פסקי דין על גורפינקל איתן | פסקי דין על גורפינקל מנוחה | פסקי דין על סלוצקי יהודית | פסקי דין על פרגר שולמית | פסקי דין על ריקלין רות | פסקי דין על האגודה למען ישיבת סלונים בר"ג | פסקי דין על הורוביץ אהוד | פסקי דין על בוארון ציון | פסקי דין על חרל"פ לובה רחל | פסקי דין על גרשון יגל |

166566/02 א     26/02/2004




א 166566/02 גורפינקל איתן, גורפינקל מנוחה, סלוצקי יהודית, פרגר שולמית, ריקלין רות נ' האגודה למען ישיבת סלונים בר"ג, הורוביץ אהוד, בוארון ציון, חרל"פ לובה רחל,גרשון יגל




24
בתי המשפט
א 166566/02
בית משפט השלום תל אביב-יפו
26/02/2004
תאריך:
כב' השופטת אחימן יעל

בפני
:
התובעים
1 . גורפינקל איתן

2 . גורפינקל מנוחה

3 . סלוצקי יהודית

4 . פרגר שולמית

5 . ריקלין רות

בעניין:

עו"ד גלמן

ע"י ב"כ
נ ג ד
הנתבעים
1 . האגודה למען ישיבת סלונים בר"ג

2 . הורוביץ אהוד

3 . בוארון ציון

4 . חרל"פ לובה רחל

5 . גרשון יגל
עו"ד גרין

ע"י ב"כ
פסק-דין

הרצאה תמציתית של העניין:

זוהי תביעה כספית לדמי שימוש במקרקעין .

ניסיונם של התובעים לחרוג בדברי הסיכום שלהם מהמסגרת הנ"ל נדחה בזאת כהרחבת חזית אסורה.
התובעים הינם בעלי הזכויות בנכס מקרקעין הכולל מיבנה בן שתי קומות וחצר בשטח כולל של 1,000 מ"ר (להלן: "המקרקעין").
הנתבעת מס' 1 מאוגדת כעמותה ושימשה כחוכרת והמחזיקה של המקרקעין על פי חוזה חכירה משנת 1945 אשר בוטל בהליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין הצדדים.

התובעים מציגים תביעה לדמי שימוש כלפי הנתבעת מס' 1 ביחס לתקופה שמאז ביטול חוזה החכירה ועד לפינוי המקרקעין בפועל.

הנתבעים מס' 4-2 משמשים כערבים אישית לקיום חובות הנתבעת מס' 1 בגבולות ערבותם ולפיכך נתבעו במקביל.

הנתבע מס' 5 שימש כמנהלה הפעיל של הנתבעת מס' 1 וכלפיו טוענים התובעים לחבות אישית נוכח מעורבותו האישית ביצירת חבותה של הנתבעת מס' 1.

מימצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות:

ניתוח הפן העובדתי של התיק שבפני
מלמד כי חלקן המכריע של העובדות אינו שנוי כלל במחלוקת ולנוחות המעיין בפסק הדין תובאנה אלה כאן בפתח הדברים בתמצית.

1. אין מחלוקת כי התובעים הינם בעלי הזכויות במקרקעין מכוח ירושתם את נכסי המנוח .

2. אין מחלוקת כי המנוח החכיר את המקרקעין בשנת 1945 לפי הסכם אשר צורף וסומן כנספח א' לעדותו של נתבע מס' 5 (וייקרא להלן: "ההסכם").

3. אין מחלוקת כי עפ"י ההסכם היה על הנתבעת מס' 1 להקים במקום מיבנה לישיבה .

4. אין מחלוקת כי בפועל הוקם מיבנה למטרה זו על ידי הנתבעת מס' 1.

5. אין מחלוקת כי בשנת 1997 פתחו התובעים כנגד הנתבעת מס' 1 בהליכים משפטיים בטענה כי זו לא עמדה בתנאי ההסכם ולכן בטלה זכותה להחזיק במיבנה ועליה לפנותו.

6. אין מחלוקת כי בתאריך 8.5.2000 קיבל בית המשפט המחוזי בת"א את טענות התובעים במובן זה שהורה על ביטול ההסכם ועל פינוי המקרקעין על ידי הנתבעת (להלן: "פסק-הדין").

