פסקי דין על אבנר פיימן | פסקי דין על איריס גולן

60163/07 תאק     27/05/2010




תאק 60163/07 אבנר פיימן נ' איריס גולן








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בתל אביב - יפו



27 מאי 2010

תא"ק 60163-07 אבנר פיימן
נ' עו"ד איריס גולן






בפני

כב' השופט
יאיר דלוגין


תובע

אבנר פיימן
ע"י עו"ד ישראל אדלר


נגד


נתבעת

עו"ד איריס גולן
ע"י עו"ד יעקב בן מלך




פסק דין


לפני תביעה כספית ע"ס 29,830 ₪, שהוגשה על-ידי התובע, אבנר פיימן
, כנגד הנתבעת, עו"ד איריס גולן
. עילת התביעה הנה התחייבות בכתב שניתנה על ידי הנתבעת בשנת 2000, לתשלום אגרות פיתוח בגין מגרש שרכש התובע בשנת 1999 מאת לקוחה של הנתבעת, שמכרה את המגרש בזמנו במסגרת כינוס נכסים. משלא עמדה הנתבעת בהתחייבותה, נאלץ התובע לשלם את אגרות הפיתוח מכיסו ועתה הוא עותר לחייב את הנתבעת להשיב לו את הסכומים האמורים מכוח ההתחייבות שניתנה לו על ידי הנתבעת בזמנו. טענות ההגנה המרכזיות של הנתבעת הנן התיישנות, שיהוי ואי התאמה בין האגרות ששולמו על ידי התובע ואשר השבתם מבוקשת במסגרת התביעה ולבין האגרות שהתחייבה הנתבעת להסדיר.

תמצית טענות התובע

ביום 26.8.99, רכש התובע קרקע בלתי מסוימת בשטח של 500 מ"ר של מגרש ברח' ז'בוטינסקי/מנחם בגין בראשון לציון. המגרש היה שייך לאחת, הגב' שרה גל ונרכש מאת כונסת הנכסים עו"ד רחל כרמי. הנתבעת הייתה נציגתה של הגב' גל וסייע בידיה לקדם את עסקת המכר מול כונסת הנכסים. במסגרת העסקה, אישרה הנתבעת ביום 20.1.00, במכתב הערוך וחתום על ידה, כי הופקד בידיה סכום הנדרש לתשלום אגרות הפיתוח עבור המגרש האמור והתחייבה להסדיר את תשלום האגרות ישירות מול עיריית ראשון לציון ("ההתחייבות"). התובע סבר לתומו כי הנתבעת הסדירה את תשלום האגרות זה מכבר. בדיעבד, הסתבר כי לא כך היה. משלא שולמו האגרות, לא הועבר המגרש על שם התובע ועד עצם יום הגשת התביעה, כך המצב. לאחרונה, ביוזמת עיריית ראשון לציון, שונתה התב"ע החלה על המגרש וכפועל יוצא מכך הונפק שובר לתשלום אגרות הפיתוח על סך של 29,829 ₪. כך התברר לתובע כי לא שולמו האגרות על ידי הנתבעת. פניות התובע אל הנתבעת להסדרת העניין לא הועילו והנתבעת גם מיאנה לתת לתובע כל הסבר מדוע לא שילמה את האגרות עד לאותו מועד והפנתה אותו אל כונסת הנכסים. שני מכתבי בא כוח התובע, אשר נשלחו אל הנתבעת, לא נענו. כדי להקטין את נזקו, שילם התובע את האגרות. התובע עותר לחייב את הנתבעת בסכום האגרות ששולם, בסך 29,929 ₪.

