פסקי דין על מוחמד עלי | פסקי דין על אחמד עלי | פסקי דין על גמאל עלי | פסקי דין על ראיד סלימאן

3118/08 תעא     03/06/2010




תעא 3118/08 מוחמד עלי, אחמד עלי, גמאל עלי נ' ראיד סלימאן




בפני

כב' השופט אלכס קוגן

גב' אילנה מיכלסון – נציגת מעבידים
התובעים / נתבעים שכנגד
1. מוחמד עלי

2. אחמד עלי

3. גמאל עלי
נגד

הנתבע / תובע שכנגד
ראיד סלימאן

פסק דין
1. התובעים הם שלושה אחים מכפר מנדא, שעבדו כעובדים יומיים בשכר במסגריה של הנתבע, עת שהיתה ממוקמת במפרץ חיפה.

הנתבע עצמו הודה, כי שלושת התובעים עבדו אצלו כמסגרים מקצוענים ומיומנים (ראה סעיף 27 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע וכך גם סעיף 8 לכתב התביעה שכנגד).
אין זה שנוי במחלוקת, כי תובע 1 עבד אצל הנתבע מיום 1.5.05 ועד יום 31.7.07.
תובע 2 עבד אצל הנתבע מיום 1.7.06 ועד ליום 31.5.08, כשהנתבע טוען כי תובע 2 התפטר בסוף חודש 5/07 וחזר לעבודה בתחילת חודש 10/07 ומנגד תובע 2 מכחיש זאת וטוען לרצף עבודה.
תובע 3 עבד אצל הנתבע מיום 15.2.06 ועד יום 31.5.08.

2. כבר בפתח הדברים חשוב להדגיש, כי המדובר בשלושה תובעים שהם מסגרים מקצוענים ומיומנים, כפי שטען הנתבע עצמו, שכן התובעים טוענים, כי במהלך כל תקופת עבודתם אצל הנתבע לא היה כל קשר בין הסכומים שצוינו בתלושי השכר אותם הנפיק הנתבע לתובעים, לבין הכספים ושכר העבודה שהנתבע שילם להם בפועל, כאשר תלושי השכר לא שיקפו את שכרם האמיתי של התובעים.

לפי תלושי השכר, הנתבע שילם לתובעים שכר שהוא במעט גבוה משכר מינימום, כאשר בבית הדין טען הנתבע, כי תובע 3, שהיה המסגר הראשי אצלו, השתכר בסך של 20 ₪ לשעה (ראה עמ' 8 ש' 3 פרוטוקול מיום 17.2.10), כשיש לזכור, כי באותה עת שכר מינימום עמד על סך של 19.95 ₪ לשעה.

3. בפועל הוכיחו התובעים, כי הנתבע שילם להם שכר עבודה העולה בהרבה מזה שהיה רשום בתלושים שהנפיק להם. אין זה הגיוני שמסגר מקצועי ומיומן יקבל שכר שהוא כמעט כמו שכר מינימום ומהעדים שהנתבע עצמו הביא לבית הדין, עלה כי זו היתה שיטת העבודה של הנתבע, לפיה הוא הנפיק לעובדיו תלושי שכר שהיו נמוכים בהרבה מהשכר ששולם לעובדיו בפועל והשכר תמיד שולם לעובדים במזומן או בשיקים של לקוחות.

4. בכתב תביעתם, עתרו התובעים לחייב את הנתבע לשלם לכל אחד מהם פיצויי פיטורים, גמול שעות נוספות, פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, נסיעות, דמי חגים והיתה מחלוקת לגבי שכר עבודה של תובע 3, אשר טוען כי הנתבע חייב לו שכר עבודה בגין עבודה שביצע בשוויץ.

5. הנתבע הגיש כתב תביעה שכנגד על סך של 282,439 ₪, במסגרתו טען, כי התובעים התפטרו ללא סיבה מוצדקת מבלי שנתנו לו הודעה מוקדמת ועל כן, גרמו לו נזקים כלכליים כבדים, כתוצאה מכך שהותירו אותו ללא עובדים מקצועיים, דבר שהביא לביטול הזמנות של לקוחות.

כך גם טען הנתבע, כי תובע 3 שכנע לקוחות של הנתבע לבצע להם עבודות פרטיות ע"י התובע עצמו, עת שעבד אצל הנתבע והוא ואחיו ביצעו עבודות פרטיות עבור לקוחות של הנתבע, מבית העסק של הנתבע בזמן שעבדו אצלו.

עוד טען הנתבע בתביעה שכנגד, כי תובעים 2 ו-3 התנהגו באופן מחפיר בסמוך למועד שנטשו אותו, כשהתנהגותם המחפירה גרמה לבעל הנכס לפנות את המסגריה של הנתבע מהנכס שהיה מושכר.

טענה נוספת בפי הנתבע היא, שתובע 1 לקח לו ציוד של חבילות במבוק ותובע 3 לקח לו עמודי מתכת ורשת ובטרם התפטרותם הפתאומית של תובעים 2 ו-3, הוא נתן להם הלוואה בסך של 20,000 ₪, ממנה נותר חוב בסך של 17,000 ₪.
שכרם האמיתי של התובעים

6. הוכח בצורה חד משמעית, כי אין כל קשר בין הסכומים שצוינו בתלושי השכר, אותם הנפיק הנתבע לתובעים, לבין שכר העבודה ששילם להם בפועל, אשר היה גבוה באופן ניכר מזה שרשום בתלוש.

7. כפי שצויין בפתח פסק הדין, הנתבע הדגיש במספר הזדמנויות, כי התובעים הם בעלי מקצוע, "...מקצוענים ומיומנים בענף המסגרות" (ראה סעיף 8 לכתב התביעה שכנגד וכן סעיף 27 לתצהירו של הנתבע).

כלום ייתכן, כי בעלי מקצוע כה מיומנים, שהנתבע מגדיר אותם כ"מקצוענים", יקבלו שכר שעולה במעט על שכר מינימום?

גירסתו של הנתבע, כי התובע 3 השתכר בשכר של 20 ₪ לשעה, ויש לזכור שהמדובר במסגר הראשי של המסגריה, אינה מתקבלת על הדעת, שכן אותה עת שכר המינימום עמד על סך של 19.95 ₪ לשעה (ראה דבריו של הנתבע מיום 17.2.10, עמ' 8 שור' 3 לפרוטוקול).

