פסקי דין על שמעון שרויט | פסקי דין על דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

833/07 ערר     13/05/2010




ערר 833/07 שמעון שרויט נ' דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ





בעניין: שמעון שרויט


העורר

נ ג ד
דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ

ע"י עוה"ד יהודה רווה ואח'

המשיבה
פ ס ק - ד י ן
1. במועדים הרלוונטיים לערר, היה העורר הבעלים הרשום של רכב מס' 7389888 (להלן: "הרכב ").

2. המשיבה, בעלת הזיכיון לפי חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995 (להלן: "החוק") חייבה את העורר בפיצוי והחזר הוצאות (להלן: "פו"ה", בפי העורר הם מכונים "קנסות"), כמשמעותם בס' 12 לחוק ובתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות האכיפה"), עקב אי תשלום במועד של חיובי אגרה שהושתה על העורר בגין נסיעות שבוצעו ברכב בכביש האגרה.

3. ראשית טוען העורר שאין הוא בעל דברה או בעל חובה של המשיבה שכן בנובמבר 2004 מכר את הרכב, באמצעות בעל מוסך שהכיר, בשם ברוך מגלד (להלן: "ברוך") לקונה אותו לא הכיר ומאז לא נהג בו כלל והניח כי הקונה משלם את החשבונות הכרוכים בנסיעה ברכב. העורר לא ידע כי הבעלות ברכב לא עברה, והסתמך על דברי ברוך שמסר לו ש"העניין סודר". רק משנודע לו על הליכי הגביה שנוקטת המשיבה כנגדו הבין כי הבעלות לא עברה, פנה לברוך והלה הבטיח כי המדובר בטעות שתתוקן, ומשהבעלות לא הועברה למרות פניות חוזרות שלו, נאלץ לגשת למשרד הרישוי ולבקש שהרכב יורד מן הכביש. בהמשך לכך, ומאחר ולשיטתו לא היה בעלי הרכב עת בוצעו הנסיעות והצטברו חיובי הפו"ה, בהיעדר כל זיקה לרכב - אין לראות בו את החייב הנכון.

4. במעמד הדיון שהתקיים בפני
נו, בו העידו העורר וכן ברוך בעל המוסך, עלו תמיהות מסוימות בנוגע לגרסת העורר. ראשית הסתבר כי גם בזמן אמת העורר ידע שהבעלות לא הועברה, בעוד שבתצהירו ציין כי רק לאחר שהמשיבה החלה בהליכי גביה כנגדו הוא למד לדעת שלא הועברה הבעלות. העורר קיבל באופן שוטף את החשבוניות מאת המשיבה לכתובתו (הוא אף הגדיר זאת כך - "בכמויות מפחידות"), ומסר אותן לאותו ברוך לצורך טיפול ע"י הקונה, ואחת מהן אף שולמה על ידו. כמו כן פנה מעת לעת לברוך לוודא מדוע לא מתבצעת העברת הבעלות ונענה בלך ושוב מבלי שהומצאה לו אסמכתא על העברת הבעלות. יתרה מזו, על פי עדותו של אותו ברוך בפני
נו, הוא עצמו (ברוך) היה מודע לכך שלא עברה הבעלות החל מהרגע הראשון ("למיטב זכרוני הלכנו לעשות העברת בעלות, למה זה לא נקלט במשרדי הרישוי אין לי מושג"). כן נציין כי בעוד שהעורר טען שהקונה ("שמואל שפר") בלתי ניתן לאיתור, טען ברוך שהוא נמצא איתו בקשר.

5. סעיף 6א לחוק קובע כי החייב כלפי המשיבה הוא מי שהיה רשום ברשיון הרכב בעת ביצוע הנסיעות בכביש האגרה, זולת אם הוכיח כי הרכב נגנב ממנו. אמנם, במקרים אחרים הרחיבה הוועדה את הפרשנות שיש לתת למושג "גניבה" שבסעיף, מעבר למשמעותו הפלילית הצרה (ראה למשל ערר 1736/05 בעניין ברודי), ברם במקרה דנן אנו סבורים כי לא עלה בידי העורר להביא לכדי מסקנה לפיה הוא לא היה החייב כלפי המשיבה. העורר ידע שהבעלות לא עברה וידע כי מצטברים חיובים - למשיבה ולגורמים אחרים - בגין השימוש שמבצע הקונה ברכב. זאת ועוד, לא הובא בפני
נו ולא הוכח לנו כי העורר עשה מאמץ כלשהו לצורך השלמת העברת הבעלות, מעבר לפניות מזדמנות לאותו ברוך, אשר גם הוא עצמו לא עשה כל מאמץ לבצע את העברת הבעלות.

