פסקי דין על ג'מיל חורי | פסקי דין על מישל קלדאוי | פסקי דין על עיריית חיפה |

16270/06 א     02/06/2010




א 16270/06 ג'מיל חורי נ' מישל קלדאוי, עיריית חיפה








בית משפט השלום בחיפה

ת"א 16270-06 חורי נ' קלדאוי ואח'
2 יוני 2010


בפני

כב' השופטת
תמר נאות פרי

התובע
ג'מיל חורי
, ת.ז. 20057865


נגד

הנתבעים
1.מישל קלדאוי
, ת.ז. 32761371
2.עיריית חיפה




פסק דין


לפני תובענה שעניינה תקיפתו של התובע על ידי הנתבע.
תמצית טענות הצדדים
-
התובע
, מר ג'מיל חורי
(להלן: "התובע") טוען כי ביום 6/10/02 בשעה 19:00 לערך, הוא המתין עם רכבו בחניה כפולה בשד' גולומב בחיפה. באותה עת פנה אליו הנתבע, מר מישל קלדאוי
(להלן: "הנתבע"), אשר שימש כפקח חניה מטעם הנתבעת מס' 2, עירית חיפה (להלן: "העיריה") וביקש ממנו לפנות את המקום, טרם ירשום לו דו"ח.

בין התובע לבין הנתבע התגלעה מחלוקת בכל הנוגע לחניה של התובע, אך בסופו של דבר, לטענת התובע, הוא פינה את המקום והחנה בהמשך הרחוב.

ממשיך התובע וטוען כי לאחר שהחנה את הרכב במקום האחר, ופסע ברגל לכיוון בית החולים בני ציון, הוא נפגש שוב עם הנתבע, שהמשיך לסייר באזור – ואז, לפתע, תקף הנתבע את התובע בכך שחבט בו באמצעות מכשיר רישום הדו"חות.
לטענת התובע, החבטה היתה בפני
ו, היא גרמה לו לדימום מהפה ולחבלות בשיניו, בשפה, באוזן, כמו גם לסחרחורות, כאבי ראש ועוד נזקי גוף.

התובע טוען כי נותרה לו נכות עקב האירוע, אשר הסבה ועוד תסב לו נזקים המוערכים מטעמו בסך של כ- 164,000 ₪, וכי יש לראות בנתבע ובעיריה כאחראיים לפצותו בגין הנזקים כאמור.

הנתבע
מכחיש את התיאור של התובע בדבר הנסיבות, ולטענתו היה זה התובע שהחל לגדף אותו ולהלום בו וכי כתוצאה מכך התפתחה התקרית. הנתבע מכחיש כי הכה את התובע וממילא מכחיש כי נגרמו לו נזקים כנטען.

העיריה
מכחישה את חבותה לפצות את התובע באשר לאירועים הנטענים ומצטרפת אף היא לטענות הנתבע, בכל הנוגע להכחשת גובה הנזק הנטען.



מסכת הראיות -
בפני
י העיד התובע (לגבי תצהירו – ת/1), הנתבע (לגבי תצהירו – נ/4) ומר ירון פינטוך, מנהל אגף משאבי אנוש בעיריה (להלן: "פינטוך", לגבי תצהירו – נ/5).

כמו כן הוגשו לעיוני מסמכים על ידי הצדדים, לרבות תיעוד רפואי ועוד.
דיון והכרעה -
לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ושקלתי את טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם (וסיכומי התגובה של העיריה מיום 27/5/2010), אני מוצאת כי יש מקום לקבל את התביעה כנגד הנתבע ולדחות את התביעה כנגד העיריה - והכל מחמת הנימוקים שאפרט להלן.

אחריותו של הנתבע
-
למעשה, עיקר המחלוקת בין הצדדים בהקשר זה נסובה סביב משמעותו של ההליך הפלילי שהתנהל בעניינו של הנתבע.