8. כפי שנראה בהמשך, התובעים גם הוכיחו, כי בתקופה בה עבדו יחדיו, הם הגיעו מדי יום ביחד לעבודה ברכבו הפרטי של תובע 3 וכך גם שבו לביתם, כשכל הנסיעות הלוך ושוב לעבודה היו על חשבונם. לו היה שמץ של אמת בגירסתו של הנתבע ושכרם השעתי של התובעים היה סך של 20 ₪, הרי שבפועל יוצא מכך, שבתוך שכר זה כלולות כל הזכויות הסוציאליות של התובעים, לרבות דמי הבראה, פדיון חופשה שנתית וכד' ובעיקר גם נסיעות מדי יום, מכפר מנדא - מקום מגוריהם, לעבודה במפרץ חיפה וחזור. אין זה מתקבל על הדעת, שבשכר עבודה שעתי של 20 ₪, כלולות גם הנסיעות שהיו על חשבון התובעים ויתר זכויותיהם, כגון חופשה והבראה, שאחרת השכר נמוך בהרבה משכר מינימום.

יודגש, כי אין להביא הוצאות נסיעה בחשבון שכר מינימום.

9. על מנת לקבל קנה מידה אמיתי, כמה השתכר עובד מסגרות מקצועי שעבד אצל הנתבע, נוכל ללמוד דווקא מעד של הנתבע – מר מוחמד מרעי.

מר מוחמד מרעי העיד מטעמו של הנתבע ולפי דבריו בבית הדין, הוא העיד על עצמו כעובד מסגרות מקצועי.

מר מוחמד מרעי העיד, כי הנתבע שילם לו שכר עבודה בסך של 29 ₪ לשעה (ראה עמ' 37 שור' 22 לפרוטוקול מיום 17.2.10).

10. עד נוסף שהעיד מטעם הנתבע הוא מר נאסר נסר, שאף הוא העיד על עצמו כעובד מקצועי שעבד אצל הנתבע ובאופן תמוה, בתחילת דבריו, לא זכר כמה הוא מרוויח (ראה עמ' 39 פרוטוקול מיום 17.2.10). אך אנו חייבנו את מר נאסר נסר להמציא תלושי שכר, מהם עולה, כי מר נאסר נסר השתכר אצל הנתבע בשכר של 250 ₪ ליום, כשבתלושי השכר שלו רשום, כי יום עבודה כלל 7.44 שעות ולכן יוצא, כי שכרו השעתי של מר נאסר נסר היה סך של 33.6₪ ויודגש, זאת בהתאם לתלושים שהוא עצמו המציא.

11. עדים שהנתבע עצמו הביא להעיד בבית הדין, על מנת שיוכיחו את גירסתו של הנתבע, העידו על עצמם כעובדים מקצועיים והוכיחו דווקא את גירסתם של התובעים.

מר מוחמד מרעי – עד מטעמו של הנתבע, העיד כי שכרו השעתי אצל הנתבע עמד על סך של 29₪ לשעה והוא עובד מקצועי.

מר נאסר נסר – עד מטעמו של הנתבע, לא זכר לומר בבית הדין מה היה שכר העבודה ששילם לו הנתבע, ולאחר שחוייב להמציא תלושי שכר, מהם עלה, כי שכר עבודתו השעתי עמד על סך של 33.6 ₪ לשעה, כשגם הוא תיאר עצמו כעובד מקצועי.

12. בנסיבות אלו, כשהנתבע עצמו הגדיר את התובעים כמסגרים מיומנים ומקצועיים ותובע 3 אף היה המסגר הראשי שלו, לא ניתן לקבל את גירסתו של הנתבע, שדווקא לשלושת התובעים הוא שילם שכר עבודה הקרוב לשכר מינימום.

13. בחינת הראיות שלפנינו מובילה למסקנה, כי עדותו של הנתבע לגבי שכר עבודה ששולם לתובעים, אינה מהימנה, רצופה בסתירות מהותיות ואנו מעדיפים בעניין זה לקבל את גירסתם של התובעים על פני גירסתו של הנתבע.

אין זה סביר, שמצד אחד מגדיר הנתבע את התובעים כמסגרים מקצוענים אך מאידך משלם להם שכר מינימום או קרוב אליו.

שני עדים שהעידו מטעם הנתבע וכל אחד מהם הגדיר עצמו כעובד מקצוען, השתכרו בשכר של 29 ₪ לשעה ו-33.6 ₪ לשעה, כך שיותר מתקבל על הדעת, כי התובעים השתכרו בסכומים כאלו או קרובים לאלו מאשר לשכר מינימום.

הנתבע תמיד שילם את שכרם של התובעים במזומן ו/או בשיקים של לקוחות וכך הראה התובע 3, דוגמה של שכר חודש 6/07, כיצד הפקיד לחשבון הבנק שלו סך של 2,157 ₪ במזומן וסך של 3,453 ₪ בשיק של לקוח. דהיינו, בחודש 6/07 שילם הנתבע לתובע שכר עבודה נטו בסך של 5,610 ₪ - סכום שאינו דומה כלל למה שנרשם בתלוש השכר.

14. תובע 3 הציג לפנינו הפקדת שיק על סך של 5,000 ₪, זהו שיק של לקוח של הנתבע אשר הופקד ביום 13.3.08 בחשבון הבנק של תובע 3, בגין שכר עבודה לחודש 2/08. לפי תלוש השכר, שכר עבודתו של תובע 3 לחודש 2/08, אמור היה להיות סך של 3,663.86 ₪ נטו – לא דומה כלל לזה ששולם לו בפועל.

15. כך הוכיחו התובעים חד משמעית, כי שכר העבודה ששילם להם הנתבע בפועל עלה בהרבה על זה שצויין בתלושי השכר אותם הנפיק להם ועל כן, אנו מקבלים את גירסתם של התובעים וקובעים, כי הנתבע שילם להם בפועל, לא את הסכומים שציין בתלושי השכר, אלא לתובע 1 - סך של 27 ₪ נטו לשעה; לתובע 2 – סך של 28 ₪ נטו לשעה; ולתובע 3 – סך של 31 ₪ נטו לשעה.

זכאות התובעים להחזר הוצאות נסיעה

16. מדי יום הגיעו התובעים מביתם בכפר מנדא לעבוד במסגריה של הנתבע בחיפה, כשבסיכומיו העריך ב"כ הנתבע, כי זמן הנסיעה מכפר מנדא לחיפה, הינו כשעה (ראה סעיף 11ה-1 לסיכומיו של ב"כ הנתבע).

אין מחלוקת, כי תובע 1 החל לעבוד אצל הנתבע ביום 1.5.05 ובשלב מאוחר יותר הצטרפו אליו לעבודה שני אחיו – תובעים 2 ו-3, כשתובע 3 הצטרף ביום 15.2.06 ותובע 2 הצטרף ביום 1.7.06.

