פסקי דין על יד-חנה תעשיות | פסקי דין על יד חנה קבוצת פועלים להתישבות שתופית | פסקי דין על אמן מתכת | פסקי דין על עופר אקשטיין |

12367/04 א     21/06/2010




א 12367/04 יד-חנה תעשיות בע"מ, יד חנה קבוצת פועלים להתישבות שתופית בע"מ נ' אמן מתכת, עופר אקשטיין





בפני

כב' השופטת ד"ר איריס רבינוביץ ברון
תובעים

1.יד-חנה תעשיות בע"מ

2. יד חנה קבוצת פועלים להתישבות שתופית בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד גולן
נגד
נתבעים

1.אמן מתכת

2.עופר אקשטיין

ע"י ב"כ עו"ד חדד

פסק דין
מבוא

1. התובעות, יד חנה תעשיות בע"מ ויד חנה קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, הגישו תביעה על סך 267,399.19 ₪ כנגד אמן מתכת
בע"מ (להלן: הנתבעת) וכנגד מר עופר אקשטיין
(להלן: הנתבע).

מטעם התובעות, הוגש תצהירו של מנהל התובעות מר יעקב סיזל. מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע. המצהירים נחקרו על תצהיריהם והצדדים הגישו סיכומים בכתב.

טענות הצדדים

2. לטענת התובעות, התובעת 2 הינה קיבוץ ואילו התובעת 1 הינה חברת בת בבעלות מלאה של התובעת 2 אשר מנהלת את אזור התעשייה בשטחה של התובעת 2. ביום 1.2.99 נכרת בין התובעת 1 (להלן: התובעת) ובין הנתבעת הסכם להשכרת מבנה של כ- 1,000 מ"ר באזור התעשייה של קיבוץ יד חנה (להלן: המושכר) בדמי שכירות חודשיים של 4,250 דולר בצירוף מע"מ. לאור מצבה הכלכלי של הנתבעת הסכימה התובעת להפחית מדמי השכירות ביום 29.5.03 באופן שהחל מחודש יוני 2003 הם יעמדו על סך של 3,800 דולר לחודש וכן להקפיא את הדולר על 4.4 ₪ לדולר.

הנתבעת הפרה את ההסכם והפסיקה לשלם דמי שכירות החל מחודש פברואר 2004 וכן חדלה לשלם לתובעת עבור דלק, מים, חשמל ואגרת פינוי אשפה.

התובעות שיגרו מכתבי התראה בגין ההפרות ביום 11.6.04. הנתבע ביקש להיפגש ולהגיע להסכמות.

ביום 30.8.04 הודיעה התובעת לנתבעת על ביטול ההסכם ולפי סעיף 16 להסכם השכירות תפסה חזקה במושכר ועיכבה את המיטלטלין שנמצאו במושכר כערובה לתשלום החובות.
לטענת התובעות, החוב של הנתבעת בגין דמי שכירות החל מיום 1.2.04 ועד ליום 30.8.04 עמד על 136,936 ₪.

בנוסף, טוענות התובעות כי הנתבעת חייבת בדמי שכירות בגין יתרת תקופת השכירות של שלוש שנים אך הן מסתפקות בדמי שכירות בגין שישה חודשים נוספים, שכן לנתבעת נתונה לפי החוזה הזכות לסיים את תקופת השכירות בהתראה של שישה חודשים מראש.

כן טענו לחובות נוספים בגין דלק, חשמל ומים אגרת פינוי אשפה והוצאות.

כמו כן, טענו לחוב של 5,900 ₪ בגין מכונה לכיפוף מתכת.

3. לטענת התובעות, הנתבע חייב כלפיהן בגין החוב של הנתבעת לתובעות. לטענת התובעות הנתבע הינו בעל מניות ומנהל הנתבעת. הוא הטעה את התובעות לגבי היכולת הכספית של הנתבעת. הנתבע גרם לנתבעת להמשיך ולשכור את המושכר למרות שידע כי אין לה את האמצעים לשלם דמי שכירות וגרם לה להפר את הסכם השכירות. הנתבעת, באמצעות הנתבע, פיטרה את כל העובדים שלה הפסיקה את פעילותה ועדיין המשיכה להחזיק את המושכר, כאשר לדברי הנתבע חיפש משקיע ובכך לקח סיכונים בלתי סבירים על חשבון התובעות.

4. לטענת הנתבע, מעולם לא הטעה את התובעות וכל הפעולות נעשו על ידו בשם החברה הנתבעת ומתוך צפי סביר ביחס ליכולות הנתבעת.