תמצית טענות הנתבעת

הנתבעת טוענת כי התביעה התיישנה ועל כן יש לדחותה על הסף. הנתבעת ייצגה את הגב' גל לפני שנים רבות בקשר לכינוס הנכסים והתיק במשרדה בעניין זה סגור וכנראה כבר בוער. הנתבעת ייצגה את הגב' גל ובעלה (להלן: "החייבים") בשנים 1998-2000, בהסדרי חוב שונים מול נושים שונים לאחר שקרס עסקם. במסגרת זו, אצל הנתבעת הופקדו סכומים שונים לצורך תשלום לנושים. החייבים הגיעו להסדר מול בנק לאומי, שלפיו המגרש יימכר לצורך כיסוי החוב לבנק. הסכם המכר נערך בין התובע ולבין כונסת הנכסים. הגב' גל לא הייתה צד להסכם וגם לא הנתבעת. במועד כלשהו, כנראה ביום 20.1.00, הופיע התובע ואביו בפתאומיות במשרדה של הנתבעת וללא כל התראה או תיאום בטענה כי התובע רכש את המגרש במחיר שאינו כדאי וכי הוסכם עם החייבים כי אלה ישלמו לתובע את אגרות הפיתוח הקיימות ביום 20.1.00 כפי שהיו קיימות אז והנתבעת חתמה בשם החייבים על המסמך נספח ב' לתביעה. לאחר ביקור הפתע הנ"ל, בדקה הנתבעת את הסכם המכר והסתבר לה כי חובת התשלום של אגרות הפיתוח לפי ההסכם, חלה על התובע. מאז יום 20.1.00, לא פנה התובע אל הנתבעת בעניין זה.
התובע ידע היטב איזה נכס הוא רוכש והצהיר בהסכם המכר כי הוא עשה את כל הבדיקות הנוגעות לעניין. לפי ההסכם התחייב התובע כי כל מס והיטל ותשלום אחר מלבד מס שבח ומע"מ יחולו עליו. התובעת טוענת כי האגרות ששילם התובע נובעות משינוי התב"ע כנזכר בתביעה ואינם בכל מקרה, האגרות אותם התחייבה הנתבעת בשם החייבים, להסדיר. כמו כן, לפי מידע מכונסת הנכסים, המגרש לא נרשם על שם התובע עקב כך שהלה לא שילם את האגרות ואת המיסים שחלים עליו לפי ההסכם.

דיון

במסגרת פרשת הראיות, שמעתי את עדותו של התובע ואת עדותה של הנתבעת. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. במאמר מוסגר יצוין כי בעקבות אי הגשת סיכומי הנתבעת, ניתן

פסק דין
בהעדר כנגדה, אשר לאחר מכן בוטל מחובת הצדק ומשנוכחתי לדעת כי הסיכומים הוגשו למרות שלא הגיעו לתיק.

התיישנות/שיהוי

הנתבעת טוענת כי יש למנות את תקופת ההתיישנות למן יום 20.1.00, מועד חתימתה על מכתב ההתחייבות להסדרת תשלום אגרות הפיתוח. לטענתה, לא הייתה כל מניעה לשלם את אגרות הפיתוח כבר אז. טענת התובע, שלפיה לא ניתן היה לעשות כן בשל רישום המגרש על שם הגב' גל, נסתרת מהשובר שהוא עצמו צירף לתביעה ואשר שולם בפועל על ידו, למרות שהשובר רשום על שמה של הגב' גל, כך לגרסת הנתבעת.

התובע מנגד טוען כי הגב' גל רכשה את המגרש בשנות השמונים יחד עם יעקב גל. השניים רכשו 330/11880 חלקים בלתי מסוימים מהמגרש בשטח של כ-1,000 מ"ר. רק ביום 30.8.94 אושר הנכס לרישום על שמם. לאחר כחודשיים, מכר יעקב גל את חלקו במגרש (כ-500 מ"ר) ליונתי עידו ועדנה. ביום 26.8.99 התובע רכש את המגרש מהגב' גל. התובע טוען כי במועד הרכישה, לא ניתן היה לבצע את תשלום אגרות הפיתוח, שכן טרם הושלמה תוכנית החלוקה ואיחוד וטרם נערכה טבלת איזון סופית. התובע מציין כי אמנם הוכנה קודם לכן בשנת 1992 תוכנית איחוד וחלוקה וזו פורסמה בשנת 1995 לרבות טבלאות איזון, אולם אלה לא הוחלו בפועל על השטח בסופו של דבר. ממילא תוכניות אלה לא יכלו לכלול את המגרש נשוא התביעה, אשר נרשם על שם הגב' גל רק בשנת 1994 ועל שם התובע רק בשנת 1999. עוד טוען התובע כי במכתב של ב"כ הוועדה המקומית, עו"ד רועי בר, מיום 14.1.02, נאמר כי אין כל ידיעה לגבי המגרש הספציפי שנרכש על ידי הגב' גל, שכן היא נרשמה במרשם לאחר שהתוכניות החלוקה מחדש הופקדו. עו"ד בר הציע כי הבעלים המשותפים יסדירו ביניהם את נושא החלוקה ואיזון. עוד נאמר במכתב כי זכויותיה ובהתאם לכך זכויות התובע הנם במושע. בעקבות כך, נוצר הצורך בהכנת תוכנית חדשה וטבלת איזון חדשה. בהתאם לכך,
פנתה הוועדה המקומית לשמאי גרש טובי לצורך עדכון התוכנית וטבלת האיזון. ביום 27.1.04 הודיע עו"ד בר כי לאור האילוצים והנסיבות, עורכת הוועדה תוכנית חדשה. רק בשלהי 2004 פורסמה טבלת הקצאה ואיזון חדשה.

לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

מתי נולדה עילת התביעה במקרה שלפנינו? האם במועד החתימה על ההתחייבות ביום 20.1.00, כגרסת הנתבעת, או בשנת 2004 לערך, לאחר פרסום טבלת ההקצאה והאיזון החדשה, כגרסת התובע.

לאחר שעיינתי בחומר שלפני ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין גרסת התובע להתקבל וכי דין טענת ההתיישנות להידחות.

ההתחייבות שמבקש התובע לאכוף בתביעה דנן, היא התחייבות הנתבעת מיום 20.1.00, שלפיה התחייבה האחרונה להסדיר את אגרות הפיתוח ישירות מול עירית ראשון לציון. בהתחייבות זו, לא נקבע תוך כמה זמן יוסדר תשלום אגרות הפיתוח. עובדה זו וכן עצם הוצאת ההתחייבות האמורה, מלמדות כי מסתבר יותר שבמועד מתן ההתחייבות לא ניתן היה לשלם את אגרות הפיתוח מאשר כי ניתן היה לשלמן.

לו ניתן היה לשלם את האגרות כבר בעת מתן ההתחייבות, סביר להניח כי האגרות היו משולמות מידית על ידי הגב' שרה גל ללא צורך במתן התחייבות כלשהי בנושא. לפי גרסת הנתבעת עצמה, הגב' גל הודיעה לה כי היא לקחה על עצמה לשלם את האגרות, חרף האמור בהסכם המכר (ראה עמ' 1, ש' 16 – 19 לפר' יום 5.3.08). הנתבעת לא סיפקה כל הסבר הגיוני מדוע היה צורך בהתחייבות, אם ניתן היה כבר אז לשלם את האגרות. כאשר נשאלה הנתבעת בעניין זה במהלך חקירתה (עמ' 18, ש' 16 עד עמ' 19, ש' 8), טענה כי חתימת ההתחייבות נבעה מנסיבות החתימה במשרדה ומהטעם כי סברה שהגב' גל, לקוחתה, הסכימה לכך והוסיפה כי לפי שיחת טלפון עם ב"כ הוועדה המקומית שנערכה ביום 2.4.09, עלה כי ניתן היה לשלם את אגרות הפיתוח כבר בשנת 1999. משמעות הדבר, כי הנתבעת לא ענתה למעשה על השאלה שנשאלה, היינו מדוע היה צורך בהתחייבות, אם אכן ניתן היה, כגרסתה, לשלם את האגרות כבר אז.

זאת ועוד: ההסבר שנתן התובע מדוע לא ניתן היה לשלם את האגרות לפני שנת 2004, ואשר סקרתי קודם לכן בעת הצגת טיעוני הצדדים לעניין ההתיישנות, ואשר התבסס על מכתב ב"כ הוועדה המקומית, היה הסבר מפורט ומשכנע בעיני. גרסת התובע לא קרסה בחקירה הנגדית. כך למשל, העיד התובע כי (עמ' 14):

"במהלך כל הזמן הייתה מסכת של קשיים אדירים. בתוך זה, היה התשלום. ברגע שאין נכס רשום, אין אגרת פיתוח. העירייה לא מכירה בנו. בהתחלה היא ניסתה לעזור, אח"כ משכה ידה מזה ולאט לאט ניסיתי לפעול בעניין. ברגע שהוסדר העניין, פניתי אליה ב- 2006. הפיתוח עצמה שולם לפני כשנתיים. רק לפני שמונה או עשרה חודשים, הנכס עבר על שמי. רק אחרי ששולם הפיתוח".


ומתוך החקירה החוזרת (עמ' 14):

ש. מתי נגמרה הפרוצדורה של חלוקת הנכס?
ת. כל הסיפור לקח מול רועי בר שהוא היועץ המשפטי של עיריית ראשון. יש לו שם את כל הסמכויות של חלוקת התב"ע. רועי בר הבין שהעירייה שגתה ונתנה מגרש אחד לשני אנשים. המגרש שהיה 300 מ' שהנתבעת חזרה, פעמים רבות, שהמגרש שלי, מסתבר שעל המגרש, יושבים שני אנשים. ברגע שהתברר, הבינו שחייבים לשנות תב"ע והם שינוי תב"ע. זה הוסדר רק ב- 2005 ועד שהעירייה, אחרי שקיבלה אישורים מרועי בר, רק ב- 2006 הנפיקה אגרת פיתוח.

לא נעלם מעיני כי התובע לא הביא לעדות את ב"כ הוועדה המקומית או כל גורם מקצועי אחר שטיפל בנושא בזמנו, כדי לחזק את טענותיו בדבר העדר היכולת לשלם את האגרות לפני שנת 2004, אולם יש לציין כי גם הנתבעת לא עשתה כן והסתפקה באזכור שיחת הטלפון שביצעה לכאורה עם ב"כ הוועדה ביום 2.4.09 (כחודש וחצי לפני דיון ההוכחות).