7. אין מחלוקת כי הנתבעת עתרה לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

8. אין מחלוקת כי ביום 18.6.2000 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע פסק-הדין בכפוף להפקדת ערבויות.

9. אין מחלוקת כי תנאי העיכוב אשר קבע בית המשפט המחוזי מולאו על ידי הצדדים, כאשר הנתבעים 2-4 הם אלה שערבו לביצוע פסק הדין המעוכב במגבלות שנקבעו.

10. אין מחלוקת כי לאחר עיכוב ביצועו של פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון (להלן: "הערעור").

11. אין מחלוקת כי ביום 13.11.01 דחה בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי יש להותיר את פסק-הדין על כנו ללא שינוי.
(ראה נספח ו' לעדותו הראשית של התובע מס' 1).

12. אין מחלוקת כי לאחר הכרעתו של בית המשפט העליון עתרו הנתבעים ב- 28.11.01 לקיומו של דיון נוסף וזה נדון בד.נ 9355/01 .

13. אין מחלוקת כי בדיון הנוסף דחה ביהמ"ש את עתירתם של הנתבעים על פי החלטה מיום 16/1/02 (להלן: "ההחלטה").
14. אין מחלוקת כי לאחר ההחלטה לא פינתה הנתבעת מס' 1 את המיבנה אלא לאחר שננקטו כנגדה הליכי הוצאה לפועל בינואר 2003 .

15. אין מחלוקת כי ביום 16.9.03 הורה בית המשפט המחוזי על פירוקה של הנתבעת מס' 1 בהיותה חדלת פירעון .
החלטת בית המשפט בעניין צורפה וסומנה כמוצג ת/1.

לעובדות מוסכמות אלה יש להוסיף את ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים כפי שזו משתקפת בפרוטוקול ביהמ"ש ולפיה מונתה כמומחית מטעם ביהמ"ש השמאית גב' רחל קראוזה (להלן: "קראוזה") אשר נדרשה לנושא דמי השכירות הראויים למיבנה בקיומו כישיבה לתקופה הרלבנטית.

השאלות שעמדו להכרעה:

השתלשלות זו של הדברים והשלכותיה המשפטיות צריכה להיבחן תוך יצירת אבחנה בין הנתבעים השונים על פי מיגוון עילות התביעה. נכון איפוא להבחין בין חבותם של הנתבעת מס' 1 לבין חבות הנתבעים 4-2 שעניינם זהה, לבין הנתבע מס' 5 כלפיו קיימת עילת תביעה שונה.
דיון ומסקנות:

שאלת חבותה של נתבעת מס' 1:

אתייחס איפוא בשלב הראשון לחבותה של הנתבעת מס' 1 -

השתלשלות הדברים כמתואר לעיל, יוצרת בסיס ראייתי לכאורי לחיובה של הנתבעת מס' 1 בתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה שבה שהתה במקרקעין שלא כדין, היינו, מאז ביטול ההסכם על פי

פסק דין
ועד לפינוי בפועל.
היקף דמי השימוש הוא זה אשר נקבע בחוות דעתה של קראוזה העומד על הסך בשקלים השווה ל- 166,375 $.

הגנת הנתבעת מס' 1 אותה יש לבחון הינה זו המוצגת בדברי הסיכום של הנתבעים לאחר זניחת חלק מטענות ההגנה. הגנה זו מתמקדת בטענות לתום ליבה של הנתבעת מס' 1 המחייב שימוש בשיקול הדעת של בית המשפט תוך הימנעות מחיובה בפיצוי, בזכאותה לקיזוז בשווי המיבנה או בדמי שימוש, ובהפרת חובת הקטנת הנזק מצד התובעים.

אתייחס לטענות הגנה אלה כל אחת בנפרד.
א. אשר לטענה ולפיה קיימת לנתבעת מס' 1 הגנת תום הלב -

בעניין זה טוענת הנתבעת מס' 1 כי לא התעשרה מפעילותה במקרקעין והשתהותה במקום נעשתה כדין תחת צווי עיכוב ביצוע שניתנו על ידי ערכאות מוסמכות כולל בית המשפט העליון.

