פסקי דין על מחמוד חסן אסעד שיבלי | פסקי דין על סאלח חסן אסעד שיבלי | פסקי דין על נסרה חסן אסעד שיבלי | פסקי דין על פדיה חסן אסעד | פסקי דין על פאטמה חסן אסעד שיבלי | פסקי דין על עזבון המנוחה נופה חליל שיבלי | פסקי דין על עבד חסן שיבלי | פסקי דין על האפוטרופוס לנכסי נפקדים | פסקי דין על רשות הפיתוח | פסקי דין על רשם המקרקעין |
2686/02 עא 10/03/2004
עא 2686/02 מחמוד חסן אסעד שיבלי,סאלח חסן אסעד שיבלי,נסרה חסן אסעד שיבלי,פדיה חסן אסעד,פאטמה חסן אסעד שיבלי,עזבון המנוחה נופה חליל שיבלי,עבד חסן שיבלי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים,רשות הפיתוח,רשם המקרקעין
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2686/02
ע"א 3079/02
כבוד השופטת (בדימ') ד' דורנר
בפני
:
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ס' ג'ובראן
1. מחמוד חסן אסעד שיבלי
המערערים בע"א 2686/02:
2. סאלח חסן אסעד שיבלי
3. נסרה חסן אסעד שיבלי
4. פדיה חסן אסעד
5. פאטמה חסן אסעד שיבלי
6. עזבון המנוחה נופה חליל שיבלי
המערערים בע"א 3079/02: 1. עבד חסן שיבלי
2. סאלח חסן שיבלי
3. פאטמה חסן שיבלי
נ ג ד
1. האפוטרופוס לנכסי נפקדים
המשיבים בע"א 2686/02
2. רשות הפיתוח
ובע"א 3079/02
3. רשם המקרקעין
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת
בה"פ 281/98 מיום 15.1.02 שניתן על יד כבוד
השופט נ' ממן
עו"ד זכי כמאל
בשם המערערים
בע"א 2686/02:
עו"ד אדגאר דכואר
עו"ד משה גולן
בשם המערערים
בע"א 3079/02:
בשם המשיבים בע"א
2686/02 ובע"א 3079/02:
פסק-דין
השופטת א' חיות
:
רקע
1. המערערים בשני הערעורים שבפני
נו הינם יורשיו של חסן אסעד חמד שיבלי ז"ל (להלן: המנוח), אשר נפטר בשנת 1948, וזאת על-פי צו ירושה של בית-הדין השרעי בנצרת מיום 25.4.1949. המנוח היה בעליהן הרשום של חלקות 26, 30, 31, 34 ומחצית חלקה 28 בגוש 16971 וכן של חלקה 21 בגוש 17217, המצויות כולן בכפר שיבלי שבגליל (להלן: המקרקעין). כחמש שנים לאחר פטירתו, הוכרז המנוח כ- "נפקד" והמקרקעין כ- "נכס נפקד" על פי חוק נכסי נפקדים התש"י-1950 (להלן: החוק). בעקבות הכרזות אלה, ומתוקף הוראת סעיף 4(א)(1) לחוק, הוקנו המקרקעין למשיב 1, האפוטרופוס לנכסי נפקדים
(להלן: האפוטרופוס). האפוטרופוס מכר את המקרקעין למשיבה 2, רשות הפיתוח
(להלן: רשות הפיתוח
), וביום 5.11.1953 נרשמה הבעלות במקרקעין על שמה.
