פסקי דין על יעקב זמיר | פסקי דין על ש.ת. ל. שיווק | פסקי דין על ראובן מנשה |

19550/08 א     27/06/2010




א 19550/08 יעקב זמיר נ' ש.ת. ל. שיווק, ראובן מנשה








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 19550-08 יעקב זמיר
נ' ש.ת. ל. שיווק
ואח'




בפני

כב' השופטת
רחל ערקובי


תובעים

יעקב זמיר


נגד


נתבעים

1.ש.ת. ל. שיווק
2.ראובן מנשה




פסק דין


בפני
י תביעה לתשלום הסכום של 321,300 ₪, וזאת בגין נזקי מוניטין, הפסד בגין מכירת העסק בסכום נמוך, ונזקים אחרים, הכול כפי שפורט בכתב התביעה.

מטעם התובע העידו, התובע בעצמו, מר נדב תומס, וכן מר ממת שלמה, כמו כן, הוצאו תצהירים של עדים אחרים שלא התייצבו, ומטעם הנתבעים העידו, הנתבע מס' 2 בעצמו, וכן מר ראובן מאיו, מר זלמן דולצ'ה, והגב' ציפורה ברגר.

באי כוח הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב ופסק דיני זה ניתן לאחר קבלת הסיכומים.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע שכר נכס, ברחוב המשביר 6 בחולון, אשר שימש כבית מלאכה, וזאת בהסכם שכירות שתחילתו עוד משנת 1999. אין מחלוקת, כי נחתם הסכם אחד, שעל פיו המועד לסיום תקופת השכירות היה 14.12.2000, (נספח א' ולתצהירו של התובע),
ומאז לא נחתם כל הסכם נוסף.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע פינה את הנכס ביום 30.6.07.

טענות התובע:

התובע טוען, כי במהלך שנת 2006 ביקש למכור את עסקו, וזאת בשל גילו , המועד סיום יחסי השכירות התובע היה בן כ- 87 שנים.

התובע טוען, כי פרסם מודעה בעיתון למכירת הציוד שלו, וכי הגיעו רוכשים פוטנציאלים, אשר התעניינו ברכישת הציוד.

התובע טוען, כי בשלב זה, כאשר הגיע עם קונים פוטנציאלים, הסתבר כי העסק סגור על מנעול ובריח, משום שהנתבעים או מי מהם, ניסרו את המנעול הקיים, והחליפו אותו בחדש.

התובע טוען, כי הנתבע מס' 2, (להלן: "הנתבע"), הסביר לו שהתקבלה הודעה מחברת חשמל, כי יש חוב בסכום של 50,000 ₪, ולכן בחר לפרוץ את המנעול הקיים, ולסגור את המקום.

התובע טוען, כי הסתבר שהחוב לא היה ולא נברא, אלא המדובר היה בקריאת מונה, ולא בסכום כספי, וכי כל החוב הסתכם בסכום של 360 ₪.

התובע טוען, כי התקיימה פגישה עם נציגי חברת החשמל, אשר הבהירו את הטעות, ובאותו המעמד, ביקש השכן להיכנס לעסק, ולבצע בו עבודות, וכי הוא סירב.

התובע טוען, כי בניגוד לרצונו, הסתבר לו שהנתבעים מסרו לשכן את מפתחות העסק על מנת שיכנס כדי לבצע עבודות שונות.

התובע טוען, כי לאחר אירועים אלה אבדו דוגמאות ומוצרים שיוצרו במסגרת בית המלאכה.

התובע טוען, כי בשל המעשה, התערערה מערכת היחסים עם הנתבעים וכי הוא מכר את הציוד במחיר הנמוך באופן משמעותי מהמחיר שהיה אמור לקבל, במקום למכור את הציוד בסכום של 50,000 דולר מכר אותו בסכום של 13,000 דולר.

התובע טוען, כי הנתבעים לא מסרו לו חשבוניות לכל התשלומים שבוצעו על ידו.

בשל כל האמור לעיל, עותר התובע לחייב את הנתבעים יחד ולחוד בגין הנזקים שנגרמו לו, בשל אובדן המוניטין שלו, ההפסד במכירת העסק, במשך 13 חודשים מאז ניסור המנעול נרמס כבודו ולכן יש להשיב לו את כל הכספים ששולמו בעבור דמי השכירות הארנונה, התובע דורש בגין עוגמת נפש, ובסה"כ עותר לחייב את הנתבעים בתשלום הסכום של 321,300 ₪.