התובע 1 עבד אצל הנתבע עד יום 31.7.07 ותובעים 2 ו-3 עבדו אצל הנתבע עד יום 31.5.08.

17. אנו דוחים את טענת הנתבע כי היה נתק בעבודתו של התובע 2, מסוף חודש 5/07 ועד תחילת חודש 10/07, שכן לגבי טענה זו לא הובאו כל ראיות מלבד אמירה כללית ולא מהימנה מפיו של הנתבע. כאשר מעסיק בוחר להנפיק לעובדיו תלושי שכר שאינם משקפים באופן אמיתי את השכר שהוא משלם להם בפועל, לא ניתן להתבסס על תלושי שכר אלו כראיה להוכחת תקופת עבודה, מה גם שהשכר עצמו תמיד שולם במזומן או בשיקים של לקוחות והנתבע לא נהג להחתים את התובעים בכל פעם ששילם להם כספים בגין שכר עבודתם.

בנסיבות אלו, מקובלת עלינו טענת התובע 2, כי עבד ברצף אצל הנתבע, מיום 1.7.06 ועד סוף חודש 5/08.

18. התובע 1 העיד, כי בתקופה בה עבד אצל הנתבע ללא שני אחיו, הוי אומר, מיום 1.5.05 ועד ליום 15.2.06, נהג להגיע לעבודה עם רכבו הפרטי מסוג גולף ולאחר מכן, כששני אחיו הצטרפו אליו והחלו גם הם לעבוד אצל הנתבע, נהגו שלושת האחים לנסוע לעבודה וחזרה ברכבו של תובע מס' 3, רכב מסוג הונדה אקורד ש.י. 1991.

כך גם העידו לפנינו תובעים 2 ו-3, כי נהגו להגיע לעבודה מדי יום ביומו על חשבונם ברכבו הפרטי של תובע 3 והם התחלקו ביניהם בהוצאות הדלק.

19. עדויותיהם של התובעים מהימנות, מבלי שנפלו בהן סתירות מהותיות, כשיש לזכור, כי כל אחד מהתובעים העיד לפנינו בנפרד, כך שבזמן מתן עדותו הוא לא שמע את גירסתו של אחיו.

20. מנגד, העידו לעניין הנסיעות לעבודה מספר עדים מטעמו של הנתבע, כשבעדותם נפלו סתירות היורדות לשורש העניין ושומטות את מהימנות גירסתם.

21. אחד העדים שהעיד מטעם הנתבע הוא מר חסין חסנין. בסעיף 7 לתצהירו של עד זה, נטען כי בתקופה שהוא עבד ביחד עם התובעים אצל הנתבע, היה הנתבע מסיע את כל עובדיו מהבית לעבודה וכך גם בחזרה וכשהדבר לא התאפשר, נאסר נסר היה מבצע את הסעות העובדים ברכב של העבודה.

בניגוד מוחלט לאמור בסעיף 7 לתצהירו של מר חסין חסנין, הרי שביום 17.2.10, עת שהעיד לפנינו, תחילה התחמק בתוקף העד הנ"ל מלהשיב על השאלה, כיצד הגיע מביתו שבעאבלין לעבודה במסגריה של הנתבע והשיב בתשובה מתחכמת, כי מה שעניין אותו זה להגיע לעבודה ולא עניין אותו מי הסיע אותו לשם ולאחר מכן, הודה העד הנ"ל, כי לפעמים גם נתבע 3 היה מסיע אותו ברכבו לעבודה וחזרה ודבר זה קרה בהכרח יותר מפעם אחת במהלך חמשת חודשי עבודתו של העד אצל הנתבע (ראה עמ' 34-35, פרוטוקול מיום 17.2.10).

22. מר נאסר נסר, שהוא גם עד של הנתבע, העיד לפנינו כי שלושת התובעים נסעו עמו לעבודה אצל הנתבע ברכב יחד עם מר חסין חסנין (מעאבלין) ויחד עם עובד נוסף בשם מסעוד.

לאחר מכן בהמשך החקירה הנגדית, כשגילה אותו עד, מר נאסר נסר, כי זה לא הגיוני שהם נסעו 6 פועלים ברכב שיכול להסיע רק 5 נוסעים, שינה גירסתו ו"שיפץ אותה", כך שכשהם היו יותר מ-5 אנשים, גם הנתבע היה לפעמים נוסע ברכבו הפרטי ואוסף את מי שצריך לעבודה (ראה עמ' 39-40, פרוטוקול מיום 17.2.10).

23. עד נוסף שהעיד מטעמו של הנתבע, הוא מר מוחמד מרעי ולפי גירסתו בבית הדין, הוא תמיד נסע מביתו לעבודה עם מר נאסר נסר או עם הנתבע, אך אף פעם לא נסעו התובעים יחד עמו באותו רכב, כי הוא ומסעוד הגיעו מכיוון אחר דרך טבעון ולא דרך קרית-אתא. מכאן, שלפי שיטתו של עד זה, מעולם לא היה מצב שמר נאסר נסר או הנתבע הסיעו את העד הנ"ל יחד עם התובעים ויחד עם העובד בשם מסעוד, מהבית לעבודה וחזרה. דברים אלו מנוגדים לדברים שמסר בבית הדין מר נאסר נסר.

24. במצב דברים זה, בו עדי הנתבע סותרים זה את זה ומנגד, עדותם של התובעים אחידה ומהימנה, יש להעדיף ולקבל את גירסת התובעים על פני גירסת הנתבע ועל כן, אנו קובעים, כי בתקופה בה עבד התובע 1 ללא אחיו אצל הנתבע, הוי אומר מיום 1.5.05 ועד ליום 15.2.06, הוא נהג להגיע מביתו לעבודה על חשבונו וכך גם לחזור ברכבו הפרטי מסוג גולף ולאחר מכן, כשהאחים עבדו יחדיו, הם נסעו לעבודה וחזרה הביתה ברכבו הפרטי של התובע 3, מסוג הונדה אקורד, והתחלקו ביניהם בהוצאות הדלק.

25. על אף שהוכח, כי התובעים השתמשו ברכבם הפרטי להגיע מביתם לעבודה וחזרה וזאת על חשבונם, יש לחשב את זכאותם להחזר הוצאות נסיעה לפי התעריף שקבוע בצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (להלן: "צו ההרחבה") (דב"ע נ"ו / 3-46 רונית עילם נ' אטלס שירותי כ"א בע"מ).

26. בסעיף 15 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע נטען, כי התובעים עבדו אצלו 22 ימי עבודה בחודש.
בתקופה הרלוונטית לתביעות, שיעור החזר הוצאות הנסיעה בהתאם לצו ההרחבה, עמד על סך של 21.14 ₪ ליום עבודה.

