונה או עומד), אופן הפגיעה (ישירה או עקיפה; מחוץ לרכב או בתוך הרכב) וכיוצא באלה הבחנות, אינה עולה יפה" דברי השופט אור בפרשת מזאוי, עמ' 159). (ראו השופטת שטרסברג-כהן בת"א (ת"א) 1869/80 ביטון נ' שמש, פ"מ תשמ"ט(ג) 165). עסקינן במצב משפטי שתיתכן בו גבוליות, לפעמים אף גבוליות קשה. התמודדות עם גבוליות זו נעשית על-ידי מבט רחב אל כלל נסיבות המקרה, ושימוש במבחני עזר כמו "מבחן הזירה"..."

20. ואם אשוב למקרה שבפני
י, הרי שיש לבחון את דברי התובעת באשר לאופן וסיבת החלקתה/נפילתה. לבד מתיאורה בטופס ההודעה על תאונה למל"ל שהובא לעיל, העידה התובעת במהלך חקירתה הנגדית כי בעת חזרתה לכיוון הרכב הייתה צריכה לפסוע על השיפוע ו"פשוט החלקתי", כדבריה בעמ' 9 לפרוטוקול. ובהמשך, בעמ' 12 לפרוטוקול, היא מציינת: "את אומרת לי שאני זוכרת שנחבטתי במדרכה ואני לא זוכרת אם קיבלתי מהרכב, אני משיבה לך מה זה זוכרת? אם את מדברת על השיפוע שהוא המדרכה, המכה מהאוטו אני מניחה שהיא הייתה בנוסף בגלל הנפילה. זה ברור שלא החלקתי על האוטו אלא על המדרכה אבל מכה נוספת קיבלתי מהרכב." (ההדגשה שלי – ח.ו.ו.).

21. מתוך עדות התובעת עולה כי נפילתה נגרמה בשל השיפוע החלק שהיה בדרכה ולא בשל שימוש כלשהו ברכב. אותה החלקה/נפילה הייתה מתרחשת גם אם הייתה התובעת מחליקה ונתקלת בסופה של הנפילה בעמוד דוגמת העמודים המצויים במקום, והנראים בתמונות במקום ברכב.

22. יתרה מכך את המכה קיבלה התובעת בירך שעליה נפלה ולא ברגליה שבסופה של נפילה נמצאו מתחת לרכב. כלומר פגיעת התובעת נבעה מעצם החלקתה על השיפוע הרטוב ונפילתה על המדרכה. כהמשך לאותה נפילה ובהיות הרכב בקרבת המקום נמצא שקיבלה מכה נוספת גם ממנו.

23. התובעת ציינה כי הרכב היה דומם ולא מונע וטרם הגיעה לפתוח אותו. מכאן שאין הרכב אלא זירה מאוחרת. גם מבחן השכל הישר מחייב קביעה כי לא היה כל שימוש ברכב אף לא במתכונתו הרחבה במקרה זה. הוא הדין באשר למבחן הסיכון. התובעת לא נפגעה מעצם הסיכון שבחניית הרכב במקום האסור. אמור מעתה כי הן על פי המבחן העובדתי והן על פי המבחנים המשפטיים לסוגיית הקשר הסיבתי, אין המקרה שבפני
י מצביע על קיומו של קשר כזה בין הפגיעה לשימוש ברכב.

24. חיזוק למסקנתי זו ראיתי בפסיקה אחרונה שנוגעת להגדרת המונח "שימוש למטרות נסיעה". וראה למשל דבריו של כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ ואח' נ' המל"ל, טרם פורסם – מצוי במאגרים המשפטיים וכן רע"א 9084/05 אגד בע"מ ואח' נ' יעקב ינטל , אף הוא טרם פורסם ומצוי במאגרים המשפטיים. זאת באנלוגיה למצבים של "שימוש" שבא לידי ביטוי בחנייה אסורה דוגמת זו שבפני
י.

25. לאור דבריי שלעיל ברי כי אין לראות באירוע נשוא התביעה כאירוע העונה על הגדרת "תאונת דרכים" במשמעה בחוק.