טענות הנתבעים:

הנתבעים טוענים, כי המדובר בתביעת סרק.

הנתבעים טוענים, כי הנתבע מס' 2 הינו בעלים של הנכס, ולכן לא הוצאו חשבוניות, משום שהנתבע אינו עוסק מורשה, אולם כל הכנסות דווחו לרשויות השונות, וכל המיסים שולמו כחוק.

הנתבעים טוענים, כי ביום 1.7.07 הודיע התובע באמצעות שליח על פינוי הנכס, וכי הסתבר כי התובע פינה את הנכס תוך הותרת נזקים. בגין כך הוזמנה חברה לתיקון ושיפוץ שביצעה ניקוי ותיקון הנזקים בנכס בסכום של 5,800 ₪ + מע"מ, ובהתאם לכך מולא שטר החוב, והוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל.

הנתבעים טוענים, כי לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הגיעו הנתבעים עם התובע להסכם פשרה, ששולם על ידי התובע, כאשר לא הועלתה על ידו כל טענה מסוג הטענות המועלות בתביעה כיום.

הנתבעים טוענים, כי
העסק היה סגור במשך תקופה ארוכה, ולפיכך משהתקבלה הודעת חברת החשמל, באפריל 2007 והנתבעים בתום לב סברו שהמדובר בחוב של למעלה מ- 50,000 ₪, פעלו מתוך לחץ, והחליפו את מנעול העסק.

הנתבעים טענו, כי סמוך לאחר מכן, הגיעו נציגי חברת החשמל והמפתח כבר הוחזר לתובע.

הנתבעים טוענים, כי לכל היותר התובע לא קיבל מפתח חדש שבוע בלבד, וכל תביעתו הינה מופרכת מוגזמת ומנופחת.

הנתבעים טוענים, כי השכן ביקש להיכנס לנכס על מנת לקדוח חורים בקיר, התובע הפנה את השכן לנתבעים כבעלי הנכס, והנתבעים אישרו לשכן להיכנס למקום לקדוח חורים כפי בקשתו, דבר שנעשה בהסכמה, ולמשך מספר שעות בודדות.

הנתבעים מכחישים בתוקף כי איזה פריט מרכושו של התובע נעלם.

הנתבעים מכחישים את הטענות לעניין הנזקים וטוענים כי כל הטענות של התובע לא הוכחו.

דיון:

החלפת המנעול;

כפי שהובהר מטענות הצדדים, ומהאמור בתצהירים אין מחלוקת כי בשלב כלשהו של תקופת השכירות, הנתבעים קיבלו הודעה מחברת החשמל, (נספח 13 לתצהירו של הנתבע), ועל פי עדותו של הנתבע, סברו כי המדובר בחוב ולא בקריאת מונה.

כפי שעולה מטענות הצדדים, אין מחלוקת, כי לא היה כל חוב של התובע לחברת החשמל בגין השימוש בנכס בסכום זה, אלא בשיעור של כ- 380 ₪ בלבד.

כפי העולה מטענות הצדדים, הנתבעים נקטו בפעולה שאינה מותרת בעליל, והחליפו על דעת עצמם את המנעול בעסק.

עיון בתצהירו של התובע יעלה, כי פרטים מהותיים נוספים חסרים;

מתי היה האירוע?

על פי האמור בתצהירו של התובע, בסעיפים 15-16 נראה כי המדובר באירוע שהתרחש בשנת 2006.

אין כל אסמכתא לכך שהמדובר באירוע שהתרחש בשנת 2006, אין ציון של מועד האירוע או המועד שבו התגלה הדבר לתובע.

התובע בעניין זה שותק.

העדים מטעמו של התובע לא יכלו לשפוך אור על עניין זה, בעוד שהנתבע העיד, כי המדובר באירוע שהתרחש בשנת 2007.