התובע הגיש תלונה כנגד הנתבע אשר בעקבותיה נפתח תיק פלילי כנגד הנתבע. התיק (ת"פ 2872/03) התברר בפני
סגן הנשיא, כב' השופט הבר בבימ"ש זה.
עיון בכתב האישום המתוקן בתיק הפלילי מעלה שפרק העובדות היה כדלקמן:

"בתאריך 6/10/02 סמוך לשעה 19:00 בשד' גולומב בחיפה, בעת הנאשם בתפקיד של פקח העיריה, תקף הנאשם שלא כדין את ג'מאל חורי בכך שללא הסכמתו היכה אותו באמצעות מכשיר לכתיבת דוחות בפני
ו וגרם לו חתך בשפה, נקב זעיר בתופית אוזן שמאל ושבר בשן 26 וזאת עקב סכסוך על מקום חניה של המתלונן".
ביום 6/3/2005 הנתבע הודה בעובדות כתב האישום המתוקן ונשלח להכנת תסקיר.
ביום 4/7/2005, ניתנה הכרעת דין בתיק הפלילי, אשר במסגרתה הורה ביהמ"ש כי הנתבע יבצע 150 שעות של"צ וזאת ללא הרשעה.

התובע טוען שההודאה של הנתבע בעובדות כתב האישום מחייבת את המסקנה שעסקינן בפס"ד פלילי חלוט וכי יש לראות בנתבע כמי שהודה בכך שאכן תקף את התובע, וזאת בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן: "סעיף 42א"), הקובע כדלקמן:

"(א) הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".
הנתבע, לעומתו, טוען שאין תחולה לסעיף 42א, הואיל ואין עסקינן בפס"ד חלוט מרשיע לאור העובדה שהכרעת הדין היתה ביצוע של"צ ללא הרשעה.

במחלוקת זו אני סבורה שהדין עם התובע וכי יש תחולה לסעיף 42א גם במקרה זה (וראו את ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי, פ"ד מא(4) 1, ע"א 19/89 שלג נ' גליל, תקדין (1992), ע"ע 732/05 שא-עפר בע"מ נ' כהן, נבו (2006), ת"א (עפולה) 1372/03 בריטמן נ' עילית תעשיות בע"מ, נבו (2004), ת"א (פ"ת) 6181/04 ברבי נ' רינת, נבו (2007) ואת פסק דיני בעניין בו התעוררה שאלה זהה – ת"א (חיפה) 8129/07 לביא נ' מידלר, נבו (2008).
לכן, אני מוצאת שיש לראות את הנתבע ככבול בהודאתו בכתב האישום המתוקן וכמודה בעובדות שפורטו מעלה, בכל הנוגע לתקיפתו של התובע.

בהקשר זה אציין כי בעמ' 18 לחקירתו של הנתבע, הוא ניסה להסביר מדוע הוא הודה בעובדות כתב האישום, למרות שלטענתו הוא לא תקף את התובע והוא הסביר שהיה זה "בגלל שהוסבר לי שאני לא הולך לקבל הרשעה, לא יהיה לי במחשב תיק פלילי". הסבר זה בעייתי כיוון שבמועד בו הודה הנתבע בעובדות כתב האישום, טרם היה ידוע מה תהיה המלצתו של קצין המבחן ועוד לא היה ידוע אם תהיה המלצה לגבי של"צ ללא הרשעה, או כל המלצה אחרת ובוודאי שלא היה ידוע לאיזה הסדר יוכלו להגיע הצדדים (גם אם נצא מנקודת הנחה שהנתבע הניח שביהמ"ש יאמץ את ההסדר). לכן, קשה לקבל את ההסבר של הנתבע לגבי הסיבה אשר בעטיה הוא הסכים להודות במסגרת התיק הפלילי, בביצוע עבירות שהוא לא ביצע.
יתרה מזאת. הנתבע בעדותו אישר שטרם סיומו של התיק הפלילי הוא כבר חשש שמא התובע יגיש נגדו תביעה אזרחית (עמ' 18 שורות 7-9) ואם כך הוא הדבר, מתחדדת עוד יותר השאלה מדוע הוא הסכים להודות בדבר שלא ביצע, אם ידע שתהיה לזה השלכה הן בתיק הפלילי והן בתיק אזרחי אפשרי עוקב.

מעבר לכך, אף לו מסקנתי לגבי תחולת סעיף 42א שגויה, הרי שבפני
העידו התובע והנתבע באשר לאירועים הרלבנטיים ואני מתרשמת שהתיאור של התובע את האירוע, עדיף על פני תיאורו של הנתבע ואני מאמצת את עדותו לגבי כך שהנתבע חבט בו באמצעות מכשיר הדו"חות (וראו את עמ' 11, שורה 16 עד עמ' 12, שורה 12), מה גם שתיאור זה עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים שנרשמו בסמוך לאחר האירוע (לגבי החבטה בפני
ם).