לטענת הנתבע, הנתבעת נוסדה בשנת 1964. המושכר הושכר לנתבעת תוך הבטחה והתחייבות כי התובעות יפעלו כדי להשיג למושכר רישיון. עד היום אין למושכר רישיון ובכך הפרו התובעות את ההבטחה.

בשל אי העמידה בהתחייבויות נערכו פגישות בין הצדדים בהן נתבקשו התובעות לפצות את הנתבעת. לכן, הוחלט שלא יינתנו הערבויות.

לאחר שהנתבעת הודיעה לתובעת כי הינה מודעת לכך שאין סיכוי לקבל רישיון וכי מחפשת מקום אחר וכי בשל מחדלי התובעת נגרמו לנתבעת נזקים קשים, הודיעה התובעת 1 כי בשלב ראשון תפחית את דמי השכירות.
לאחר מכן אף לא שלחה התובעת 1 לנתבעת חשבוניות בגין דמי השכירות.

ביום 14.12.03 נפטר אחיו של הנתבע, מר מאיר אקרשטיין שהיה הרוח החיה בנתבעת.

בחודש אפריל 2003 הודיע מר יעקב סיזל לנתבע כי יופסקו חיובי השכירות וכי הוא מבקש כי הנתבע יפעל במהירות למצוא מקום אחר.

חודשיים לאחר סיכום זה החליט מר סיזל לנתק באופן חד צדדי את החשמל לנתבעת.

בשל ההפסדים והדרישה כי התובעת תפצה את הנתבעת, הנתבעים לא הסכימו לחתום על הארכת הסכם שכירות למרות שההסכם הסתיים ביום 30.11.01.

לגבי דרישה לחיוב בגין צריכת דלק באמצעות כרטיס מגנטי שלפי הנטען הנתבע חתם על כתב התחייבות לגביו נטען על ידי הנתבע כי המספר 312 המופיע במסמך הינו זיוף וכי לא ניתנה לגביו מעולם ערבות של הנתבע.

עוד נטען על ידי הנתבעים בכתב הגנה כי התנהגות התובעות גרמה לנתבעים נזק כבד וכי בשל הנזקים האמורים בכוונתם להגיש תביעה שכנגד. בכלל זאת, בשל העדר רישיון עסק לא יכלה הנתבעת לטענתה לקבל עבודות שונות. נטען כי הנזק שנגרם על ידי התובעות מוערך בסך של לפחות 2.8 מליון ₪.

עוד טענו הנתבעים כי התובעות חילטו ציוד של הנתבעת בשווי של 1.5 מליון ₪.

דיון והכרעה

גובה החוב של הנתבעת
5. בכל הנוגע לחוב של הנתבעת לתובעות, הנתבעת איננה מכחישה כי נותר חוב בגין דמי שכירות, הגם שהיא טוענת כי איננה חייבת בתשלומו בשל טענות ההגנה שהועלו על ידה, ויידונו בהמשך. המצהיר מטעם התובעת פירט את החוב בגין שכירות בתצהירו. לא הובא כל תחשיב אחר על ידי הנתבעים והתחשיב שנערך על ידי התובעות לא נסתר. לפיכך, אני מקבלת את טענת התובעות כי נותר חוב בגין דמי שכירות של הנתבעת לתובעות בסך של 136,936.8 ₪

6. התובעות טוענות כי הינן זכאיות לתשלום נוסף שכן היה על הנתבעת לשלם דמי שכירות עד לתום תקופת החוזה. התובעות אינן עומדות על תשלום זה אך מבקשות לחייב את הנתבעת בגין שישה חודשי הודעה מוקדמת. לחלופין מבקשות לחייב הנתבעת ב- 500 דולר ליום ממועד שנדרשה הנתבעת לפנות ועד לפינוי בפועל.

במכתב של ב"כ התובעות מיום 11.6.04 דרשו התובעות את פינוי המושכר עד ליום 20.6.04.

ביום 30.8.04 הודיע ב"כ התובעות לנתבעים על ביטול הסכם השכירות וכן הודיע על תפיסת החזקה במושכר.

בנסיבות אלו, כאשר ביטלו את ההסכם ודרשו את פינוי המושכר, אני מוצאת כי התובעות אינן זכאיות לדרוש מהנתבעת שכר דירה בגין יתרת תקופת השכירות.