עיון בתצהירו של הנתבע יגלה כי הנתבע אינו טורח לפרט מהו המועד שבו נעשתה הפעולה של החלפת המנעול על ידי הנתבע שלא כדין.
הנתבע מצרף מזכר, נספח ד' לתצהירו, שהינו מזכר של מנהלת החשבונות של הנתבעים, משנת 2006, אולם אין בו כל מידע באשר למועד שבו נשלחה ההתראה מטעם חברת החשמל, אלא כל האמור במזכר זה הינו כי ביום 13.6.06 יערך ביקור של נציגי חברת החשמל.

כלומר, אין בתצהירו של התובע כל אמירה פוזיטיבית ביחס למועד שבו התרחש האירוע של החלפת המנעולים,
כל שיש בפני
ביהמ"ש הינו מזכר הנוגע לביקור של חברת החשמל בלא שהנתבע מצהיר מהו המועד שבו התרחש האירוע.

הנתבע כאמור, מפרט בתצהירו את כל השתלשלות העניינים. עת קיבל לידיו מכתב של חברת החשמל, ראה שהמקום סגור, ולכן החליף את המנעול, לעניין עצם האירועים אדרש בהמשך, אולם בשלב הזה ביחס לשאלה מתי התרחש האירוע, אני קובעת כי החלפת המנעולים התרחשה בחודש אפריל 2007, ולא בשנת 2006.

תמיכה למסקנתי זו , אני מוצאת בכך, שבשנת 2006, נשלח מכתב של חברת חשמל, נספח 14 לתצהירו של הנתבע, כאשר ברישא של מכתב זה, נכתב בכתב יד: " 13.6 11-13". רישום זה תואם את המזכר שנמסר לתובע, נספח ד' על ידי מנהלת החשבונות, שבו נרשם כי יערך ביקור של חברת החשמל ביום 13.6.06, תאריך הדומה לרשום על גבי המכתב, בשעות 11:00-13:00 שעות זהות לרשום על גבי המכתב. כלומר, בשנת 2006, היה תיאום בין התובע לנתבעים בנוגע לביקור של חברת חשמל במקום.

מכך אני מסיקה, כי כטענת הנתבעים, אירוע החלפת המנעול, התרחש בשנת 2007, כנטען על ידם, הדבר עולה בקנה אחד עם המשך העניינים.

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא נחתם הסכם נוסף המאריך את תקופת השכירות החוזית, וכי הצדדים המשיכו לקיים את הוראות ההסכם, מתוך הסכמה והבנה ביניהם, כאשר בחודש אפריל 2007, הודיע הנתבע לתובע, כי הוא מבקש ממנו לפנות את הנכס.

כלומר, לגרסת הנתבע, שהינה הגיונית סבירה ומתיישבת עם תכתיב השכל הישר, ביום 10.4.07 או סמוך לכך, התקבל מכתב חברת חשמל, הנתבע, לפי עדותו נלחץ והחליף את מנעולי הנכס, ולאחר כשבוע החזיר את המפתח לתובע, והודיע לו בכתב (15.4.07), על סיום השכירות, נספח ח' לתצהיר התובע). הנתבע אכן פינה את הנכס ביום 1.7.07.

עוד יצוין, כי הפעם הראשונה שמועלית על ידי התובע טענה הנוגעת לכניסת הנתבע לנכס, הינה לאחר קבלת המכתב, נספח ח' הנ"ל, במכתב ב"כ מיום 29.4.07, נספח ט', שגם בו לא מוזכר ולו ברמז כל תאריך, הנוגע לנושא החלפת המנעול.

לפיכך, אני קובעת כי החלפת המנעולים ארעה במהלך חודש אפריל 2007.
מסקנה זו, מייתרת למעשה את המשך בירור הטענות בתיק זה, שכן כל כולה של התובענה, הינו, כי בשל אותה החלפת מנעול נטענת, נגרמו לתובע נזקים הנתבעים על ידו, אולם אדרש לכל המחלוקות הנוספות במקרה ומסקנת ערכאת הערעור ביחס למועד האירוע תהיה שונה.

הקשר הסיבתי;

התובע טוען, כי בשנת 2006, ביקש למכור את עסקו לאור גילו המתקדם.

והנה, כאשר הגיע עם רוכשים פוטנציאלים למושכר, הסתבר לו, כי המושכר נעול המנעול הוחלף, עוד הסתבר לו כי ציוד שהיה ברשותו ומצוי במושכר נעלם, ואדרש לנושא הציוד בהמשך.

