פסקי דין על שמעון חדד | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

515/08 עבל     30/06/2010




עבל 515/08 שמעון חדד נ' המוסד לביטוח לאומי




שמעון חדד




שמעון חדד

המערער
-

המוסד לביטוח לאומי

המשיב


לפני: הנשיא סטיב אדלר
, השופט יגאל פליטמן
, השופטת ורדה וירט- ליבנה

נציג עובדים מר שלום חבשוש, נציג מעבידים מר יורם בליזובסקי



בשם המערער- עו"ד רפאל קיציס
בשם המשיב: עו"ד סאוסן קאסם

פסק דין
השופט יגאל פליטמן
1.
בפני
נו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (סגנית הנשיאה אורלי סלע ונציגת המעבידים גב' ברץ; ב"ל 4733/05) בו נדחתה תביעת המערער להכיר בליקוי שמיעה ובטנטון מהם הוא סובל כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.

2.
המערער הגיש למשיב (להלן- המוסד) תביעה ובה ביקש להכיר בליקוי בשמיעתו ובטנטון ממנו הוא סובל כפגיעה בעבודה בדרך של מחלת מקצוע או על פי תורת המיקרוטראומה. ביום 2.8.2001 דחה המוסד את תביעתו מן הטעם שלא הוכח כי המערער עבד בתנאי רעש מזיק באופן ממושך. משכך הגיש המערער תביעתו לבית הדין האזורי.

ההליך בבית הדין האזורי

ופסק דינו
3.
בפני
בית הדין האזורי נשמעה עדותו של המערער וכן עדותו של מר אבישי אמיר, מנהל המפעל (להלן- מר אמיר). עדויות אלו נותחו בפירוט בפסק דינו של בית הדין האזורי. כמו כן נותחה בפסק הדין הודעתו של המערער לחוקר המוסד ותצהירו של המערער.

4.
בהודעתו של המערער לחוקר המוסד נרשם, בין היתר, כך:


"אני עבדתי בשנפ מצברים כ- 35 שנים ברציפות. עבדתי במחלקת טעינה כל השנים. עבדתי כאחראי מחלקה. 6 ימים בשבוע רב השנים. עבדתי בממוצע כ- 10 שעות ביום. במקום העבודה יש רעש ... של כל המכונות. מכונות של עופרת. לא מכיר שמות."