עוד יש לציין, כי הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי לא הסכימה לחתום על הארכת הסכם השכירות. התובעות לא השיבו לטיעון זה לא בכתב תשובה ולא בתצהיר מטעמן ולא צירפו כל הודעה בכתב על הארכת תקופת השכירות כנדרש על פי ההסכם. בנסיבות אלו, יש קושי מבחינתן להסתמך על סעיפים בחוזה שעניינם הפסקת תקופת השכירות.

בכל הנוגע לדרישה החלופית לתשלום סך של 500 דולר בגין כל יום החל מיום 20.6.04 ועד ליום 30.8.04, סעיף 16 להסכם השכירות עניינו פינוי המושכר במועד. לא שוכנעתי כי הדרישה שהציבו התובעות לנתבעת לפנות את המושכר ביום 20.6.04 במכתב הופכת מועד זה למועד לפינוי לעניין סעיף 16 להסכם השכירות. זאת, בפרט כאשר הסנקציה לא הוזכרה במכתב. זאת ועוד, במכתב הנוסף שנשלח ע"י ב"כ התובעות מיום 30.8.04 נאמר כי ניתנה לנתבעת ארכה לתיקון ההפרות וכי הנתבעת לא עשתה כן ונטשה את המושכר. בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי יש מקום לחייב הנתבעת בתשלום בגין איחור בפינוי, ולראיה כי משעה שביקשו התובעות לתפוס חזקה במושכר, עשו זאת כאמור במכתב בא כוחן מיום 30.8.04.

7. התובעות טוענות לחוב בגין צריכת דלק של הנתבעת בסך 7,601 ₪. התובעות טוענות כי הנתבע התחייב באופן אישי לשלם עבור צריכת הדלק וצירפו לעניין זה מכתב התחייבות (נספח ו' לתצהיר מטעם המבקשת). הרישום של התובעות בגין צריכת הדלק בכרטיסים המגנטיים צורף אף הוא (נספח ז' לתצהיר מטעם התובעות).
הנתבע הצהיר כי מכתב ההתחייבות התייחס לכרטיס מספר 302 ולא לכרטיס מספר 312 וכי המספר מהווה זיוף והוסף לאחר מכן ואינו כתוב בכתב ידו.

כן טען הנתבע כי ההתחייבות ניתנה על ידי הנתבעת בלבד.

בכל הנוגע לחיוב הנתבעת, הטענה לעניין צריכת הדלק על ידי הנתבעת או מי מטעמה, לא נסתרה ולפיכך אני מוצאת כי הנתבעת חייבת בסך של 7,601 ₪ בגין צריכת דלק.

בכל הנוגע לטענה כי הנתבע חייב בגין החוב האמור של הנתבעת מכוח מכתב ההתחייבות, משעה שהנתבע טען כי המסמך זויף, היה על התובעות להוכיח את אמיתותו. לא הובאו על ידי התובעות ראיות לעניין נסיבות החתימה ורישום מספרי כרטיסי החיוב, באופן שילמד על כך שהמספר 312 אכן הופיע בנוסח עליו חתם הנתבע. לפיכך, לא הוכח כי הנתבע חייב בתשלום החוב בגין דלק על יסוד כתב ההתחייבות.

8. התובעות טוענות כי הנתבעת נותרה חייבת סך של 14,139.45 ₪ בגין חשמל, מים, פינוי אשפה וצילומים אותם צרכה. העתק מהכרטסת ומהחשבוניות בגינם צורפו כנספח ט' לתצהיר מטעם התובעות. בתצהיר הנתבע לא באה התייחסות לכך ולפיכך אני מקבלת את טענת התובעות בדבר קיום החוב האמור של הנתבעת בסך 14,139.45 ₪.

9. התובעות טוענות כי מכרו לנתבעת מכונה לכיפוף מתכת (מעגלת) תמורת סך של 5,900 ₪ וכי המכונה שימשה את הנתבעת בעבודתה וצירפו חשבונית בגינה (נספח י' לתצהיר מטעם התובעות). בתצהיר הנתבע לא באה התייחסות לכך ולנוכח האמור אני מקבלת את טענת התובעות ביחס לחוב הנתבעת בסך 5,900 ₪.

10. התובעות טוענות לחוב בסך 221.38 ₪ בגין שימוש של הגב' לילך דה פז מנהלת החשבונות של הנתבעת בכרטיס מגנטי כאשר לפי הנטען הכרטיס הונפק לבקשת הנתבעת. הרישום בגין צריכת הדלק האמור צורף כנספח ח' לתצהיר מטעם התובעות.