אחריות העירייה מכוח פקודת הנזיקין

26. אין חולק כי לעירייה חובת זהירות מושגית לשלומם וביטחונם של ההולכים ברחובותיה. לעניין זה ראה למשל, ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני ברק, פ"ד מג (3) 343.
27. בענייננו יש לבחון האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית אם לאו. ידוע הוא כי מדרכות אינן מישור גיאומטרי. לעולם תימצאנה בהן בליטות או שקערוריות ורשויות מקומיות אינן יכולות ומסוגלות לדאוג כי כל הדרכים יהיו ללא מתום. לעניין זה ראה דבריו של כב' השופט זיילר בע"א (י-ם) 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת-גן,: נראה לנו שדחיית טענות אלו על-ידי בית משפט השלום היתה גם בדין וגם בצדק, והכל מטעמיה ונימוקיה של הערכאה הראשונה. בבחינת למעלה מהצריך נוסיף ונאמר שרחובות ומדרכות עיר אינם 'משטח סטרילי' ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו'גלים' של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו.'מצרך המוני' כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. 'גלים' שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בעניין בו עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לאירועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה."

כן ראה דבריו של כבוד השופט אוקון בת"א (ת"א) 87279/96 סרי נ' עיריית חולון, מצוי במאגרים המשפטיים: "המיקום הנכון מבחינת הסיכון הרגיל של מעידה הוא בתחום רמת הזהירות. אין צורך לנקוט אמצעי זהירות נגד סיכון שכיח וטבעי הקיים גם בלעדי רשלנות. זהו המצב כאשר מתרחשת מעידה או החלקה בשל איבוד שיווי המשקל או בשל הנחה בלתי נכונה של הרגל. זהו המצב גם כאשר שיווי המשקל אובד בשל גורם שהוא בבחינת נתון מקובל, למשל, בליטות, גלים ושיפועים בדרך ציבורית, שאיננו מצפים כאמור כי היא תהיה בבחינת 'מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של מפלס'. לעומת זאת, אם המעידה היא תולדה של גורם אחר, שנוצר מהתרשלות, חדלה הנפילה להוות סיכון רגיל".

28. בתצהיר עדותה הראשית מציינת התובעת כך: "שיפוע העגלות במקום נמצא במצב תחזוקתי מחפיר. השיפוע מלא בשקעים, בליטות ומהמורות, גבולות השיפוע אינם אחידים והם משוננים ובעלי בליטות בעצמם. בירידה מהמדרכה לכביש אין מדרך רגל יציב, וכשמצב השיפוע חבר למצב מזג האוויר הגשום אשר הפך הכל למחליק קצת יותר, התוצאה הייתה שאיבדתי את שווי המשקל והחלקתי." (סעיף 5 לתצהירה). בעת עדותה בבית המשפט כשהתבקשה להסביר מה הייתה כוונתה בדבריה אלו, השיבה בעמ' 13 לפרוטוקול כך: "את שואלת למה אני מתכוונת כאשר אני מציינת שמצב שיפוע העגלות היה מחפיר (סעיף 5 לתצהירי), אני משיבה לך שהוא היה מלא בליטות ושקעים והיה עשוי מבטון ומחליק. החומר עצמו היה חלק בגלל שזה היה רטוב". חרף צירופן של התמונות לא ציינה התובעת היכן בדיוק נפלה ולא הצביעה על מהמורה של ממש שבה איבדה את שיווי משקלה. היא ציינה באופן סתמי כי נפלה בעת שירדה מן המדרכה לכביש ומעדה על שיפוע העגלות.

29. התובעת הודתה כי החליקה מחמת היות המרצפות רטובות מגשם ועסקינן בחודש פברואר שבו סביר לצפות כי המדרכות יהיו רטובות מגשם. מתוך עדותה של התובעת התרשמתי כי היא מיהרה מהגן לרכבה בין היתר מאחר והחנתה אותו במקום אסור.

30. עיינתי בתמונות שצילמה התובעת ואכן נראה כי אין מדובר בשיפוע בטון מוחלק אלא בבטון שיש בו גליות מסוימת. יחד עם זאת איני סבורה כי יש בו מפגע של ממש כפי שתיארה התובעת. ברי כי התובעת לא שמה ליבה לדרך וכל מעייניה היו להגיע מהר לרכבה. אם היה הבטון מוחלק הרי שהיה בו משום סיכון רב יותר להחלקה בעת רטיבות מאשר כאשר יש בו גליות מסוימת. כך גם לא ניתן לטעון מחד גיסא כי ברחובה של עיר צריך להיות שיפוע עגלות שהוא נטול חספוס כלשהו ומנגד לטעון כי בבטון היו בליטות כלשהן.