פסק הדין הראשון
2. ביום 19.3.91 פנו המערערים לבית-המשפט המחוזי בנצרת ועתרו למתן סעד הצהרתי לפיו תרשמנה זכויות הבעלות במקרקעין על שמם (ת.א. (נצ') 184/91). לטענתם, המנוח מעולם לא עזב את גבולות ישראל ועל כן הכרזתו כנפקד בטעות יסודה, וממילא יש לבטל גם את הקניית המקרקעין לרשות הפיתוח
. עוד טענו המערערים כי לא ידעו על ההכרזה וכי לאורך כל השנים, לא נמנעו מהם החזקה והשימוש במקרקעין לצורכי מגורים וחקלאות, על אף שהמקרקעין היו רשומים על שם רשות הפיתוח
. בפסק הדין שניתן בשנת 1993 נדחה הסעד אשר נתבקש. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' אסא) קבע כי אמנם שוכנע שהכרזתו של המנוח כנפקד נעשתה מתוך טעות, אולם למרות זאת עסקת המכר בין האפוטרופוס לבין רשות הפיתוח
- שהתבססה על הכרזה זו- אינה בטלה, משום שהיה לאפוטרופוס יסוד סביר להניח כי מדובר בנפקד ומשום שהיא בוצעה בתום-לב. בית המשפט המחוזי נסמך לעניין זה על הוראת סעיף 17(א) לחוק, המורה כי "כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה לא תיפסל ותעמוד בתקפה גם אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה". לפיכך, דחה בית המשפט את התביעה להצהיר כי המקרקעין הינם בבעלות המערערים. יחד עם זאת, ומבלי שנתבקש לכך, הוסיף בית המשפט וקבע כי:
על פי הוראת הסעיף 18(א) לחוק נכסי נפקדים אני מורה כי את תמורת החלקות ימסור [האפוטרופוס] לידי יורשים של המנוח כמפורט בפרשת התביעה על פי חלקיהם הנ"ל
ועוד הוסיף בית המשפט וקבע כי:
אין בהוראה זו כדי להגביל את הצדדים מהשגת הסכם, לפיו תינתן התמורה בקרקע או בכסף, ככל שיוסכם ביניהם, ולפי שרשות הפיתוח
לא העבירה עדיין את [המקרקעין] או כל חלק מהם לצדדים שלישיים- נראה לי להמליץ כי התמורה שתינתן ל[מערערים] תהיה בקרקע, ובאותם [מקרקעין] עצמם- כולם או מקצתם
פסק הדין נשוא הערעור
2. בעקבות פסק-הדין הראשון, התנהל משא ומתן בין הצדדים בעניין התמורה, אך משנכשל המשא ומתן הגישו המערערים תובענה נוספת לבית-המשפט המחוזי בנצרת בה עתרו להורות למשיבים "לפעול לרישום זכויות הבעלות של התובעים במקרקעין, כפי שהמליץ כב' השופט אסא בפסק-דינו מיום 10.1.93". בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' ממן) דחה את התובענה, בקובעו כי משנמצא שהעסקה בין האפוטרופוס ובין רשות הפיתוח
בוצעה בתום-לב בנכס אשר נחשב מוקנה, כאמור בסעיף 17(א) לחוק, העסקה כשרה, ובנסיבות אלה, אין האפוטרופוס נדרש על-פי סעיף 18 לחוק למסור למערערים את הנכס בעין. בית-המשפט אף הדגיש כי המלצת בית-המשפט בפסק-הדין לעניין התמורה נאמרה כבדרך אגב ואין לה כל תוקף משפטי מחייב.
כנגד פסק-דין זה מופנים הערעורים שבפני
נו.
טענות הצדדים
3. המערערים בע"א 2686/02, קבוצת יורשים המיוצגת על-ידי עו"ד כמאל, חולקים על סיווג האמרות בפסק הדין הראשון בעניין תשלום התמורה עבור המקרקעין כאמרות אגב, ולטענתם, אמרות אלה מהוות חלק מן ההכרעה הסופית בפסק הדין הראשון. עוד טוענים המערערים כי עקרון ההגינות המינהלית מחייב שהמקרקעין יושבו לזכאי להם בעין ולא בתמורה, מקום בו רשות הפיתוח
לא עשתה כל שימוש בקרקע, וכן הם טוענים כי הענקת סעד זה היא בסמכותו הטבועה של בית-המשפט, מטעמים של צדק. לבסוף, טוענים המערערים כי העסקה בין האפוטרופוס לרשות נעשתה שלא בתום לב ותוך עצימת עיניים באשר למצבם הפיזי והמשפטי של המקרקעין, וגם בכך יש כדי להצדיק את השבת המקרקעין בעין.