בנסיבות אלה, מחד, מונחת לפני גרסת התובע, שנתמכת בהסבר שנתן ובמכתב ב"כ הוועדה ובטענה שעצם מתן ההתחייבות (שלא נרשם בה המועד לתשלום האגרות), מלמדת על העדר אפשרות לשלם את האגרות בזמנו. מנגד, מונחת לפני טענת הנתבעת שלפיה ניתן היה לפי שיחה שלה עם בא כוח הוועדה המקומית, לשלם את החוב האמור.

אני מעדיף, אפוא, את גרסת התובע ומהנימוקים שכבר פירטתי לעיל וכן מהטעם שיש לייחס לעדות הנתבעת בנקודה זו משקל מועט, נוכח העובדה שהעדות סומכת על מה שנאמר לה על ידי גורם שלישי, שלא הובא לעדות (עדות מפי השמועה) ואילו עדות התובע נסמכת על פועלו בנושא מול הוועדה המקומית ונציגיה במהלך השנים.

מסקנתי הנה כי ניתן היה לשלם את אגרות הפיתוח בשנת 2004 לכל המוקדם ועל כן דין טענת ההתיישנות להידחות.

למעלה מן הדרוש, אציין כי גם אילו הייתי דוחה את גרסת התובע וקובע כי ניתן היה לשלם את אגרות הפיתוח כבר בעת מתן ההתחייבות, לא היה מקום לקבל את טענת ההתיישנות. התביעה מושתתת על התחייבות הנתבעת להסדיר את תשלום אגרות הפיתוח. התחייבות הנתבעת לא הוגבלה בזמן ולא נקבע לה מועד לביצוע. בהתאם לכך, ולפי סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, יש לקבוע כי על הנתבעת היה לבצע את ההתחייבות תוך זמן סביר ממתן ההתחייבות ובמועד שעליו הודיע התובע לנתבעת, זמן סביר מראש.


מה הוא זמן סביר? בעניין זה כבר נקבע כי הכל תלוי בנסיבות המקרה. ראה

ע"א 431/82




נוריאל חסיד

נ' פרזות, חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים בע"מ,
פד"י לט(4), 451:

"וכך נאמר בפסק-דינו של מ"מ הנשיא שמגר [7], בעמ' 538:
"בע"א 227/61 בעמ' 182 נאמר בהקשר לסוגיה, שהיא נושא ערעורנו
:
ב
הלכה פסוקה היא מקדמת דנא, שבעל-חוזה הרוצה לבצעו ולכפות ביצועו על בעל-החוזה יריבו, יכו לעשות את הזמן לגורם מכריע

אף שלא פורט בחוזה גופו, על-ידי שישלח לו הודעה ובה קביעת מועד סביר לקיום החוזה (ראה:ו
הולסבורי, מהדורת היילשאם, כרך 31, ע' 403, סעיף 472 והאסמכתאות המובאות שם); ובלבד שההודעה נשלחה לאחר שבעל-החוזה המתין לקיום החוזה מצד יריבו תקופה ממושכת. מה היא תקופה ממושכת לענין זה, ומה הוא מועד סביר לביצוע חוזה - כל אלה תלויים בנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה ובטיב ההתחייבויות המדוברות בהן'".


במקרה שלפני, ההתחייבות ניתנה ביום 20.1.00 והתביעה הוגשה ביום 22.10.07. האם בנסיבות העניין, ניתן לראות בתשעה חודשים (עד 22.10.00), כמועד שבו טרם קמה החובה של הנתבעת לשלם את האגרות? לדעתי, התשובה לכך חיובית בהחלט.

יש לזכור כי בנסיבות העניין ושעה שטרם בוצעה חלוקה ואיחוד מחדש של החלקה המדוברת (ועל כך קיימות ראיות ממשיות לפני – ראה טבלת ההקצאה שערך השמאי גרש טובי ביום 4.8.04) ושעה שמדובר היה במגרש לבנייה, לא הייתה דחיפות מיוחדת כל כך בתשלום אגרות הפיתוח, בוודאי שלא בתקופה שקדמה לעריכת טבלת האיזון המדוברת. אף לא אחד מהצדדים טען לפני או הביא ראיה בדבר דחיפות מיוחדת, אם בכלל, שהייתה קיימת בזמנו לתשלום האגרות. לפיכך, גם אם ניתן היה לשלם את האגרות ביום 22.1.00, הרי שנוכח ההתחייבות שניתנה ללא תיחומה בזמן, יש לראות את התחייבות הנתבעת לשלם את האגרות כמי שטרם קמה בשנת 2000, כך שתקופת ההתיישנות טרם חלפה בכל מקרה. בנוסף לכך, הוכח לפני כי התובע טרם פנה אל הנתבעת בתקופה זו לתשלום האגרות, כאשר לפי סעיף 41 לחוק הנ"ל, חיוב שלא נקבע לו מועד, יבוצע "...תוך זמן סביר לאחר כריתת החוזה, במועד שעליו הודיע הנושה לחייב תוך זמן סביר מראש". גם מסיבה זו, אפוא, בשנת 2000, טרם קם החיוב של הנתבעת להסדיר את האגרות.

