פסקי דין על סאלח חלאילה | פסקי דין על מוחמד בלאלו |

17288-03/10 פ     16/06/2010




פ 17288-03/10 מדינת ישראל נ' סאלח חלאילה, מוחמד בלאלו








בית המשפט המחוזי בחיפה

ת"פ 17288-03-10 מדינת ישראל
נ' חלאילה(עציר) ואח'
16 יוני 2010


בפני
:
כב' השופטת
דיאנה סלע

בעניין:

המאשימה
:
מדינת ישראל
באמצעות פמ"ח




- נ ג ד -

הנאשמים:
1.סאלח חלאילה
ת.ז.
300895513
(עצור)

2.מוחמד בלאלו
(עצור)


גזר דין בעניין הנאשם 1



1.
הנאשם 1, יליד 87' (להלן: הנאשם), הורשע על יסוד הודייתו בעובדות כתב אישום המייחס לו עבירה של הצתה- לפי סעיף 448(א) רישא + 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין).


כתב האישום הוגש נגד שני הנאשמים, והוא כולל שני אישומים נפרדים, האישום הראשון מייחס לשני הנאשמים ביצוע בצוותא של עבירת ההצתה, והאישום השני נוגע לנאשם 2 בלבד ומיחס לו עבירה של הפרת הוראה חוקית- לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, שביצע בעת שהותו במעצר בית בתנאים מגבילים. הנאשם 2 (להלן: מוחמד) כפר בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר דין זה ניתן בעניינו של נאשם 1 בלבד.

2.
עובדות כתב האישום המיוחסות לנאשם הן כדלקמן:

על פי האישום הראשון, ביום 9/2/10 בסמוך לשעה 23:50, הגיעו הנאשמים לתחנת הדלק "הגליל" בסכנין, עם אדם נוסף בשם רפעאת בדארנה ברכב סיאט איביזה (להלן: הרכב),
בו נהג עאמר זבידאת (להלן: עאמר). בהגיעם סמוך למשאבת הדלק, יצאו הנאשמים מהרכב, לקח מוחמד ששה בקבוקים של מים מינרלים ומסר לנאשם בקבוק אחד. הנאשם רוקן את הבקבוק, ומסרו לידי המתדלק, אשר מילאו בדלק (להלן: הבקבוק).

לאחר מכן, הגיעו הארבעה בנסיעה אל ביתו של מוחמד אסדי בכפר דיר אל-אסד (להלן: המתלונן), על פי הנחיותיו של הנאשם, במטרה להצית את רכבו. הנאשמים יצאו, ניגשו לרכב מסוג דייהו סברו, מ"ר 28-287-19, אשר סברו כי הינו רכבו של המתלונן (להלן: רכב הדייהו). הנאשם שפך על רכב הדייהו דלק מהבקבוק והצית אותו. כתוצאה מההצתה עלה רכב הדייהו באש, ונגרם נזק לחלקו הקדמי של הרכב.


במעשיהם המתוארים לעיל, שלחו הנאשמים אש במזיד ברכב הדייהו, בצוותא עם אחר.


כאמור לעיל, משמתייחס האישום השני בכתב האישום למוחמד בלבד, איני רואה צורך לפרטו כאן.

3.
תסקיר שירות המבחן

לבקשת הנאשם, נתקבל תסקיר של שירות המבחן בעניינו.
קצינת המבחן סקרה את נסיבותיו האישיות של הנאשם, בן ה- 22, רווק, אשר התגורר עד למעצרו בתיק זה בבית הוריו. הנאשם עבד מדי פעם עם אחיו בעסק משפחתי, אולם לרוב לא עבד והתקיים מתמיכה של בני משפחתו. הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, אשר פרצה, לטענתו, בעקבות אירוע טראומטי לו נחשף במלחמת לבנון השנייה, במהלכה היה עד למותם של מספר אנשים, ובגינו הגיש תביעת נכות למל"ל.


אחיו עלי סיפר כי הנאשם הוא טוב לב, ממושמע וחיובי בדרך כלל, נוטה למעורבות חסרת הגיון באירועים שונים,
ואמר כי ביצוע העבירה אינו מצביע על כוונה לפגוע במתלונן או לתכנן פשע, אלא נבע ממאפייני אישיות דלים וקשייו להתחבר להשלכות מעשיו. כן ביטא דאגה מרובה לנאשם, שמא ינסה לפגוע בעצמו אם מעצרו יתארך.



קצינת המבחן התייחסה לחוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של הנאשם לפיה אובחן בשנת 06' כסובל מתהליך של סכיזופרניה פרנואידית, ומאז נמצא במעקב פסיכיאטרי קבוע ומטופל על ידי נוגדי דיכאון עם רמיסיה במצבו. במהלך אשפוזו האחרון החל להשתמש בסמים והתמכר להם, דיווח על מחשבות אובדניות, ניסה לפגוע בעצמו פעמיים ובעברו היה לדבריו ניסיון אובדני. עם זאת צוין כי כיום אין התרשמות מסימנים פסיכוטיים או סימנים של דיכאון עמוק, הנאשם שולל מחשבות אובדניות, אך מדווח על שמיעת קולות, ונוטה לשנות גרסאות לגבי השימוש בסמים.