אני מקבלת בחלקה את גרסת הנתבע לגבי כך שהתובע, במהלך התקרית, הטיח בפני
ו דברים קשים ואולי אף ביצע כלפיו תנועות מסויימות, דהיינו שהיתה התגרות מצד התובע וחילופי דברים טרם החבטה – אך עדיין, לאחר שמיעת עדותם של שני הניצים, אני מוצאת שהוכח כדבעי שאכן הנתבע תקף את התובע, וזאת מעבר למסקנתי לגבי פסק הדין הפלילי.

לפיכך, לא יכולה להיות עוד מחלוקת לגבי חובתו של הנתבע לפצות את התובע בגין נזקיו שנגרמו עקב התקיפה, ככל שאלה הוכחו.



העדר חבות מטעם העיריה
-
במועד האירוע, בשנת 2002, הוראות פקודת הנזיקין הרלבנטיות כללו את סעיף 13 הקובע כי העיריה, כמעביד, אחראית למעשים שעשו עובדיה - "אם הרשתה או אישררה את המעשה או אם העובד עשה את המעשה תוך כדי עבודתו" וכן את סעיף 25, אשר כותרתו "אחריות לזולת", המורה כי:
"על אף האמור בפקודה זו, לא יהיה שולח או מעביד אחראי לתקיפה שתקף שלוחו או עובדו, אלא אם במפורש התיר את התקיפה או אישרר אותה."
אין חולק שהעיריה לא הרשתה או אישררה לפקחיה להכות את האזרחים, גם אם מתעוררת מחלוקת לגבי חניה, וטענה שכזו אף לא עלתה. לכן, לאור המצב החוקי דאז, אין לראות את העיריה כאחראית לתוצאות פועלו של הנתבע בשל עצם היותה המעביד שלו.
אף כיום, לאחר תיקון הפקודה, במובן של הוספת סעיפים 7א רבתי עד 7ו רבתי וביטול סעיף 25 (וראו את חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10), התשס"ה-2005, ס"ח תשס"ה, 950) נמצא שלא קמה אחריותה של העיריה למעשי הנתבע במקרה ספציפי זה - ואפנה להוראות הרלבנטיות, לאמור:
"7א. חסינות עובד הציבור [תיקון: תשס"ה]

(א)
לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור.

ב)
אין בהוראות סעיף קטן (א) כרי לגרוע מאחריותה של המדינה או של רשות ציבורית לפי סעיפים 13 ו-14 ולפי כל דין.


(ג)
החסינות לפי סעיף זה תחול גם על מי שהיה עובד ציבור בעת ביצוע המעשה נושא התובענה."
מעשהו של הנתבע בוצע ביודעין, תוך כוונה לגרום לתובע נזק, ולמצער – בשוויון נפש לגבי אפשרות כאמור, ואני מוצאת שאין מקום לחייב את העיריה בגין מעשיו, כמעבידה ושולחת.
בדומה, לא אוכל לקבל את טענתו של התובע לגבי אחריות ישירה של העיריה.
ראשית
, הוכח שהעיריה העבירה הדרכות לפקחים ובכללם הנתבע, בכל הנוגע להתנהלות שלהם מול התושבים במקרים דומים והוכח שההנחיה היתה שלא להיכנס לעימות עם האזרחים ובוודאי שלא לנקוט בכל אמצעי אלים, זה או אחר. העד פינטוך הסביר כי אלו היו ההנחיות שקיבלו כל הפקחים (עמ' 16) ואף הנתבע עצמו העיד שאכן ההנחיות שהוא קיבל היו שבמידה ומתפתחת תקרית, עליו "לא להתווכח ולעזוב את המקום" (עמ' 19, שורות 11-22). הנתבע הסביר שהיתה הנחיה "חד משמעית" בהקשר זה וכי במידה והחלה תקרית, היה עליו להודיע לממונה, הממונה היה מפנה את הגורמים הרלבנטיים למשטרה במידת הצורך, וההנחיה היתה "להסתלק מהמקום ולהמשיך לעבוד".