מכל הטעמים שלעיל, יש לדחות גם את טענת השיהוי. משהוכח לפני כי ניתן היה לשלם את אגרות הפיתוח רק בשנת 2004 לערך, הגשת התביעה בשנת 2007, אינה יכולה להיחשב בנסיבות העניין כשיהוי בלתי סביר ו/או שיהוי אשר יכול לחסום את התביעה. הנתבעת גם לא הוכיחה כי השיהוי גרם לה נזק כלשהו או כי שינתה את מצבה לרעה. אם לא די בכך, לפי עדותה של הנתבעת עצמה, הרי שכבר בסוף שנת 2000, לא נותרו בידיה כספים כלשהם של הגב' גל ("אותה קופה שבה החזקתי נסגרה כבר בסוף 2000 מכח הסדר הנושים", עמ' 2, ש' 3). משמע – הנתבעת עצמה סיכלה כל אפשרות להסדרת האגרות מתוך הכספים שהחזיקה לצורך כך וזאת כבר בסוף שנת 2000, במועד שבו בוודאי טרם חל שיהוי כלשהו.


האם ההתחייבות ניתנה בשם הגב' גל או כהתחייבות אישית של הנתבעת

עיון בהתחייבות נשוא התביעה מגלה כי מדובר ללא ספק בהתחייבות אישית של הנתבעת ולא התחייבות של הנתבעת בשם הגב' גל. להלן נוסח ההתחייבות המדבר בעד עצמו:

"הריני לאשר בזאת כי הופקד בידי סכום אגרות הפיתוח עבוטר המגרש המקרקעיןם בגוש 3727 חלקות 22, 24 (להלן "המגרש") עבור רכישת המגרש ע"י פיימן אבנר בהסכם מיום 26.8.99 ע"י כונס הנכסים עו"ד רחל כרמי מהגב'ק שרה גל, והנני מתחייבת להסדיר תשלום אגרות הפיתוח בגין מגרש זה בעיסקהב זו ישירות בעיריית ראשון- לציון".
לפי פרשנות לשונית גרידא של ההתחייבות, מדובר בהתחייבות אישית של הנתבעת. הנתבעת הטביעה את חותמתה ואת חתימתה בשולי ההתחייבות. לא נאמר כי ההתחייבות היא בשם הגב' גל. גם העובדה שהנתבעת אישרה כי כספי האגרות הופקדו בידיה, מחזקת עוד יותר את המסקנה, העולה מאליה לפי לשון ההתחייבות, כי הכוונה הייתה בהתחייבות אישית של הנתבעת, שכן הכספים המיועדים לתשלום האגרות הופקדו כאמור אצלה וכפי שהעידה הנתבעת, היא טיפלה בזמנו בחובות נוספים של הגב' גל והחזיקה כספים נוספים אצלה לצורך תשלום החובות האמורים לנושים שונים (עמ' 14, ש' 28-29; סעיפים 4 ו-5 לתצהיר העדות הראשית של הנתבעת). הנתבעת ממילא לא נתנה כל נימוק ממשי, כיצד ניתן לראות את ההתחייבות האמורה כהתחייבות בשם הגב' גל, למרות כל העובדות הנזכרות לעיל.

אני דוחה, אפוא, את הטענה שלפיה ההתחייבות ניתנה בשם הגב' גל.

האם האגרות ששילם התובע ואשר השבתן מבוקשת בתביעה הנן אותן האגרות נשוא ההתחייבות

הנתבעת טענה כי האגרות ששולמו בפועל על ידי התובע בשנת 2007, אינן אותן האגרות נשוא ההתחייבות, שכן ההתחייבות התייחסה לאגרות כפי שהיו בשנת 2000 ומאז שונתה תכנית התב"ע.

גם טענה זו דינה להידחות, שכן היא נסתרת מעדות הנתבעת עצמה, שלפיה על פי מידע שקיבלה מב"כ הוועדה המוקמית בשיחה מיום 2.4.09, נאמר לה כי האגרות שחלו בשנת 1999 לא השתנו לאחר ההקצאה מחדש של החלקה, וכלשון הנתבעת בעדותה
(ההדגשות שלי-י.ד.):

"כל מי שרצה ופנה, יכול היה לשלם בשנת 99'. הוא ציין בפני
שהיו 4 חלקות, ביניהן חלקת מרשתי שמכיוון שבהקצאה הראשונית הוקצו חלקים, הוגשה בקשה לשינוי בהקצאה, לאיחוד מגרשים במקום מגרשים בחלקים, אך השטח נשאר זהה ולא היה שום שינוי באגרות הפיתוח. לא שאלתי לגבי השמות".


