פסקי דין על מירה נוה קרנר | פסקי דין על עזבון המנוח יהודה נווה ז"ל | פסקי דין על צחי נוה | פסקי דין על גלי נוה-נייברג ואח' |

1071/07 א     27/05/2010




א 1071/07 מירה נוה קרנר נ' עזבון המנוח יהודה נווה ז"ל, צחי נוה, גלי נוה-נייברג ואח'






בפני

כב' השופטת נחמה נצר
מבקשת

מירה נוה קרנר

ע"י ב"כ עוה"ד י.הר עוז
נגד
משיבים

1.עזבון המנוח יהודה נווה ז"ל

2.צחי נוה

3.גלי נוה-נייברג
4.נעמה נוה
ע"י ב"כ עוה"ד ר.אברמזון
5.רונן שמרי
6.אשר בלטה
7.שמעון זהבי
8.עופר אהרוני
9.דני מוסקוביץ
10.מדינת ישראל-המשרד לביטחון פנים/ משטרת ישראל
משיבים 5-10 באמצעות עו"ד א. דפנה מפמ"ד
החלטה

שתי בקשות מונחות, בשלב זה, לצורך הכרעה. האחת, עניינה בקשת המשיבים למתן הוראות (בש"א 6657/09), במסגרתה מתבקש ביהמ"ש להורות למבקשת להמציא לידי המשיבים את כתבי הטענות שהוגשו על-ידה והמפורטים בנוסח הבקשה. האחרת, עניינה הודעה ובקשה (בש"א 6471/09), אשר הגישה המבקשת, לצירופה כתובעת נוספת בזיקה לזכויות תובע מס' 1, הלא הוא עיזבון המנוח יהודה נוה ז"ל (להלן: "העיזבון").

באשר לבקשה הראשונה - באין מסמך ו/או אישור, המעידים על כך שכתבי הטענות מטעם המבקשת הומצאו כדין לידי המשיבים, על ב"כ המבקשת לוודא כי כלל כתבי הטענות אשר הוגשו מטעמו לתיק ביהמ"ש יומצאו כדין וכנדרש למשיבים.
באשר לעתירה הנוספת, שאין ספק כי היא העיקרית והמהותית, תחילה אעיר כי זו הוגשה, מסיבה שאיננה ברורה, כ"הודעה ובקשה", מבלי שנסמכה על תצהיר ולמצער, על נימוקים העומדים בבסיסה. המבקשת מסתפקת בציון כי ההודעה מוגשת בעקבות דיון שהתקיים בפני
י ביום 2.11.09 במסגרת ת.א. 5300/08.

במסגרת החלטה שניתנה במהלך אותו דיון, קבעתי כי המבקשת רשאית לנסות ולהגיש הליך כנגד אותם גורמים שנתבעו במסגרת ת.א. 1071/07 (להלן: "ההליך").
ביום 3.12.09, הגישה המבקשת, כאמור, "הודעה ובקשה לצירוף המבקשת כתובעת בהליך, באמצעות העיזבון". הודעה זו, הוגשה, ללא כל נימוק וכל שכן, תצהיר לתמיכה בה.

ביום 15.12.09 התקבלה תגובת המשיבים 1-4. יוער בהקשר זה, כי על פי החלטתי מיום 2.11.09, לא נתבקשה כלל תגובת המשיבים 1-4 אלא תגובת המשיבים 5-10 בלבד, שכן המשיבים 1-4, אינם משמשים כמשיבים בהליך מושא ת.א. 1071/07 ומטעם זה לא נתבקשה תגובתם אלא תגובת המשיבים 5-10 בלבד.

על כל פנים, משמצאו לנכון המשיבים 1-4 להתייחס למבוקש, ישמש גם כתב טענותיהם בהליך זה.