אני מוצאת שהנחיות שאלו מטעם העיריה סבירות ולא שוכנעתי שניתן או צריך היה לתת הנחיות אחרות אשר היו יכולות למנוע את התקרית הרלבנטית במקרה זה.

שנית
, לא אוכל אף לקבל את הטענה הנוספת שבפי התובע והיא שהעיריה התרשלה בכך שקיבלה את הנתבע לעבוד אצלה, ללא שבדקה אם יש לו רקע אלים, בעייתי, או עברייני. הוכח שראיונות הקבלה היו סבירים וכי בידי העיריה היה מידע סביר בכל הנוגע לנתבע, טרם החלה בהעסקתו. לא הוכח שלנתבע היה רקע שחייב להימנע מהעסקתו והראיה היא שתסקיר שירות המבחן לגביו היה חיובי מאוד, צוין שם שאין לו עבר פלילי זה או אחר ועל בסיס אותו תסקיר נסגר התיק הפלילי בשל"צ, ללא הרשעה.

לכן, אני מוצאת שלא הוכחה אחריותה של העיריה (בין אם אחריות ישירה ובין אם אחריות שילוחית כמעבידה).

גובה הנזק
-
התובע, יליד 1944, טוען כי בעקבות הפגיעה נגרמו לו חבלות משמעותיות בפיו ובשיניו.

לטענתו, עקב האירוע הוא נחבל בפה, באוזן ובשיניים וכי נותרו לו שברים ובעיית ניידות ב-5 שיניים, נקב פנימי בתופית אוזן שמאל, סחרחורות, כאבי ראש וצפצופים באוזניים.

התובע הגיש מטעמו חוו"ד רפואית והנתבעת הגישה חוו"ד שכנגד – לגבי הפגיעה בשיניים.

לאור הפער בין חווה"ד, מונה מטעם ביהמ"ש המומחה, ד"ר שאול לין (להלן: "המומחה"). המומחה קבע כי עקב האירוע יהיה צורך לבצע טיפולים בשיניו של התובע בעלות כוללת של כ- 6,100 ₪ וכי למעשה הנכות הצמיתה עקב הפציעה אשר גרמה לאיבוד שן אחת, הינה בשיעור של 0.5%.

בהתאם לאמור לעיל, אתייחס להלן לראשי הנזק הנתבעים.

כאב וסבל
-
התובע מעריך את נזקיו בסך 70,000 ₪ בראש נזק זה ואילו הנתבעים סבורים שהפיצוי לא יכול לעלות על סכום של 8,000 ₪.

לאחר עיון בתיעוד הרפואי שמתייחס לפגיעה, לטיפולים בעקבותיה, לכאבי הראש מהם סבל התובע בסמוך לאחר החבטה, ותוך שאני לוקחת בחשבון את קביעות מומחה ביהמ"ש באשר לטיפולים אשר עוד יידרשו, אני מוצאת שהסכום הראוי במקרה זה הינו 25,000 ₪.

הפסד השתכרות בעבר
-
התובע טען כי בתקופה הרלבנטית הוא היה בעל מספרה וכי עקב הפגיעה הוא נעדר מהמספרה למשך תקופה מסוימת והדבר הסב לו נזקים. התובע מפנה לדוחות מס הכנסה ושומות מס לגבי השנים 2002-2006 וטוען כי חלק מהירידה בהכנסות אירעה עקב הפגיעה. התובע טוען לפיצוי בסך של 14,000 ₪ בראש נזק זה. בחקירתו, לא הצליח התובע להרים את הנטל בכל הנוגע לקשר סיבתי אפשרי בין הירידה בהכנסות, שאולי היתה במשך השנה לבין האירוע הרלבנטי, מה גם שהוכח שהוא נעדר מהעבודה למשך חודש ימים בלבד, ואף זאת לא באופן מוחלט (עמ' 7 שורות 12-13). אני מוצאת שעל מנת שלא לקפח את התובע, יש מקום לפסוק לו פיצוי מתון בגין אותה היעדרות בת חודש וזאת בסך של 5,000 ₪.