27. אין מחלוקת, כי תובע 1 עבד אצל הנתבע מיום 1.5.05 ועד ליום 31.7.07, הוי אומר - 27 חודשים, כשבכל חודש, גם לפי עדות הנתבע, היו 22 ימי עבודה. מכאן, שעל הנתבע לשלם לתובע 1 החזר הוצאות נסיעה בסך של 12,555 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום 1.8.07 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

28. תובע 2 עבד אצל הנתבע מיום 1.7.06 ועד ליום 31.5.08, הוי אומר – 23 חודשי עבודה, כשבכל חודש, גם לפי עדות הנתבע, היו 22 ימי עבודה. מכאן שעל הנתבע לשלם לתובע 2 החזר הוצאות נסיעה בסך של 10,695 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום 1.6.08 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

29. אין מחלוקת, כי תובע 3 עבד אצל הנתבע מיום 15.2.06 ועד ליום 31.5.08, הוי אומר – 27.5 חודשים, כשבכל חודש, גם לפי עדות הנתבע, היו 22 ימי עבודה. מכאן, שעל הנתבע לשלם לתובע 1 החזר הוצאות נסיעה בסך של 12,787 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום 1.6.08 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

גמול עבודה בשעות נוספות

30. כל אחד משלושת התובעים העיד בנפרד ומסר עדות זהה לזו של אחיו, לגבי היקף משרתם ושעות עבודתם אצל הנתבע.

מעדותם המהימנה של התובעים עולה, כי הם עבדו 5 ימים בשבוע, משעה 06:30 עד השעה 16:00.

לפי עדותם של התובעים, היתה להם הפסקה אחת בת 1/2 שעה בסביבות השעה 11:30, במסגרתה הם אכלו, שתו קפה ומי שרצה גם להתפלל והספיק לעשות זאת, יכול היה להתפלל.

31. מנגד גורס הנתבע, כי התובעים, כמו יתר עובדיו, עבדו אצלו 22 ימי עבודה בחודש, 5 ימי עבודה בשבוע ובכל יום עבודה משעה 06:00 בבוקר עד השעה 15:30, כשלטענת הנתבע, היו לתובעים, כמו ליתר עובדיו, מספר הפסקות ביום: הפסקה אחת בת 15 דקות לשתיית קפה, הפסקת צהריים נוספת בת 1/2 שעה ובנוסף ניתנה לכל אחד מהם האפשרות להתפלל פעמיים ביום במהלך שעות העבודה.

32. הנתבע טען, כי המסגריה היתה ממוקמת במתחם של מפעל אחר בשם "אל ראלי" כשהיתה למקום אזעקה אחת ולכן ימי ושעות העבודה במסגריה של הנתבע היו זהים ותואמים לימים והשעות בהם עבד מפעל "אל ראלי". שוב, כמו ביתר הנושאים השנויים במחלוקת, גם בעניין זה לא הובאה כל ראיה מטעמו של הנתבע, מלבד אמירתו הכללית של הנתבע והיא לא כל כך אמינה.

33. תוך כדי דיון ההוכחות עלתה המחלוקת לגבי הפסקת הקפה, שהנתבע טען, כי בנוסף להפסקת צהריים בת 1/2 שעה ניתנה לתובעים הפסקת קפה נוספת בת 1/4 שעה.

נדגיש, כי כל אחד מהתובעים העיד בנפרד ומבלי ששמע את עדותו הקודמת של אחיו וניכר היה, כי כל אחד מהתובעים היה פגוע מהנתבע, שכפה עליהם במסגרת הפסקה אחת בת 1/2 שעה בצהריים, גם לאכול את הארוחה וגם לשתות את הקפה.

היה ניכר בעדותם של כל אחד מהאחים, שהם מאוד רצו הפסקת קפה נפרדת ונוספת על הפסקת הצהריים שהיתה בת 1/2 שעה מדי יום, והם היו מאוד פגועים מכך שהפסקת קפה כזו מעולם לא ניתנה להם. עדותם של התובעים בעניין זה היתה מאוד מהימנה עלינו.

34. אנו מקבלים את עדותם של התובעים לגבי היקף משרתם ומספר שעות העבודה שעבדו מדי יום, כעדות אמינה וגירסתם מקובלת עלינו.

35. בסיכומיו, מפנה ב"כ הנתבע לאמירתו של תובע 3, כאילו מצא שלל רב, לפיה אמר התובע 3 כדלקמן:
"בסוף היה נותן לי גם את השעות הנוספות." (עמ' 11 ש' 16, פרוטוקול מיום 17.2.10).

יש לקרוא אמירה זו של תובע 3, בקונטקסט הכללי של אותה פיסקה ולא להוציא את הדברים שנאמרו מפיו, מהקשרם, כפי שמנסה ב"כ הנתבע לעשות. התובע 3 העיד בהגינות רבה, כי עבור כל שעת עבודה שילם לו הנתבע סך של 31 ₪ נטו. בין אם המדובר בשעת עבודה רגילה ובין אם המדובר בשעה נוספת שלאחר 8 שעות עבודה ביום, קיבל תובע 3 את אותו הסכום של 31 ₪ נטו. אלא שב"כ הנתבע "שכח" כי התובע זכאי לשכר בשיעור של 125% כגמול עבודה בשעות נוספות עבור השעתיים הראשונות שלאחר 8 שעות עבודתו ביום.

ממה נפשו של ב"כ הנתבע, הרי אין טענה בפיו שהתובעים עבדו בשעות נוספות ולפי הגירסה הבלתי מהימנה של הנתבע, התובעים מעולם לא עבדו שעות נוספות, אז כיצד לפתע בסיכומיו, מנסה הוא לטעון ששילם להם גמול בגין שעות נוספות?

36. כל אחד מהתובעים עבד 22 ימי עבודה בחודש, 5 ימי עבודה בשבוע, 9 שעות עבודה ביום – משעה 06:30 עד שעה 16:00, זאת לאחר שניכינו 1/2 שעת הפסקה שלא נלקחה בחשבון.

לכן מגיע לכל אחד מהתובעים גמול בעד עבודה בשעה נוספת אחת, שלאחר 8 שעות עבודה בכל יום עבודה.

37. תובע 1 עבד אצל הנתבע סה"כ 594 ימי עבודה ושכרו נטו לשעה היה 27 ₪. לכן בגין גמול עבודה בשעות נוספות זכאי תובע 1 לסך של 4,009.5 ₪.