31. לאחר ששבתי ועיינתי בתמונות, בעדויות ובטענות הצדדים אני סבורה כי דין התביעה להידחות. גם אם הייתי מקבלת כי השיפוע מהווה מפגע כלשהו, הרי שאשמה התורם של התובעת מאיין אותה רשלנות מצד העירייה. אלא שכאמור לדעתי זהו אחד מאותם מקרים שבהם נכונים דבריו של כב' השופט זיילר בפרשת כהן ג'ני הנ"ל ואין להכיר באחריות העירייה לפגיעה.

32. ב"כ התובעת תולה יהבה גם בעובדה שהעירייה בחרה בסופו של יום שלא להעיד את המצהיר מטעמה. אין בידי לקבל טענתה זו. ככל שבסופו של יום, ועל בסיס ראיותיה של התובעת עצמה, לא קמה אחריות, אין בעצם העובדה שהנתבעת חזרה בה מהגשת ראיותיה כדי לקרוא בתביעה את שאין בה.

33. מטעמים אלו אין קביעת בית המשפט בע"א 2004/92 עיריית קריית-אונו נ' מנחם שחם, (טרם פורסם מצוי במאגרים המשפטיים), שצוטטה על ידי ב"כ התובעת, יפה לענייננו. באותה פרשה מצא כב' השופט צבי טל שאותה סבכה שנמצאה במרכזה של מדרכה אכן היוותה מכשול בפני
ההולכים בדרך. ואכן אין אתה מצפה שבמרכזה של דרך תימצא חסימה בדמות סבכה כאמור. אין הדבר כך בכל הנוגע לשיפוע שמיועד לעגלות. כאשר אדם יורד ממדרכה לכביש ממילא שומא עליו לשים עיניו לדרך ולא ניתן להשוות הדבר לפסיעה לאיטה לאורך מדרכה שאזי אין אדם מוחזק כמי שהולך וראשו בקרקע.

34. לסיכום נקודה זו, ראיתי לקבל טענת ב"כ העירייה ולקבוע שבמקרה זה שבפני
י לא הוכחה רשלנות העירייה.

35. התובעת טענה כי יש לראות בעירייה כמי שהפרה את חובתה החקוקה מכוח סעיף 235 לפקודת העיריות. אלא שבטענה זו אין די. אכן חובתה של העירייה לדאוג למצב רחובותיה, אך כפי שציינתי לעיל לא התרשמתי מקיומו של מפגע משמעותי שעל העירייה היה לתקנו לאלתר שיש בו משום הפרת חובתה שמכוח סעיף 235 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. לא הובאה כל ראיה כי מצבו של השיפוע הובא לידיעת העירייה בדרך כלשהי עובר לאירוע למשל באמצעות תלונות תושבים למוקד העירוני.
שאלת הנזק

36. למקרה שדעתי לא תתקבל בסופו של יום, ראיתי להוסיף ולדון גם בשאלת גובה הנזק.

37. כתוצאה מן הפגיעה סבלה התובעת שבר מרוסק של ירך שמאל. היא עברה ניתוח לקיבוע השבר ע"י מסמר מסוג ריצ'ארד ונדרשה לשיקום ארוך לרבות טיפולי פיסיותרפיה.

38. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר יעקב בן צבי, אורטופד. על פי חוות דעתו נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 20% נכות בגין הגבלה בכיפוף הירך המפריעה לה בישיבה וזאת מכוח סעיף 48 (1) (ה) למבחני המל"ל וכן נכות בשיעור 10% בגין צלקת מכערת מכוח סעיף 75 (1) (ב) לאותם מבחנים. סה"כ נכותה המשוקללת עומדת על 28% נכות.

יש לציין כי ד"ר בן צבי מציין בחוות דעתו נכות בשיעור 30% מכוח סעיף 48 (1) (ה) אלא שברי כי מדובר בטעות קולמוס שכן הסעיף מדבר על נכות בשיעור 20%. שיעור נכות על פי אותם סעיפים העניק גם המל"ל.