סבורני כי בטענה זו אין כל ממש, שכן משעה שנקבע בפסיקה חלוטה כי תוקף היחסים החוזיים שבין הצדדים הסתיים כי אז זכאים התובעים לדמי שימוש ראויים עד לתקופת הפינוי בפועל וזכאותם זו קיימת גם ביחס לתקופות בהן עוכבה השלמת ביצוע הקביעה השיפוטית ע"י ערכאה שיפוטית לבקשת הנתבעת מס' 1.

ב. אשר לטענה בדבר זכאותה של הנתבעת מס' 1 לקיזוז -

טענה זו לא הועלתה בהגנת הנתבעת מס' 1 ולהעלאתה בשלב מאוחר יותר קמה התנגדות מצד התובעים בהיותה הרחבת חזית אסורה.

מטעם זה אין להידרש אליה אלא לדחותה על הסף.

לחילופין, ולמידה שקביעתי זו תידחה , אתייחס לטענה.
בעניין זה טוענת הנתבעת מס' 1 כי בעלותה במיבנה הוכחה ובמקרה כזה הינה זכאית לפיצוי בדרך של קיזוז בעבור השקעותיה בהקמת המבנה שהוכחו על פי חוות דעתה של קראוזה, וזאת בהתאם לפסיקה ולדיני עשיית העושר ולא במשפט. בעניין זה נסמכת הנתבעת מס' 1 על האמור בע"א 463/79 אלא, שבשונה מעובדות המקרה שנדונו בערעור הנ"ל אין אנו עוסקים בביטול הרשות שניתנה אלא בפינויו של מי שהחזיק בנכס שלא כדין.

הואיל וכך, ואף לגופם של דברים לא מצאתי כל ממש בנימוקי הנתבעת מס' 1 לעניין זכאותה להשבת השקעותיה במקרקעין.

ג. אשר לטענת הנתבעת מס' 1 בדבר הפרת חובתם של התובעים להקטנת הנזק -

בעניין זה טוענת הנתבעת מס' 1 כי התובעים אטמו את המבנה ונמנעו במכוון מהשכרתו וזאת באמצעות עדותו של הנתבע מס' 5 (ראה ס' 41-42 לעדותו).

מנגד, טוענים התובעים כי למרות ניסיונותיהם לא עלה בידיהם להשכיר את המקרקעין וזאת באמצעות עדותו של התובע מס' 1 בעמ' 15 לפרוטוקול שורות 14-20.
לאחר שמיעת הראיות המנוגדות בנושא, לא מצאתי כל נימוק אשר יצדיק את העדפת גרסתו של הנתבע מס' 5 בשם הנתבעת מס' 1, אשר עליה הנטל בשאלה זו, על פני גירסת התובע מס' 1. האחרונה, הותירה בעיני רושם מהימן ונתמכת היטב בנספח יג' לעדותו, המשקף קיומן של פגיעות בעלות אופי משחית שנעשו במקרקעין ובהן ביטוי להתנגדות אלימה להפסקת השימוש במקרקעין לצרכי ישיבה.
הגירסה ולפיה נמנעה השכרת המקרקעין, בנסיבות של התנגדות רחוב אלימה לשינוי יעוד השימוש במקרקעין, נראית סבירה.

נוכח התרשמותי זו, אין מקום לקבוע כי גירסת הנתבעת מס' 1 להימנעות מכוונת מטעם התובעים מהשכרת המקרקעין, הוכחה ברמה המינימלית הנדרשת.

מכאן כי הטענה להפרת חובת הקטנת הנזק לא הוכחה והיא נדחית.

לסיכום חלק זה של ההכרעה, ייאמר, כי לא מצאתי באף לא אחת מטענות ההגנה של הנתבעת מס' 1, כל ממש ולפיכך הנני לדחותן.
לנוכח השיקולים והנימוקים כמפורט יש לקבוע כי הוכחה התביעה במלואה כנדרש במשפט אזרחי ככל שזו מופנית כלפי נתבעת מס' 1.
אשר לנתבעים 4-2 -

חבותם של הערבים הינה חבות מוחלטת ולאחר שקבעתי כי לנתבעת מס' 1 אין הגנה וודאי הוא כי זהו דינם של הנתבעים 4-2.