המערערים בע"א 3079/02 הם שלושה היורשים, אשר לטענתם בחרו שלא להיות מיוצגים על-ידי עו"ד כמאל בהליך נשוא הערעור, ועל-פי גרסתם, לא זומנו להעיד במשפט ואף לא הגישו סיכומים. לפיכך, טוענים אותם מערערים, יש לבטל את פסק-הדין בשל פגמים שנפלו בניהול ההליך שבסיומו הוא ניתן. עוד מעלים מערערים אלה טענות הדומות במהותן לטענות שמעלים המערערים בע"א 2682/02. בהקשר זה טוענים המערערים כי המשיבים הפרו את חובתם לנהוג בסבירות, בדרך מקובלת ובתום לב, בכך שלא קיימו את הוראותיו של בית-המשפט בפסק-הדין הראשון.
המשיבים, מצידם, טוענים כי המערערים מנסים לחזור ולעורר את המחלוקת שנידונה והוכרעה בפסק הדין הראשון, בו נקבע כי העסקה בין האפוטרופוס לרשות הפיתוח
בוצעה בתום לב והיא תקפה. נוכח קביעה זו, כך מוסיפים המשיבים וטוענים, אין המערערים זכאים אלא לתמורה כספית עבור המקרקעין, מכוח הוראת סעיף 18 לחוק, ואף זאת כבר נקבע בפסק הדין הראשון. לבסוף, מבקשים המשיבים לאמץ את קביעתו של בית משפט קמא לפיה מה שנאמר בפסק הדין הראשון בעניין השבת המקרקעין בעין היה בגדר המלצה בלבד.
דיון
4. בפסק הדין הראשון קבע בית המשפט, כאמור, כי העסקה בין האפוטרופוס לרשות הפיתוח
נערכה בתום-לב, כדרישת סעיף 17(א) לחוק, ועל כן יש לראותה כעסקה תקפה ומחייבת. עוד קבע בית המשפט בפסק הדין הראשון, כי בנסיבות אלה חייב האפוטרופוס למסור לידי יורשי המנוח את התמורה שקיבל עבור המקרקעין, וזאת מכוח הוראתו של סעיף 18(א) לחוק (על חובת השבת התמורה כנקודת איזון שבחר בה המחוקק בנסיבות כגון דא ראו: ע"א 6783/98 האפוטרופוס לנכסי נפקדים
ואח' נ' עזבון המנוחה תורייא (סוריא) עבדאלעני מוסא, פ"ד נו(4) 161, 174). הצדדים לא ערערו על פסק-הדין הראשון, והוא הפך לסופי ולחלוט. לפיכך, צודקים המשיבים בטענתם, כי מכוח הכלל בדבר מעשה בית דין נחסמה דרכם של המערערים לשוב ולהעלות טענות והשגות באשר לתוקפה של העסקה, או באשר לאפשרות כי המקרקעין יושבו לידיהם בעין מכוח סעיף 17(א). הוא הדין באשר לטענה הנוספת שהעלו המערערים, לפיה יש מקום לחייב את רשות הפיתוח
להשיב להם את תמורת המקרקעין באמצעות הקניית זכויות במקרקעין עצמן, נוכח חובת ההגינות השלטונית ונוכח זכות היסוד העומדת להם שלא ייפגע קניינם מעבר לדרוש. טענה זו לא נדונה בפסק הדין הראשון אשר דחה את התביעה להשבת המקרקעין בעין, ומשלא הוגש ערעור על
פסק דין
זה אין המערערים רשאים להעלותה עתה.
