פסקי דין על זהר אילן | פסקי דין על ברומברג צבי | פסקי דין על ברומברג זהבה | פסקי דין על זייגר יוסף ואח' |

30763/06 א     06/07/2010




א 30763/06 זהר אילן נ' ברומברג צבי, ברומברג זהבה, זייגר יוסף ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



6 יולי 2010

ת"א 30763-06 זהר אילן
נ' ברומברג צבי
ואח'





בפני

כב' השופטת
תמר אברהמי


תובע

זהר אילן
ע"י ב"כ עוה"ד גביש ולוגסי


נגד


נתבעים

1. ברומברג צבי
2. ברומברג זהבה
הנתבעים 1-2 ע"י ב"כ עוה"ד גולדברגר ווינר
3. זייגר יוסף – נקבעה זכאות ל

פסק דין
4. ירון תמר
הנתבעת 4
ע"י ב"כ עו"ד יורם פיינברג





פסק דין


תובענה לפירוק שיתוף במקרקעין.

כללי

1.
הצדדים הם בעלי זכויות בנכס מקרקעין ברחוב יואל בתל אביב (להלן: "הנכס").

2.
נכון למועד הדיון בתובענה, עומד חלקו של התובע על רבע מהזכויות בנכס, וחלקם של הנתבעים 1- 2 (להלן: "הנתבעים"), אשר ההליך התנהל למעשה כנגדם, הוא שני שליש מהזכויות בנכס.

הנתבע 3 הוא אחיו של התובע, ואוחז בזכויות בשיעור של 1/12 בנכס. הנתבעת 4 רשומה כבעלת זכויות בנכס (שהיקפן שנוי במחלוקת), ומתגוררת בדירת הגג.

3.
הנתבעים 3 ו-4 לא היו מעורבים בעיקרו של ההליך, וניתנו בענינם החלטות שיפוטיות בענין זכאות ל

פסק דין
בשלבים מוקדמים בהליך (החלטות כב' השופטת ניב מיום 28.1.07 ומיום 10.2.08). הנתבעת 4 שבה להיות מעורבת בשלב הסיכומים, כפי שיבואר להלן.

4.
הנכס נשוא התובענה הינו בניין בן שתי קומות ובו ארבע יחידות דיור - שתיים בכל קומה. בנוסף, קיימת דירת גג אשר בה מתגוררת כאמור, הנתבעת 4.

5.
בקומה הראשונה (פרטר) דירה בת 3 חדרים בה התגוררה בעבר אימו של התובע בשכירות מוגנת. מאז 1992 מתגורר בה התובע (להלן: "דירת התובע").

עוד בקומה הראשונה, דירת 2 חדרים בה התגוררה בעבר משפחת מזרחי בדיירות מוגנת, ומאז פינויה על ידם היא מושכרת בשכירות חופשית (להלן: "הדירה המושכרת").

6.
בקומה השנייה, דירה בת 3 חדרים בה מתגוררת הנתבעת 2 (אימו של הנתבע 1), ודירה נוספת בת 2 חדרים, אשר מאז 1995 לא נעשה בה שימוש (להלן: "הדירה הנעולה").

7.
הצדדים הסכימו כי פירוק השיתוף יעשה בדרך של רישום הבית כבית משותף והקצבת דירות לשותפים.

8.
בתיק מונה מומחה מטעם בית המשפט, מר סויצקי (להלן: "השמאי"), וחוות דעתו הוגשה.

9.
הצדדים קיבלו את חוות דעתו של השמאי, על רכיביה השונים, לרבות תשלומי האיזון (בכפוף לאמור להלן), ולא ביקשו לחקור את השמאי. הוגשה מטעם הצדדים הודעה מוסכמת בענין פירוק השיתוף - חלוקת הדירות ותשלומי האיזון. לפי ההסכמה, על הנתבעים לשלם לתובע (ולאחיו, הנתבע 3) תשלומי איזון (בסכום מסוים).

10.
נוכח הודעת הצדדים, נותרה על הפרק בעיקר סוגיית הקיזוז שהועלתה מטעם הנתבעים. הנתבעים טוענים כי הם זכאים לקזז מתשלומי האיזון סכומים מסוימים, שיצויינו להלן.

התובע מצידו סבור כי אין מקום לדון בטענות הנתבעים בענין הקיזוז או שיש לדחותן לגופן. בין השאר התובע סבור כי לא ניתן לבצע קיזוז מתשלומי איזון שכן אלה אינם חיוב לצורך סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), כי אין מדובר ב"עסקה אחת" לצורך סעיף 53 הנ"ל וכי הסכומים אינם קצובים. כמו כן מעלה התובע טענות לגופו של ענין לגבי הסכומים הנטענים.

11.
הצדדים הגישו תצהירים בסוגיית הקיזוז, והתקיים דיון אשר במסגרתו ויתרו הצדדים על חקירת העדים וסיכמו את טיעוניהם.