המשיבים טוענים כי שגתה המבקשת בכך ש"הודיעה" לביהמ"ש, פשוטו כמשמעו, על רצונה להצטרף כבעל דין להליך, שכן ע"פ לשון ההחלטה מיום 2.11.09, ניתנה למבקשת, לכל היותר, האפשרות לנסות ולהגיש הליך כנגד הנתבעים בהליך העיקרי (ת.א. 1071/07) ובכל מקרה לא הוכרה זכותה להצטרף ללא כל תנאי וסייג. מוסיפים המשיבים וטוענים, כי המבקשת מנועה מלהשיג על החלטות כב' השופטת אבניאלי, במסגרת ת.א. 1071/07, אשר הפכו לחלוטות זה מכבר וכי המבקשת רשאית, לכל היותר, לנסות ולהגיש תובענה עצמאית ונפרדת, שאיננה במסגרת ההליך האמור.

בתגובת המשיבים 5-10 נפרשו באופן נרחב ומפורט, טענותיהם השונות בנוגע לבקשת/הודעת המבקשת. טענות המשיבים הן בשלושה מישורים שונים; המישור הראשון, הינו מישור "סדרי הדין" ולפיו, במסגרת ת.א. 5300/08, מבקשת המבקשת לשנות את פסק דינו של ביהמ"ש שניתן במסגרת ההליך. לטענת המשיבים, על מנת לאפשר צירופה של המבקשת להליך, שומא עליה להשיג תחילה ביטול של פסק הדין שניתן בהליך. לשיטתם, המבקשת מנסה להתחמק מקיום ההליך שפורט לעיל ועל ביהמ"ש לדחות ניסיון זה. בהמשך לכך מוסיפים המשיבים וטוענים, כי ככל שסברה המבקשת כי פסק הדין, אשר ניתן במסגרת ההליך, עליו ידעה היא עוד בשלב התגבשותו, איננו לרוחה, היה עליה לערער על פסק הדין. בדומה לכך נטען, כי המבקשת בחרה במודע שלא לערער על החלטות נוספות של ביהמ"ש באותו עניין ורק עתה, משפסק הדין בהליך, הפך להיות חלוט, "נזכרה" המבקשת לנסות ולהפוך ההחלטות ופסק הדין שניתן בהליך דנן, בלא הגשת ערעור.

המישור השני הינו "מישור הידיעה"; המשיבים טוענים כי המבקשת ידעה היטב, למן השלבים הראשוניים, אודות משא ומתן שהתקיים בין נציגי המשיבים לבין ילדי המנוח – משיבים 2-4 וחרף כך בחרה באופן מודע להחריש, לשקוט על שמריה ולא לעשות דבר. עוד נטען כי המבקשת לא ביקשה, באותם שלבים, להצטרף להליך ולמצער, לשטוח טענותיה בפני
ב"כ המשיבים 5-10, כך שאלו יובאו במניין השיקולים אשר התוו לבסוף את הסכם הפשרה, שלימים זכה לאישורו כפסק-דין.

במישור השלישי, מפנים המשיבים לדיני החוזים. לטענתם, המבקשת לא הייתה כלל צד להסכם שקיבל תוקף של

פסק דין
ולפיכך, אינה יכולה לעתור לביהמ"ש לשם השגת ביטולו.

המשיבים שוזרים טענותיהם גם במישור המשפטי, בהסתמכם על עקרון סופיות הדיון, עקרון הוודאות המשפטית, חוסר תום ליבה של המבקשת וכיוב'.

המבקשת בתשובתה מלינה על הגשת תגובה מטעם המשיבים 1-4, שכן לטענתה על פי החלטת ביהמ"ש מיום 2.11.09, זכות התגובה ניתנה למשיבים 5-10 בלבד וככל שנתבקשה הודעתם או תגובתם של המשיבים 1-4, היה זה בנוגע לרצונם להותיר את פסק הדין, המאשר את הפשרה, או שמא לבטל את פסק הדין ולהמשיך בתביעה, הא ותו לא!