להתרשמותה, נמצא הנאשם במצב רגשי קשה בשל מעצרו הנוכחי ומעורבותו בפלילים, וניכר כי חוויה זו זעזעה אותו עד מאוד. הוא ביטא ייאוש רב והעדר מוטיבציה לעשייה, אולם שלל קיומן של מחשבות אובדניות על אף ניסיונותיו לפגוע בעצמו בעבר. במהלך הפגישה הנאשם בכה, רעד, והתחנן לשחרור מהמעצר, ובהמשך התקשר לשירות בתכיפות מרבית בתחנונים לעזרה, סימפטומים שלהערכת קצינת המבחן מבטאים פוסט טראומה ומצב חרדתי דיכאוני. בסיום השיחה עמו ביקשה קצינת המבחן מהסוהרים לפקח עליו שמא ינסה לפגוע בעצמו, ונודע לה כי ידוע להם שמצבו הנפשי אינו מיוצב, הם דואגים לתת לו טיפול התרופתי, והוא נמצא בתא מבודד בפיקוח רוב שעות היממה.
בעת הצורך הוא נפגש עם פסיכולוג של האגף, ולעיתים אוזקים אותו כדי למנוע פגיעה עצמית.


הנאשם נעדר הרשעות קודמות. באשר לעבירה בה הורשע, מסר כי הבין את החומרה והסכנה שנשקפה עקב ההצתה, ואת הבעייתיות בהתנהגותו. הוא סיפר כי כשבוע לפני כן נתן כסף למתלונן, שעסק במכירת רכבים, כדי שיקנה רכב עבורו, אך המתלונן עשה כן ולא השיב את הכסף לנאשם, בניגוד לבקשתו. לדברי הנאשם, החליט להצית את הרכב עקב תחושת חוסר אונים, השפלה ויצר נקמנות. ביום ביצוע העבירה נפגש עם שותפיו, ולאחר ששתה אלכוהול והשתכר, תכננו יחד להגיע לביתו של המתלונן ולפגוע ברכושו אך לא בגופו. הנאשם הבין כי מדובר במעשה חמור, "חולני", כדבריו, ובעייתי, באומרו כי הוא זקוק לעזרה מקצועית לשם שליטה ביצריו ומניעת הישנות מעשה דומה בעתיד, ואמר כי מדובר באירוע חריג שאינו מאפיינו. עם זאת, סיפר כי ישנם מצבים המקשים עליו להגיב בצורה עניינית, וכי מספר חודשים לפני מעצרו הנוכחי, נעצר בחשד למעורבות בתקיפת בחור מכפרו אשר הצית את גלגלי רכבו.

הנאשם צורך סמים קלים מסוג גראס מזה תקופה. קצינת המבחן העריכה כי הנאשם נתון במצוקה, מבולבל, חלש, מוצף רגשית, חש קורבנות עקב מעשי המתלונן, ובעל סף גירוי נמוך. במצבים מורכבים הוא עלול לאבד שליטה ולהגיב באופן אימפולסיבי ואלים, אשר יפגע
בו ובסביבה. יחד עם זאת, אין מדובר באדם בעל דפוסי התנהגות עבריינית מושרשת, אלא באדם הפועל מתוך מצוקה וחוסר אונים. לדבריו, הוא מוכן לעשות כל שיידרש בכדי למנוע אירוע דומה בעתיד, ולהשתלב בהליך טיפולי בשירות.


קצינת המבחן התייחסה להסכם סולחה שהוצג בפני
ה עולה כי הצדדים חפצים להסדיר את הסכסוך שביניהם, הואיל והנאשם הודה במעשיו, התנצל והתחרט, כי המתלונן ומשפחתו מוחלים לו ומוותרים על כל תביעה או דרישה בעבר או בעתיד, בגין מעשה ההצתה. כן התחייבו הצדדים לשמור על יחסים טובים ועל התנהגות נאותה ביניהם, והסכימו כי חתימתם על הסכם הסולחה משכיחה מהם את העבר כליל.