השתלשלות דיונית מאז הדיון בו סוכמו הטענות
12.
במסגרת הדיון בו סיכמו הצדדים את טענותיהם, ונוכח התמקדות המחלוקת בשאלות הקיזוז, גם סוכם כי יוגש על ידי הצדדים מסמך מוסכם ומסודר בענין צו פירוק השיתוף, אשר כל שיהא להשלים בו הוא ההכרעות בסוגיות שנותרו במחלוקת.

13.
משהוגשה לבסוף טיוטת צו פירוק השיתוף (לאחר שניתנו ארכות), עלו בעניינה תהיות הנוגעות בין השאר לנתבעת 4 דווקא. הנתבעת 4 התייצבה לדיון (באמצעות בא כוחה).

14.
הצדדים ביקשו וקיבלו שהות נוספת (וארכות) על מנת לנסות וליישב ביניהם ככל הניתן את כל המחלוקות, לרבות מחלוקות אשר לא נכללו בכתבי הטענות, וכדי להביא להסדרת מכלול הסוגיות הטעונות הכרעה בענין הנכס.

15.
בשלב מסוים הוגשה טיוטה נוספת, מעודכנת, של צו פירוק השיתוף, מטעם התובע והנתבעים 1 ו-2. אולם טיוטה זו לא קיבלה את הסכמת הנתבעת 4.

16.
משנמצא כי הצדדים אינם עומדים להגיע להסכמה בעתיד הנראה לעין, ובהתאם לדיון שנערך במעמד הצדדים ביום 27.5.10, אין אלא ליתן הכרעה על יסוד החומר שנמצא לפני בית המשפט (או שיש להביאו לפניו), לרבות החומר שהוגש לאחר הדיון האמור.

התביעה הקודמת

17.
קודם שנדרש לטענות הצדדים, יש לציין כי אין זה ההליך הראשון המתנהל בין התובע והנתבעים לגבי הנכס.

18.
במסגרת ת.א. (שלום ת"א) 30760/06, אשר גם הוא הליך שנפתח ע"י התובע כנגד הנתבעים, דרש התובע כי הנתבעים יחוייבו כלפיו בסכום כספי ששיקף לשיטתו את חלקו (כבעלים משותף בנכס) בדמי שכירות בגין שתי דירות בהן הנתבעים עשו שימוש ייחודי (להלן: "התביעה הקודמת").

19.
התביעה הקודמת נדחתה ב

פסק דין
מיום 1.4.08 (כב' השופט ח' טובי) (נספח ח' לתצהיר הנתבע 1), אשר הפך חלוט.

20.
בפסק הדין בתביעה הקודמת ניתן למצוא, בין השאר, תיאור של הנכס, הצדדים להליך, והמועדים בהם הפכו לבעלי זכויות בשיעור הנוכחי.

21.
פסק הדין בתביעה הקודמת כולל, בין השאר, הכרעות עובדתיות שונות בסוגיות אשר אינן מהוות עוד פלוגתא.

עם זאת, קיימת מחלוקת לגבי התוקף המחייב של חלק מהאמור באותו

פסק דין
לענין התביעה הנוכחית, ולכך נדרש בהמשך.

דיון בטענות הקיזוז

22.
לא מצאתי כיצד ניתן לעגן משפטית את טענת התובע בענין מהותם של תשלומי איזון כתשלום שלא ניתן לקזז ממנו (וככל הנראה לא מצא גם התובע אסמכתא אליה ניתן להפנות בענין).

23.
נכון הוא שתשלומי איזון נובעים מפירוק שיתוף בנכס מקרקעין ויכולים, בנסיבות שונות, להגיע לצדדים שונים, הכל לפי הסכמה או החלטה שיפוטית. כמו כן, יש טעם בטענה כי במקרים רבים מותנה רישום הבעלות (שלאחר פירוק השיתוף) בביצוע תשלום האיזון, עובדה אשר מביאה לכך שלא יהא צורך לאכוף את תשלום האיזון באמצעות הליכי ההוצאה לפועל.

יחד עם זאת, בסופו של יום, ואף אם הסעד שהתבקש במקור הוא פירוק שיתוף במקרקעין, כאשר נקבעת בהחלטה שיפוטית תוצאה אופרטיבית לגבי פירוק השיתוף הכוללת העברת תשלומים שונים, לא ניתן לנתק את התשלומים מאופיים הכספי. זאת, גם אם התשלומים נגזרו מזכויות קנייניות ונבעו מהן, וגם לא מצאתי טעם שבמדיניות לעשות כן (השווה: ש' לרנר, קיזוז חיובים (2009), בעמ' 48 -52).