באשר לטענות המשיבים 5-10, טוענת המבקשת, על דרך הקיצור, כי מרבית טענותיהם המשפטיות של המשיבים 5-10, אינן רלוונטיות כלל ואינן תואמות את המקרה דנן וממילא, לא ברור מדוע טענו המשיבים באריכות רבה, שעה שכל שנתבקשו הם לעשות, היה ליתן התייחסותם לצירוף המבקשת להליך.

לטענת המבקשת, תגובתם של המשיבים היא בגדר ערעור על החלטת ביהמ"ש מיום 2.11.09 ואין להתיר להם להישמע בטענות אלה, אלא באופן ובדרכים המקובלות.

דיון והכרעה:

לנוכח הנטען, נראה כי ראוי להקדים ולהבהיר את נקודות המוצא שעמדו ביסוד ההחלטה מיום 2.11.09.

לטעמי, במסגרת הדיון בת.א. 5300/08 ובבקשה דנן, יש לנסות ולהתחקות אחר מידת ידיעתו ומודעותו של ביהמ"ש לזהותם המלאה של כלל בעלי הזכויות בעזבון המנוח.

אין מחלוקת כי העזבון במובנו השלם, כולל גם את זכויות האלמנה – קרי, המבקשת, לצד זכויות ילדי המנוח – המשיבים 2-4. ביהמ"ש בהחלטותיו, שניתנו עובר לאישור הסכם הפשרה ואף במסגרתו, זיהה באופן מוחלט את המשיבים 2-4 כבעלי כלל הזכויות בעזבון ומשידוע, ועל כך אין עוררין, כי גם המבקשת הינה יורשת בעזבון המנוח, משמעות הדבר, כי העדר התייחסות, ולו משתמעת, לזכויותיה, עשוי לעלות לכדי פגם בהליך אישור ההסכם, שהרי ביהמ"ש באשרו ההסכם, יצא מנקודת הנחה כי המשיבים 2-4 הינם יורשיו של המנוח וככאלה, רשאים לתבוע בשם עזבונו.

ודוק, לא ביקשתי לחלוק על הגינות הצדדים להסכם ועל היותו של זה עומד בתנאים של תקנת הציבור וכיוב'. אולם, אין בכל אלה כדי לשנות התמונה העובדתית לפיה, ביהמ"ש לא עודכן, טרם אישור ההסכם, כי ישנו בעל זכויות נוסף בעזבון שההסכם אינו מסדיר את זכויותיו.

שלא לדבר על כך, כי ניתן היה בנקל במסגרת הבקשה לאישור ההסכם, להחריג ממנו את זכויות האלמנה. זה לא נעשה ובכך, נוצרה אפשרות לפגיעה בלתי סבירה ובלתי מידתית בזכויות האלמנה.

נדמה כי לא ימצא זה אשר יחלוק על חובתם של בעלי הדין לבוא בידיים נקיות בפני
ביהמ"ש ולהניח תשתית המשקפת את המציאות כולה ואין בלתה. שלא לדבר על כך, כי הואיל ואחד הצדדים להסכם המוגש לאישור ביהמ"ש, הינו המדינה, כי אז קיימת לו חובת זהירות מוגברת, הכוללת אף חובת גילוי יזום ולו בשים לב למעמדה של המדינה בהליך, להיותה רשות ציבורית ולחובתה להנחיל כללי הגינות סבירה, אם לא למעלה מכך. אין טוב יותר בהקשר זה מאשר להפנות להחלטת כב' השופט גרוניס מיום 4.5.10 שניתנה במסגרת הכרעה בערעור שהגישה המבקשת על החלטת השופטת אבניאלי מיום 11.5.09 (סעיף 4 להחלטה):"ברור, כי אין המדינה יכולה להתנהג כבעל דין פרטי השוקל, מטבע הדברים, אך את האינטרס האישי – פרטי שלו."