קצינת המבחן ציינה כי היא ערה לחומרת העבירה, להשלכותיה הקשות ולסכנה שנשקפה למתלונן ולסביבתו. אולם, נוכח גילו הצעיר של הנאשם, הסכם הסולחה שנחתם בין הצדדים, עברו הנקי, מצבו הנפשי המעורער, הסיכון לפגיעה עצמית אם יכלא, וקיומו של סיכוי להתדרדרות אישית ממשית במאפייניו, סברה כי יש לאפשר לנאשם למצות את ההליך הטיפולי בשירות, וכי במצבו עשוי שילובו במסגרת טיפולית מקיפה להפחית מהסיכון למעשים פליליים. לפיכך המליצה להסתפק בתקופת המעצר הנוכחית ולהטיל על הנאשם מאסר על תנאי שיהווה עבורו עונש מרתיע ומבהיר גבולות, ועל העמדתו במבחן מעקבי במסגרת השירות למשך שנתיים. במהלך ההליך יופנה למרפאה לבריאות הנפש ברמב"ם, בה הוא מטופל מאוגוסט 06', לצורך קבלתו לשיחות פרטניות אינטנסיביות, והשירות יעקוב אחר שיתוף הפעולה שלו עם מסגרות טיפוליות בקהילה. יתכן שיכלול הפניה לשיקום תעסוקתי ובירור זכאות לנכות.

4.
עדי אופי

א. מר מאזן גנאים, ראש עיריית סכנין, המכיר את המשפחה, סיפר כי הורי הנאשם הסמיכוהו לדבר בשמם וכי הם מתביישים במעשה שביצע.
הוא עצמו הכיר את הנאשם כבחור רגיש ובעל רוח התנדבות, בעת ששימש יו"ר קבוצת הכדורגל בני סכנין, עת נעזר בו כמתנדב וכסדרן. מהיכרות אישית עמו הוא בטוח כי הנאשם מצטער על המעשה ולא יחזור עליו בשנית. העד ביקש מבית המשפט להתחשב בנאשם, צעיר בתחילת דרכו, הסובל מבעיות נפשיות. מבירור שערך עם דודו של הנאשם נמסר לו כי הסולחה שנערכה בין אבי הנאשם לאבי המתלונן הינה אמיתית.

ב. עלי חלאילה, אחיו של הנאשם מסר כי הנאשם היה "אדם טוב... שלא עשה בעיות, אף פעם לא רב עם אף אחד", בעבר היה צמוד אליו בעסק המשפחתי,
אולם, כחודש ימים לפני האירוע נתגלע ויכוח
ביניהם על רקע האנשים עמם החל הנאשם "להסתובב",
וכן על רקע השימוש בסמים אותם החל לצרוך כחודשיים שלושה עובר לאירוע. עקב כך וענייניו האישיים של עלי, התרחקו השניים. עלי ביקש מבית המשפט ליתן לנאשם הזדמנות לחזור למוטב, באומרו כי כל בני המשפחה מוכנים להתגייס על מנת לסייע לנאשם להשתקם, נוכח מצבו הנפשי.
5.

טיעוני המאשימה


א. המאשימה עתרה להשית על הנאשם עונש מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן ולבעל הרכב שהוצת. לטענתה, בראש ובראשונה נלמדת מסוכנותו של הנאשם מהמסוכנות הטבועה במהות עבירת ההצתה, מהחמורות בספר החוקים נוכח פוטנציאל הנזק העצום הנובע ממנה. יתירה מכך, במקרה דנן מדובר ברף החומרה הגבוה של עבירת ההצתה. הרכב שהוצת חנה בחצר ביתו של המתלונן בסמיכות לבית מגורים, ורק בזכות תגובתם המהירה של המתגוררים במקום נמנע נזק חמור יותר. אין מדובר רק בנזק לרכוש כי אם בסיכון ממש לחיי אדם, והנאשם אשר שלח אש בסמיכות למגורי אדם, לקח על עצמו במודע את האפשרות כי מעשיו יסתיימו בפגיעה בנפש. אין מדובר באירוע ספונטני. ההצתה בוצעה כ"סגירת חשבון" עם המתלונן, על רקע סכסוך כספי ביניהם, ותוכננה מראש על ידי על ידי הנאשם, אשר הצטייד בבקבוק המכיל דלק, דבר המצביע על מוטיבציה של הנאשם לפגוע ברכושו של המתלונן. הנאשם בחר לפתור את הסכסוך בביצוע מעשה אלים ומסוכן, ובהקשר לכך ביטאו בתי המשפט עמדה ברורה וחד משמעית.

ב. לטענת המאשימה, נסיבותיו של הנאשם במקרה זה צריכות להילקח בחשבון באופן מוגבל. המלצת שירות המבחן בעניינו אינה תואמת את התרשמותו מאישיותו של הנאשם ואת מסקנותיו בדבר התנהגותו האימפולסיבית וקיומו של סיכון גבוה

להישנות עבירות דומות בעתיד, כלפי המתלונן ובכלל. המלצתה של קצינת המבחן נסמכת על נסיבותיו האישיות של הנאשם, תוך התעלמות מהשיקולים הציבוריים ומקורבן העבירה, עמו שוחחה.
באשר לטענת הנאשם כי שתה לשוכרה עובר לביצוע העבירה, זו לא נטענה על ידו בשום שלב, ומצאה ביטויה לראשונה בתסקיר. לפיכך, מבקשת המאשימה להתעלם מטענה זו כסיבה לביצוע העבירה.