39. פרופ' נרובאי, שנתן חוות דעת מטעם העירייה, ראה לקבוע כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% בגין השבר בירך וזאת על פי סעיף 35 (1) (ב) למבחני המל"ל וכן נכות בשיעור 10% בגין הצלקת מכוח סעיף 75 (1) ב' למבחנים.

40. ד"ר קובי לידור, שנתן חוות דעת מטעם הצדדים השלישיים, מצא לקבוע את אותן הנכויות שקבע פרופ' נרובאי.

41. חוות הדעת הוגשו ללא חקירה.

42. המומחים כולם התייחסו לחיבור השבר בזוית אשר מגביל את תנועת הסיבוב החיצוני של הירך הפגועה. כל המומחים בדקו את התובעת בחלוף לפחות 5 שנים מן האירוע.

43. התובעת טוענת כי היא סובלת עד היום מכאבים עזים בירך ונדרשת למשככי כאבים. היא ציינה כי עבודתה מחייבת שעות ישיבה ממושכות אם מול מחשב ואם מול צוותי עבודה. לטענתה היא נדרשת להפסקות כדי "לשחרר" את הרגליים. עוד לטענתה היא סובלת מצליעה שכן רגל שמאל ארוכה יותר מרגל ימין.

44. יש לציין ששני הסעיפים שבהם עשו המומחים מטעם הצדדים שימוש הם סעיפים שמתייחסים לכושר הפעולה. גם אם נכון היה לעשות שימוש בסעיף ספציפי יותר לירך, הוא סעיף 48, גם אז נותר לקבוע האם ההפרעה בישיבה היא כזו שמזכה במלוא הנכות שבסעיף או שמא יש לקבוע נכות מתואמת פחותה.

45. לאחר שראיתי את התובעת בפני
י, נראה כי אין מדובר בהגבלה שהיא יותר מקלה, זו ההגבלה שמחייבת את התובעת ל"שחרר רגליים" מידי פעם וזו ההגבלה שמחייבת אותה להשתמש בנוגדי כאבים מידי פעם.

46. מכאן שנראה לי כי נכון יהיה להביא בחשבון הפחתה כלשהי ולקבוע נכות מתואמת על פי סעיף 48 (1) (ה) בשיעור של 15% נכות. כל זאת בכל הנוגע לנכות הרפואית.

47. בכל הנוגע לנכות התפקודית הרי שלאור הנתונים שהוצגו, עיקר הקושי של התובעת בא לידי ביטוי בעבודות משק הבית. אני מקבלת שהתובעת נדרשת לסיוע בעבודות משק הבית ככל שהיא נהגה לעשות אותן עובר לתאונה.

48. בעת עדותה בפני
י התרשמתי כי התובעת ביקשה להצניע את שיעור התרומה שלה לעבודות משק הבית עובר לתאונה. בסמוך לתאונה החלה לעבוד אצלה מטפלת שכן הייתה מספר חודשים לאחר לידה ובתה הקטנה נדרשה להשגחה בעת שהתובעת שבה לעבוד. באשר לשאלת העסקת עזרה בשכר השיבה כי אינה זוכרת.

49. בכל הנוגע לפגיעה בשיעור ההשתכרות, הרי שמדובר בפגיעה שולית אם בכלל. התובעת משמשת ככלכלנית בכירה בבנק ומאז התאונה ועד היום נותרה לעבוד בו. טענתה כי היא נאלצת לעשות שעות נוספות עליהן אינה מתוגמלת לא נתמכה על ידי כל גורם מן הבנק.

50. יתרה מכך התובעת עצמה השיבה בחקירתה הנגדית כי גם עובר לתאונה היא קיבלה ככל הנראה שעות נוספות גלובליות כפי שהיא מקבלת לאחר התאונה וזאת בהתאם לדרגתה בבנק. (ראה דבריה בעמ' 13 לפרוטוקול בתחתית העמוד).

דיון בראשי הנזק

הפסד השתכרות בעתיד

51. על פי עדותה משמשת התובעת כמנהלת סקטור באגף עסקים ואחראית על האשראי לחברות בתחום התקשורת והטכנולוגיה. ממועד התאונה ועד למועד כתיבת פסק הדין חלפו למעלה מ- 10 שנים שבהם נותרה התובעת לעבוד בבנק ואף התקדמה בתפקידה. התובעת עובדת עד היום במשרה מלאה וכפי שצוין לעיל מקבלת גמול שעות נוספות גלובלי.

