פסקי דין על sofasa llc חברה זרה הרשומה בארה"ב | פסקי דין על אורי פלג | פסקי דין על מייקל שכטר |

21/09 א     07/06/2010




א 21/09 sofasa llc חברה זרה הרשומה בארה"ב נ' אורי פלג, מייקל שכטר




המבקשת: sofasa llc חברה זרה הרשומה בארה"ב

נגד


המשיבים: 1. אורי פלג

2. מייקל שכטר

פסק דין


עניינו של

פסק דין
זה הוא בבקשת sofasa llc חברה זרה הרשומה בארה"ב
(להלן: "המבקשת") להכריז על "פסק חוץ" – כהגדרתו של זה בחוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח-1958 (להלן: "החוק לאכיפת פסקי חוץ") – שניתן במדינת ניו יורק, ביחסים שבין המבקשת לבין אורי פלג
שהוא אזרח ישראלי ומייקל שכטר
שהוא אזרח אמריקאי (להלן: "המשיבים"), כפסק אכיף במדינת ישראל (להלן: "הבקשה").

השתלשלות ההליכים המשפטיים בארה"ב
1. בין המבקשת הידועה בשוק היהלומים בארצות הברית גם בשם overseas direct co לבין המשיבים, הוסכם על שיתוף פעולה עסקי בייצור ושיווק יהלומים; ובהתאם נחתם ביניהם כתב כוונות במהלך מאי 2001 (להלן: "כתב הכוונות", צורף כנספח ג לבקשה). הצדדים אמנם פעלו מספר שנים במסגרת משותפת לייצור ושיווק יהלומים, ואולם בשלב מסוים במהלך שנת 2004 החליטו על הפסקת הפעילות המשותפת ביניהם.

אלא שאז נתגלעו סכסוכים בין הצדדים, שבעקבותיהם נתקיים ביניהם הליך של בוררות בניו יורק בפני
כבוד הבורר eugene i. farber (להלן: "הבורר"), שאותו יזמה המבקשת בתחילת חודש מאי 2004. כך, בהתאם לתניית בוררות ייחודית הכלולה בכתב הכוונות (סע' 19 לכתב הכוונות). ביום 31/3/05 נתן הבורר את פסק הבוררות בתביעת המבקשת ובתביעה שכנגד שהגישו המשיבים במסגרת הבוררות (להלן: "פסק הבוררות", צורף כחלק מנספח א לבקשה).

בפסק הבוררות חויבו המשיבים לשלם למבקשת הוצאות בסכום של 497,014$ (פירוט הסכומים נמצא בסעיפים 6, 8, 9 ו-10 לפסק הבוררות) כאשר יוער שסכום של 24,000$ מתוכם נקבע שישולם לחשבון מיוחד שייפתח וינוהל על ידי המבקשת – הכל בצירוף ריבית בשיעור 9% לשנה מיום מתן פסק הבוררות ועד לסילוק המלא של כספים אלה (כמפורט בסעיף 8 לפסק הבוררות) (להלן: "ההוצאות"). כן נקבע בפסק הבוררות כי מלאי היהלומים של המיזם העסקי המשותף יימכר על ידי המבקשת, ומתוך כספי המכירה ישולמו חובות העסק, הוצאות הפירוק של שיתוף הפעולה העסקי וכיוצ"ב, וכי במידה שלאחר ביצוע התשלומים כאמור יוותרו כספים בחשבון המיוחד אלה יחולקו בין הצדדים בהתאם לחלקם במיזם העסקי המשותף. יצוין שלטענת המבקשת בסופו של יום היא נותרה בהפסדים כספיים ולא נותרו כספים לחלוקה, ואילו המשיבים טוענים כי נותרה יתרה בסכום גבוה לזכותם, העולה בהרבה על סכום ההוצאות.

2. המשיבים הגישו בקשה לביטול פסק הבוררות ואילו המבקשת הגישה בקשה לאישורו.