ג. הסכם הסולחה המוזכר בתסקיר לא הובא לעיון המאשימה, ומשכך, ביקשה להתייחס אליו בהסתייגות. מכל מקום, משנטען כי הסולחה נערכה בין בעל הרכב לאבי הנאשם ואחיו – לא פוצה המתלונן, אשר היה המטרה למעשה ההצתה, ואשר ברכושו התכוון הנאשם לפגוע. אפילו יש ממש בטענה כי הסולחה הינה אמיתית, אין הדבר מאיין את הסיכון שהנאשם יבצע עבירות נוספות בעתיד, הקיים כל אימת שתתרחש סיטואציה מורכבת עבורו, כעולה מהתסקיר.

ד. אשר למצבו הנפשי של הנאשם, מדובר בחרב פיפיות. לכאורה מדובר בנסיבה היכולה להיזקף לזכותו של נאשם, אולם במקרה דנן ההיפך הוא הנכון. מצבו של הנאשם מעמיד בסכנה את כלל הציבור ולא רק את המתלונן מפני הישנות עבירות בעתיד. הנאשם הביע אמנם רצון להמנע מביצוע עבירות בעתיד, אולם הדבר אינו בשליטתו, כעולה מהתסקיר. בנסיבות העניין סבורה המאשימה כי יש להרחיק את הנאשם מהציבור ככל האפשר עקב מאפייני אישיותו.

6.
טיעוני הנאשם
א. הנאשם ביקש מפי בא כוחו להעדיף בעניינו את השיקול השיקומי, ולאמץ את המלצת שירות המבחן, כמפורט בתסקיר. הסניגור חזר על נסיבותיו האישיות של הנאשם, בהדגישו את היות הנאשם סובל מסכיזופרניה פרנואידית עקב טראומה שעבר, הניסיונות האובדניים שביצע, וכן את ההשפעה שהיתה למעצרו מיום 22.2.10 על מצבו הנפשי. לטענתו, הנאשם שהה חלק מהזמן בבידוד עקב ניסיונות אובדניים, ותקופות אף היה אזוק בתא המעצר. מדובר בחוויה קשה מאוד ובעונש ראוי ומרתיע, ושיש בו תמרור התרעה לנאשם
כי אם יעשה טעות נוספת ישהה תקופה ארוכה בנסיבות בהן נעצר.

ב. באשר לעבירה שביצע הנאשם,
מדובר בעבירה של פגיעה ברכוש בלבד, על רקע סכסוך כספי בין הנאשם למתלונן, בלא שנשקפה סכנת חיים למתלונן או לסביבה. הנאשם התכוון לפגוע ברכושו של המתלונן ולא בגופו, כעולה גם התסקיר. הפגיעה ברכב היתה
חלקית, שכן ניזוק בחלק הקדמי בלבד, מדובר ברכב ישן משנת 96', וגובהו של הפיצוי ששולם במסגרת הסולחה שווה ערך לפיצוי בגין נזק טוטאלי לרכב מסוג זה. הנאשם ביצע את העבירה ברגע של כעס ומצוקה נפשית, על רקע רגישותו הגבוהה והפרעותיו הנפשיות, וכוחותיו לא עזרו לו להימנע מביצועה.

ג. עובר לאירוע חי הנאשם אורח חיים נורמטיבי, והעבירה נשוא תיק זה מהווה אירוע חריג חד פעמי, והמעידה הראשונה בחייו. הנאשם הודה בביצוע העבירה בהזדמנות הראשונה, חסך מזמנם של בית המשפט והצדדים, הביע חרטה כנה ואמיתית על המעשה שביצע והפנים את חומרתו. כן ביטא נכונות ורצון לקבל עזרה והכוונה של איש מקצוע לשם שליטה במעשיו ומניעת הישנות מעשים דומים בעתיד. משפחתו של הנאשם והחברה בה חי הנאשם תסייע לו להשתקם, כעולה מדבריהם של עדי האופי. אחיו התחייב לקלוט אותו בעבודה, על אף שתרומתו הכלכלית אינה רבה, להשגיח
ולפקח עליו כדי שלא יבלה בחברת אנשים "לא טובים".
ד. עוד ביקש הסניגור להתחשב לקולא בהסכם הסולחה אשר נחתם בין בני המשפחה של הצדדים, דבר המצביע על ערבות הדדית של הקהילה למנוע הישנות מקרים דומים בעתיד ואירועי נקמה מצד המתלונן, כך ש"העבריין גואל את עצמו" ומחויב לא רק כלפי החוק אלא גם כלפי בני משפחתו ונכבדי הקהילה אליה הוא משתייך. תכליתו של ההסדר הינה להביא קץ לסכסוך וכן להרתיע את הרבים מלבצע מעשים אסורים הן מבחינה חוקית והן מבחינה מוסרית חברתית.