52. גם אם ראיתי לקבל את טענת התובעת שהיא נזקקת לשינויי תנוחה במהלך שעות עבודתה הרבות וכי היא סובלת מידי פעם מכאבים, גם אז לא הוכחו עד היום כל הפסדים.

53. מטעם זה אני סבורה שאין כל מקום ודרך לחישוב הפסדי שכר על פי נוסחה אריתמטית כלשהי ויש מקום בנסיבות אלו לפסוק סכום גלובלי.

54. ב"כ התובעת טוענת כי יש לחשב את ההפסד על בסיס שכרה של התובעת עובר לתאונה כשהוא צמוד להיום וסה"כ 21,634 ש"ח. באות כוח הנתבעות לא התייחסו לעניין זה בסיכומיהן.

55. לתצהיר עדותה הראשית צרפה התובעת אישורים על הכנסות רק עד לשנת 2003. זאת הגם שתצהירה הוגש בשנת 2008 ועדותה נשמעה בשנת 2009. ניתן להבחין שבין שנת 1999 לבין שנת התאונה, שנת 2000 חלה עלייה משמעותית בשכרה של התובעת. זאת אף בשים לב לעובדה שבשנת 2000 נעדרה מעבודתה מספר חודשים.

56. התובעת כיום בת 45 שנים ועל כן יש להביא בחשבון 22 שנות עבודה עד הגיעה לגיל פרישה.

57. בשוקלי את שיעור השתכרותה ואת שיעור הפגיעה המזערית בכושר השתכרותה תולדת התאונה, ראיתי לפסוק סך של – 250,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות

58. התובעת טוענת להוצאות רבות על משככי כאבים בסך 30 ₪ לחודש וכן הוצאות נסיעה מוגברות בסך 100 ₪ לחודש עקב הצליעה ממנה היא סובלת.

59. אין לשכוח שמדובר בתאונת עבודה והתובעת זכאית לטיפולים רפואיים ותרופות ללא תשלום. יחד עם זאת אני מקבלת את הטענה שלא כל ההוצאות כוסו ויכוסו על ידי המל"ל וכי הוצאות נסיעה מוגברות אינן מזכות בגמלת ניידות במצבה של התובעת. יחד עם זאת התובעת נהגה ברכב משלה גם עובר לתאונה ועל כן שיעור ההוצאות המוגברות על נסיעה תולדת התאונה הינו קטן. עוד יש להוסיף כי כיום מקבלת התובעת רכב מהעבודה במסגרת תנאי העסקתה ולפני כן קיבלה החזר הוצאות רכב במשכורתה. הקבלות שצירפה התובעת הינן מועטות ואינן עולות על מאות שקלים בודדים ביחס לכל התקופה שמאז התאונה ועד היום.

60. בשוקלי כל אלה הייתי מציעה לפסוק סך של – 10,000 ₪ לעבר ולעתיד.

עזרה בבית

61. לאור דבריי שלעיל אני סבורה כי התובעת זכאית לעזרה כלשהי בעבודות משק הבית הגם שאני מניחה שהתובעת העסיקה עזרה בשכר גם לפני התאונה. התובעת עובדת שעות ארוכות מחוץ למשק הבית ומשכך גם אילולא התאונה הייתה נעזרת בעזרה בשכר.

62. יחד עם זאת ברי כי בתקופה שסמוכה לתאונה, במשך מספר חודשים נדרשה התובעת לעזרה מוגברת גם בשל היותה מטופלת בתינוקת בת 5 חודשים וילדה בת שנתיים. אלא שכל ראיה על הוצאות אלו לא הוצגה. אם הועסקה אצל התובעת פיליפינית במשך חצי שנה חזקה שיש על כך תיעוד. גם לאחר מכן לא הוצג כל תיעוד על תשלום לביטוח הלאומי עבור העזרה חרף העובדה שהתובעת טענה כי היא משלמת עבור העוזרת דמי ביטוח לאומי.

63. בשוקלי כל אלה ראיתי להציע להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לעבר ולעתיד על – 40,000 ₪.

כאב וסבל

64. לתובעת נותרו 15% נכות רפואית בגין השבר בירך וכן 10% נכות בגין צלקת ארוכה ומכערת ברגלה. סה"כ הנכות המשוקללת עומדת על – 23.5% נכות.

