פסקי דין על יעיש יהודה

1074/02 פ     25/02/2004




פ 1074/02 מדינת ישראל נ' יעיש יהודה




1
בתי המשפט

ת.פ 001074/02
בית משפט השלום קרית גת
25/2/04
תאריך:
כבוד השופטת טלי חיימוביץ


בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
עדנה טנא

ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
יעיש יהודה


הנאשם
דן דוד

ע"י ב"כ עוה"ד
בשם המאשימה - עו"ד טנא
הנאשם - בעצמו ובא כחו עו"ד דן דוד

נוכחים:

הכרעת דין

החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ולהרשיעו בעבירה של הסגת גבול כדי לעבור עבירה לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

להלן נימוקי:

כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של איום לפי סעיף 192 לחוק, ותקיפה הגורמת חבלה, לפי סעיף 380 לחוק, בכך שבתאריך 13.3.02 על רקע כעסו על שגרושתו, דגנית יעיש (להלן: "דגנית") נוסעת ברכב מעסיקה, איים עליה כי ירצח את שניהם.
בהמשך, על רקע נסיונו להיכנס לבית הורי דגנית, תקף את חמותו אסתר ממן (להלן: "אסתר"), בכך שמשך באצבעה וגרם לה לשטף דם פנימי.

מהימנות העדים
שמעתי את עדויות שלושת המעורבים בפרשה, דגנית אסתר והנאשם.
על פי התרשמותי, הן דגנית והן הנאשם לא עשו מאמצים לדבוק באמת. שניהם ניסו לתאר מסכת עובדתית אחרת מזו שהתרחשה בפועל, על מנת שתתאים לצרכיהם. שניהם לא בחלו במניפולציות שונות על מנת להציג את השני באור שלילי, ואת עצמם באור חיובי, גם כשהדברים לא עלו בקנה אחד עם המציאות.
הנאשם למשל, טען שוב ושוב כי אסתר היתה דומיננטית בגירושיו מדגנית, כי היא הפנתה את דגנית למקלט לנשים מוכות, וכי ביקשה להפיק רווח כספי מהגירושין. בעת ובעונה אחת אמר גם, כשהדבר תאם את עניינו, כי אסתר דוקא היתה בעד שלום בית בינו לבין דגנית.
הנאשם ניסה להציג את כניסתה של דגנית למעון לנשים מוכות כמהלך טקטי של אסתר. אסתר עצמה אמרה כי כלל לא ידעה על כך, ומכל מקום, הודאתו של הנאשם כי הסכים להשתתף בסדנה לגברים אלימים, מדברת בעד עצמה.
מעבר לכך נתפסו הנאשם ודגנית בסתירות בכל הנוגע לאירועים נשוא האישום, ואליהם אתייחס בהמשך.

מבין שלושת העדים העדפתי באופן הברור ביותר את גרסתה של אסתר.
אסתר היתה העדה היחידה אשר נסתה לדבוק באמת, השתדלה לתאר את הדברים כהוויתם, ושידרה אמינות.
אסתר לא ניסתה להעצים את האירועים, לא ניסתה להשחיר את שמו של הנאשם, בכל הנוגע להיסטוריה המשפחתית, ובמקום שאפשר היה, אמרה אף דברים חיוביים. לא התרשמתי ממנה כמחרחרת מלחמות, כפי שתאר הנאשם.
ב"כ הנאשם טען בסיכומיו כי אסתר שיקרה בכל הנוגע לחבלה באצבעה, שכן טענה כי נגרם לה שבר, והדבר עומד בסתירה לתעודת חדר המיון.
איני מקבלת טענה זו.
אסתר טענה כי נאמר לה על ידי הרופאים כי היא סובלת משבר באצבעה. אמנם בתעודת חדר המיון לא נאמר שבר, אך רופא המשפחה של אסתר, כתב במפורש ב-נ/4 "מעקב עקב שבר ולסרציה עמוקה".
לפיכך כאשר דיברה אסתר על שבר, היתה בידיה אסמכתא רפואית לכך.
בנסיבות אלה, בכל מקרה שהיתה התנגשות בין עדויות, העדפתי את גרסתה של אסתר לדברים, גרסה אשר בדרך כלל גם תאמה את ההגיון ואת יתר הראיות בשטח.
אדון להלן בנפרד בכל אחת מהעבירות בהן הואשם הנאשם, והראיות המבססות אותן.