ה. לטענת הסניגור המלצת שירות המבחן לשלב את הנאשם במסגרת טיפולית, הינה הפתרון ההולם עבור הנאשם שיהא בו להרחיקו ממעגל העבריינות ולהחזירו למסלול חיים נורמטיבי. אין להעניש את הנאשם על מחלה שאינה באחריותו, ואשר נגרמה בנסיבות אשר אין לו שליטה עליהם. טענת המאשימה כי מחלתו מהווה חרב פיפיות, היתה נכונה לו דובר באדם שעתיד להסתובב ללא כל פיקוח. אולם בענייננו, ביקש שירות המבחן להשית עליו תקופת מבחן ארוכה במסגרתה יטופל תרופתית ברמב"ם וישולב בטיפול מעקבי בשירות. במסגרת צו המבחן, אם הנאשם לא יסור אחרי הוראות קצינת המבחן, יוחזר לדיון בפני
ביהמ"ש.

ו. בנסיבות העניין, נוכח גילו הצעיר של הנאשם, עברו הנקי, מצבו הנפשי הסכם הסולחה מצבו הנפשי המעורער, הסיכון הכרוך בהיותו נתון במעצר, וכן לאור חרטתו הכנה והאחריות שנטל על המעשה, מבקש הסניגור לאמץ את המלצת שירות המבחן, להימנע מהטלת עונש מאסר נוסף על הנאשם ולהעדיף בעניינו את השיקול השיקומי. לדידו, הטלת עונש מאסר מותנה די בו כדי להרתיע את הנאשם.

לחלופין ובהתחשב בכך שנאשם שוהה במעצר כשלושה חודשים, מבקש הסניגור להשית על הנאשם עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות.
דברי הנאשם


הנאשם אמר בפני
: "אני בן אדם טעיתי... אני מצטער על מה שעשיתי, אני לא אחזור על זה שנית. אני רוצה לבנות חיים חדשים ואני לא רוצה לחזור על זה שנית. אני אשתקם בכל דבר אם רק יתנו לי הזדמנות". (עמ' 17 לפרוט').

שני הצדדים הפנו את בית המשפט לפסיקה התומכת בטענותיהם, זה בכה וזה בכה.

דיון
7.
בעת גזירת דינו של אדם, ניתן ביטוי למטרות השונות של הענישה, גמול, הרתעה, מניעה, שיקום וחינוך. בית המשפט משקלל אינטרסים שונים, מהם כלליים ומהם סובבים סביב נתוניו של הנאשם המסוים העומד לדין. (ע"פ 4890/01 מ"י נ' פלוני, פ"ד נו(1), 594, מפי כב' הנשיאה ביניש). הענישה היא לעולם אינדיווידואלית, ונותנת ביטוי לנסיבות המיוחדת של כל אדם ומקרה, בנוסף לשיקולים הכרוכים באינטרס הציבורי. (ע"פ 5106/99 אבו נג'ימה נ' מ"י, פ"ד נד(1) 350, 354, מפי כב' הש' דורנר; וכן ע"פ 4890/01 הנ"ל, עמ' 601).
בענייננו, אין צורך להכביר מילים על חומרתה של עבירת ההצתה, הכורכת עמה סיכון רב ונזקים גדולים לרכוש ולנפש. נאמר לא פעם כי המשלח אש, אפילו ברכוש בלבד, יודע את תחילתו של מעשהו אך לא את סופו. רק בנס לא התפשטה האש, אשר שולחה בשעת לילה מאוחרת ברכב שחנה בחצר של בית מגורים, אל הבית הסמוך וגרמה לאסונות בנפש, של דרי הבית, גדולים כקטנים.

"עבירת ההצתה היא מן החמורות שבעבירות – שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה, ומי שמתיר לעצמו לסכן בדרך זו רכוש וחיים.. עשוי להוסיף לסכן את זולתו גם בנסיבות אחרות". (בש"פ 6527/02, 6526/02 אלענמי נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 30.7.02, מפי כב' הש' ריבלין).


וכן:

"עבירת ההצתה היתה המסוכנת ביותר, במובן הפשוט של הסכנה לחיים ולרכוש, והפוטנציאל ההרסני שבה, וכדברי בית משפט זה אשר להצתה שציטט בית המשפט קמא מפי השופט – כתארו אז – ריבלין, בבש"פ 6526/02 אלענמי נ' מדינת ישראל
(לא פורסם): "שיודע אתה את תחילתה ואין אתה יודע את סופה...". לא בכדי קבע לה המחוקק עונש מאסר מן הגבוהים שבסולם הענישה, חמש עשרה ועשרים שנה (בענייננו החלופה המסתברת היא האחרונה), בשל הסכנה הרובצת לפתח, בגינה, שראשיתה גפרור ואחריתה עלולה להיות שערי מוות". (ע"פ 3210/06 פארס עמארה נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 18.3.07, מפי כב' הש' רובינשטיין).