38. תובע 2 עבד אצל הנתבע סה"כ 506 ימי עבודה ושכרו נטו לשעה היה בסך של 28 ₪. לכן בגין גמול עבודה בשעות נוספות זכאי תובע 2 לסך של 3,542 ₪.

39. תובע 3 עבד אצל הנתבע סה"כ 605 ימי עבודה ושכרו נטו לשעה היה בסך של 31 ₪. לכן בגין גמול עבודה בשעות נוספות זכאי תובע 3 לסך של 4,688.75 ₪.

זכאות התובעים לפיצויי פיטורים

40. מן התשתית העובדתית שנפרשה לפנינו, עולה, כי הנתבע שילם לכל אחד מהתובעים שכר שעתי: לתובע 1 סך של 27 ₪ נטו לשעה; לתובע 2 סך של 28 ₪ נטו לשעה; ולתובע 3 סך של 31 ₪ נטו לשעה.

מלבד הסכומים הנ"ל לא שילם הנתבע לתובעים את יתר זכויותיהם, כמו פדיון חופשה שנתית, דמי הבראה והחמור מכל, הוא לא שילם להם נסיעות, כך שהם נאלצו מדי יום להגיע ברכבו של תובע 3, מכפר מנדא למפרץ חיפה, כשהנסיעות תמיד היו על חשבונם של התובעים. לפי הדברים שרשם ב"כ הנתבע בסיכומיו, זמן הנסיעה לכל כיוון מכפר מנדא לחיפה, לוקח כשעה (ראה סעיף 11 ה-1, סיכומיו של ב"כ הנתבע).

מעבר לכך, התובעים קיבלו מהנתבע תלושי שכר בהם היו נקובים סכומים נמוכים בהרבה מאלו ששולמו להם בפועל.

41. התובעים העידו כי ביקשו מהנתבע שוב ושוב כי יתקן את המעוות, אך בקשותיהם אלו העלו חרס.

האם ניתן בנסיבות אלו לדרוש מעובד להמשיך לעבוד אצל מעסיק, שבאופן בוטה מפר את זכויות המגן שלו?

42. התובעים העידו, כי התריעו בפני
הנתבע על הפרותיו הבלתי נסבלות של זכויותיהם, בכדי לאפשר לו לתקן את המצב ולשנותו, אך כל זאת לא עזר.

43. מקוממת במיוחד טענתו של הנתבע, לפיה התובעים עשו יד אחת ונטשו אותו מהרגע לרגע, התנהלות שלגירסתו של התובע, גרמה לו נזקים של מאות אלפי שקלים.

במציאות התמונה היתה שונה לגמרי מזו שניסה להציג לפנינו הנתבע ולא זו בלבד, שהתובעים לא נטשו את הנתבע באופן מיידי, אלא אף הודיעו לו כי אין הם מסוגלים להמשיך ולעבוד בנסיבות כאלו, שהוא פוגע בזכויותיהם, אך המתינו משך כחודשיים בטרם סיימו עבודתם אצלו, על מנת לאפשר לנתבע למצוא עובדים אחרים במקומם.

וכך העיד תובע 3 לפנינו:
"ש. אתה זוכר מתי נתת הודעה מוקדמת לנתבע?
ת. כמעט חודשיים לפני שסיימתי. כל פעם היה אומר לי שאתן לו זמן. כאילו הוא רוצה להביא פועלים. אמרתי לו שהתנאים האלו לא בסדר, הפריע לי הנסיעות כי היה לי קשה, חופש הוא לא רצה לתת לי, וביגוד, כל הזכויות שלי היו חסרות לי. עבדנו כאילו בתוך מפעל שם, אז הייתי רואה פועלים והייתי מקנא בהם ואז אמרתי לעצמי, שאתפוס עבודה שנוחה לי יותר.
ש. אז אמרת לו חודשיים לפני שישפר לך את תנאי העבודה?
ת. נכון. ואם הוא לא ישפר לי את תנאי העבודה אז אני אעזוב. אז כל פעם הביא פועל אחר והוא היה עובד יום יומיים ובורח. בתקופה האחרונה הביא את מוחמד, שיבוא גם להעיד היום וגם אמיל מנצרת.
ש. הוא היה מבטיח להביא עובד אחר ואז אתה תתפטר או שהיה מבטיח לשפר את התנאים שלך?
ת. היה מביא עובד אחר והיו בורחים מהעבודה.
לשאלת בית הדין ביחס לכך שהתלוננתי לגבי זכויות בעבודה, ואני אמרתי לגבי פועלים אחרים שהיה מביא, אני משיב, שאם אני הייתי יוצא היה לו נזק כי אני המסגר הראשי אצלו וחיכיתי שיביא פועל אחר, כאילו עשיתי לו טובה כי אני לא רציתי לתקוע אותו בלי מסגר." (ראה עמ' 9 פרוטוקול מיום 17.2.10).

44. הוכח לפנינו, כי הנתבע באופן התנהלותי גרם לסיום עבודתם של התובעים אצלו ויצר נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מאף אחד מהתובעים להמשיך ולעבוד אצלו, כשכל אחד מהם, לרבות תובע 1, שסיים עבודתו אצל הנתבע ביום 31.7.07, העיד לגבי הודעה מוקדמת של חודשיים שניתנה לנתבע בטרם סיום עבודתם ואנו מקבלים את גירסתם זו כאמינה ומהימנה עלינו.

45. לפיכך, קמה לכל אחד מהתובעים הזכאות לקבל מהנתבע פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11א בחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963.

תובע 1 זכאי לקבל מהנתבע פיצויי פיטורים בסך של 10,692 ₪, כשהסכום חושב לפי שכר של 27 ₪ לשעה x 8 שעות עבודה ביום x 22 ימי עבודה בחודש, לפי תקופת עבודה של 27 חודשי עבודה.

תובע 2 זכאי לקבל מהנתבע פיצויי פיטורים בסך של 9,445 ₪, כשהסכום חושב לפי שכר של 28 ₪ לשעה x 8 שעות עבודה ביום x 22 ימי עבודה בחודש, לפי תקופת עבודה של 23 חודשי עבודה.

תובע 3 זכאי לקבל מהנתבע פיצויי פיטורים בסך של 12,503 ₪, כשהסכום חושב לפי שכר של 31 ₪ לשעה x 8 שעות עבודה ביום x 22 ימי עבודה בחודש, לפי תקופת עבודה של 27.5 חודשי עבודה.