6. אשר על כן, ובהצטבר כל האמור, ובהעדר כל טענה לבד מן הטענה לפיה העורר אינו החייב כלפי המשיבה, דין הערר ככל שהוא נוגע לחיובי קרן הנסיעות וקרן הפו"ה - להדחות.
7. כאילו לא היה די בכך, הרי שהערר הוגש באיחור ניכר ביותר של כשנתיים, החל ממועד הגעת החשבוניות לידי העורר ולא מצאנו הסבר של ממש להשתהותו זו.

8. עם זאת, שונים הם פני הדברים ביחס להתרחשויות המאוחרות להיווצרות חיובי הפו"ה ופתיחת תיק ההוצל"פ. אנו קובעים כי החל במועד מסוים, רשאי היה העורר להניח - על בסיס המצג שיצרה כלפיו המשיבה, כי הקונה טיפל בחוב ו/או כי המשיבה רואה בקונה את בעל דברה, ואין לה עוד כל דרישה מאת העורר. בהקשר זה נציין מיד, כי המשיבה לא יידעה את העורר לא בכתב ולא בע"פ כי העניין לא הוסדר וכי הוא עדיין החייב במועד כלשהו בין המועד בו הגיעו ברוך והקונה לנקודת השירות של המשיבה ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ.

9. אין מחלוקת - וזאת כעולה מרישומי המשיבה עצמה בדו"ח ריכוז בקשות השירות שצורף לתגובת המשיבה לערר - כי ביום 25.06.06 הגיעו ברוך והקונה לנקודת שירות, לצורך הסדרת החוב. במועד זה, הצהיר הקונה כי הינו אחראי לחיובים ועל בסיס יפוי כוח מאת העורר - ביקש להצטרף למנוי, כתוצאה מכך הייתה אמורה להתקבל הנחה בשיעור של 50% בחיובי הפו"ה. בהמשך לכך, הקונה אכן חתם על מסמך כלשהו במקום, ובהמשך אף פנה לפורום המשיבה וההנחה אושרה, ברם הקונה לא מימש, כפי הנראה, את ההנחה ולא שילם את החיובים או את חלקם. אלא, שמבחינת המצג כלפי העורר - כבר לא היה בכך כדי לשנות. מעדות ברוך שהיה נוכח במקום עולה, כי נציגת המשיבה בנקודת השירות אמרה לו בפירוש שבעל הרכב - העורר, פטור ("אני וידאתי שלא יחזרו לבעל הרכב, וגם על זה ענתה לי כן, ואמרה לי אתה משוחרר"). אף מעדות העורר שתיאר שיחה מאוחרת למעמד זה עולה כי נמסר לו, שהעניין טופל.

10. העובדה כי המשיבה לא יצרה כל קשר עם העורר מאוחר לנקודת זמן זו הינה מכריעה והינה לה לרועץ. מבחינת העורר ואותו ברוך מטעמו - הם הביאו את הקונה לנקודת השירות, מצויד ביפוי כח מאת העורר, והקונה הוא שניהל את הדו"ד עם המשיבה. לא היתה סיבה לעורר להניח כי העניין לא הוסדר (בין אם באמצעות סילוק החוב ובין אם באמצעות הסבתו לשם הקונה), ואנו קובעים כי היתה על המשיבה החובה ליידע אותו פוזיטיבית על כך. אילו היה העורר יודע, כי העניין לא הוסדר, היתה פתוחה בפני
ו הדרך לפנות לערר כבר אז, ויכול היה למנוע את פתיחת תיק ההוצל"פ. יוזכר כי חלפה שנה תמימה בין המועד בו הגיע הקונה לנקודת השירות ועד לפתיחת תיק ההוצל"פ- כך לפי רישומי המשיבה עצמה. נציין כי המשיבה מצידה לא הביאה כל ראיה מצידה אל מול העדויות שהביא העורר.