כאשר ביקש לבדוק מה פשר הדבר הסתבר לו כי הנתבע, החליף את המנעולים, משום שסבר, כי חברת החשמל דורשת חוב בגין חשמל בסכום של 50,000 ₪, דבר שהסתבר בדיעבד כטעות, אין המדובר בדרישת חיוב אלא בקריאת מונה, והחיוב כולו הסתכם בסכום של כ- 380 ₪.

הנתבע טוען, עוד, כי כאשר הגיע לאחר אותו אירוע לבית המלאכה הסתבר לו שבוצעו עבודות בקיר משותף עם השכן בניגוד לרצונו, וציוד נעלם מבית המלאכה, בנסיבות אלה, התערערו יחסיו עם בעל הנכס לחלוטין.

עוד נטען, כי בשל האירוע הדרמטי, נכשלה העסקה.

התובע טוען, כי בשל כך, החליט לשלם דמי שכירות במשך שנה נוספת, עד שימצא קונה לפעילות ולציוד של בית המלאכה שלו.

התביעה אינה מבוססת על אובדן של אותה העסקה, ואם תאמר שכן, אין לנו כל פרט מזהה של עסקה זו, לא מי היה הקונה הפוטנציאלי, לא באיזה סכום הייתה האמורה העסקה לקרום עור וגידים, ולא כל פרט אחר הנוגע לאותה עסקה.

הטענות נוגעות, לאובדן מוניטין, הפסק מכירת העסק.

הציוד נמכר על פי הטענה ביולי 2004 בסכום של 13,000 דולר במקום 70,000 דולר, דרישה להחזר הארנונה ודמי השכירות.

על מנת לבסס את הקשר הסיבתי, או קשר כלשהו שבין האירוע של החלפת המנעול, שגם לגרסת התובע, הייתה אירוע נקודתי בין מספר ימים, לבין אובדן עסק, מוניטין, ודרישה להחזרת דמי השכירות, הובאו לעדות שני עדים נוספים, מר ממת, ומר פומס.

על עדותו של מר ממת, אמר התובע כך:
"ש.
אתה שמעת את העדות שלו, הוא אמר שבשנת 2006.
ת. אל תשען על מה שהוא אמר. הוא לא יודע. תשאל אותו בן כמה הוא - הוא לא יודע.

"

(פרוטוקול הדיון מיום 10.3.2010 עמוד 19 שורות 7-8).

מפאת כבודו של מר ממת והעובדה שאינו חלק בסכסוך בפני
י, אני נמנעת מלהתייחס לעדותו וסבורה כי אכן אין מקום להידרש אליה.

העד הנוסף היה מר פומס, אשר מעדותו עולה באורח ברור מאוד, כי הציע לתובע סכום של 70,000 דולר, ותובע סירב. כי במהלך 2006 היו הצדדים במשא ומתן, וכי המדובר היה בעסקה של מכירת הציוד והגלופות או התבניות למפעל בירדן, שם הוא מנהל את עסקיו. לדבריו, העסקה הייתה מותנית בכך שהצד הירדני יסכים לרכוש את הציוד והתבניות, וניתן יהיה להעבירם לירדן.

מעדות זו עולה, כי אין כל קשר ולו קלוש ביותר בין כישלונה של העסקה, לבין העובדה כי במשך עשרה ימים היה בית המלאכה סגור, מה גם שעד זה לא הצהיר כי הגיע למקום וראה את בית המלאכה סגור, או כי מסיבה זו נכשל המו"מ.

על פי עדותו של עד התביעה מר פומס,
העסקה נכשלה משום שמחיר היה גבוה מדי, (ראה עדותו , שם בעמוד 1 שורות 22-24).

על יסוד מה מבסס התובע את טענתו כי לא הצליח למכור את העסק שלו לאחרים בשל העובדה כי במשך עשרה ימים היה העסק סגור?

הנתבעים מכחישים כי המדובר בעשרה ימים, וטוענים, כי המדובר במספר ימים בודד, וכי העובדה שעסק היה סגור ליותר מיום אחד, נבעה בשל העובדה כי לכתחילה המדובר בעסק שעמד סגור, ולכן התובע לא הגיע לדרוש את המפתחות.