זכאות התובעים לפדיון חופשה שנתית, דמי הבראה, דמי חגים וביגוד

46. באשר לתביעה לביגוד, הרי שמדובר בזכות נלווית לעבודה והיא הטבה שאינה קשורה בעצם ביצוע העבודה ובתור שכזו, היא אינה ניתנת לפדיון, ללא הוראה מפורשת עם סיום יחסי עבודה (ראה לעניין זה: דב"ע לז/3-131 ד"ר פאולינה קלר נ' האוניברסיטה העברית בירושלים, פד"ע ט 305).

על כן, התביעה לביגוד – נדחית.

47. באשר לפדיון מלוא ימי החופשה שהצטברו לזכותם של כל אחד מהתובעים, הרי שלא הוצג לפנינו פנקס חופשה כלשהו, ממנו ניתן ללמוד כי הנתבע נתן לתובעים ימי חופשה שנתית בפועל, מה גם שמעולם לא שילם להם פדיון חופשה כלשהו וגם אם היה משלם, אין להתחשב בסכומים ששולמו כפדיון חופשה במהלך העסקתם של התובעים, שכן לפי פסיקתו של בית הדין הארצי:
"מכיוון שאין לשלם לעובד סכום עבור פדיון ימי חופשה, כתחליף לחופשה בפועל לה הוא זכאי מכוח חופשה שנתית, לא היה מקום להביא בחשבון סכומים ששולמו לעובדת במהלך תקופת עבודתה, כפדיון חופשה." (ראה: ע"ע 324/05 ריבה אצילדייב נ' עמישב שירותים בע"מ, פס"ד מיום 27.3.06).

על כן, לכל אחד מהתובעים מגיע פדיון חופשה שנתית לפי הפירוט כדלקמן:
- לתובע 1 – פדיון חופשה שנתית בסך של 4,968 ₪
- לתובע 2 – פדיון חופשה שנתית בסך של 4,256 ₪
- לתובע 3 – פדיון חופשה שנתית בסך של 5,828 ₪

48. כל אחד מהתובעים זכאי לקבל מהנתבע דמי הבראה לפי הפירוט כדלקמן:
- לתובע 1 – דמי הבראה בסך של 2,482.5 ₪
- לתובע 2 – דמי הבראה בסך של 3,806.5 ₪
- לתובע 3 – דמי הבראה בסך של 2,648 ₪
(דמי הבראה חושבו לפי תעריף של 331 ₪, שהיה נהוג בתקופה הרלוונטית לתביעה).

49. בהתאם להסכם קיבוצי כללי, בין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים בהסתדרות הכללית, שהוראותיו הורחבו בצו הרחבה מיום 1.7.2000, זכאים כל אחד מהתובעים לקבל מהנתבע תשלום מלא בעבור 9 ימי חג לכל שנת עבודה. המדובר בדמי חגים שתכליתם לפצות את התובעים שעבדו כעובדים יומיים אצל הנתבע ובעקבות החגים לא קיבלו שכר עבודה, שכן באותם ימים לא עבדו (ראה: ע"ע 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר (צפון) בע"מ).

בכל מקרה הנתבע לא טען כי התובעים נעדרו בימים הסמוכים לימי החג ומשהוכיחו התובעים כי עבדו אצלו באופן סדיר, חזקה עליהם כי הוכחה זכאותם לדמי חגים.

על כן, על הנתבע לשלם לכל אחד מהתובעים, דמי חגים לפי הפירוט כדלקמן:
- לתובע 1 – דמי חגים בסך של 4,374 ₪
- לתובע 2 – דמי חגים בסך של 3,808 ₪
- לתובע 3 – דמי חגים בסך של 5,084 ₪

תביעתו של תובע 3 עבור 8 ימי עבודה בשוויץ

50. אין מחלוקת, כי תובע 3 עבד אצל הנתבע כעובד יומי בשכר – הוי אומר, עבור כל יום עבודה שעבד שילם לו הנתבע שכר עבודה יומי בגין אותו יום.

ב-5/07 נסע התובע 3 עם הנתבע לשוויץ לבצע שם עבודה והיה שם כ-8 ימים, מתוכם עבד רק 3 או 4 ימים.

תובע 3 אינו טוען כי עבד מספר ימי עבודה בשוויץ ולא קיבל עבורם את מלוא שכר עבודתו, אלא לטענתו, היה מתוכנן כי יעבוד בשוויץ יותר ימים והוא תובע את ההפרש עבור הימים בהם הוא לא עבד בפועל.

רכיב תביעה זה דינו להידחות, שכן שוב מודגש, כי המדובר בעובד יומי בשכר שעבור כל יום שעבד קיבל שכר עבודה ואין מקום לשלם לו שכר עבודה עבור ימי עבודה בהם לא עבד.

התביעה שכנגד

51. הנתבע הגיש תביעה שכנגד על סך של 282,439 ₪, במסגרתה הוא תובע באופן כללי וגורף, סכומים לפי הפירוט כדלקמן:

- מהתובע 1 – סך של 9,920 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.
- מהתובע 2 – סך של 4,459 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת עבור התקופה הראשונה וסך של 3,094 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת עבור התקופה השניה.
- מהתובע 3 – סך של 11,466 ₪ בגין אי מתן הודעה מוקדמת.

כפי שציינו, התובעים הוכיחו כי הנתבע הפר באופן בוטה את זכויות המגן שלהם במהלך עבודתם אצלו, והם ביקשו ממנו שוב ושוב כי יתקן את המעוות, אך בקשותיהם אלו לא הועילו.

התובעים הודיעו לנתבע, כי אינם מסוגלים להמשיך ולעבוד בנסיבות כאלו ולא זו שלא עזבו אותו מהרגע לרגע, אלא המתינו משך כחודשיים, על מנת לאפשר לו למצוא עובדים אחרים במקומם.

התובעים העידו באופן מהימן, כיצד המתינו עם התפטרותם, על מנת לאפשר לנתבע למצוא עובדים אחרים במקומם, ובנסיבות אלו, תביעתו שכנגד של הנתבע מקוממת.

52. כפי שקבענו בסעיף 17 ל

פסק דין
זה, תובע 2 הוכיח כי עבד ברצף אצל הנתבע מיום 1.7.06 ועד סוף חודש 5/08 ומכאן, שהטענה של הנתבע לגבי שתי הודעות מוקדמות שהיה צריך לתת לנתבע בשל שתי תקופות עבודה נפרדות – נדחית.

