פסקי דין על סלומון יוסף | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

2325/98 עב     18/03/1999




עב 2325/98 סלומון יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי





סלומון יוסף

בעניין:
התובע
בר-נור

ע"י ב"כ עו"ד
נגד
המוסד לביטוח לאומי


הנתבע
גב' קאסם

ע"י ב"כ עוה"ד
פסק - דין

א. הרקע וההליך

1. בהליך זה עומדת להכרעה שאלה משפטית אחת והיא האם יש לראות בתקופת עבודתו של התובע בחברת א. דינצי ובניו בע"מ (להלן : "המעביד") מיום 1.6.97 ועד 31.12.97 כעבודה במשך 6 חודשים, כשתקופת 24 החודשים מיום השחרור מסתיימת ביום 7.11.97.

2. התובע השתחרר משירות צבאי ביום 8.11.95. משכך, מסתיימת תקופת השנתיים ביום 7.11.97 ועל כך אין הצדדים חלוקים.
התובע טוען כי אף שעבד רק 5 חודשים ושבוע - זכאי הוא לקבל מענק עבודה מועדפת, שכן יש לראות בשבוע שעבר בחודש נובמבר כחודש שלם, מה גם כי עבד כעובד חודשי.
לחלופין, טוען הוא - יש לראות בהמשך עבודתו אצל מעבידו אף כי לאחר תום 24 חודש - משום השלמת התקופה הנדרשת.

3. התובע טוען כי מדובר ב"סטייה קלה" ועפ"י פסיקת ביה"ד ביחס לועדות רפואיות, לביה"ד סמכות לאשר גימלה אף אם הושגה בסטיה קלה, כי התיקון האחרון בחוק מצביע על מגמה חדשה בנושא מענק לחייל משוחרר, וכי אין חולק כי התובע עבד אצל המעביד כדי לקבל המענק.
עוד טען עפ"י הפרוש המרחיב בענין מלחם (דב"ע נד0-149/, פד"ע כח' 97), וכי מנין הימים של 150 לעובד יומי אינו שונה ממנין החודשים לעובד חודשי.

4. הנתבע עתר לדחיית התביעה וטען כי בחודש האחרון מתוך 24 החודש לא עבד התובע חודש מלא ומשכך, אינו זכאי למענק ולא ניתן לטעון כי 7 ימים יש בהם כדי חודש כנדרש בחוק, וכי לגבי התקופה שלאחר תום 24 חודש - אין בכך מענה לנדרש בחוק.
עוד טען הנתבע כי בשונה מעובד יומי הנדרש ל150- יום, עובד חודשי נדרש בדר"כ ל180- יום ולפיכך, פרוש מרחיב קובע כי אינו נדרש ל30- ימי עבודה בחודש אלא ל6- חודשים, שכן מנוחת השבת ואף מי שאינו עובד ביום ו' - יראו כחודש מלא.
עוד נטען כי אם תתקבל פרשנות התובע, יוכל חייל משוחרר לעבוד מספר ימים בכל חודש בתקופת 6 חודשים ולטעון לזכאות בגין עבודה של 6 חודשים.

5. משמדובר במחלוקת משפטית - לא נדרשו הצדדים לעדויות אלא טענו משפטית.

לאחר ששקלתי טעוני הצדדים והוראות החוק - ניתן פסק הדין.

ב. ההכרעה

1. בענייננו מדובר בזכות שנקבע בפרק האבטלה שבחוק (פרק ז' לחוק הבטוח הלאומי נוסח משולב) התשנ"ה1995- (להלן : "החוק").
סעיף 174 (ב) לחוק קובע כי מי שעבד בעבודה מועדפת , שישה חודשים לפחות מתוך שנתיים מיום שחרורו משירות סדיר, והוכיח להנחת דעתו של פקיד התביעות כי עבד כאמור, יהא זכאי למענק.

מלשון החוק עולה ברורות כי דין עתירתו החילופית של התובע, לקבוע כי יש לראות בעבודתו שלאחר 7.11.97 כעבודה מזכה - איננה רלבנטית לזכאות עפ"י סעיף זה.

הסעיף אינו דן רק ב"שנתיים שלאחר השירות הסדיר, אלא בשנתיים מיום השחרור". משכך, תמה תקופת הזכאות האפשרית לתובע ביום 7.11.97 ועבודתו לאחר מועד זה - אין בה כדי להקנות זכות.

תקנה 5 (ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מענק למובטל שעובד בעבודה מועדפת, התשמ"ג1983-, להלן : "תקנות המענק"), קובעת במפורש כי בחישוב תקופת העבודה המכירה במענק, לא תובא בחשבון תקופת עבודה שלאחר תום התקופה הקובעת (כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות).
משכך - נדחית הטענה בדבר השלמתה של תקופת הזכאות ע"י עבודה שלאחר 7.11.97.