המשיבים טענו, כזכור, כי בפני
המבקשת פתוחה הדרך להגיש תובענה עצמאית ונפרדת. אין ספק כי תיאורטית, יש ממש בטענה זו. מנגד לא ניתן להתעלם מכך, שהליך עצמאי כזה, יסולק על הסף ולו מפאת חלוף תקופת ההתיישנות שהרי, מירוץ התקופה נימנה לא ממועד הגשת ההליך אלא ממועד היווצרות העילה, כאשר מועד הצטרפותה של התובעת להליך איננו משפיע כלל על מרוץ תקופת ההתיישנות. בענייננו, ההתיישנות מתחילה להימנות ממועד ביצוע העוולות שהביאו למותו המצער של המנוח. היעלה על הדעת שביהמ"ש ימנע פתחון פה מהמבקשת, שעה שעל פניו ניכרת ומתגלית פגיעה בזכויותיה המוקנות?!

אין זה צודק בעיני ואף בלתי ראוי, להורות למבקשת להגיש תובענה עצמאית ונפרדת בידיעה ברורה, כי זו תידחה על הסף בשל התיישנות. על ביהמ"ש להיזהר במונעו מבעל דין פתחון פה וסבורתני כי בדרך זו יש משום גרימת עוול לא סביר, למבקשת.

טענה נוספת הנשנית מפיהם של המשיבים הינה בדבר חוסר יכולתה של המבקשת לטעון לבטלות

פסק דין
שאישר הסכם, שהמבקשת איננה צד לו. לעניות דעתי, שוגים המשיבים בכך שהם מזהים את פסק הדין שניתן בהליך עם ההסכם שנחתם ביניהם (ראה סעיף 30 לתגובת המשיבים 5-10). המבקשת אינה עותרת לביטולו של ההסכם, כי אם לביטולו של פסק הדין. בו בזמן שהסכם הפשרה הסדיר אך את זכויות ילדי המנוח בעזבון, פסק הדין שבא בעקבותיו, חל ומשתרע על פי תוכנו גם על זכותה של המבקשת, שהרי

פסק דין
ניתן בזיקה גם לזכויות העזבון ואין חולק כאמור, כי אין זהות מלאה בין המשיבים 2-4, לעזבון.

אין חולק, כי מתן פתחון פה ולו מצומצם למבקשת, בשלב זה, חותר תחת עקרון סופיות הדיון. אולם, לביהמ"ש נתונה הסמכות להעדיף שיקולי צדק על פני עקרון סופיות הדיון, שגם אם הינו בעל משמעויות מהותיות ולא רק דיוניות, עדיין יש להעמיד הפגיעה בזכות ההסתמכות של הצדדים להסכם על פסק הדין שניתן לבקשתם, אל מול הפגיעה בזכותה הקניינית של המבקשת (ראה לעניין זה: בע"מ 3237/09 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 8.3.10 (פורסם במאגר נבו); ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז(3) 366, בעמ' 371); ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד בעמ' 213 (1999); נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך האזרחי 598-610- 625-636 (1991)).

לטעמי, ראוי במקרה זה ליתן עדיפות לשיקולי צדק על פני שיקולים דיוניים הן בשל העובדה כי מביהמ"ש נעלמו עובדות, אשר אילו נודעו עובר למתן פסק הדין, קרוב לוודאי שביהמ"ש היה מוצא לנכון לסייג תוקפו של פסק הדין ביחס לצדדים להסכם בלבד, במיוחד מקום שילדי המנוח – משיבים 2-4, לא התכחשו ואינם מבקשים להתכחש לזכויות המבקשת בעיזבון.

שלא לדבר על כך, כי עקרון סופיות הדיון יכול ויחול אך בין הצדדים להסכם, מושא פסק הדין וממילא, הצטרפותה של המבקשת אינה פוגעת בעקרון זה, שכן זו אינה מבקשת להצטרף כצד להסכם, אלא כצד להליך. מעבר לדרוש אציין, כי ככל שתוקפו של עקרון סופיות הדיון, פועל כלפי כולי עלמא, כי אז וודאי שאין להותיר על כנה, את הפגיעה בזכותה המוקנית של המבקשת בעיזבון, בהנחה שלא ניתן לה יומה להישמע בהליך.

כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 2.11.09 במסגרת ת.א. 5300/08, אין הצדקה להותיר על כנה קביעה שיפוטית, לפיה נדחית תביעת העיזבון, בשעה שאלה שהתיימרו להסכים לדחיית התביעה בשם העיזבון, אינם מוסמכים לייצג את העיזבון, על כלל בעלי הזכויות שבו.

יחד עם זאת, למבקשת ניתנה עד כה האפשרות להכנס ל"טרקלין", בו בזמן שמתן היתר להכנס "לאולם", מצריך קביעות פוזיטיביות אחרות, הנוגעות לטענות המניעות, השיהוי והעדר נקיון כפיים, המוצאים ביטויים, כך על פי הטענה, לא רק באופן שבו הועלתה הדרישה על-ידי המבקשת אלא ובעיקר, בעיתוי העלאת הבקשה.

לא ברור בעיני, מדוע סברה המבקשת, כי כל שעליה לעשות הוא "להודיע" – פשוטו כמשמעו, לביהמ"ש בדבר הצטרפותה להליך דנן. ככל שמבקשת עותרת "להחיות" במובן זה או אחר, תביעה שהסתיימה ובכך לנסות ולהשיב הגלגל לאחור, שומה על המבקשת, להגיש בקשה נתמכת בתצהיר, אשר תכלול התייחסות פרטנית לחוסר המעש מצידה ובחירתה לשבת על הגדר, חרף מודעותה הנטענת לקיומם של הליכי משא ומתן מתקדמים וכד'.

יודגש כי טענות הסף שבפי המשיבים 5-10 הן טענות מפורטות ומנומקות, המחייבות התייחסות ראויה וממצה מצידה של המבקשת ובוודאי, שאין לומר כי המבקשת יכולה לצאת ידי חובתה בהגשת תצהיר סתמי וכוללני בבחינת "מצוות אנשים מלומדה".

כל שכן מקום שעולה טענה, לאפשרות קיומן של נסיבות העולות כדי ויתור, ראה בנדון: ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל; רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם, בעמ' 445).

אשר על כן ולנוכח כל האמור לעיל, הנני קוצבת בידי המבקשת שהות של 30 יום, לתמוך בקשתה להצטרף להליך, מושא ת.א. 1071/07, בתצהיר מפורט כאמור. עותק התצהיר ישוגר ישירות גם לב"כ המשיבים, אשר יודיעו לביהמ"ש בתוך 10 ימים מקבלתו, האם יבקשו לחקור המבקשת על תצהירה או אז, אפנה לקבוע בפני
י מועד לחקירת המבקשת.

בכל מקרה אחר, תינתן בידי המשיבים האפשרות להשלים התייחסותם לנטען בתצהיר והשלמה כאמור תוגש תוך 30 יום מקבלת התצהיר.

ככל שלא יוגש תצהיר מטעם המבקשת, תידחה העתירה לגופה.
טרם סיום, אבקש להתייחס לבקשת המבקשת, כפי שהוגשה ביום 23.5.10 ולפיה, מבוקש כי ביהמ"ש יורה למשיבים ו/או מי מהם לחשוף תוכנו של ההסכם, שאין מחלוקת כי הושג בין המשיבים 1-4 לבין המשיבים 5-10. נראה כי בשלב שבו מצויה המבקשת ב"טרקלין" וכניסתו ל"אולם" טרם הותרה, מקדימה בקשה זו את זמנה. ככל שהמבקשת תצורף אכן כצד להליך, ניתן וצריך יהיה להכריע בעתירה.

בנסיבות הענין אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ד סיון תש"ע, 27 מאי 2010, בהעדר הצדדים.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע

ת.א. 1071/07
27 מאי 2010
1 מתוך 7









א בית משפט מחוזי 1071/07 מירה נוה קרנר נ' עזבון המנוח יהודה נווה ז"ל, צחי נוה, גלי נוה-נייברג ואח' (פורסם ב-ֽ 27/05/2010)