ביום 26/9/05 ניתן

פסק דין
על ידי בית המשפט העליון בניו יורק (כבוד השופטת מרסי פרידמן) המאשר את פסק הבוררות ודוחה את הבקשה לביטולו (להלן: "פסק הדין", צורף כחלק מנספח א לבקשה). ביום 11/09/06 ניתנה פסיקתא, שבה מפורט החלק האופרטיבי של פסק הבוררות שאושר בפסק הדין (להלן: "הפסיקתא", צורפה כחלק מנספח א לבקשה. פסק הבוררות, פסק הדין והפסיקתא יחדיו, לעיל ולהלן: "פסק החוץ"), יצויין כבר כעת כי מהשוואה בין פסק הדין לבין הפסיקתא עולה כי אין כל שוני בינה לבין החלק האופרטיבי של פסק הדין, הכולל בחובו את פסק הבוררות, שאותו אמורה הפסיקתא לשקף. משכך, אין בסיס לניסיון המשיבים שלא לראות בה כחלק מפסק החוץ, מה גם שהם עצמם בסיכומים מטעמם מאשרים שהפסיקתא "אינה משנה מבחינה מהותית את פסק הבוררות" (ראו: עמ' 1 לסיכומים מאת המשיבים) שאושר בפסק הדין. עובדה היא שהמשיבים מעולם לא העלו כל טענה נגד הפסיקתא, מעבר לכך שלא ערערו על פסק הדין.

3. המבקשת פנתה אל המשיבים בדרישה לתשלום ההוצאות שחויבו בתשלומם, ומשלא נענתה פתחה בהליכי הוצאה לפועל בארצות הברית. בניסיון לדחות את תשלום ההוצאות הגישו המשיבים לבית המשפט העליון בניו יורק בקשה לעכב את ביצוע פסק הדין בטענה שיש לדחות את תשלום ההוצאות עד לאחר בירור טענות שיש למשיבים נגד המבקשת בקשר עם מכירת היהלומים כפי שנקבע בפסק הבוררות.

ביום 7/2/08 נתן בית המשפט העליון במדינת ניו יורק – אותו מותב שנתן את פסק הדין, כבוד השופטת מרסי פרידמן – החלטה שלפיה דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע; ובמסגרתה הוסיף והורה בית המשפט באופן מפורש כי חיוב המשיבים בתשלום ההוצאות למבקשת כאמור בפסק החוץ הוא חיוב עצמאי העומד בפני
עצמו, שאינו תלוי בקיום ההוראות שקבע הבורר בקשר עם פירוק המיזם העסקי המשותף (להלן: "ההחלטה מפברואר 2008", צורפה כנספח ג לבקשה).

על ההחלטה מפברואר 2008 הגישו המשיבים ערעור למחלקת הערעורים בבית המשפט העליון בניו יורק. הערעור נדחה בהחלטה מנומקת מיום 15/10/09 (להלן: "ההחלטה בערעור", סומנה ת/1), תוך שבית המשפט הדגיש כי אין יסוד לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין משלא הוגש ערעור על פסק הדין; וכן חזר ואימץ את האמור בהחלטה מפברואר 2008 לענין עצמאותו של החיוב בתשלום הוצאות החל על המשיבים.

יצוין כי ההחלטה בערעור ניתנה לאחר שזה מכבר הוגשו כתבי הטענות בתיק שבפני
י, ומשכך זו הוצגה בפני
בית המשפט רק במהלך הישיבה שהתקיימה במעמד הצדדים ביום 27/12/09, שאז נקבע שהצדדים יגישו את סיכום טיעוניהם בכתב הבקשה, כפי שאמנם נעשה. עוד אני רואה מקום לציין בנקודה זו, כי בשלב הגשת הסיכומים ביקשה המבקשת לצרף לתיק עותק מסודר ומאושר של פסק הבוררות, פסק הדין, הפסיקתא וההחלטה בערעור; ואילו המשיבים מצידם התנגדו לבקשה לצירוף מסמכים. אלא שלא נמצא כל הטעם של ממש בהתנגדות המשיבים, שכן עסקינן במסמכים שממילא כבר הומצאו לתיק בית המשפט – בין במצורף לבקשה נושא

פסק דין
זה ובין במהלך הישיבה שהתקיימה במעמד הצדדים – ולא הומצאו שוב אלא למען הסדר; ומכל מקום אין מחלוקת בנוגע לתקפותם ולאותנטיות שלהם.