עבירת האיום
לביסוס האישום בעבירת האיום העידה דגנית לבדה, כאשר עדותה של אסתר מחזקת אותה, בכל הנוגע לדברים שנאמרו על ידי דגנית, בשיחת הטלפון השניה.
עדותה של דגנית לא היתה מהימנה בעיני, וזאת לאחר שנוכחתי כי לא אמרה את האמת במספר נקודות.
ראשית, דגנית טענה כי לא לקחה את הילדה באותו יום לעבודה, ולכן בעת הנסיעה ברכבו של המעביד, לא היתה הילדה עימה. גם משהוצגה השאלה במפורש על ידי הסנגור, תוך שהוא מזכיר לה שבתה היתה איתה ברכב, לאחר שלקחה אותה לעבודה באותו יום, עקב מחלתה, עמדה בהכחשתה.
טענתה של דגנית נסתרה בעדותה של אסתר, שאישרה את טענת הנאשם, לפיה הילדה שהתה באותו היום עם דגנית בעבודה, עקב מחלתה.

סתירה נוספת בין גרסאות האם והבת מצאתי בשאלה האם נהג הנאשם להכנס לבית האם לפני האירוע. דגנית הכחישה מכל וכל את טענת הסנגור כי הנאשם נהג להכנס לבית הוריה כדי לקחת את הילדה, ואף שתה קפה מפעם לפעם. לטענתה, הנאשם היה מקבל את הילדה בפתח הבית, ומעולם לא נכנס לשתות קפה. (עמ' 8 שורה 10 לפרוטוקול).
אסתר דוקא אישרה את טענת הנאשם לפיה נהג להכנס לבית על מנת לקחת את הילדה, ואף נשאר לעיתים לשתות קפה (עמ' 16 שורה 12 לפרוטוקול).

גם גרסתה של דגנית בכל הנוגע לשיחות הטלפון המאיימות, לא תאמה את גרסת האם.
דגנית טענה כי הנאשם איים עליה בשתי הזדמנויות, האחת, כשנסעה ברכבו של מעסיקה, והשניה לאחר שהגיעה הביתה.
גרסה זו עומדת בסתירה להודעתה במשטרה, בה דיברה על שיחת טלפון אחת בלבד.

מעבר לכך, הגרסה אינה מתיישבת עם המציאות.
דגנית אישרה כי כשנכנסה הביתה התכוונה לתת לנאשם את הילדה, ורק לאחר שיחת הטלפון השניה שינתה את דעתה, והודיעה לנאשם כי לא יקבל את הילדה.

"לא הייתי נגד, אמרתי לו שברגע שאני אגיע הביתה, אני אארגן אותה והוא יכול לבוא לקחת אותה, אמרתי לו עוד חצי שעה" (עמ' 6 שורה 26 לפרוטוקול).

משנשאלה מדוע, באם איים עליה בשיחה הראשונה, הסכימה לתת לו את הילדה, ואולי לא היה איום בשיחה ההיא, השיבה העדה תשובות מגומגמות כדלקמן:

"ש. את אמרת לו בשיחה שתארגני את הילדה ושיבוא תוך חצי שעה.
ת. כן אבל אחר כך הוא מאיים עלי.
ש. אז את אומרת שהיתה שיחה שלישית.
ת. הויכוח הוא לא פעם שלישית או שניה, הויכוח והתביעה הזו היא על איום. הסכמתי לתת לו את הילדה, אבל ברגע שהוא איים עלי ובא לכיוון הבית, עצר את האוטו וירד מהאוטו והתפרץ הביתה, הוא לא אמר לי אני בחוץ ובא לקחת א הילדה.
ש. זאת אומרת שרק אחרי שהוא הגיע הביתה והוא לא מילא אחר הבקשה שלך של חצי שעה, רק אז גמלה במוחך ההחלטה לנעול את הדלת, זו התשובה.
ת. אני עניתי, אני לא אענה 10 פעם" (עמ' 8 שורה 26 לפרוטוקול).