2. נותרה איפוא להכרעה השאלה האם בנסיבות שתוארו - כשהתובע עבד 5 חודשים ושבוע בעבודה מועדפת - זכאי הוא למענק.

א. התובע טוען כי יש לאשר המענק על אף "סטייה קלה" (כהגדרתו) במועד שנקבע בחוק.

אין לטעמי להקיש מקביעת בתי הדין בענין "סטיה קלה" של הועדות הרפואיות, לענייננו. ענין לנו עם 2 "מערכות זכות" השונות מהותית זו מזו. כך, למשל, אם פריט ליקוי נכות מציב 4 תנאים לקביעת נכות - המצאותם של 3 תנאים - אין בה די.
לענייננו, יש לבחון אם בסטיה קלה עסקינן.
כך למשל, אם קבע המחוקק "תקופת אכשרה" של 180 ימים או לעובד יומי - 150 ימי עבודה - עובד יומי שהשלים 145 ואף 149 ימי עבודה, לא יראה כמי שהשלים תקופת אכשרה כנדרש בחוק.
ודאי כי כך, משקבע המחוקק בסעיף 162 "הקלה" - דהיינו, אם לא הושלמה תקופת אכשרה מחמת עילה של הכשרה מקצועית, מחלה, תאונה וכו'.
דהיינו, משבחר המחוקק להקל - נקב אפשרות כזו במפורש. משכך, אין לומר כי "שבוע, ל-"חודש" ייחשב.
מתקנה 6 לתקנות המענק ניתן ללמוד כי ישולם מענק חלקי למי שעבד בעבודה מועדפת וקיבל מענק חלקי ולאחר מכן שב לעבוד בעבודה מועדפת - ובלבד שלא ישולמו המענקים על עבודה מעבר ל150- ימי עבודה.
משמדובר במענק חלקי, ולמי שעבד וזכאי ליותר ממענק חלקי אחד - נגדר הגבול העליון ל150- יום (25 י"ע ל6- חודשים).
על כי כוונת המחוקק לבחון 6 חודשי עבודה מלאים ניתן ללמוד אף מההנחה שקבע מתקין התקנות בתקנה 5 ג' לתקנות המענק, עת קבע ששבוע עבודה בן 5 ימים במקום שכך נהוג, ייחשב ל6- ימי עבודה באותו שבוע.
אין מחלוקת בענייננו כי התובע אינו שכיר יום. משכך הוא - יש להפעיל עקרון זהה לזה שהיה מופעל לענין חישוב תקופת האכשרה שלו כמובטל או לענין חישוב שכרו (תקנה 5, 11 (1) (3), 17 לתקנות הבטוח הלאומי (בטוח אבטלה) התשל"ג1972-, סעיף 176 א').

ראוי בהקשר זה לציין כי משנדרש ביהמ"ש לפרושו של טקסט משפטי אין הוא צריך להסתפק בפרשנות המילולית-לשונית אלא על הטקסט להתפרש עפ"י תכליתו ועפ"י נושאו.
כמאמר הנשיא פרופ' א. ברק בספרו "פרשנות במשפט" כרך שני עמ' 85 : "כלל התכלית קובע, כי את לשון החקיקה יש לפרש באופן שיגשים את תכליתה... יש לבחור באותה משמעות (משפטית) המגשימה את התכלית המונחת ביסוד הטקסט בחקיקתו...".
תכליתה של ההוראה בענייננו הוא להעניק זכאות למענק מלא למי שעבד 6 חודשים ולא למי שעבד פחות מכך. "ההקלה" שראה המחוקק להעניק היא אך למי שעבד במקום עבודה בו נהוג לעבוד 5 י"ע בשבוע - והמחוקק ראה אף בו כמי שעבד חודש מלא. זה ותו לא.
משכך - ומשברי כי עד לתום התקופה המזכה לא עבד התובע 6 חודשים כמתחייב מהוראת סעיף 174 (ב) לחוק - דין כי תדחה תביעתו.
ראוי להוסיף כי אף הבטוי "הוא עבד ששה חודשים לפחות..." מלמד כך. דהיינו, המחוקק ראה לזכות במענק אך בגין 6 חודשים, וגם אם במהלך השנתיים עבד התובע יותר מ6- חודשים לא יזכה ביותר.

לאור כל אלה - נדחית התביעה.

אין צו להוצאות.

ניתן היום א' בניסן תשנ"ט, 18 במרץ 1999, בהעדר הצדדים.
ש.מאירי, שופטת

אפרת / d02032598z.1
עב 02-325/98

בית הדין האזורי לעבודה ת"א - יפו
כב' השופטת שרה מאירי

בפני

1









עב בית דין אזורי לעבודה 2325/98 סלומון יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 18/03/1999)