טענות הצדדים
4. לטענת המבקשת, עסקינן בפסק חוץ שניתן במדינה זרה בעניין אזרחי, ומשכך עונה על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק אכיפת פסקי חוץ. גם מתקיימים בפסק החוץ כל אותם תנאים שמונה סעיף 3 לחוק, שבהתקיימם רשאי בית המשפט להיעתר לבקשה להכריז על פסק חוץ כאכיף בישראל. כן מתקיימת דרישת ההדדיות שבסעיף 4 לחוק אכיפת פסקי חוץ.
כפועל יוצא ובהמשך להכרזה כי פסק החוץ אכיף, נתבקש בית המשפט לחייב את המשיבים, ביחד ולחוד, בתשלום ההוצאות למבקשת.

המשיבים מצידם טוענים כי עסקינן למעשה ועל פי מהותה בבקשה להורות על אכיפה של פסק בוררות חוץ ולחלופין בבקשה לאישור פסק בוררות חוץ. משכך, הדרך המשפטית הפרוצדוראלית הנכונה בה היה על המבקשת לנקוט הינה בהתאם לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") או בהתאם לתקנות לביצוע אמנת ניו יורק (בוררות חוץ) תשל"ח-1978 – ולא על פי החוק לאכיפת פסקי חוץ כפי שעשתה המבקשת. לטענת המשיבים לא בכדי נהגה כך המבקשת, אשר בעשותה כן ביקשה לחמוק מכל אותן שאלות שמעורר פסק בוררות לפי דיני מדינת ישראל, לרבות שאלת התקיימותן של עילות לביטול פסק בוררות שלעמדת המשיבים מתקיימות במקרה דנן. בעניין זה מכוונים המשיבים בעיקר לקביעת הבורר בדבר מחיקת הסימן המסחרי שהוא קניינם הרוחני של המשיבים לטענתם, מחלק ממלאי היהלומים של המיזם העסקי המשותף – דבר המנוגד לתקנת הציבור לגישת המשיבים ומשכך מהווה עילה לביטול פסק בוררות בהתאם לסעיף 24(9) לחוק הבוררות. משלא נקטה המבקשת בהליך הנכון, לעמדת המשיבים, יש לדחות על הסף את הבקשה. בנוגע לתקנת הציבור טוענים המשיבים בנוסף, כי גם חוק אכיפת פסקי חוץ דורש כתנאי לאכיפה שתכנו של פסק החוץ לא יהא סותר את תקנת הציבור – תנאי שלטענת המשיבים אינו מתקיים כאמור בענייננו.