5.
בית הדין האזורי פירט את העובדות והטענות העולות מתצהיר עדותו הראשית של המערער, כדלקמן:
"א. התובע יליד שנת 1938, עבד עד חודש 07/2003, כ-35 שנה במפעל שנפ-מצברים (להלן- המפעל);
ב.
התובע עבד עשרות שנים, ללא כל אמצעי מיגון, בממוצע 10 שעות ביום;
ג. במהלך כל תקופת עבודתו נחשף התובע לרעשים עזים, בתחילה עבד במחלקות שונות של המפעל, לאחר מספר שנים, כשחזר ממלחמת יום כיפור, התחיל לעבוד במחלקת הטעינה. לפני המלחמה עבד התובע ידנית בייצור והלחמת מצברים עם ברנר חמצן וגז אשר כל הדלקת ברנר היה כמו יריית רובה. התובע היה מדליק אותו למעלה מ- 300 פעמים ביום;
ד. הרישום בהודעת הנתבע כאילו התובע עבד במחלקת הטעינה כל השנים לא מדוייקת, ההודעה לא הוקראה לתובע;
ה. מדובר במפעל תעשייתי ובו רעשים למכביר. התובע יחד עם עובדי המפעל נחשפו לרעשים בעלי עצמה מזיקה כדבר שבשגרה. גם כשהתובע עבד במחלקת הטעינה הוא סבל מרעש מזיק של המכונות, רעש המצוי במפעל;
ו. במחלקות השונות של המפעל היה קיים, כל השנים, רעש בלתי נסבל, רעש מזיק. רק ב-5 השנים האחרונות לעבודת התובע במפעל עלתה המודעות לרעש העז הקיים במפעל ולנזק המתמשך לאוזניים עקב עבודה תוך חשיפה לרעשים בכלל ולרעשים מזיקים בפרט;
ז . התובע קיבל אטמי אוזניים ואוזניות אולם אטמי האוזניים לא מנעו את הרעש בכלל והאוזניות שחולקו לצורך מיגון על האוזניים לא היו שמישות מכיוון שלא היה ניתן לשמוע את הנדרש במהלך העבודה;
ח. באותן חמש שנים עשה המפעל שיפורים שונים באמצעות טכנולוגיות חדישות על מנת להפחית את הרעש במפעל, בעיקר הגדילו את המפעל והחליפו למכונות חדישות ופחות מרעישות. בדיקת הרעש שנעשתה בשנת 2003, נעשתה לאחר שהחליפו מכונות ועברו לעבוד בטכנולוגיות חדישות ופחות מרעישות;
ט. מחלקת הטעינה נמצאת במרכז אולם היצור של המפעל. סמוך אליה היו מכונות יציקה, מריחת פסטה, פלסטיק וחיתוך ידיות והרעש שיצא משם היה בלתי נסבל. לפחות 20 פעמים ביום היה התובע עובר משם כאשר היו קוראים לו למשרד, כאשר נדרש לברר דבר מה וכד';
י.
הנהג על מלגזת הדיזל היה מביא לתובע מידי יום 25 משטחים של מצברים (כל משטח כולל 100-90 מצברים), והגיע בממוצע כפעמיים בשעה. גם מלגזת הדיזל היתה גורמת לרעש עז ומזיק ולא ניתן היה לשמוע דבר במחלקת הטעינה כשהמלגזה היתה בפני
ם;
יא. בעבר היתה העבודה במחלקת הטעינה ידנית. התובע היה מפעיל את המשאבות כארבע פעמים ביום וזאת לצורך מילוי הבריכות בחומצה. מדובר במשאבות גדולות שהפיקו רעש עז. כל מצבר היה מתמלא בחומצה מהבריכה עם משאבה, את המשאבה היה התובע מפעיל 1,000 פעמים ביום, כל פעם השאיבה לפי גודל המצבר ובכל הפעלה היתה המשאבה גורמת מחדש לרעש בלתי נסבל;
יב. כ-6-5 שנים לפני שהתובע הפסיק לעבוד עבר המפעל לעבוד בקו יצור חשמלי המבצע את השאיבה באופן אוטומטי ללא הפעלה ידנית של המשאבה ולכן כיום יש פחות רעש;
יג. לאחר הטעינה, המצברים הועברו עם מלגזה לקו הגימור, שהיה צמוד למחלקת הטעינה וגם שם היה רעש בלתי נסבל, התובע היה מכניס כ- 2,000- 2,500 מצברים מהטעינה לגימור;
יד. לפחות פעם בחודשיים שלושה היו מגיעים פועלים ועובדים מספר ימים לתיקון רצפת אולם הטעינה שנאכלה כל הזמן מהחומצה. תיקון הרצפה נעשה עם מקדחות קונגו אשר הוסיפו גם הם לרעש הכללי במחלקה;"

6.
בית הדין ציין, כי מדו"ח מיפוי מפלסי רעש במפעל משנת 1998 עולה כי באזורי הטעינה נמדדו מפלסי רעש של 77.1 דציבל, וכי מהדו"ח המסכם של בדיקות הרעש משנת 2003 עולה כי במחלקת הטעינה נמדדו מפלסי רעש מתמשך של 77 דציבל.