גרסת דגנית אינה סבירה. אם האיום הוא זה שגרם לה לסרב לתת לנאשם את הילדה, ואיום היה כבר בשיחת הטלפון הראשונה, במכונית, מדוע אסרה עליו לקחת את הילדה, רק לאחר שיחת הטלפון השניה, אשר התקיימה כבר כשהיתה בבית.

שיחה זו נשמעה גם על ידי אסתר. מעדותה של אסתר עולה כי כשנכנסה דגנית הביתה אמרה לאמה כי היא רוצה להכין את הילדה למסור אותה לאביה. בשלב זה לא דובר כלל על איומים.
רק כשדיברה דגנית עם הנאשם בטלפון בבית, שמעה אסתר את דגנית אומרת לנאשם כי יעשה פרסה ויחזור, ובפני
ה התלוננה כי הנאשם מאיים עליה.

כבר ציינתי לעיל כי עדותה של אסתר בנקודה זו מסייעת לעדותה של דגנית.
יחד עם זאת, לאחר שהשתכנעתי כי בשיחת הטלפון ברכב לא הושמע כל איום על דגנית, לא אוכל לקבל את גרסתה לגבי האיומים שהושמעו בשיחה השניה, למרות הסיוע לכך בעדותה של אסתר.
מכיוון שכך אני קובעת כי האישום לא הוכח במידה הדרושה, ומזכה את הנאשם ממנו מחמת הספק.

תקיפה חבלנית
על פי הנטען, במסגרת המאבק בין אסתר לבין הנאשם, על רקע רצונו להכנס לביתה, משך הנאשם באצבעה של אסתר, וגרם לה לחבלה.
מעדותו של הנאשם עולה, כי הוא נכנס לבית ולקח את הילדה מידיה של דגנית, וזאת ללא התנגדות. בשלב זה, כשהיתה הילדה בידיו של הנאשם, ניסתה אסתר לקחת ממנו את הילדה, ובשלב המאבק, נפצעה.

אסתר אינה כופרת בתרחיש האמור.
לגרסתה, היא ביקשה לקחת את הילדה מידי הנאשם, אשר התפרץ לביתה ללא רשות, ואז משך את אצבעה ודחף אותה,עד שנפלה על הרצפה.

אין מחלוקת כי הנאשם קיבל את הילדה כדין מידי אמה, ולא נטען כי נקט לצורך כך בכח.
יתכן כי נוכח הסגת הגבול שביצע הנאשם, ובאם היתה דגנית מתנגדת לתת לו את הילדה, ניתן היה לטעון כי שהה בבית בלא רשות, ואסור היה לו לקחת את הילדה מידי אמה.
אלא שגם דגנית אינה טוענת כי סרבה לתת לנאשם את הילדה, ומכאן שכשהיתה הילדה בזרועות אביה, לא היתה לאסתר זכות לקחת אותה ממנה.

איני יודעת האם ניתן היה לבלום את אסתר בלא לעשות שימוש בכח, ואני נוטה לקבל את טענת אסתר, לפיה המשיכה באצבע התבצעה כשניסתה לקחת את הילדה מהנאשם.
אולם, מאחר והדבר אירע כאשר ניסתה לקבל שלא כדין את הילדה מידי אביה, והיתה לו זכות להתנגד לכך, לא אוכל לקבוע כי הכח שהפעיל היה מוגזם, למרות שנראה כי נוכח יחסי הכוחות בין השניים, ניתן היה להמנע מכך.
אשר על כן אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מעבירת התקיפה החבלנית.

הסגת הגבול

הנאשם לא הואשם בעבירה של הסגת גבול, וזאת ככל הנראה בשל סברת התביעה, הבאה לידי ביטוי בכתב האישום, כי המאבק עם אסתר התרחש בכניסה לבית.
במהלך הדיון הסתבר כי המאבק התרחש בתוך הבית, לאחר שהנאשם נכנס אליו ללא הסכמת אסתר.
סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שכותרתו הרשעה בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, קובע כך:

"בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אף אם עובדות אלה לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן ; אולם לא יוטל עליו בשל כך עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום."

בענייננו מתאר כתב האישום מאבק בלתי לגיטימי של הנאשם להכנס לביתה של אסתר, לאחר שהודע לו כי הכניסה אסורה.
במהלך פרשת ההוכחות נדונה ברחבה הכניסה הבלתי חוקית של הנאשם, לביתה של אסתר. גרסתו של הנאשם לכך, נשמעה הן בחקירתו הראשית (עמ' 24 שורה 10), והן בחקירתו הנגדית. בא כוחו אף התיייחס לעניין זה בסיכומי טענותיו.