טענה אחרת שבפי המשיבים היא שהבקשה היא בגדר שימוש לרעה בהליכי בית משפט ויש בה משום חוסר תום לב מובהק מצד המבקשת. זאת משום שהיא מהווה "כפל הליכים", על רקע תביעה אחרת התלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בתל אביב שהגישו המשיבים נגד המבקשת ו-12 נתבעים נוספים (ת.א. 2102/04), שנסבה על שאלת פרשנות פסק הבוררות שאכיפתו מתבקשת כאן, ל רבות האופן שיש לבצעו – קרי: בכפוף לזכות קיזוז הנתונה למשיבים לטענתם מכח פסק הבוררות (להלן: "התביעה האחרת"). משכך, לטענת המשיבים, יש לכל הפחות להורות על עיכוב ההליכים בבקשה, לנוכח קיומם של הליכים משפטיים מקבילים תלויים ועומדים באותו עניין בתביעה האחרת. בהקשר זה טוענים המשיבים כי בכל מקרה, גם אם יחליט בית המשפט לאשר את פסק החוץ, אל לו לאשר החלטות נוספות המאוחרות לפסק החוץ שכן אלה אינן רלוונטיות לבקשה ועניינן הליכי אכיפה חלקיים המתבצעים בניו יורק. ועוד באותו עניין – לטענת המשיבים, לכל היותר ניתן לאשר את פסק החוץ ככתבו וכלשונו ואין להוסיף על כך חיוב כספי על המשיבים כפי שהמבקשת עותרת לו. זאת משום שמשמעות פסק החוץ וספק הבוררות בכללו אינה תשלום כלשהו למבקשת, באשר פסק החוץ שבמסגרתו אושר פסק הבוררות כולל שורה של פעולות שיש לבצען שבסופן עומדת יתרת זכות גדולה למשיבים לטענתם, שיש לקזז ממנה את ההוצאות שהמבקשת עותרת לאכוף על המשיבים את תשלומן.

המבקשת דוחה מכל וכל את טענות המשיבים לעניין אופן הגשת הבקשה, לעניין קיומם של כפל הליכים ולענין היות תוכנו של פסק הדין המאשר את פסק הבוררות סותר את תקנת הציבור. אשר להחלטה מפברואר 2008 וההחלטה בערעור – יש לראותן כחלק בלתי נפרד מפסק החוץ, לעמדת המבקשת.


דיון
5. פסק החוץ שבית משפט זה מתבקש לאכוף בישראל, ניתן בבית המשפט העליון במדינת ניו יורק בענין אזרחי, כהגדרת "פסק חוץ" בסעיף 1 לחוק אכיפת פסקי חוץ.

טענת המשיבים כי לא היה מקום להגיש את הבקשה מכוח חוק זה, אלא על פי הדין החל על אישור או אכיפת פסק בוררות חוץ, אין בה ממש; שהרי פסק הבוררות כבר אושר על ידי בית המשפט בניו יורק לאחר שהמשיבים אף מיצו את ההזדמנות להתנגד לכך. טענתם של המשיבים מתעלמת מכך שלאחר שניתן פסק בוררות חוץ נקטו הצדדים בהליך משפטי בבית המשפט העליון במדינת ניו יורק – שבו המבקשת מצידה עתרה לאישור פסק הבוררות, ואילו המשיבים עתרו לביטולו ומטבע הדברים כללו בבקשתם את כל אותן עילות ביטול שסברו שעומדות לזכותם. משניתן פסק הדין, הוא עומד בזכות עצמו ומכיל את פסק הבוררות שנתאשר במסגרתו, כאשר יצוין שהמשיבים, שהיו מיוצגים הן במסגרת הבוררות והן בהליכים שהתקיימו בבית המשפט בניו יורק, מעולם לא הגישו ערעור על פסק הדין שאישר את פסק הבוררות. פסק החוץ הוא אפוא חלוט וסופי, ואינו ניתן עוד לערעור.

עניין לנו ב

פסק דין
לכל דבר ועניין, שאם לא תאמר כן נמצא ההליך לאישור פסק הבוררות הליך החסר כל משמעות, כאילו לא היה – וזאת כמובן אין לקבל. משכך, המסגרת לבקש את אכיפתו בישראל של

פסק דין
שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה הוא החוק לאכיפת פסקי חוץ – כפי שנהגה המבקשת – גם מקום שמדובר ב

פסק דין
שבו נתאשר פסק בוררות.

על כך נאמר על ידי פרופ' ס' אוטולנגי בספרה:

"אם אושר פסק הבוררות (שניתן בחו"ל, במדינת הינתנו – ע.ב.) – הריהו מובא ארצה כ

פסק דין
של בית משפט זר ('פסק חוץ') ושאלת אכיפתו בארץ נדונה בחוק אכיפת פסקי חוץ תשי"ח-1958" [בוררות דין ונוהל, כרך ב, עמ' 945 (2005)].

6. סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע מהם התנאים שנדרש שיתקיימו בפסק חוץ על מנת שניתן יהיה להכריז עליו כאכיף בישראל:

"בית משפט בישראל רשאי להכריז פסק-חוץ כפסק אכיף אם מצא שנתקיימו בו תנאים אלה:
(1) הפסק ניתן במדינה שלפי דיניה בתי המשפט שלה
היו מוסמכים לתיתו;
(2) הפסק אינו ניתן עוד לערעור;
(3) החיוב שבפסק ניתן לאכיפה על פי הדינים של
אכיפת פסקי דין בישראל, ותכנו של הפסק אינו
סותר את תקנת הציבור;
(4) הפסק הוא בר ביצוע במדינה בה הוא ניתן".


סעיף 4 לחוק אכיפת פסקי חוץ קובע את דרישת ההדדיות, קרי: שבית משפט כאן לא יכריז על פסק חוץ כאכיף, אם לפי דיני המדינה שבה ניתן הפסק אין אוכפים פסקי דין הניתנים בבתי המשפט בישראל.


המשיבים אינם כופרים בהתקיימותם של איזה מהתנאים שפורטו לעיל, בפסק החוץ נושא הדיון. זאת למעט התנאי שבסיפא של סעיף 3(3) לחוק אכיפת פסקי חוץ המורה שתוכנו של פסק החוץ לא יהא סותר את תקנת הציבור. בהקשר זה טוענים המשיבים כי קביעת הבורר בנוגע למחיקת סימן מסחרי שהוא קניינם של המשיבים לטענתם, מחלק ממלאי היהלומים של המיזם העסקי המשותף, נוגד את תקנת הציבור בישראל.

טענה זו אין לקבל, ודומה שאינה אלא ניסיון מרחיק לכת מצד המשיבים לייצר עילה שלא קימת המצדיקה אי אכיפת פסק החוץ בישראל, גם אם סבורים המשיבים כי פסק הבוררות שגוי. מכל מקום, ההלכה הפסוקה מורה כי רק לעיתים נדירות ידחה בית משפט אכיפתו של פסק חוץ מפני תקנת הציבור.

"הלכה פסוקה ומושרשת היא כי רק לעיתים נדירות נדחית אכיפתו של פסק חוץ מטעמים של תקנת הציבור.
אכן, אותה תקנת ציבור שהוראת סעיף 3(3) לחוק האכיפה מדברת בה, תקנת ציבור 'חיצונית' היא (ordre public externe)- להבדילה מתקנת ציבור 'פנימית' (ordre public interne) – ותקנת ציבור זו עניינה
'בערכי-יסוד של מדינה ושל חברה, במוסר, בצדק ובהגינות, ורק אם מתנגש פסק-חוץ באחד מאלה כי אז נדחה אותו מפנינו ... טענה על דבר היותו של פסק חוץ מוטעה או גורם אי-צדק לא יהיה די בה: ע"א 1137/93 אשכר נ' היימס, פ"ד מח(3) 641, 652. וכפי שהתבטאנו במקום אחר (בנושא של הסגרה), תקנת ציבור חיצונית עניינה הוא בעקרונות-יסוד, בהשקפות עומק
ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה" ... [ע"א 4949/03 בולוס גד בע"מ נ' globe master management ltd, פ"ד נט(5) 616, 619
(2005)].

במקרה דנן, הטענה בדבר היותו של פסק החוץ נוגד את תקנת הציבור נטענה מן הפה אל החוץ, ולמקרא פסק הבוררות ופסק הדין שבו הוא נתאשר לא ניתן למצוא יסוד לטענה זו. מן הראוי להזכיר כי המשיבים היו מיוצגים בכל ההליכים המשפטיים נושא פסק החוץ, לרבות בבקשה לביטול פסק הבוררות שבמסגרתה ניתנה להם הזדמנות להעלות את כל אותן טענות שבעטיין סברו כי יש לבטל את פסק הבוררות – ובקשתם נדחתה.