11. משכך, בהתבסס על המסכת הראייתית שהוצגה, אנו סבורים כי המשיבה לא נהגה באופן סביר עת נקטה בהליכי ההוצל"פ ויש להורות על סגירתו. כידוע, על המבקש סעד משפטי, מכל סוג, לנהוג בתום לב. הדברים חלים גם על הליכי הוצל"פ ואף על עצם פתיחת תיק הוצל"פ. וכך ציין בית משפט המחוזי בע"א 2998/07 (ת"א) ארביב נ' תחנת מעבר השרון ואח':

"הלכה היא כי על המבקש לקבל סעד מבית המשפט, לנהל את ענייניו בתום לב. הליכי הוצאה לפועל למישוש זכות מכוח

פסק דין
, לרבות פתיחת תיק ההוצאה לפועל וניהול ההליכים בו, כפופים אף הם לתחולתו של עיקרון תום הלב ועל ראש ההוצאה לפועל מוטלות החובה והסמכות לבחון האם מתנהלים הצדדים בתום לב (ע"א (ת"א) 2836/03 עיריית ת"א נ' מור תמר, 24.1.06, [פורסם בנבו]; בר"ע (י-ם) 2063/00 בנק לאומי נ' אהוד מזרחי (23.4.00, [פורסם בנבו]))."

וכן, רעא 5682/07 רוני ר.הנדסה ופיתוח בע"מ נ' דנים השקעות בע"מ:
" יודגש, כי פנייתה של המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל ודבקותה בהפרות שאינן בגדר הפרות של ממש, כאמור בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הביאה להתנגדות המשיבים ולהקפאת התשלומים השוטפים, בראותם בפני
ית המבקשת ללשכת ההוצאה לפועל ניסיון חסר תום לב לטרפד את הסכם הפשרה"
וראה עוד ע"א 2836/03 (ת"א) עיריית תל אביב נ' תמר מור.
נוסיף כי סעיף 9 (ב) לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז - 1967 מסמיך את ראש ההוצל"פ לפטור חייב מתשלום אגרות והוצאות שהוא סבור שהם בגין להליכים שננקטו שלא בתום לב.
התנהלות המשיבה, כמתואר, בתיק דנן לא עמדה באמות המידה של תום לב בנקיטת הליכי הוצל"פ ודינם ביטול.

12. בשולי הדברים נציין כי על פי החומר שצורף לתגובת המשיבה, בעת הרלוונטית היה העורר אף בעליו של רכב נוסף, מ.ר 1497604, אשר גם בו הצטברו חיובי קרן נסיעות וקרן פו"ה, הגם שבשיעור זעום (כ- 50 ₪ בסה"כ). מדובר על חוב שלא נכלל בערר ואין בפני
נו את התייחסות העורר ביחס אליו. מכל מקום, מדובר על חוב שולי ביחס לכלל החיובים שבגינם נפתח תיק ההוצל"פ ועל כן אין בו כדי לשנות את המסקנה בנוגע לתיק.
13. התוצאה האופרטיבית הינה אפוא זו:
א. העורר ישלם את כל קרן הנסיעות וחיובי הפו"ה התלויים ועומדים ביחס לרכב, וזאת בתוך 30 יום מעת שתמציא לו המשיבה חשבון מפורט.
ב. המשיבה תסגור את תיק ההוצל"פ לאלתר וללא תנאי.
ג. בנסיבות הענין אין אנו עושים צו להוצאות.
ניתן היום: כ"ט באייר תש"ע, 13 במאי 2010, בהעדר הצדדים.


עו"ד אורלי סליקטר

עו"ד מנחם שח"ק
עו"ד אינגריד הר-אבן
חברת הועדה

יו"ר הועדה

חברת הועדה
??

??

??

??
ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה תל אביב, ערר מס' 833/07
(כביש ארצי לישראל), התשנ"ה - 1995


1
ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה ירושלים, ערר מס'
(כביש ארצי לישראל התשנה) - 1995








ערר ועדת הערר לפי חוק כביש אגרה 833/07 שמעון שרויט נ' דרך ארץ הייוייז (1997) בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/05/2010)