7.
לאחר שניתח את מכלול העדויות והראיות שעמדו בפני
ו, הגיע בית הדין האזורי למסקנות הבאות:
"א. במהלך השנים הלך הרעש במפעל ופחת;
ב. התובע שימש כמנהל עבודה במחלקת הטעינה במפעל - המחלקה נמצאת מתחת לסככה, החדר הוא בצורת ח' כאשר דופן אחת פתוחה לגמרי ואף יתר הדפנות לא סגורות לגמרי משבין הרצפה לתחילת המבנה יש כ- 80 ס"מ פתוחים ולמעלה בין המבנה לבין התקרה יש פתח גדול יותר של בערך מטר - לאורך כל השטח;
ג. ב-8-7 השנים האחרונות לעבודתו, התובע לא מבצע בעצמו את מלאכת הטענת המצברים אלא עוסק בפיקוח החביות עם חומר ההטענה, החביות והמשאבות לא נמצאות בתוך המחלקה והן מרוחקות משם;
ד. משך הרעש יכול להגיע לכל היותר ל- 4 שעות ביום;
ה. מדוחות מפלסי הרעש עולה כי הרעש המירבי במחלקת הטעינה הוא 77.1 דציבל;
ו. התובע לא עבד ליד מכונות אלא רק ליד משאבות, המשאבות נמצאות מחוץ לסככה מאחורי קיר מפריד ;
ז. פעמיים שלוש ביום מפעיל התובע משאבה ומכין חומצה למילוי המצברים. התובע לא צריך לעמוד ליד המשאבה במשך התהליך שאורך 7-5 דקות. לפעמים התובע בכל זאת עומד ליד המשאבה.
ח. הפעולה עם המשאבה אורכת בממוצע כ- 15 דקות ביום עבודה ואילו רוב עבודת התובע במחלקה הוא סידור וארגון הטעינה במחלקה עצמה;
ט. התובע לא עבד במחלקת הגימור ואף לא הביא מצברים מלאים למחלקת הגימור."

8.
לאור המסקנות האמורות, שוכנע בית הדין האזורי כי המערער לא היה חשוף בעבודתו לרעש מזיק, ומשכך דחה את התביעה. מכאן הערעור שבפני
נו.

ההליך בפני
נו

4.
בערעורו טען המערער כי חוקר המוסד שגבה ממנו את ההודעה לא דייק כאשר כתב כי המערער עבד כל השנים במחלקת טעינה, ואף לא הקריא למערער את ההודעה לאחר כתיבתה. עוד טען, כי רק בחמש השנים האחרונות לעבודתו הופחתה רמת הרעש במפעל באמצעים שונים, וכי בדיקת הרעש שנערכה במפעל בשנת 2003 נערכה לאחר הפחתת הרעש, ואינה משקפת את רמות הרעש ששררו במפעל לאורך השנים. עוד טען, כי על פי בדיקת מפלסי הרעש, נמצא במפעל רעש מזיק בעמדות שונות, ולאור העובדה שמטבע הדברים העובדים נעים במפעל ממקום למקום, לא ניתן להפריד בין עובדים שעובדים במקומות המרעישים לאחרים. באשר לעדותו של מר אמיר טען המערער, כי זה סתר עצמו בעדותו, וכי אף הוא הודה כי ליד המשאבות קיים רעש שלא בא לידי ביטוי בדו"חות הרעש שנערכו. עוד טען המערער כנגד המסקנות אליהן הגיע בית הדין האזורי בפסק דינו. טענה נוספת שהעלה המערער היא, כי בית הדין האזורי התעלם מחלופת המיקרוטראומה, שכן בית הדין האזורי התעלם מן העובדה שאין מחלוקת שהמערער עבד בתנאי רעש, ובהתאם לפסיקה, ניתן להכיר בליקוי שמיעה כמיקרוטראומה אף אם לא הוכח כי הנפגע עבד בתנאי רעש מזיק כמשמעותו בתקנות. לפיכך, לטענתו, היה על בית הדין האזורי למנות מומחה רפואי לעניין זה.

5.
בישיבת קדם הערעור הוחלט כי הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב, וכי לאחר מכן יינתן פסק הדין על ידי המותב על סמך הסיכומים וכל חומר התיק.