7. למעשה טענותיהם של המשיבים נוגעות בעיקרן לחיובים מכוח פסק הבוררות שאושר בפסק הדין ולפרשנות שיש ליתן לפסק הבוררות.

אלא שאין עסקינן במסגרת הבקשה לאכיפת פסק חוץ בניתוח תוכנו של הפסק, והבחינה היא של "קליפת" פסק החוץ – קרי: האם פסק החוץ עונה על הדרישות שמציב החוק לאכיפת פסקי חוץ, להכרזתו כפסק אכיף בישראל. במילים אחרות – בית משפט בישראל אינו משמש כערכאת ערעור על בית המשפט במדינה הזרה, אלא שהליך קליטת פסק החוץ אל תוך מערכת המשפט דכאן הוא בעיקרו הליך שבו נבחנת עמידתו של פסק החוץ בדרישות החוק לאכיפת פסקי חוץ כתנאי להכרזת הפסק כאכיף בישראל.

יפים בהקשר זה הדברים שנאמרו בע"א 5267/93 יוחי שניידר נ' זכריה דרוקר, בנוגע לאכיפת פסק חוץ בישראל שבו נתאשר פסק בוררות חוץ, כבענייננו:

"כל טענותיו של המשיב בבית המשפט המחוזי סבו על פגמים שנפלו, לטענתו, בהליכי הבוררות שנתקיימו בינו לבין המערער, שלפי גרסתו מחייבים את המסקנה שלא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן. אך הליכים אלה היו נשוא להתדיינות בבית המשפט של מדינת ניו-יורק,
מקום בו היו שני בעלי הדין מיוצגים ונטענו טענות
מלאות לגבי הפגמים שנפלו לטענת המערער בהליך הבוררות. כל הטענות האמורות נדחו בפסק-דין מנומק שניתן על-ידי בית המשפט של מדינת ניו-יורק, ואין טוען שבהליך ההוא לא ניתנה למערער הזדמנות סבירה להתגונן ... דינו של פסק-חוץ להיות מוכרז כאכיף
בישראל אלא אם כן מצוייה בידי הנתבעת ' טענה
היקפית' כגו חוסר סמכות או העדר אפשרות סבירה להתגונן ולא כאשר בית המשפט הזר דן בטענות בעלי הדין והכריע בהן לגופו של הענין. משבחן בית המשפט הזר את ה'טענות ההיקפיות' לאחר דיון מלא ודחה אותן, הפכה פסיקתו לקביעה לגופו של הענין ואין עילה
להתערב בה אך משום כך שבית משפט הישראלי חולק על גישתו של בית המשפט הזר." (לא פורסם,
17/1/96).


8. עוד טוענים המשיבים לקיום של כפל הליכים וחוסר תום לב מצד המבקשת בעומדת על הבקשה לאכיפת פסק החוץ, וזאת בשל היותה של התביעה האחרת תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי בתל-אביב.

אלא שגם טענה זו אין בה כדי להועיל למשיבים.

ראשית דבר יצוין כי הליכי הבוררות שהתקיימו בין הצדדים בארצות הברית – שבסיומם ניתן פסק הבוררות שאושר בפסק הדין שבעקבותיו ניתנה הפסיקתא – החלו טרם שהוגשה התביעה האחרת. המשיבים מצידם נטלו חלק פעיל בהליכים שהתנהלו בארצות הברית, חלקם יזומים על ידם ובכולם הם היו מיוצגים. לא מתקיים אפוא התנאי שבסעיף 6(א)(5) לחוק שלפיו אם בעת פתיחת ההליך המשפטי במדינה הזרה היה משפט תלוי ועומד באותו עניין ובין אותם בעלי דין בבית משפט בישראל, יהווה הדבר הגנה מפני אכיפה.