אין מדובר באדם אשר נגרר לביצוע העבירה על ידי אחרים, אלא בעבירה שתוכננה מבעוד מועד לצרכיו של הנאשם, ובוצעה בצוותא עם אחרים בשעת לילה מאוחרת. הנאשם, אשר ביקש לפגוע ברכושו של המתלונן במטרה להניעו להשיב לו את כספו, דאג להצטייד בבקבוק מלא בבנזין בתחנת דלק והנחה את עאמר, ברכבו נסע ביחד עם מוחמד ורפעאת, כיצד להגיע לביתו של המתלונן בכפר דיר אל אסד. בהגיעם לקרבת ביתו של המתלונן, יצאו הנאשמים מרכבו של עאמר, וניגשו לרכב דייהו, אשר סברו אותה עת כי הוא שייך למתלונן. הנאשם הוא אשר שפך דלק מהבקבוק על רכב הדייהו, הציתו וגרם לו נזק.

לא ניתן להתעלם מהסיכון שיצר הנאשם ומהפוטנציאל ההרסני הטמון במעשהו, מעבר לנזק הרכוש שנגרם. חומרה יתירה יש לראות בכך שההצתה כוונה לעבר רכב החונה בסביבת מגורי אדם. כאמור, לא מן הנמנע כי לו אחזה האש, כטבעה של זו, בבתי המגורים הסמוכים, עשויה היתה לכלות את שוכניהם בשנתם. אין מדובר במטבע לשון בלבד, כאשר נאמר כי נס הוא שלא נגרם אסון כבד כתוצאה ממעשה ההצתה, והאירוע הסתיים בפגיעה בנזק לרכוש בלבד.

"בית משפט זה הצביע לא אחת בפסיקתו על חומרתם הרבה של מעשי הצתה, ובמיוחד אלה המכוונים כלפי בתים ורכוש בשכונות מגורים צפופות, המסכנים חיי אדם ועלולים לפגוע פגיעה קשה באיזורים נרחבים סמוכים למקור האש. האש מטבעה מתפשטת ועלולה לצאת מגדר שליטה; היא מכלה את המטרה אליה כיוון המצית, ועלולה להתפשט גם אל עבר מטרות אחרות שהמצית כלל לא נתכוון להן. נזקיה של האש הם קשים, והיא אוכלת כל דבר הנקרה על דרכה; לפיכך, לא מקרה הוא כי המחוקק ראה לקבוע לעבירת הצתה עונש של חמש עשרה שנה, ובנסיבות מיוחדות ומחמירות אף עונש מאסר של 20 שנה. הפסיקה אף היא נוטה להחמיר בענישה של עברייני הצתה".
(ע"פ 2663/08 האני עלקם נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 13.8.08, מפי כב' הש' פרוקצ'יה).

ראו גם ע"פ 4482/06 ישראל כלפה נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 6.7.06, שם הורשע הנאשם בקשירת קשר לביצוע פשע ובהצתה, בגין הצתת רכב אשר סבר המערער כי שייך למתלונן, גם שם על רקע סכסוך כספי שנתגלע בין השניים. המערער נדון ל- 24 חודשי מאסר בפועל, ו- 12 חודשי מאסר על תנאי. ערעורו על העונש נדחה, ונקבע מפי כב' הש' לוי כדלקמן:
"לא מצאנו בכל אלה עילה להתערב בעונש. מעשה הצתה ובמיוחד של רכב שחנה בחניון תת-קרקעי של בניין מגורים, עלול היה להסתיים באסון כבד. זאת ועוד, זהו פן נוסף של האלימות שקנתה לה אחיזה בשנים האחרונות בקרב החברה בישראל, כאשר סכסוכים אינם נפתרים עוד במשא ומתן או בפני
ה לערכאות, אלא בדרך של שימוש באלימות בה נחצו כמעט כל הגבולות. עקב כך, מצווה היה בית-המשפט המחוזי לגזור למערער מאסר ממש, ומותר להניח שלולא הנימוקים לקולא שנטענו בפני
ו וחזרו ונטענו בפני
נו, היה העונש כבד פי כמה".

8.
לקולא אני רואה לקחת בחשבון את מצבו הנפשי של הנאשם, כפי שבא לידי ביטוי באריכות בתסקיר. הנאשם עבר חוויה טראומטית בשנת 96', במהלך מלחמת לבנון השניה, והיה מטופל בבית החולים רמב"ם. כן אני לוקחת בחשבון את גילו הצעיר, העדר הרשעות קודמות בעברו, הודייתו בעובדות כתב האישום בטרם הוחל בשמיעת הראיות, הבעת חרטה מצידו ונטילת אחריות על המעשה, כמפורט בתסקיר. לא נעלם מעיני כי הנאשם עצור מאז ביצוע המעשה, וכי נסיבות מעצרו אינן קלות, בעיקר נוכח החשש כי יפגע בעצמו בין כתלי הכלא.