תוצאה זו ברורה גם לנתבעים עצמם כפי שעולה מדברי הסיכום שלהם בעמ' 19 אלא שביהמ"ש מתבקש להימנע מחיובם בהוצאות, לנושא זה אתייחס בחלקו האחרון של פסק-הדין.
אשר לנתבע מס' 5 -

דומה כי עיקר המחלוקת בתיק ניטשת בשאלת חבותו של הנתבע מס' 5.
התובעים עושים שימוש במיגוון של נימוקים על מנת להביא את בית המשפט למסקנה ולפיה, קיימת כלפי נתבע מס' 5 חבות אישית. המאמצים שהכבירו התובעים בענין זה, מקורם, בחשש שמא יימצאו בסופו של יום בפני
שוקת שבורה במימוש

פסק דין
, אם יינתן לטובתם, כלפי נתבעת מס' 1, שעל חדלות פרעונה כבר עמדתי. מיגוון הנימוקים שבו עושים התובעים שימוש מצוי הן בתחום הפרוצדורלי והן בתחום המהותי. בתחום הפרוצדורלי - טוענים התובעים כי הנתבע מס' 5 לא הציג כל הגנה לאחר מחיקת חלק ניכר מעדותו בשלב שמיעת ההוכחות. בתחום המהותי - טוענים התובעים לחיובו של הנתבע מס' 5 בשל היותו האיש שאליו הופנה פסק הדין לביצוע והיותו "הרוח החיה" כהגדרתם בכל פעילותה של הנתבעת מס' 1.

שקלתי נימוקים אלה בכובד ראש, ולא מצאתי בהם כל ממש.

טענות התובעים לקיומה של חובה אישית כלפי הנתבע מס' 5 מכח האמור בפסק הדין, היא טענה חסרת כל בסיס. טענות התובעים לחיובו של הנתבע מס' 5 על רקע היותו האיש הדומיננטי בפעילותה של הנתבעת מס' 1 משמעותן קריאת תגר של ממש על כל ההלכות הבסיסיות ביותר בהגדרת מהותו של האורגן המשפטי ודרך פעילותו על פי חוק.

אשר על כן, אני דוחה את חלק התביעה ככל שהוא מופנה כלפי הנתבע מס' 5.

סוף דבר

התביעה מתקבלת באופן חלקי.

התביעה הוכחה כלפי הנתבעת מס' 1 בגבולות קביעתה של קראוזה לדמי שימוש ראויים.

התביעה הוכחה כלפי הנתבעים 2-4, בגבולות ערבותם שהוגדרו בפסק הדין.

התביעה נדחית כלפי הנתבע מס' 5.

על הנתבעים לשאת איפוא בחיובים כמפורט:

א. הנתבעת מס' 1 תשלם לתובעת הסך בשקלים השווה ל- 166,375 דולר כפי שערו היציג ביום 5/11/03, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 5.11.03 ועד לתשלום בפועל.

ב. הנתבעים 2-4, כולם ביחד וכל אחד מהם לחוד, ישלמו לתובעת סך של 60,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 13.11.01 ועד לתשלום בפועל.

אשר להוצאות -

אין כל ספק כי הגנת הנתבעת מס' 1 כמו גם הגנת הנתבעים 2-4, היתה הגנת סרק חסרת כל בסיס וניהולה אינו אלא בגדר ניצולם הציני של הליכי ביהמ"ש. לנוכח התרשמותי זו אני מורה על חיובם של הנתבעים בהוצאות משפט כולם ביחד וכל אחד לחוד, בסך של 45,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתנה היום ד' באדר, תשס"ד (26 בפברואר 2004) במעמד עו"ד עמית בריגר מטעם עו"ד בלושטיין ועו"ד גרין
בשם הנתבעים.
יעל אחימן, שופטת








א בית משפט שלום 166566/02 גורפינקל איתן, גורפינקל מנוחה, סלוצקי יהודית, פרגר שולמית, ריקלין רות נ' האגודה למען ישיבת סלונים בר"ג, הורוביץ אהוד, בוארון ציון, חרל"פ לובה רחל,גרשון יגל (פורסם ב-ֽ 26/02/2004)