התנאי בדבר "הזדמנות סבירה להתגונן" מיועד למלא את חסרונו של טיעון עובדתי בכתב האישום, שמטרתו להעמיד את הנאשם בבירור מראש על גירסתה הנטענת של התביעה, למען ידע
מה מבקשים להוכיח כנגדו, וכנגד מה עליו להתגונן.
הפסיקה קבעה כי סיפוקו של תנאי זה איננו חייב להתבטא בהכרח ובכל הניסבות בהשמעת אזהרה מפורשת באזני הנאשם במהלך הדיון.

ראה לעניין זה ע"פ 545/88 שלמה בן עזרא נה' מדינת ישראל
, פ"ד מג02), 316:

"אין דומה מקרה בו מורשע הנאשם על פי מערכת של עובדות חדשות, שזיקתה לגירסה העובדתית, עליה נתבססה האשמתו מלכתחילה הינה רפה וקלושה, למקרה בו ניכר קיומו של קשר ענייני ממשי והדוק, בין העובדות שעל פיהן הואשם הנאשם לבין העובדות החדשות שנתגלו במהלך הדיון, ושעליהן נסמכת הרשעתו...במקרה מן הסוג השני עשוי בית המשפט להיווכח כי אף שהנאשם לא הועמד, מבעוד מועד על האפשרות שיורשע על פי תשתית עובדתית שונה מזו שעל פיה הואשם, נמצא הוא מתגונן למעשה ככל שהיה בידו להתגונן, לא רק מפני האישום במתכונתו המקורית, אלא גם מפני האישום במתכונת שהיוותה נושא להרשעתו בדין."

הנאשם כאמור התגונן בפועל בפני
טענות אסתר כי נכנס שלא כדין לביתה, וסנגורו אף התייחס לכך בסיכומיו, ולכן יש לקבוע כי ניתנה לו הזדמנות להתגונן בפני
ו, על פי דרישת הסעיף.

לגופו של עניין, שלושת העדים, דגנית, אסתר והנאשם תמימי דעים בכך שהנאשם נכנס בסופו של דבר לבית, והמאבק בינו לבין אסתר על הילדה, התרחש בתוך הבית.
אסתר טענה כי היא דרשה מהנאשם שלא להכנס, אמרה לו להסתלק, ואף נעלה את דלת הכניסה. אלא שהנאשם התחכם, ונכנס דרך הדלת האחורית.

הנאשם ניסה בתחילה להתמם ולטעון כי כלל לא ידע שנאסר עליו להכנס לביתה של אסתר. לדבריו היה רגיל להכנס לשם לקחת את הילדה, ולא חשב כי היום שונה מימים אחרים.
הוא אף טען כי כשאמרה לו דגנית בטלפון כי אינה מרשה לו לקחת את הילדה, חשב כי מדובר בלקיחתה למשך הלילה.
אלא שעד מהרה נחשפה ההתממות, והנאשם הודה בפה מלא כי לא ניתנה לו כל רשות להכנס לבית, כי נאמר לו מפורשות להסתלק, אך הוא לא מצא לנכון לעשות זאת, כי אינו רגיל לדיבורים מסוג זה.

"כשהגעתי לבית של ההורים שלה אני לא זוכר אם הדלת הית סגורה לגמרי או סגורה חלקית, מה שכן הייתי רגיל להכנס הביתה ולא תמיד הייתי דופק בדלת. הדלת לא היתה נעולה זה בטוח...כשנכנסתי אמא שלה באה ותקפה אותי, אתה לא תיקח את הילדה..."
(עמ' 24 שורה 9).
"ש. אני מקריא לך מהעדות שלך, מהמילים שלך. "היא השיבה לי שאני לא אקבל את הילדה, בזה תמה השיחה." מזה הבנת ש?
ת. מזה הבנתי שאני לא אקבל את הילדה לישון אצלי כתמיד...מה יותר ברור מזה שהיא התכוונה שילדה לא תשן אצלי. אם היא היתה רוצה להגיד לי שאני לא אקבל את הילדה בכללל היתה צריכה להגיד לי לא להגיע למושב"
עמ' 26 שורה 9.
"ש. נכנסת לבית ונכנסת לבית. היה מותר לך להכנס לבית הזה מאיזשהי בחינה?
ת.אני לא מכיר חוקים סך הכל התגרשתי.
עמ' 26 שורה 16.
ובהמשך:

ש. כשדגנית אמרה לך שאתה לא תקבל את הילדה ובזה הסתיימה השיחה, למה לא שאלת אותה למה אני לא אקבל את הילדה.
ת. אני משער שהבנתי שיכול להיות שהיא מארגנת את הילדה. שנית אף פעם לא נוצר מצב כזה שהייתי צריך להבקש הסברים למה אני לא יכול לקבל את ילדה וזה כי תמיד היא נתנה לי את הילדה בלי שום בעיות"
עמ' 27 שורה 4.
ובהמשך:

"...לפני שהתנפלה עלי היא אמרה תסתלק מהבית שלי.
ש. מי בעל הבית
ת. היא
ש.למה לא הסתלקת.
ת. אני רגיל להכנס לבית לקחת את הילדה שלי באופן תמידי כל פעם בלי שום בעיה. אני לא יודע אם היא אמרה תסתלק או תלך, אני הייתי בשוק, מה זה תסתלק, אני רגיל לבוא ולשבת על הכורסא, אז עכשיו תסתלק."
(עמ' 27 שורה 16).

הנאשם מודה למעשה בפה מלא כי ביצע עבירה של הסגת גבול, והטעם לכך שהוא אינו רגיל לשמוע את המילים "תסתלק" או "תלך".

יש לדחות את טענת ב"כ הנאשם לפיה היתה לנאשם זכות להכנס לבית, עקב פסק הדין להסדרי ראיית הקטינה, באשר

פסק דין
זה אינו מקנה לו את הזכות להתפרץ בכח לבית שאינו שלו. אם סבר הנאשם כי זכותו לראות את הקטינה הופרה, היה עליו להמנע מעשיית דין עצמית, ולפנות למשטרה.

יצויין בהקשר זה כי גם ההמשך אינו מעיד על הלם ממנו סבל הנאשם, אלא על עשיית שימוש בילדה במסגרת מריבה עם אמה.
הנאשם לקח את בתו מהבית, למרות שידע כי היא חולה, מבלי לדאוג לקחת עמה תרופות או אמצעים אחרים.
לזכותו של הנאשם ניתן לומר כי התעשת לאחר מספר דקות והחזיר את הילדה הביתה.

אשר על כן, אני מזכה את הנאשם מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, ומרשיעה אותו בעבירה של הסגת גבול,לפי סעיף 447(א)(1) לחוק.

ניתנה היום ג' באדר, תשס"ד (25 בפברואר 2004) במעמד הצדדים.
מותר לפרסום מיום 25/2/04.

טלי חיימוביץ
, שופטת
ב"כ הנאשם:
למרשי אין הרשעות קודמות, ואני מבקש להפנות אותו לשירות המבחן למתן תסקיר עם אפשרות לעשות שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה, וזאת בהתחשב בעובדה כי הנאשם משרת בקבע והרשעה עלולה לפגוע בעתידו ועלולים להתיר את החוזה שלו בצה"ל על פי כללי צה"ל.
אני סבור כי בנסיבות אלה, שלאחר שנתיים של ניהול התיק, האיש זוכה, ואין לו כל עבירות קודמות, נבקש להפנותו לקבלת תסקיר.

ב"כ המאשימה:
אין לנו התנגדות להפנותו לתסקיר.

החלטה
נדחה למתן תסקיר שירות מבחן וטיעון לעונש ליום 23/6/04 בשעה 09:00.
שירות המבחן יגיש תסקיר בעניינו של הנאשם, אשר יתייחס, בין היתר, לשאלת הרשעתו בדין.

ניתנה היום ג' באדר, תשס"ד (25 בפברואר 2004) במעמד הנוכחים.

טלי חיימוביץ
, שופטת

01074/02פ 140 שרה+








פ בית משפט שלום 1074/02 מדינת ישראל נ' יעיש יהודה (פורסם ב-ֽ 25/02/2004)