עוד אני רואה להתחשב

בסולחה אליה הגיעו משפחות הנאשם והמתלונן, במסגרתה שולם לבעל הרכב סכום כסף על ידי משפחת הנאשם, ולא ראיתי להתעלם מהמלצתו של שירות המבחן המעדיף את האינטרס השיקומי בעניינו של הנאשם.

9.
יחד עם זאת, יש לזכור כי המלצה של שירות המבחן, כשמה כן היא- בגדר המלצה ואינה מחייבת. בית המשפט אינו מחוייב לקבל את המלצתו של שירות המבחן, בשל מערך השיקולים השונה בין המערכות. במקרה דנן, יקשה עלי לקבל את המלצתו של שירות המבחן, מאחר שלא ניתן בו ביטוי מספיק לאינטרס הציבורי, ולמסוכנותו של הנאשם.

"שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראייה הכוללת, הבוחנת את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא אלה... השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של התנותנים, הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית, ובית המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע" (ע"פ 344/81, 359 מ"י נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 318, מפי כב' הנשיא שמגר; וכן ראו רע"פ 8787/03 מנסור נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 11.1.04, מפי כב' הש' טירקל; ע"פ 4383/07 אבו פנה נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 25.9.07, מפי כב' הש' ארבל; ובש"פ 7835/09 אגבאריה נ' מ"י, לא פורסם, ניתן ביום 18.10.09, מפי כב' הש' חיות).

חוששתני כי לא אוכל להיעתר לבקשת הנאשם להטיל עליו עונש שאינו כרוך במאסר בין כתלי הכלא, ולקבל את המלצת שירות המבחן בעניינו. התוצאה המתבקשת מהעדפת נסיבותיו האישיות של הנאשם על פני האינטרס בציבורי, בנסיבות העניין שבפני
, היא מתן לגיטימציה לאנשים נורמטיביים, שכל חייהם היו שומרי חוק, לפתרון סכסוכים כספיים בדרך של אלימות כדי להפחיד את ה"יריב" ו"להסביר" לו שכדאי לו להתפשר ולנהוג באופן הנדרש על ידי מבצע העבירה. בענישה המקלה כמבוקש על ידי הנאשם, יהיה משום התעלמות מחומרת מעשיו, ומהסיכון שיצר בצוותא עם מוחמד במעשה ההצתה. אחת המטרות של ענישה היא הרתעת הציבור, הקלת ראש בעבירות אלה שעה שהן מבוצעות על ידי אנשים טובים תגרום לכך, ששוב נחזור לאותו כאוס הנגרם שעה ש"כל דאלים גבר", ושוב נהיה במצב של "איש את רעהו חיים בלעו". ידע כל איש ואישה, כי תסכול עקב סכסוך אזרחי או סכסוך בענייני כספים, הוא ענין לערכאות, אם לא נפתר בדרכים אלטרנטיביות חוקיות לפתרון סכסוכים, ואלימות אינה אחת מהן. ידע כל איש ואישה כי המשלח אש, אפילו ברכוש בלבד, צפוי לעונש מאסר מאחורי סורג ובריח.

על הענישה בעבירות הצתה אמר בית המשפט כדלקמן:

"רף הענישה אינו אחיד, ונשקל בכל מקרה לנסיבותיו. נטעים כאן, כי לדידנו הצתה במקום שבו חיי אדם הוטלו או יכולים להיות מוטלים בכף מצדיקה ככלל מאסר של שנים ממושכות, על פי הכוונתו של המחוקק, ואורכה המדויק של התקופה ייקבע בכל מקרה לגופו". (ע"פ 3210/06 הנ"ל, סעיף ד' לפסק הדין).

איני רואה להקל ראש במצבו הנפשי הקשה של הנאשם, עקב מחלת הנפש ממנה הוא סובל, את ניסיונותיו לפגוע בעצמו בעבר, וקשייו להסתגל לשהות בתנאי מאסר. יחד עם זאת, מדבריהם של בני המשפחה של הנאשם עולה כי הנאשם בחר שלא ליטול את התרופות שניתנו לו, התחבר עם גורמים שליליים ואף התמכר לסמים מסוכנים. הנאשם מסר לקצינת המבחן כי ביצע את המעשה לאחר ששתה אלכוהול לשוכרה. אין מדובר בנסיבה מקלה, שכן השפעותיו של האלכוהול מוכרות לכל, וחזקה עליו ועל שותפיו כי היו מודעים לתוצאות

שתייתו.
לטובתו של הנאשם, לא אתייחס לחובתו למעשים שביצע עובר לעבירה נשוא תיק זה, ואשר פרטיהם נמסרו לקצינת המבחן.