53. בסעיף 8 לכתב התביעה שכנגד יש תביעה על סך של 50,000 ₪ בגין נזקים כלכליים אדירים שהנתבע טוען כי נגרמו לו כתוצאה מהתפטרותם הפתאומית והבלתי צפויה של תובעים 2 ו-3, אלא שכפי שקבענו, תובעים אלו עשו מעל ומעבר ולא התפטרו באופן פתאומי. התובעים הודיעו לנתבע כי בכוונתם להתפטר משום שהוא שוב ושוב מפר את זכויותיהם, אך עשו זאת לא במפתיע ובשונה לחלוטין מטענת הנתבע, הם המתינו כחודשיים עד שהנתבע ימצא עובדים אחרים במקומם.

הנתבע מעלה טענות בעלמא לגבי נזקים כלכליים שכביכול נגרמו לו בעקבות התפטרות פתאומית של התובעים, מבלי שהביא אפילו לא עד או לקוח אחד, שיעיד כי ביטל הזמנות באותה תקופה וכל המכתבים שצירף לכתבי בית הדין שלו, ערכם הראייתי הינו כ"קליפת השום", שכן עורכי המכתבים האלה היו צריכים להגיע לבית הדין לצורך מתן עדות על מנת להעיד על אמיתות תוכנם בכדי שיינתן להם משקל ראייתי כלשהו.

54. בסעיף 9 לתביעה שכנגד טוען הנתבע, כי בזמן שתובע 3 עבד אצלו, הוא שכנע לקוחות מזדמנים ופוטנציאלים של הנתבע לבצע עבורם עבודות פרטיות בעלות נמוכה מזו שהיו צריכים לשלם לנתבע לו היה מבצע את העבודות עבור לקוחות אלו.

גם לגבי רכיב תביעה זה, לא הובאה אפילו לא ראשית ראיה, לצורך הוכחתו. כאשר נחקר הנתבע בעניין זה, בבית הדין, לא ידע לומר באילו לקוחות מדובר וכיצד חושב רכיב תביעה זה. כך העיד הנתבע בבית הדין ואמר את הדברים הבאים:
"ש. ביחס לסעיף 28 לתצהירך, אתה טוען שהם לקחו לך לקוחות – באילו לקוחות וסכומים מדובר?
ת. היו כמה לקוחות פרטיים. אתה מבקש ממני דוגמאות, הוכחות, ואני משיב אילו הוכחות אתה רוצה?
אני יודע בפירוש שהם עשו עבודות כאלה, נתתי בדיון הקודם שם של בן אדם, שעשו עבודה פרטית שהתחילה אצלי ואח"כ המשיכו את העבודה איתו בלעדיי."
(עמ' 28 ש' 11 פרוטוקול מיום 17.2.10).

תמוה, כיצד בסעיף 9 לכתב התביעה שכנגד, טוען הנתבע, כי התובעים ביצעו עבודות פרטיות מתוך העסק שלו ומנסה להציג כאילו נעשה כאן גזל של לקוחות, כשבאותו כתב תביעה עצמו, בסעיף 12, הוא טוען, כי הוא נתן הסכמתו לתובעים שיבצעו עבודות פרטיות ללקוחות מתוך העסק שלו ובזמן שהם עבדו אצלו, אלא שההסכמה היתה כי ישלמו לו תמורת שעות העבודה וחומר הגלם ועל כן שם הוא תובע 10,000 ₪.

קשה לראות כיצד באותה נשימה טוען הנתבע, כי התובעים ביצעו עבודות פרטיות בזמן עבודתם אצלו בעסק ומתוך המסגריה שלו ללקוחות פרטיים, ועל כך הוא תובע סך של 25,000 ₪ ומאידך, בסעיף אחר לכתב התביעה שכנגד, הוא טוען כי הסכים שהם יבצעו עבודות פרטיות מהמסגריה שלו, אלא שלפי טענתו, היה עליהם לשלם לו עבור שעות עבודתם ועבור חומרי הגלם שלו ולפתע, באופן לא מוסבר, בגין רכיב תביעה זה, הוא תובע 10,000 ₪.

בכל מקרה, לא הובאו ראיות, לא לאמור בסעיף 9 לכתב התביעה שכנגד ולא לרכיב התביעה האמור בסעיף 12 לכתב התביעה שכנגד.

55. בסעיף 10 לכתב התביעה שכנגד, טוען הנתבע, כי תובעים 2 ו-3 ביצעו עבודתם באופן רשלני ועל כן הוא תובע סך של 25,000 ₪ נוספים.

המדובר בתביעת נזיקין שאינה בסמכותו העניינית של בית הדין, מה גם שלגוף הדברים לא הובאה אפילו לא ראשית ראיה להוכחת רכיב תביעה זה.

56. בסעיף 11 לכתב התביעה שכנגד, מאשים הנתבע את תובעים 2 ו-3, כי השליכו פסולת בחצרים הסמוכים לבית העסק שלו, גרמו לכלוך וזיהום אויר ויצרו רעש של צעקות, כתוצאה מכל אלה נאלץ הנתבע לפנות את המושכר, דבר אשר עלה לו בהוצאות כבדות בסך של 120,000 ₪.

גם אם, נכון הדבר, כי לאחר סיום עבודתם של התובעים אצל הנתבע, שינה הנתבע את מיקומו של העסק והעביר את המסגריה למקום אחר, דבר שבפועל לא הוכח, הרי גם אם היה מוכח, כיצד אכן נדע, כי העברת מיקום המסגריה לכתובתה החדשה נבעה דווקא מהתנהגותם הבלתי הולמת של התובעים, שלא הוכחה ע"י הנתבע ולא כתוצאה מגורמים אחרים, כגון אולי לדוגמה, הנתבע לא שילם שכר דירה לבעלים הקודמים? תמוה שהנתבע היה צריך לפנות את העסק בשל התנהגות לא הולמת של התובעים, דווקא לאחר שהתובעים כבר סיימו עבודתם אצלו.

מה יותר פשוט היה, מבחינתו של הנתבע, לזמן את המשכיר הקודם של הנכס בו היתה ממוקמת המסגריה, על מנת שיעיד לגבי נסיבות פינויו של הנכס – האם באמת הנכס פונה משום התנהגותם הלא ראויה של התובעים או שמא מסיבות אחרות שלא קשורות בהם?

57. בסעיף 13 לכתב התביעה שכנגד, מאשים הנתבע את התובעים שלקחו לו מהמסגריה ללא רשות חבילות במבוק בעלות של 1,500 ₪ ועמודי מתכת בעלות של 5,000 ₪ ובסעיף 14 לתביעה שכנגד, נטען כי חודש לפני שהתובעים עזבו אותו במפתיע, הוא הלווה להם סך של 20,000 ₪, שהלוואה זו היתה אמורה להיות מוחזרת עד סוף שנת 2008, תוך ניכוי סכומים חודשיים משכר עבודתם של התובעים. ובפועל, לטענת הנתבע, נותר חוב של 17,000 ₪ בגין הלוואה זו.