65. ראיתי להביא בחשבון כי פגיעתה של התובעת הייתה קשה והיא נדרשה לאשפוז בן 11 ימים וניתוח. כן ראיתי להביא בחשבון כי בהיות התובעת נאה מאד למראה יש בפגיעה כדי להסב לה עצב רב.

66. בשוקלי כל אלה הייתי מציעה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך - 120,000 ₪.

סה"כ הנזק לפני ניכויים:

67. סה"כ הנזק לפני ניכויים עומד על – 420,000 ₪.

ניכויים

68. ככל שיהיה מקום לפיצוי התובעת בעילה מכוח פקודת הנזיקין, יהיה צורך להביא בחשבון גם אשם תורם בהתנהגותה לעצם קרות התאונה. אין ספק שהתובעת לא שמה ליבה לדרך חרף העובדה שברור היה לה כי הקרקע רטובה וכי היא חונה לצידו של שיפוע.

69. התובעת מקבלת גמלאות מן המל"ל על פי נכות שנקבעה בסמוך לפגיעה והועמדה על 28% נכות.

70. על פי חוות דעת אקטוארית של שי ספיר עומד שיעור גמלאות המל"ל לעבר ולעתיד על סך של – 1,365,202 ₪ נכון ליום 28.5.06, נספח ג' למוצגי נתבעות 1-2. גם ללא עידכון החישוב האקטוארי להיום, ברי כי תביעת התובעת נבלעת בתגמולי המל"ל.

71. הנתבעות טוענות כי התובעת אינה זכאית לפיצוי בשיעור 25% מן הנזק שכן לא עמדה בדרישות סעיף 330 (ג) לחוק הביטוח הלאומי. התובעת לא שלחה כל מכתב המיידע את המל"ל על הגשת התביעה אלא בשלב מאוחר ביום 7.11.06 וגם עליו אין לה כל אישור כי התקבל במל"ל.

72. התובעת מצידה ניסתה לטעון במהלך הדיון כי די במכתבים ששלחו הנתבעות למל"ל לצורך איסוף חומר רפואי כדי לעמוד בדרישת ההודעה.

73. בנסיבותיו של תיק זה לא ראיתי להיכנס בעובי הקורה של המחלוקת. על פניו נראה לי כי אין די במכתביהם של החברות לאיסוף חומר רפואי כדי להוות הודעה מכוח סעיף 330 הנ"ל. מה גם שההודעה צריכה להינתן על ידי הנפגע עצמו.

74. התנהלות התובעת בתיק זה הביאה את המל"ל לשקוט על שמריו בן היתר שכן בטופס התביעה על פגיעה ציינה כי טרם שקלה הגשת תביעה.

75. לאור הסכומים המדוברים ומאחר ובטרם ינוכו גמלאות המל"ל יש להביא בחשבון גם אשם תורם מצידה של התובעת, ומאחר ומדובר בדיון תיאורטי בלבד בשלב זה, לא ראיתי לקבוע מסמרות.
סוף דבר

76. ראיתי לקבוע כי המקרה שבפני
י אינו נופל לגדר ההגדרה של תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

77. עוד ראיתי לקבוע כי לא הוכחה לי אחריות העירייה לנזק שכן לא השתכנעתי כי מדובר במפגע משמעותי שעל העירייה היה מיוזמתה לפעול לתיקונו.

78. למעלה מן הצורך ערכתי חישוב של נזקי התובעת לו דעתי לא תשמע.

79. אשר על כן התביעה נדחית כנגד כל הנתבעות.

80. התובעת תשא בהוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך של 10,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין וזאת לכל נתבעת.

81. התשלום יבוצע בתוך 21 ימים מהיום ולא, ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

82. המזכירות תעביר העתק פסק הדין לצדדים בדואר.

ניתן היום, י"א סיון תש"ע, 24 מאי 2010, בהעדר הצדדים.
הדסה/קלדנית

בית משפט השלום בתל אביב - יפו

24 מאי 2010
ת"א 23264-05 ערד גזית
נ' עיריית פתח תקוה
ואח'
1 מתוך 13








א בית משפט שלום 23264/05 ערד גזית נ' עיריית פתח תקוה, אריה חברה לבטוח בע"מ, המגן חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/05/2010)