יחד עם זאת, בהנחה כי המדובר בעשרה ימים, יש להצביע על הקשר שבין אותו אירוע, סגירת העסק לבין כישלון עסקה או עסקאות.

לא הוצגו כל נתונים שהם, שמהם ניתן יהיה להסיק, כי אכן מישהו, כלשהו, הציע לתובע באיזה שלב, סכום של 70,000 דולר בעבור העסק שלו, או סכום דומה בעבור הציוד.

זה המקום להתייחס לתנודות המתרחשות בתצהירו של התובע בעדותו בין עסק לבין ציוד. הציוד נמכר על פי עמדתו בסכום של 13,000 דולר, ואולם הטענה הינה כי האירוע של נעילת בית המלאכה גרם לכך שהעסק נכשל.

התובע מאשר בתצהירו, כי החליט להמשיך, על פי עדותו, סעיף 34, את תקופת השכירות, מאז אותו האירוע, ועד למועד הפינוי למשך שנה נוספת. אם כך, מהו הקשר שעורך התובע בין אירוע החלפת המנעול, לבין טענותיו לקריסת עסקו, או כשלון מכירת הציוד או כשלון מכירת העסק.
התובע הגיש במצורף לתצהירו תמליל של שיחות שהוקלטו על ידו, על פי הטענה, בינו לבין הנתבע.

מעבר לעובדה כי לא ידוע באיזה תאריכים נעשו הקלטות אלה, הרי אי אפשר ללמוד מהם מאומה. ב"כ התובע הדגיש במרקר את חלפת המילים החשובות לדעת התובע, אלא שציטוט של משפט פה ומשפט שם, מבלי שההקשר יהיה ברור, בעוד שמרבית התמליל מכיל שלוש נקודות.

אך גם מתוך מה שצוטט, לא עולה התמונה הנטענת על ידי התובע, כך למשל, תמליל ז(3),
שם הוקלט התובע מספר לנתבע, כי הוא יורד במחיר מכירת הציוד על מנת לעמוד במועד הפינוי, והנתבע משתתף בצערו, מה ביהמ"ש אמור ללמוד מכך? ראשית שבמועדים של ההקלטה לא הייתה כל טענה בפי התובע כי הנתבע הוא שגורם לכך שבגינו נכשלות העסקאות של התובע, אין אמירה כזו בתמליל.

עוד ביהמ"ש לומד, כי התובע בעצמו טוען, בפני
ו של הנתבע שהוא יורד במחיר ומוכר ממש בחינם, והנתבע מסכים עימו.

מכאן מבקש התובע ללמוד, כי אכן מחיר הציוד או העסק, לא ברור עד כה לביהמ"ש, היה 70,000 דולר, והתובע הסכים להפחית סכום זה.

אי אפשר להסיק שזהו השווי הנכון של הציוד, או העסק, אי אפשר להסיק מכך, שאירוע החלפת המנעולים הוא שהוביל להפחתת הסכום, שהרי אם הדברים נכונים, כל השיחה נעשית סמוך לפינוי, היינו ביוני 2007 כשנה לאחר אותו אירוע, מה מנע מהתובע למכור את הציוד או העסק במהל השנה החולפת?

התובע לא הרים את הנטל הראשוני, של תיאור העובדות שלא לדבר על הוכחתן.

הוכחת הנזק;

התובע מציג להוכחת נזקו, אישור של רואה חשבון בגין ההפסדים, נספח יג' לתצהירו, ממנו הוא מבקש כי ביהמ"ש ילמד על הנזקים הגדולים שנגרמו לעסקו.

רואה החשבון לא התייצב ולא נתן כל תצהיר.

בנספח יג' נכתב כך:

"במהלך שנת 2006 נוצרו בעסקך הפסדים ניכרים. מצבו של העסק הלך והתדרדר עד למכירת העסק ביום 30.6.07."

נניח את נכונותו של המסמך גם ללא שעורכו הגיע להעיד עליו, האם מכאן ביהמ"ש יכול ללמוד, כי החלפת מנעולים שהתרחשה בחודש מאי או יוני 2006, ונמשכה כעשרה ימים היא שהובילה להתדרדרות במצבו של העסק?