הפסד השתכרות לעתיד
-
התובע עותר לפיצוי בסך 14,000 ₪ לגבי הפסדים לעתיד. לא מצאתי שיש כל בסיס לפסוק פיצוי שכזה. התובע כיום הינו בן 66, אינני יודעת אם הוא עדיין עובד כספר, אינני יודעת מתי הוא מתכוון לבצע את הטיפול בשיניו (אם הוא אכן מתכוון לבצע אותו) ובוודאי שלא הוכח שאף אם הוא יבצע את אותו טיפול ייגרם לו הפסד השתכרות.

הוצאות ועזרה בעבר ובעתיד
–
לא הוצגו קבלות מפורטות באשר להוצאות שמתייחסות לאירוע, ויחד עם זאת, אני מוצאת שאכן סביר להניח שלתובע נגרמו הוצאות, לרבות נסיעות עודפות בשל האירוע, בשל הטיפולים שהוא קיבל, בשל ההתייצבות במשטרה וכיו"ב הוצאות - ויש לפסוק לו פיצוי גלובאלי בסך 2,000 ₪ לעבר ולעתיד.

הוצאות רפואיות
–
על פי חווה"ד של מומחה ביהמ"ש, התובע יזדקק לטיפול נוסף בשיניו אשר עלותו מוערכת בכ- 6,100 ₪. לכך יש להוסיף את העובדה שהתובע נזקק גם בעבר לטיפולים נוספים, לרבות תרופות ואני מוצאת שיש לפצותו בסך של 9,000 ₪ לעבר ולעתיד בראש נזק זה.
בנוסף, יש לפצות את התובע בגין עלות חוות הדעת של המומחה מטעמו, בסך של כ-3,700 ₪ ובגין מחצית משכרו של מומחה בהמ"ש, בסך של כ-1,600 ₪, כלומר : 5,300 ₪ ביחד.
פיצויים עונשיים
-
התובע הקדיש פרק משמעותי מסיכומיו לנושא הפיצויים העונשיים (לרבות הפניה ל

פסק דין
שנתתי בעניין אחר – ת"א 3154/03 גזמאוי נ' משרד החינוך, נבו (2007).

בנסיבות של מקרה זה, אינני בטוחה שיש מקום להורות על פיצויים לדוגמא ודי אם אומר ששוכנעתי שבין התובע לבין הנתבע התפתחה תקרית הדדית, כאשר גם התובע עצמו תרם ליצירת המתח ולהסלמה של המחלוקת לגבי מקום החניה. ברור כי התנהגותו של הנתבע, כפקח מטעם העיריה, איננה מקובלת ולא יכולה להיות מקובלת, ולא יעלה על הדעת שפקח מטעם העיריה יהלום באזרח, יהא הסכסוך ביניהם אשר יהא.
מן הטעם הזה, אני מוצאת לנכון לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע באופן אישי לפצות את התובע לגבי נזקיו, ולא מצאתי לנכון להשית על התובע אשם תורם זה או אחר. יחד עם זאת, יש מקום לתת משקל גם להתנהגותו של התובע עצמו ובשל כך אינני מוצאת שזה המקרה הראוי להשתת פיצויים עונשיים (ואפנה בהקשר זה להלכות באשר לסוגיית הפיצויים העונשיים אשר נסקרו בע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי, נבו (2000) ולכך שאת פסק הדין בעניין גזמאוי אשר צוין מעלה יש לקרוא באספקלריה של נסיבותיו, אשר אינן דומות לנסיבות מקרה זה – וכי בנוסף על פסק הדין אליו הפנה התובע קיימת החלטה נוספת בתיק שמתייחסת לשאלת האחריות ויש לקרוא אותה יחד עם פסק הדין, על מנת להבין מדוע עמדתי שם שונה מעמדתי כאן).

סיכום
-
אשר על כן – התביעה כנגד הנתבע מס' 1 מתקבלת ועליו לשלם לתובע פיצוי בסכום של 46,300 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪ + מע"מ, בתוספת החזר אגרת ביהמ"ש.

התביעה כנגד הנתבעת מס' 2 נדחית ובנסיבות, מצאתי שלא לעשות צו להוצאות כנגד התובע לטובת העיריה, הגם שהתביעה נגדה נדחתה.


ניתן היום,
2 יוני 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 16270/06 ג'מיל חורי נ' מישל קלדאוי, עיריית חיפה (פורסם ב-ֽ 02/06/2010)