נסיבות החתימה על ההתחייבות

כאן המקום להתייחס לטענה שהעלתה הנתבעת לראשונה בחקירתה ואשר לפיה התובע ואביו פרצו למשרדה, איימו וצעקו עליה וסחטו ממנה למעשה באיומים את ההתחייבות נושא התביעה (פר' יום 17.5.09, עמ' 19, ש' 17 – 22). בתגובה לכך, התובע העיד כי אביו הנו ג'נטלמן וכי מעולם לא פרצו למשרד הנתבעת וכי לאחר מכן נפגשו עמה במשרד מספר פעמים וכי הוא המום וזאת הוצאת דיבה מצדה של הנתבעת (עמ' 20, ש' 1 – 7).

ראשית, יצוין כי לטענה זו אין זכר בכתב ההגנה של הנתבעת. במהלך החקירה, הנתבעת אזכרה את נסיבות החתימה על ההתחייבות ורמזה לנסיבות חריגות שנוגעות לעניין, תוך שהיא מציינת כי לפי יעוץ משפטי שקיבלה, היא אינה יכולה לפרט את הנסיבות (עמ' 16, ש' 26 – 27, פר' יום 17.5.09). בסופו של דבר פירטה הנתבעת את הנסיבות הנטענות, כאמור לעיל.

דא עקא, טענות אלה דינן להידחות. ראשית, הטענה לא נטענה בכתב ההגנה ולמעשה לא נטענה בצורה ממשית גם לא בסיכומי הנתבעת, אם כי דבר עדותה לגבי הנסיבות אוזכר (סעיף 19). שנית כל ולגופו של עניין, דין הטענה להידחות בשל העובדה שלא עלה בידי הנתבעת לשכנעני כי היא אולצה שלא כדין לחתום על ההתחייבות.

חרף הנסיבות החמורות לכאורה שארעו במשרדה של הנתבעת, לפי טענתה, המשיכה הנתבעת להיות בקשר עם התובע ואף הסכימה לאמת, ביום 27.1.00, כשבעה ימים לאחר האירועים הנטענים, את חתימתו של התובע על הצהרה ללשכת רישום המקרקעין (ראה מסמך ההצהרה שצורף לתצהיר גילוי המסמכים של התובע בסעיף 3.6) ואף לרשום עבורו הערת אזהרה (ראה הקבלה שהנתבעת הנפיקה לתובע ביום 20.1.00).

אין זה מתקבל על דעתי כי הנתבעת, עורכת דין, תמשיך לפעול עבור התובע בנסיבות כפי שהתקיימו לכאורה לפי טענתה. גם העובדה שלא נעשתה מיד או בכלל, פניה למשטרה, יוצרת אצלי ספק נוסף לגבי אמיתות גרסתה של הנתבעת לגבי נסיבות החתימה אשר הוגדרו על ידה בחקירתה כ"סחיטה באיומים" (עמ' 19, ש' 21). בישיבה שהתקיימה ביום 5.3.08, ולשאלתי, השיבה הנתבעת כי נתנה את ההתחייבות על סמך אישור שניתן לה על ידי הגב' גל (עמ' 1, ש' 16 – 19). אם הגב' גל אישרה את מתן ההתחייבות, מדוע, אפוא, נזקקו התובע ואביו לאיים על הנתבעת לצורך קבלת ההתחייבות? לא ניתן כל הסבר לכך. גם עיון בהתחייבות שניתנה ונוסחה, אינו מלמד על נסיבות חריגות כפי שטענה להן הנתבעת. ההתחייבות נכתב בכתב יד קריא ובצורה קוהרנטית ומוקפדת, באופן שלא עולה בקנה אחד עם התחייבות שהייתה נרשמת על ידי מי שאמור היה להיות באותו הרגע תחת חרדה ממשית ובסערת רגשות.

אם לא די באמור לעיל, הרי שהנתבעת לא הוכיחה ואף לא טענה כי ביטלה את ההתחייבות בזמן כלשהו לאחר נתינתה. עובדה זו לא רק שמחזקת את המסקנה כי לא התקיימו נסיבות של כפיה, אלא גם מונעת מהנתבעת לטעון היום, כי אינה מחויבת להתחייבות שניתנה. סעיפים 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, מקנים לנפגע זכות לבטל את ההסכם. משלא בוטלה ההתחייבות, הנתבעת מחויבת לה, גם אם חתמה עליה בנסיבות של כפיה או עושק.