מה היה מצבו של העסק קודם לכן?
אין פירוט של הכנסות.
אין פירוט של הוצאות.
אין פירוט של משכורות.
אין כל דפי חשבון בנק.
אין פירוט של מלאי.

לא הובאה כל ראיה באשר לעבודה בפועל של התובע או מי מטעמו בעסק במחצית הראשונה של שנת 2006, לפני התרחשותו של אותו אירוע מכונן נטען.

על מנת לבסס טענה של מוניטין, יש להוכיח קיומו של מוניטין.

בפסק הדין בע"א 7493/98 שרון נ' פקיד שומה - יחידה ארצית לשומה, פ"ד נח(2) 241 (2003) נאמר כי:
"הגרעין של המוניטין מצוי בקיומה של סבירות כי הלקוחות ישובו, מסיבה זו או אחרת, למקום העסק. כפי שמסביר פרופ' י' ויסמן: במוניטין של עסק הכוונה לכוח המשיכה של עסק הגורם לבואם של לקוחות. הגורמים למוניטין עשויים להיות מגוונים, כגון כוח המשיכה של הסימן המסחרי של המוצר או השירות המוצע על ידי העסק; איכות המוצר או השירות; מחירי השירותים או המוצרים; יעילות העסק, מיקומו וכדומה (י' ויסמן דיני קניין - חלק כללי (תשנ"ג) 360).
המוניטין מבטאים, איפוא, את מכלול היתרונות שנצברו לעסק בשל תכונותיו - מיקומו, שמו הטוב, דימויו, איכות השירותים שהוא מציע ואיכות המוצרים שהוא מספק. העסק בעל המוניטין משמר את הרגלם של לקוחותיו לשוב ולפקוד אותו."

בענייננו, התובע לא הציג כל ראייה ממנה ביהמ"ש יוכל להסיק קיומו של נזק כלשהו, ובכלל זה קיומו של מוניטין לעסקו.

יש לזכור, כי גם על פי עדותו של התובע בעצמו והעדים מטעמו, הפועל שעוד עבד עימו הפסיק לעבוד בשנת 2004, כלומר מאז 2004, לא הייתה כל פעילות משמעותית בעסק. אינני קובעת קביעה פוזיטיבית משום שלא הובאו כל ראיות או נתונים לאיזה עבודה שנעשתה בעסק מאז 2004, עת הסתיימה עבודתו של העד מר ממת.

הנתבעים הגישו חוות דעת של אדם בשם זלמן דולצ'ה, ממנה עולה כי בשלב כלשהו בשנת 2004,
בחן את הציוד וכי ערכו לדעתו של מר דולצ'ה אינו עולה על 9,000 דולר, וכי המחיר שבו נרכש הציוד בסופו של דבר גבוה לאין שיעור מחירו האמיתי.

התובע טען, כי מר דולצ'ה לא היה מעולם בבית המלאכה, וכי אין ליתן כל אמון בעדותו.

כאמור הציוד נמכר בסכום של 13,000 דולר על פי חשבונית, הרוכש לא הגיע ליתן עדותו, והדבר מצטרף להעדר הראיות באופן כללי, כך שאין בידי ביהמ"ש כל נתונים הנוגעים לשווי של הציוד מעבר לחשבונית, ולמסקנה הבלתי נמנעת שיש להסיק, והיא כי החשבונית משקפת את השווי האמיתי של הציוד ממוכר מרצון לקונה מרצון.

חשבוניות;

התובע טוען, כי הנתבע לא המציא לו חשבוניות, מאז 2003, וכי בשל כך נגרם לו נזק.

התובע טוען, כי ההסכם היה עם הנתבעת 1 וכי שילם במזומן לנתבע את דמי השכירות.

הנתבע טוען, כי הינו הבעלים של הנכס, וכי משום שהנכס היה משועבד לטובת החברה, הנתבעת מס' 1, ערכה היא את הסכם השכירות, אולם משהסתיים השעבוד, חזר הנתבע לקבל לידיו את דמי השכירות.