טענות אלו של הנתבע הן חסרות בסיס וסותרות את טענותיו הקודמות, לפיהן תלושי השכר שהוציא לתובעים משקפים נאמנה את הסכומים ששילם להם בפועל.

לו היה שמץ של אמת באמירתו של התובע, כי תלושי השכר שהנפיק לתובעים משקפים את הסכומים ששילם להם בפועל, היינו מצפים לראות שבתלוש חודש 5/08 ינוכה מלוא שכר עבודתם של התובעים בגין אותה הלוואה נטענת ובגין החובות שלהם כלפיו.

בתלושי השכר שהנפיק הנתבע לתובעים, אין זכר לשום חוב או הלוואה שניתנה להם וכלום יעלה על הדעת, כי כחודש לפני סיום עבודת התובעים אצל הנתבע, הם קיבלו ממנו הלוואה על סך של 20,000 ₪, בגינה נותר חוב של 17,000 ₪ ולאחר שהם עזבו את הנתבע מהרגע לרגע, כפי שהוא טוען, בסוף חודש 5/08, הוא עוד משלם להם שכר עבודה, שלשיטתו זהו שכר עבודה מלא מבלי שמנכה אף לא שקל אחד עבור החוב הנטען וכל זאת בהתאם לתלושי שכר שהונפקו ביום 11.7.08, הוי אומר, כחודש וחצי לאחר שהתובעים, לטענת הנתבע, עזבו את מקום העבודה?

58. הנתבע מעלה טענות בכתב התביעה שכנגד, מבלי שהביא ראיה כלשהי להוכחתן.

59. נוכח כל האמור לעיל, אין לנו אלא לקבוע, כי התביעה שכנגד הינה תביעת סרק בדויה, שככל הנראה נועדה להלך אימים על התובעים.

60. הנתבע לא הביא כל ראיה ממשית לאף רכיב אחד מתביעתו שכנגד, תוך שהוא תובע באופן סתמי סכומים חסרי בסיס או שחר וכשהעיד בבית הדין וניסה להסביר, כיצד הגיע לתביעה בסך של 25,000 ₪ עבור גניבת לקוחות, השיב את הדברים הבאים:
"ש. איך הגעת ל-25,000 ₪ נזק שלך עבור גניבת לקוחות ושלקחו לך עבודה?
ת. הכל בהערכה. אני גם לא יכול לעשות חישוב מדויק."
(ראה עמ' 30 ש' 21 פרוטוקול מיום 17.2.10).

סוף דבר

61. לאור כל האמור לעיל, התביעה שכנגד שהוגשה ע"י הנתבע – נדחית.

62. איננו יכולים לפסוק לתובעים סכומי כסף בגין רכיבי תביעה שלא הופיעו בכתב תביעתם, אך כפי שהעיד הנתבע לפנינו, המסגריה שלו עסקה בתקופה הרלוונטית לתביעה במסגרות בתחום הבניין (ראה עמ' 26 ש' 23 פרוטוקול מיום 17.2.10). מכאן, שלא יכולה להיות מחלוקת לגבי זכאותם של התובעים להפרשות פנסיוניות ולזכויות נוספות, בין אם המדובר בזכויות מכוח צו ההרחבה בענף התעשיה או בין אם המדובר בזכויות מכוח צו הרחבה פנסיה מיום 22.6.66.

אין מחלוקת, כי הנתבע לא ביצע הפרשות פנסיוניות עבור התובעים, הם לא תבעו זאת והתחושה היא, כי "חוטא יוצא נשכר".

63. הנתבע ישלם לתובעים את הסכומים לפי הפירוט כדלקמן:

לתובע מס' 1
- סך של 12,555 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.7.07 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין החזר הוצאות נסיעה כאמור בסעיף 27 לפסק הדין.
- סך של 4,009.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.7.07 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין גמול עבודה בשעות נוספות כאמור בסעיף 37 לפסק הדין.
- סך של 10,692 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.7.07 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 45 לפסק הדין.
- סך של 4,968 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.7.07 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין פדיון חופשה שנתית כאמור בסעיף 47 לפסק הדין.
- סך של 2,482.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.7.07 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין דמי הבראה כאמור בסעיף 48 לפסק הדין.
- סך של 4,374 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.7.07 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין דמי חגים כאמור בסעיף 49 לפסק הדין.

לתובע מס' 2
- סך של 10,695 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין החזר הוצאות נסיעה כאמור בסעיף 28 לפסק הדין.
- סך של 3,542 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין גמול עבודה בשעות נוספות כאמור בסעיף 38 לפסק הדין.
- סך של 9,445 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 45 לפסק הדין.
- סך של 4,256 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין פדיון חופשה שנתית כאמור בסעיף 47 לפסק הדין.
- סך של 3,806.5 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין דמי הבראה כאמור בסעיף 48 לפסק הדין.
- סך של 3,808 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין דמי חגים כאמור בסעיף 49 לפסק הדין.

לתובע מס' 3
- סך של 12,787 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין החזר הוצאות נסיעה כאמור בסעיף 29 לפסק הדין.
- סך של 4,688.75 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין גמול עבודה בשעות נוספות כאמור בסעיף 39 לפסק הדין.
- סך של 12,503 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין פיצויי פיטורים כאמור בסעיף 45 לפסק הדין.
- סך של 5,828 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין פדיון חופשה שנתית כאמור בסעיף 47 לפסק הדין.
- סך של 2,648 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין דמי הבראה כאמור בסעיף 48 לפסק הדין.
- סך של 5,084 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל וזאת בגין דמי חגים כאמור בסעיף 49 לפסק הדין.

64. כמו כן, ישלם הנתבע לתובעים יחדיו, הוצאות משפט בסך של 5,000 ₪ וישא בשכ"ט עורך-דינם של התובעים יחדיו, בסך של 10,000 ₪ + מע"מ.
ניתן היום, 3.6.10, בהעדר הצדדים.
גב' אילנה מיכלסון
נציגת מעבידים

אלכס קוגן
- שופט
בית דין אזורי לעבודה בחיפה
תע"א 3118-08 מוחמד עלי
נ' ראיד סלימאן

תע"א 3119-08 אחמד עלי
נ' ראיד סלימאן

תע"א 3120-08 גמאל עלי
נ' ראיד סלימאן

1 מתוך 21









תעא בית דין אזורי לעבודה 3118/08 מוחמד עלי, אחמד עלי, גמאל עלי נ' ראיד סלימאן (פורסם ב-ֽ 03/06/2010)