הנתבעים טוענים כי הנתבעת אינה חייבת בחוב האמור.

עיון בנספח ח' לתצהיר מטעם התובעות מלמד כי בכרטיס מופיע ב"שם המשתמש" לילך דה פז. לא הוכח על ידי התובעות כי הנתבעת מחויבת כלפיה לשלם בגין כרטיס זה. לפיכך לא הוכחה הטענה לחוב בסך של 221.38

11. בתצהיר מטעם התובעות צוין כי לאחר הגשת התביעה שולם לתובעות על ידי צד ג' ע"ח חובה של הנתבעת סך של 35,432 ₪ שיש להפחיתו מיתרת החוב של הנתבעת. לפיכך יש להפחית את הסך של 35,432 ₪ מחובה של הנתבעת לתובעות.

טענות הנתבעים כי התובעות הבטיחו לדאוג לרישיון עסק ובדבר נזקים

12. הנתבעים טוענים כי התובעות הבטיחו, באמצעות מר יוסי אדלר ואחרים מטעם התובעות, כי יטפלו בהשגת רישיון עסק. לטענת הנתבעים, מדובר היה במצג שווא כאשר לא היה סיכוי לקבל רישיון עסק. עוד טענו כי בשל כך הסכימו התובעות, בהמשך, להפחית את דמי השכירות ולא לגבות אותם מהנתבעת. הנתבעים טענו כי נגרמו לנתבעת נזקים רבים מכך שלא היה לה רישיון עסק.

בתצהיר מטעם התובעות אין התייחסות לטענות לעניין המצגים שהנתבעים טוענים כי התובעות הציגו בפני
הנתבעת לעניין קבלת רישיון עסק. בחקירתו החוזרת העיד המצהיר מטעם התובעות בעניין זה (ר' עמ' 18 לפרו' הדיון):

"ש: שאלו אותך לגבי המצב היום שזה איזור תעשיה. אמרת שלפני שנעשה שינוי התב"ע המצב הקודם היה שזה היה איזור מבנה משק וניתן היה להקים על זה על פי ייעוד הקרקע מבנה למסגירה. תבהיר את הנקודה זאת.
ת: אומן מתכת למיטב ידיעתי הבינו מה ייעוד השטח והבינו את הבעיות ואחרת סעיף 14 לא היה נחתם והוא נחתם ברחל בתך הקטנה. ייעוד הקרקע באיזור מבנה משק היה ידוע גם לקיבוץ וגם לשוכרים. שימושי הקרקע התאימו לצורך הקמת המבנים. כל המבנה נבנה על פי הבקשות הספציפיות של אומן מתכת מה שנקרא בלטינית "טיילוור מייד".
המצהיר מטעם התובעות הצהיר כי הפחתת דמי השכירות באה בשל התחשבות התובעות במצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת.
בסיכומים מטעם התובעות צוין כי לענין הנזקים הנטענים מדובר בטענות כלליות שהושמעו מפי בעל דין שהינו מעונין בתוצאות המשפט וכי לא נשלחה כל הודעת קיזוז מטעם הנתבעים וכי לא הגישו תביעה שכנגד אלא בחרו להגיש תביעה נפרדת.
13. בכל הנוגע לנזקים הנטענים נכתב בכתב ההגנה לעניין זה כך:

"יג 5. התנהגות המשיבות גרמה לנתבעים נזק כבד ביותר והננו מתכוונים להגיש תביעה כנגד התובעת 1 הן בשל הנזקים שנגרמו להם, על ידן תוצאת מצגי שווא, הטעיה והמירמה בהן נקטה המשיבה 1, הן בשל ציוד וכלים של הנתבעת 2 שחולטו על ידי התובעות באורח חד צדדי שלא כדין והן בשל הנזק הרב שגרמו התובעות בכך שמנעו מהנתבעות כניסה שלא כדין למושכר, הן בשל ההשקעות הרבות שבוצעו במושכר בסך של 250,000 ₪ והן בשל הנזק העצום שנגרם לנו כתוצאה מאי יכולת לקבל עבודות וחוזים ממוסדות וגופים וכן מאי יכולת לבצע עבודות בשל העדר רשיון, בגינו גם לא יכלו הנתבעים לקבל את הביטוחים הנדרשים לביצוע סוגי עבודות.
...
8. הנזק המוערך לחברה תוצאת פעילות התובעת 1 אשר אינו כולל הפסדי עבודות אינו פחות מסך של 2.8 מליון ₪."