עדותו של התובע

בא כוח הנתבעת טוען בסיכומיו כי עדותו של התובע הייתה בלתי מהימנה וכי התגלו בה סתירות רבות. עיינתי בעדותו של התובע והגם שמצאתי את עדותו לגבי שאלת ייצוג על ידי הנתבעת, כבלתי קוהרנטית במידת מה, לא מצאתי כי יש בנקודה זו, שהנה שולית לסכסוך, כדי להשפיע על מסקנותיי בשאלות המרכזיות שעמדו לדיון או כדי לגרוע בצורה ממשית מהמשקל הראייתי הכולל שנוטה לטובת התובע.

בכל הנוגע לגרסת התובע בחקירתו, שלפיה הוא זה אשר שילם לנתבעת את הכספים נשוא האגרות, כדי שזו תשלמם לעירייה (עמ' 12 ש' 23 עד עמ' 13 ש' 9 וכן עמ' 13, ש' 26 – 30), טוענת הנתבעת כי מדובר בגרסה שהועלתה לראשונה בחקירתו ואינה מופיעה לפני כן. עיון בכתב התביעה ובתצהיר התובע, מגלה כי מחד, התובע אכן לא טען כי הסכום של אגרות הפיתוח שולם על ידו לנתבעת, אולם מאידך, גם לא טען כי הסכום שולם על ידי הגב' גל. למעשה, בכתב התביעה ובתצהירו, פוסח התובע על נקודה זו ומסתמך ישירות על מכתב הנתבעת מיום 20.1.00, שגם ממנו לא ניתן להבין אם הכספים שהופקדו בידי הנתבעת, הופקדו על ידי התובע או על ידי הגב' גל. גם מגרסת הנתבעת בתצהיר שתמך בבקשה לרשות להגן, לא ניתן להבין במפורש מי הפקיד את הכספים אצל הנתבעת, שכן הנתבעת טענה כי חתמה על ההתחייבות בשם הגב' גל לאחר שהבינה מהתובע כי הוסכם עם הגב' גל כי האחרונה תשלם את אגרות הפיתוח. רק לאחר מכן, בישיבת יום 5.3.08, הבהירה הנתבעת כי החזיקה כספים של הגב' גל שנועדו לתשלום לנושיה (עמ' 2, ש' 1 – 3). בחקירתה הנגדית, כבר הבהירה מפורשות כי לגרסתה קיבלה את הכספים לצורך תשלום האגרות מהגב' גל (עמ' 14, ש' 27 – 29), אם כי לא כהעברה ספציפית של כספים לצורך תשלום האגרות, אלא במסגרת כללית של טיפול בהסדר חוב של הגב' גל. יצוין כי הנתבעת לא העלתה במהלך המשפט טענה שלפיה הכספים שאין מחלוקת כי הוחזקו על ידה עבור הסדרי חוב של הגב' גל, לא היה די בהם כדי לכסות את תשלום האגרות ומכל מקום, הנתבעת הרי אישרה לתובע בכתב, כי כספים לצורך תשלום האגרות הופקדו בידיה.

מסקנתי מכל האמור לעיל הנה כי לא ניתן לשלול לחלוטין את גרסת התובע שלפיה הוא זה אשר הפקיד בידיה את הכספים, אם כי ההתרשמות שלי הנה כי חומר הראיות תומך יותר בגרסת הנתבעת בנקודה זו, שכן אם מדובר היה בכספים שהתובע אמור לשלם, מדוע היה צורך בהפקדתם אצל הנתבעת דווקא. מדוע לא יכול היה התובע להמשיך ולהחזיק בהם עד שיתאפשר לשלם את האגרות? מכל מקום, אין לי צורך להכריע בפלוגתא זו, שכן בין אם הכספים הופקדו על ידי התובע ובין אם על ידי הגב' גל, הנתבעת אישרה כי הכספים מופקדים בידיה והתחייבה להסדיר את התשלום ישירות בעירייה.