באשר לסולחה, זו נערכה כאמור, בין משפחת הנאשם לבעל הרכב, אולם אין חולק כי המתלונן עצמו לא פוצה במסגרתה.

קצינת המבחן עמדה על מאפייני האישיות של הנאשם, כמפורט בתסקיר, ועל קיומו של סיכוי להישנותה של התנהגות עבריינית בעתיד, בציינה כי הנאשם שלל בפני
ה קיומן של מחשבות אובדניות. כאמור, להערכתה התנהגותו האימפולסיבית וסף גירוי נמוך עלולים לגרום לו להתנהגות אלימה במקרים דומים בעתיד. הנאשם צורך סמים מסוג גראס מזה תקופה כמפלט לבעיותיו. קצינת המבחן התרשמה כי במצבים מורכבים עלול הוא לאבד שליטה ולהגיב באופן אימפולסיבי ופוגע בו ובסביבה.

גם אחיו של הנאשם, אשר מסר לקצינת המבחן כי הנאשם נוטה למעורבות באירועים ומתקשה עקב מאפייני אישיותו להסבירם ולהבין את משמעותם והשלכותיהם, דיווח על ויכוח שהיה לו עם הנאשם על רקע היותו מתרועע בקרב אנשים "לא טובים" ועל רקע היותו משתמש בסמים, כפי שהעיד על עצמו גם הנאשם, וכי העבירה בוצעה עת הפסיק הנאשם ליטול את התרופות לטיפול במחלתו.
אכן, הנאשם הביע רצונו לעשות מאמצים לתקן את דרכיו, אולם גם לדבריו עצמו בסיטואציות מסויימות הוא מתקשה להגיב בצורה עניינית ולשלוט בגורלו. בנסיבות העניין לא ניתן לשלול את מסוכנותו של הנאשם, וספק אם אכן לסביבתו יכולת שליטה מלאה על מעשיו, לרבות ההקפדה על קבלת הטיפול התרופתי לו הוא זקוק, ועל הימנעותו משימוש בסמים ואלכוהול העשויים אף הם, על רקע מצבו הנפשי, להגביר את הסיכון להישנותה של התנהגות עבריינית המסכנת את הסביבה.

שירות המבחן המליץ כאמור על שילובו של הנאשם בהליך טיפולי מעקבי, בהעניקו את משקל הבכורה לשיקול השיקומי בעניינו. אולם, קצינת המבחן עצמה התרשמה, כאמור, כי במצבים מורכבים עלול הנאשם לאבד שליטה ולהגיב באופן אימפולסיבי ואלים, אשר יפגע
בו ובסביבה. בנוסף לכך, מדובר במסגרת "מעקבית" בלבד, כאשר הטיפול ייערך בבית החולים ובמסגרות אחרות, ושירות המבחן רק עתיד לעקוב אחר התקדמותו.

נוכח חומרת העבירה ומסוכנתו של הנאשם, ראוי להרחיקו מהציבור ולהטיל עליו עונש מאסר מרתיע. כפי שגם עולה מתסקיר שירות המבחן, לשירות בתי הסוהר הכלים
להשגיח על הנאשם מפני פגיעה בעצמו בעת ריצוי עונש מאסר, וכן לפקח כי יקבל את הטיפול התרופתי והנפשי המתאים בין כתלי הכלא. משכך, הנאשם יוכל להתחיל בטיפול שיקומי בין כתלי הכלא, אגב ריצוי מאסרו.

10.
בנתונים המפורטים לעיל, לאחר שלקחתי בחשבון את מכלול השיקולים לחומרא ולקולא, נוכח נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנאשם, לרבות גילו הצעיר, מצבו הנפשי והעובדה כי מדובר במאסרו הראשון, אני רואה לגזור על הנאשם עונשים כדלקמן:

א. 30 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו בתיק זה החל מיום 22.2.10.

ב. 18 חודשי מאסר על תנאי, שהנאשם לא ישא בו זולת אם יעזור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירה בה הורשע ו/או כל מעשה אלימות שהוא פשע, ויורשע בו בתוך תקופת התנאי או לאחריה.

ג. פיצוי למתלונן בסך 5,000 ₪. הנאשם רשאי לשלם את הפיצוי בארבעה תשלומים חודשיים רצופים בסך 1,250 ₪, החל מיום 1.7.2010. אם לא ישולם תשלום אחד, יעמוד הסכום כולו לפרעון מידי וישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהיום.


ניתן היום, ד' תמוז תש"ע, 16 יוני 2010.











פ בית משפט מחוזי 17288-03/10 מדינת ישראל נ' סאלח חלאילה, מוחמד בלאלו (פורסם ב-ֽ 16/06/2010)