כן טענו הנתבעים בכתב ההגנה כי התובעות חילטו רכוש של הנתבעת בשעה שתפסו את החזקה במושכר אשר שוויו אינו פחות מ- 1,500,000 ש"ח.

לא הוגשה תביעה שכנגד.

יצוין, כי ב"כ הנתבעים הודיע, בפתח דיון ההוכחות ביום 18.6.09, כי הוגשה על ידי הנתבעים יום קודם לכן תביעה של הנתבעים כנגד התובעת בגין הנזקים שלטענת הנתבעים נגרמו להם על ידי התובעות ובקשה לאחד את הדיון בתובענות. הבקשה נדחתה מהנימוקים שפורטו בהחלטת בית המשפט שניתנה באותו יום, ובפרט לנוכח המועד המאוחר בו הוגשה התביעה על ידי הנתבעים.

בתצהיר הנתבע לא ניתן כל פירוט ולא צורפו כל ראיות ביחס לנזקים הנטענים ולהשקעות שלפי הנטען נעשו על ידי הנתבעת במושכר.

סיכומו של דבר, לא הובאו על ידי הנתבעים ראיות לעניין הנזקים הנטענים ומדובר בטענות כלליות ולא מפורטות.

14. בתצהיר של הנתבע הצהיר הנתבע לגבי נזקים שלדבריו רק לאחר הגשת התביעה התגלה לו כי נגרמו לציוד של הנתבעת שמוחזק על ידי התובעת.

בכל הנוגע לנזקים האמורים, מדובר באירועים שלא באה התייחסות אליהם בכתב ההגנה ולפי הנטען ככל הנראה אירעו לאחר הגשת התביעה. לפיכך, אין מקום להכריע ביחס אליהם במסגרת תובענה זו, מה גם שלא הוכחו בפני
י סכומי הנזק הנטענים.

15. זאת ועוד, אף לא שוכנעתי כי הנתבעת יכולה להימנע מתשלום דמי השכירות בטענה למצגי שווא של התובעות לענין האפשרות להשיג רשיון עסק. הנתבע הצהיר לענין מצגים שנעשו בענין כשהתנהל המו"מ לפני ההתקשרות בהסכם השכירות.

המצהיר מטעם התובעות התיחס, כאמור לעיל, בחקירתו החוזרת בין היתר לסעיף 14 להסכם השכירות (ר' עמ' 18 לפרוט' הדיון).

עיון בהסכם השכירות מלמד כי בהסכם באה התייחסות מפורשת לנושא רישיון העסק. כך בסעיף 14 להסכם השכירות:

"14. מוסכם בזה כי השוכר מתחייב לפעול במושכר על פי רשיון עסק כדין. וכל נזק בגין העדר רשיון עסק על השוכר לשאת בו במלואו ועל חשבונו.
בתנאי שיתקבל מהמועצה בעזרת קיבוץ יד חנה. ידוע לשוכר כי הליך זה הינו ממושך ועל כן יהיה ראשי (כך במקור – א.ר.ב.) לסיים את השכירות במידה ולא יתקבל רשיון עסק. על ידי הוצאת מכתב למזכירות הקיבוץ על רצונו לסיים את השכירות בגין כך וזאת בהודעה מוקדמת של 60 יום במכתב רשום.
הזמן המוארך לקבלת הרשיון הוא לא פחות משמונה חודשים מיום התחלת תקופת השכירות. בכל מקרה יתר תנאי השכירות ימשיכו לחול על הצדדים (הדגשה שלי – א.ר.ב)."

מהאמור עולה כי הצדדים נתנו דעתם בהסכם שביניהם לנושא רישיון העסק. ההתחייבות להוצאתו הוטלה על הנתבעת (השוכר) וקיבוץ יד חנה התחייב לסייע. לנתבעת עמדה הזכות להפסיק את החוזה בהודעה של 60 יום ככל שהרשיון לא יתקבל. משמע, היתה מודעות לכך שקיימת אפשרות שלא יתקבל רשיון עסק, ונקבע כי בכל מקרה יתר תנאי השכירות ימשיכו לחול על הצדדים.

בפועל, נותרה הנתבעת במקום משנת 1998 ועד לפינויה בשנת 2004. כפי שמצוין בסיכומי התובעות, הנתבעת שילמה במשך שנים את דמי השכירות.

16. בסיכומו של דבר, לא הוכחו הנזקים הנטענים על ידי הנתבעים ולא שוכנעתי כי בטענות הנתבעים לעניין מצג שווא של התובעות ביחס לאפשרות קבלת רישיון עסק יש כדי להוות טענת הגנה טובה מפני תשלום דמי השכירות.