מנהלת החשבונות, שלדעתי עדותה הייתה מהימנה, ענתה בצורה בהירה על השאלות, והסבירה, כי בתחילת ההתקשרות, התשלום נעשה לחברה אך הוצאו חשבוניות לטובת הנתבע, בשל העובדה כי הוא זה שאמור היה מבחינת ההכנסות לקבל את התשלום בגין דמי השכירות.

מעבר לניסיון להכפיש את הנתבע, בכך שלא הוציא חשבוניות, והנתבע הגיש אישורים של רואה חשבון ובהם דיווח ביחס לתשלומי דמי השכירות, אין בטענה זו כל ממש.

אובדן הציוד;

התובע טוען, כי סמוך לאחר החלפת המנעולים, אפשר הנתבע לשכן להיכנס לנכס המושכר ולבצע בו עבודות בניגוד לרצונו.

מר מאיו , השכן, העיד, כי ביקש מהתובע רשות להיכנס לנכס על מנת לבצע מספר קדיחות בקיר המשותף, התובע סירב והודיע כי יש לקבל את אישורו של בעל הנכס, וכך עשה.

הנתבע העיד, כי התובע הפנה את השכן, מר מאיו אליו לקבלת אישורו לבצע קדיחה בקיר המשותף, משום שהמדובר בנכס מקרקעין שבבעלותו, ולא בבעלות התובע שהינו שוכר בלבד, וכי נתן הסכמתו לשכן.

לאחר שני האירועים הללו, נטען נעלם לתובע ציוד.
איזה ציוד?
מה היה קודם ומה נעלם?

התובע מצרף תמונות של ציוד שלכאורה באיזה זמן היה בבעלותו, ושל עבודות שונות שנעשו על ידו, כנספח ה' לתצהירו, מה מתוך תמונות אלו נעלם? מה היה עובר לאותם אירועים, למדנו כי התובע היה מטופל על ידי רואה חשבון, היכן מסמכי הנהלת החשבונות שיוכלו לשפוך אור על הטענה כי היה בבית המלאכה ציוד כלשהו, ואיזהו?

התובע לא הניח תשתית ראשונית שניתן לבוחנה, לא כל שכן הוכיח טענה זו.

הסכם הפשרה;

התובע פינה את הנכס ביום 4.7.07, והחזיר את המפתחות לנתבע.

הנתבע עשה שימוש בשטר חוב שהיה בידיו, והגישו לביצוע בלשכת הוצאה לפועל, בשל טענות שונות הנוגעות לנזקים שנותרו במושכר, ולאחר הגשת התנגדות הגיעו הצדדים להסכם פשרה המתייחס לאותו תיק הוצאה לפועל.

טוען הנתבע, כי לו היה יודע שהתובע טוען כלפיו לקיומם של נזקים בשל סגירת בית המלאכה למספר ימים, ולהתמוטטות עסקו, בשל כך, לא היה מסכים לסיים את המחלוקת בפשרה.

עיון בתצהיר תמיכה בהתנגדות שהגיש התובע כאן, הנתבע שם, נספח 7 לתצהירו של הנתבע, יגלה, כי אין ולו רמז לקיומן של איזה טענות המופיעות בכתב התביעה כאן, ולא בכדי.

לדעתי תביעה זו שהוגשה בפני
י, אין לה לא בסיס ולא כל ראייה, והמדובר בתביעה שהוגשה והתנהלה רק משום שהתובע אינו משלם כל תשלום בגינה, בשל הפטור מאגרה שניתן לו, ובהיותו סמוך ובטוח שאין לו מה להפסיד ממשיך להטריד את ביהמ"ש בתביעת סרק שאין מאחוריה כל ממש וכל כולה הינה נקמנות גרידא לאור הגשת תיק ההוצאה לפועל על ידי הנתבע.

סיכום;

אני סבורה כי התובענה לא הוכחה, מדובר בתביעת סרק שלא היה בה כל ממש, ויש להביא הדברים בחשבון בעת פסיקת ההוצאות.

אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בתשלום הוצאות הנתבעים ובתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ + מע"מ.

מזכירות תשלח פסק דיני לצדדים.


ניתן היום,
ט"ו תמוז תש"ע, 27 יוני 2010, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 19550/08 יעקב זמיר נ' ש.ת. ל. שיווק, ראובן מנשה (פורסם ב-ֽ 27/06/2010)