6.
ב"כ המוסד תמך בפסק דינו של בית הדין קמא מנימוקיו והדגיש, כי מדובר בערעור המכוון כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא. עוד טען, כי גם על פי תורת המיקרוטראומה יש לדחות את תביעתו של המערער, שכן לא הוכח כי יש קשר סיבתי בין הליקוי בשמיעתו לבין העבודה.

7.
ב"כ המערער חזר בסיכומיו על טענותיו בערעור.

דיון והכרעה
8.
לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולחומר התיק, הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות, מנימוקיו של בית הדין קמא ומנימוקיו של ב"כ המוסד בסיכומיו. על האמור נוסיף מספר דברים:


א.
הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי בשאלה האם עבד המערער בתנאי רעש מזיק כמשמעותו בתקנות אם לאו, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפני
ו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. ערכאת הערעור אף אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות שמצאה הערכאה הדיונית.


ב.
בית הדין האזורי ביסס מסקנתו, לפיה המערער לא עבד בתנאי רעש מזיק, על תנאי עבודתו כפי שפורטו בתצהיר עדותו הראשית, על הודעתו של המערער לחוקר המוסד ועל עדותו של מנהל המפעל, מר אמיר. בית הדין האזורי ניתח את העדויות והראיות שעמדו בפני
ו בפירוט רב ועימתן זו מול זו. לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו, לאור הכלל האמור לעיל, בפסיקתו. המערער לא העלה בפני
נו טענה אשר יש בה כדי להועיל לו.


ג.
המערער טען בערעורו, כי ההודעה שנלקחה מפיו על ידי חוקר המוסד, לפיה עבד כל השנים במחלקת טעינה, לא נרשמה באופן מדויק ולא הוקראה לו. באשר לכך יוער, כי טענה זו לא הוכחה עובדתית, ומעבר לכך, אף לו היה ממש בטענה זו, אין בכך כדי לסייע למערער בהוכחת תביעתו, שכן כעולה מתצהירו, לאחר ששב ממלחמת יום כיפור עבר לעבוד במחלקת הטעינה, ובה עבד עד סוף תקופת עבודתו במפעל, כך שגם אם אין מדובר בכל תקופת עבודתו במפעל, הרי שמדובר בחלקה הארי.


ד.
עוד טען המערער, כי בשנים האחרונות לעבודתו במפעל נערכו בו שינויים שמטרתם היתה להפחית את רמות הרעש במפעל, לפיכך מיפוי מפלסי הרעש שנערך במפעל בשנת 2003 אינו משקף את רמות הרעש ששררו במפעל בשנים הקודמות. באשר לכך יוער, כי גם במיפוי מפלסי הרעש שנערך במפעל בשנת 1998, נמדד במחלקת הטעינה מפלס רעש של 77.1 דציבל בלבד, מפלס רעש שאינו מהווה רעש מזיק כהגדרתו בתקנות, כפי שפסק בית הדין האזורי.


ה.
באשר לטענתו של המערער כי בית הדין האזורי לא התייחס לחלופת המיקרוטראומה נעיר, כי מהחומר הראייתי שנפרש בפני
בית הדין וממסקנותיו של בית הדין קמא שעלו ממנו עולה, כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת לשם בחינת עניינו של המערער על פי תורת המיקרוטראומה. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שהמערער לא נחשף לרעש מזיק, משקיים פער גדול בין מפלס הרעש אליו נחשף בעבודתו לבין מפלס רעש מזיק של 85 דציבל, לחשוף לו 8 שעות מדי יום.

9.
משכך הם הדברים, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, על פי תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991.

10.
סוף דבר

-

הערעור נדחה ללא צו להוצאות.

ניתן היום, י"ח בתמוז התש"ע (30 ביוני 2010), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.







סטפן אדלר,
נשיא, אב"ד

יגאל פליטמן
,
שופט

ורדה וירט-ליבנה,
שופטת


נציג ציבור העובדים, מר שלום חבשוש


נציג ציבור המעבידים, מר יורם בליזובסקי








עבל בית הדין הארצי לעבודה 515/08 שמעון חדד נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 30/06/2010)