התביעה כנגד הנתבע

17. התובעות טוענות לאחריות אישית של הנתבע בגין החוב של הנתבעת. בכתב התביעה נטען כי הנתבע הינו בעל מניות ומנהל של הנתבעת, כי הנתבע הטעה את התובעת בהבטחות ומצגי שווא בדבר יכולתה הכספית של הנתבעת וכי גרם לתובעת להמשיך ולהשכיר לנתבעת את המושכר. לפי הנטען הוא ניהל את עסקי הנתבעת מתוך תרמית וגרם לה להמשיך ולהחזיק במושכר לאחר שכבר הפסיקה את פעילותה. כי הנתבע חיפש משקיע ולכן לא פינה את המושכר.

הנתבע הצהיר כי נרתם לפעול עבור הנתבעת לאחר שאחיו נפטר בגיל 49 בעת ששימש כמנהל הנתבעת. הוא הפך לבעל מניות בחברה לפני 4 שנים ובהתאם לדו"ח רשם החברות אינו משמש כמנהל בחברה.

בסיכומי התובעות ציינו התובעות כי הנתבע שימש כמנהל בפועל של הנתבעת לאחר מות אחיו. כי הוא זה שהחליט לפטר את העובדים ולסגור את שערי המפעל ובכל זאת לא פינה את המושכר, גם לאחר שנשלחה דרישה בכתב על ידי הנתבעת ביום 11.6.04. התובעות הפנו בסיכומיהם לסעיפי החוק לעניין הרמת מסך ואפשרות הטלת אחריות אישית על אורגנים של חברה.

עוד ציינו בסיכומיהם כי הנתבע משך את כספי הנתבעת לכיסו הפרטי, כי לנתבעת היו הוראות קבע לתשלום הוצאות רכבו והטלפון שהחזיק והפנו לעניין זה לתשובותיו בחקירה הנגדית.

18. בסיכומי הנתבעים צוין כי לא הוכחה כל עילה בחוק כנגד הנתבע. כי הציטוטים שהובאו על ידי התובעת מהפרוטוקול מחקירתו של הנתבע מורים על שימוש ראוי שנעשה בכספי הנתבעת.

19. אינני סבורה כי התובעות ביססו כל עילה להרמת מסך ההתאגדות או להטלת אחריות אישית על הנתבע בגין חובות הנתבעת כלפיה.

בכל הנוגע לאי פינוי המושכר, הנתבע העיד כי עשה ניסיונות עובר לפינוי המושכר לאחד את הנתבעת עם גוף אחר. לא הוכח כי מדובר בנטילת סיכון בלתי סביר מצידו. גם לא שוכנעתי כי מדובר במצב בו הנתבע הותיר את הנתבעת במושכר כשנותרה ללא רכוש ובידיעה כי לא ניתן יהיה לשלם את דמי השכירות. ולראיה שרכוש של הנתבעת נתפס על ידי התובעות. הנתבעת טוענת כי מדובר ברכוש בשווי מליון וחצי ₪, שערכו עולה בהרבה על סכום החוב. התובעות אשר הרכוש בידיהן, לא הביאו מצידן כל נתון או הערכה לגבי שוויו המוערך של הרכוש.

בכל הנוגע לטענות של התובעות לגבי העובדה שהנתבעת שילמה הוצאות רכב וטלפון של הנתבע, הרי שלא הוכח כי מדובר בסכומים שלא הגיעו לנתבע, אשר שימש כמנהל הנתבעת.

20. לנוכח כל האמור, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, תוך 30 יום את הסך של 129,144 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל וכן הוצאות משפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל וכן שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.
התביעה כנגד הנתבע נדחית. אני מחייבת את התובעות לשאת בהוצאות הנתבע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתן ועד התשלום המלא בפועל וכן לשלם לו בגין שכ"ט עו"ד סך של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט' תמוז, 21 ביוני 2010, בהעדר הצדדים.


בית משפט השלום בנתניה

21 יוני 2010
ת"א 12367-04 יד-חנה תעשיות בע"מ
ואח' נ' אמן מתכת
ואח'
1 מתוך 10








א בית משפט שלום 12367/04 יד-חנה תעשיות בע"מ, יד חנה קבוצת פועלים להתישבות שתופית בע"מ נ' אמן מתכת, עופר אקשטיין (פורסם ב-ֽ 21/06/2010)