לסיכום, אין ספק כי הנתבעת אל עמדה במילוי התחייבותה, מבלי שניתן כל הסבר מניח את הדעת להתנהלותה. משנטלה על עצמה הנתבעת את ההתחייבות המפורשת כלפי התובע, להסדיר את האגרות מול העירייה והצהירה כי בידיה הכספים לצורך כך, שומה היה עליה לעשות כן. ככל שהיתה דרושה לצורך כך שיתוף הפעולה של התובע או מעורבתו, הייתה צריכה הנתבעת לפנות אליו לצורך כך. גם אם הייתה נתקלת בהעדר שיתוף פעולה, היה על הנתבעת להוציא לתובע מכתב מפורש בנושא ובכל מקרה לשמור בידיה את הסכומים הדרושים לצורך תשלום האגרות. הנתבעת טענה במפורש כי הכספים הוחזרו לגב' גל או שולמו לנושיה (עמ' 5, פר' יום 13.7.08). חרף זאת, הנתבעת לא הגישה הודעת צד ג' כנגד הגב' גל. יש לדחות, אפוא, מכל וכל את טענות הנתבעת בחקירתה, שלפיהן אף אחד לא פנה אליה במשך שנים ועל כן לא שילמה את האגרות (עמ' 15, ש' 23 – 27). מדובר בטענה שאין לקבלה, שכן על הנתבעת היה לפעול מיוזמתה להסדרת האגרות, כך שלמעשה, אין לה אלא להלין על עצמה. בפועל, וכאמור, למדנו כי הנתבעת לא רק שלא פעלה לתשלום האגרות, למרות שלפי גרסתה היא, ניתן היה לשלמן כבר בשנת 1999, אלא שכבר בסוף שנת 2000 סגרה את קופת הכספים שהחזיקה עבור הגב' גל והכספים שהוחזקו עבור האגרות, הוחזרו לגב' גל או שולמו לנושיה האחרים, מבלי שפנתה כלל אל התובע קודם לכן.

סוף דבר

אשר על כן, התביעה מתקבלת במלואה. הנתבעת תשלם לתובע את סכום התביעה, בסך של 29,829 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. בנסיבות העניין, הנתבעת תשלם לתובע, גם את הוצאות המשפט ובנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪ + מע"מ.

כאן המקום לציין כי על פי הנתונים שעולים מהתיק, מהסכום הנ"ל, יש לכאורה להפחית 31,560 ₪ בגין הפיקדון שהופקד על ידי הנתבעת בקופת בית המשפט ואשר כבר הועבר בזמנו לידי התובע בצירוף פירותיו וזאת לאחר שניתן

פסק דין
בהעדר סיכומי הנתבעת כאשר הפיקדון לא הוחזר עד היום לקופת בית המשפט. כזכור, לאחר ששמעתי את בקשת הרשות להגן, התניתי את הרשות להגן בקשר לטענה שלפיה ההתחייבות ניתנה בשם החייבים, בהפקדת מלוא סכום התביעה בקופת בית המשפט. לאחר שהופקדו 30,000 ₪, הוגשה בקשה ע"י הנתבעת להמרת הפיקדון בשעבוד על רכבה. בהחלטתי בעניין זה, לאחר קבלת תגובת התובע ונוכח הסכמתו, התרתי את המרת הפיקדון בהפקדת 10,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית ובתוספת שעבוד הרכב של הנתבעת. הנתבעת לא הגישה בקשה להפחתת הפיקדון ל-10,000 ₪ בטענה כי שעבדה את הרכב והסכום של 30,000 ₪, נותר, אפוא, מופקד בקופת בית המשפט. לאחר מכן, בשלב הסיכומים, ניתן

פסק דין
ביום 17.8.09, בהעדר סיכומים כנגד הנתבעת. בהתאם לכך, הוריתי ביום 22.9.09 על העברת הפיקדון לידי הנתבעת. מאוחר יותר ולאחר שכבר הוגשה הבקשה לביטול פסק הדין (שהוגשה במקור ביום 24.9.09, אולם לא נסרקה, כעולה מהחלטתי מיום 2.10.09 ואשר בסופו של דבר הועברה לפני רק ביום 11.1.10 למרות בקשה להקלדת הבקשה שהוגשה על ידי הנתבעת ביום 11.10.09, הכל כנראה עקב חבלי הלידה של תוכנת נט-המשפט, שעלתה לאוויר בבית המשפט בתל-אביב ביום 1.9.09), הוריתי מיוזמתי על עיכוב ביצוע ההחלטה להעברת הפיקדון לתובע, אולם הפיקדון כבר הועבר לתובע קודם לכן, לפי החלטתי מיום 22.9.09, אשר אף דוורה בזמנו לבא כוח הנתבעת. למרות שפסק הדין בוטל על ידי, לא באה בזמנו וגם לא עד היום, בקשה לחייב את התובע להשיב את הפיקדון בקופת בית המשפט. משמע – לכאורה, התובע כבר קיבל 31,560 ₪ בגין התביעה ואם כך הדבר, יש לנכותם כמובן מהסכומים שנפסקו לתובע כמפורט לעיל בפסק הדין.

ניתן היום,
י"ד סיון תש"ע, 27 מאי 2010, בלשכתי.














תאק בית משפט שלום 60163/07 אבנר פיימן נ' איריס גולן (פורסם ב-ֽ 27/05/2010)