השאלה היחידה אותה ניתן היה להעמיד בפני
בית משפט קמא היא, אפוא, השאלה האם דבריו של בית המשפט בסיום פסק הדין הראשון באשר לתוכנו של הסכם, אשר ראוי כי יושג בין הצדדים, יש להם תוקף מחייב עד כי ניתן לבסס עליהם את תביעת האכיפה שהגישו המערערים בפני
בית משפט קמא. בעניין זה אני סבורה כי צדק בית משפט קמא בקובעו כי דברים אלה נאמרו כהמלצה בלבד ועל כן, אין להם תוקף מחייב. מסקנה זו מתבקשת מתוך לשונו הברורה של פסק הדין הראשון בעניין זה, באומרו "נראה לי להמליץ כי...". משכך, לא ניתן לאכוף על המשיבים לפצות את המערערים בדרך של השבת המקרקעין לידיהם, כולם או חלקם, ממש כפי שלא ניתן לאכוף על המשיבים את השגת ההסכם עם המערערים, הסכם אשר במסגרתו אמור להינתן הפיצוי עליו המליץ בית המשפט באותו
פסק דין
.
5. הטענות שהעלו המערערים בע"א 3079/02 בדבר פגמים שנפלו בהליך בפני
בית-משפט קמא, אף הן דינן להידחות. ראשית, וכפי שקבע בית משפט קמא, המערערים 2 ו-3 בערעור זה יוצגו בפני
ו על ידי עו"ד כמאל, ולפיכך הטענה לפיה לא היו מיוצגים אינה מדויקת. למרבה הפליאה, מערערים אלה מופיעים אף בפני
נו כמערערים בע"א 2686/02, אותו הגיש עו"ד כמאל, וזאת בנוסף לערעור הנפרד שהגישו יחד עם המערער 1 (להלן: עבד), בע"א 3079/02. אשר לעבד, זה הגיש לבית משפט קמא בקשה לביטול פסק הדין, ובה העלה את אותן הטענות שהוא מעלה בערעור שבפני
נו בעניין הפגמים שנפלו בהליך. בדחותו את הבקשה ציין בית משפט קמא בהחלטתו מיום 1.5.02 כי תחילה היו המערערים כולם מיוצגים על ידי בא כוח אחד, עו"ד שוקרי. לקראת הדיון מיום 7.10.99 הוחלף עו"ד שוקרי בעו"ד כמאל, באופן שמאותו מועד ואילך יוצגו המערערים, למעט עבד, על ידי עו"ד כמאל. בית משפט קמא הוסיף וציין כי ניתנה לעבד, כמו גם למערערים שיוצגו על ידי עו"ד כמאל, האפשרות להגיש תצהירים מטעמם, וזאת בהחלטה מיום 18.3.01, שהומצאה לעבד באופן אישי. אולם בעקבות המצאת החלטה זו לידיו, הגיש עבד ביום 18.4.01 הודעה, בה הבהיר כי הוא אכן אינו מיוצג על ידי עו"ד כמאל, ועוד הוסיף והבהיר כי אינו מעוניין להיות צד להליך. לבסוף קבע בית משפט קמא כי עבד לא רשאי היה לסבור כי יצא ידי חובתו במתן הודעה זו, ומשבחר שלא להגיש תצהיר ולא התייצב לדיון שנקבע, אין לו להלין אלא על עצמו. טעמים מבוררים אלה, עליהם ביסס בית משפט קמא את החלטתו לדחות את הבקשה שהגיש עבד לביטול פסק הדין בשל פגמים שנפלו בהליך, יפים בעיני גם לצורך דחיית אותן טענות עצמן המועלות עתה במסגרת הערעור.
אני מציעה, אפוא, לדחות את שני הערעורים, וכן להורות כי המערערים בכל אחד מן הערעורים ישאו בהוצאות המשיבים בערכאתנו בסך 25,000 ₪.
ש ו פ ט ת
השופטת (בדימ') ד' דורנר
:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת (בדימ')
השופט ס' ג'ובראן
:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות
.
ניתן היום, י"ז אדר, תשס"ד (10.03.04).
ש ו פ ט ת (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02026860_v04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
עא בית המשפט העליון 2686/02 מחמוד חסן אסעד שיבלי,סאלח חסן אסעד שיבלי,נסרה חסן אסעד שיבלי,פדיה חסן אסעד,פאטמה חסן אסעד שיבלי,עזבון המנוחה נופה חליל שיבלי,עבד חסן שיבלי נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים,רשות הפיתוח,רשם המקרקעין (פורסם ב-ֽ 10/03/2004)