אך גם לגופו של ענין אין לשעות לטענת המשיבים. לגישתם התביעה האחרת עניינה "באופן שבו יש לפרש ולהוציא לפעול את פסק הבוררות" (ראו: סעיפים 2.3 ו-42 לתגובת המשיבים לבקשה; וכן סעיף 37 לסיכומים מאת המשיבים). באומרם כן, למעשה מכירים המשיבים בתוקפו של פסק הבוררות ואף בפסק הדין שבו הוא נתאשר.

מכל מקום, לתביעה האחרת התלויה ועומדת לא יכול שתהא כל השפעה על מעמדו של פסק החוץ, שהוא

פסק דין
חלוט שבו נתאשר פסק הבוררות. סוגיית אישור פסק הבוררות או ביטולו אינה עומדת עוד על הפרק, שכן זו הוכרעה כאמור. בית המשפט בדונו בבקשה דנן אינו נדרש אלא לבחון אם פסק החוץ עונה על התנאים שמציב החוק לאכיפת פסקי חוץ. שאלות בנוגע לפרשנותו וליישומו של פסק החוץ ופסק הבוררות שנתאשר במסגרתו אינן רלוונטיות להליך האכיפה. אין עסקינן בהליכי הוצאה לפועל של פסק החוץ אלא בהכרזה על פסק החוץ כאכיף, ובכך להשוות את מעמדו למעמד של

פסק דין
תקף שניתן במדינת ישראל. לא מדובר אפוא ב"כפל הליכים" בשל התביעה האחרת התלויה ועומדת; וזו גם אינה יכולה להשפיע או למנוע דיון בבקשה לאכיפה של פסק החוץ שהוא סופי וניתן במסגרת הליכים משפטיים שהמשיבים היו שותפים מלאים להם, חלקם יזומים על ידם ובכולם הם היו מיוצגים.

סוף דבר
9. אני מכריזה על "פסק חוץ" כהגדרתו לעיל, כפסק אכיף.

כפי שצוין, בקשה שיזמו המשיבים לעיכוב ביצוע פסק החוץ נדחתה בהחלטה מפברואר 2008, שנתאשרה בהחלטה בערעור, ומדובר אפוא בהחלטה חלוטה. במסגרתן של החלטות אלה יש התייחסות מפורשת לכך שחיוב המשיבים בתשלום ההוצאות למבקשת כאמור בפסק הבוררות הוא חיוב עצמאי ונפרד שאינו מותנה בשאר הנושאים שנפסקו בפסק הבוררות. מדובר כאמור בהליך שיזמו המשיבים וההחלטה מפברואר 2008 שנתאשרה בהחלטה בערעור, ניתנה על ידי אותו מותב שנתן את פסק הדין. החלטות אלה מהוות חלק אינטגרלי מפסק החוץ ומשכך אני מכריזה גם על אכיפתן, כחלק בלתי נפרד מפסק החוץ. כל תוצאה אחרת הינה הפרדה מלאכותית של פסק החוץ ממרכיביו.

עם זאת איני רואה מקום להוסיף ולהורות במסגרת פסק הדין על חיוב כספי בתשלום הוצאות כפי שביקשה המבקשת, שכן בפסק החוץ נתאשר פסק הבוררות בכללותו, ולא רק החיוב בתשלום הוצאות. הכרזה על פסק החוץ כפסק אכיף הינה הכרזה על פסק החוץ בכללו כאכיף, וכך אני מורה, כאשר ההחלטה מפברואר 2008 שנתאשרה בהחלטה בערעור אף הן בכלל זה.

המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן והודע היום, 7/6/2010, במעמד ב"כ המבקשת עו"ד סרוסי וב"כ המשיבים עו"ד גב' עוז.
ענת ברון
,שופטת
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו

לפני: כב' השופטת ענת ברון
07 יוני 2010
ת"א 09-21









א בית משפט מחוזי 21/09 sofasa llc חברה זרה הרשומה בארה"ב נ' אורי פלג, מייקל שכטר (פורסם ב-ֽ 07/06/2010)