24.
עוד נכון הוא כי לעתים, ולו מטעמי נוחות דיונית, יש טעם לדון בהליך פירוק השיתוף בנפרד מהליכי התחשבנות בין הצדדים, אשר מטיבם יכולים לארוך זמן ניכר, באופן שאינו מתיישב עם רצונו של המחוקק לסייע בידי שותפים במקרקעין להתיר את הקשר ולאפשר את פיתוחו של הנכס. אלא שהדבר אינו הכרחי, ויש מקרים בהם מדובר בהתחשבנות שאינה מורכבת יתר על המידה (כמו במקרה דנן) וניתן להשלימה בד בבד עם פירוק השיתוף.

25.
עוד יוער, כי במקרה המסוים שלפני כבר נקבע - בהחלטת 23.10.08 - שהסוגיות ידונו יחדיו, והחלטה זו לא שונתה, בהליך ערעורי או בכלל, עד לסיום ההליך.

26.
לאור האמור, לא מצאתי מניעה לדון בטענת הקיזוז של הנתבעים, מטעמים הנובעים מאופיים של תשלומי איזון.

27.
התובע מוסיף וטוען, כי החיובים אינם קצובים וכי אין מדובר ב"עסקה אחת".



28.
סעיף 53(א) לחוק החוזים קובע:

"חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים".

29.
שאלת היות החיובים "מתוך עסקה אחת" רלוונטית רק אם החיובים אינם קצובים, שכן אם הינם קצובים, ניתן לקזזם גם אם אין הם מתוך עסקה אחת.

30.
נעבור אם כך לבחון את החיובים עצמם, ובכלל זה נדרש גם לשאלת קציבותם, או אז נראה האם יש צורך בבחינת שאלת פרשנות המונח "עסקה אחת" לענין סעיף 53 לחוק החוזים. יובהר כי אין מחלוקת שתשלום האיזון (מצידה השני של המשוואה) הוא סכום קצוב. הסכום נקבע בחוות דעת שהוסכמה על הצדדים (ושאלת השערוך תידון להלן).

31.
שלושה חיובים מבקשים הנתבעים לקזז מתשלום האיזון שעליהם לבצע לתובע:
א.
חלקו של התובע בהוצאות הדירה המושכרת - פינוי מש' מזרחי ושיפוץ הדירה.
ב.
דמי שימוש מאת התובע בגין שימוש יחודי שעשה בחלק העולה על חלקו היחסי בנכס.
ג.
הוצאות המשפט שנפסקו לחובת התובע ולזכות הנתבעים בפסק הדין בתביעה הקודמת.

במסגרת תצהירו של הנתבע צוין תשלום נוסף, רביעי, עבור הוצאות שוטפות של הדירה הנעולה (סע' 22- 26 לתצהיר). דרישה זו נשמטה במודע (ומטעם טוב) בשלב הסיכומים ולא נדרש אליה.

32.
להלן יבחנו החיובים הנטענים, בסדר הפוך מאשר צוין לעיל (מטעמי נוחות דיונית).



הוצאות המשפט (בתביעה הקודמת
)

33.
מדובר בסכום קצוב לעילא, ולא מצאתי טעם שלא לאשר את קיזוזו. העובדה שהחלו הליכי הוצל"פ אשר במסגרתם משלם התובע לנתבעים סכום חודשי של 100 ש"ח, אינה טעם שלא לאפשר קיזוז. יתר על כן, לא מצאתי הצדקה לכך שהתובע יחוב לנתבעים סכום כסף, ישלם אותו באיטיות, וחרף קיום חוב זה, יהא על הנתבעים לשלם לו סכום כסף גדול בהרבה מהחוב כלפיהם (ובענין אותו נכס עצמו אשר בגינו נפסקו ההוצאות מלכתחילה, הגם שאין חובה לעמוד בדרישת "עסקה אחת").

דמי שימוש

34.
ברמה העובדתית, אין מחלוקת כי התובע עשה שימוש ב- 87 מ"ר, בעוד לפי חלקו היחסי, הוא זכאי לעשות שימוש ב – 77 מ"ר בלבד (ר' עמ' 4 לפרוטוקול).

35.
התובע טוען כי למרות האמור, אין לחייבו כלפי הנתבעים בדמי שימוש עבור החלק העודף. זאת, משני טעמים.

36.
טעם אחד נוגע לחישוב השטחים והחלקים, כמפורט בסע' 6.3(ג) לתצהיר התובע, חישוב אשר על בסיסו טוען התובע כי הנתבעים הם אשר עושים שימוש בחלק העולה על חלקם ועליהם לשלם לתובע עבור כך.

37.
טענה זו יש לדחות, ולו משום שהתובע מבסס את חישוביו האמורים לא על חלקו שלו בלבד, אלא על חלקו בצירוף חלקו של אחיו (הנתבע 3). לא מצאתי לכך בסיס בדין, ולא הוצג יפוי כח בענין. כאשר מתייחסים לחלקו של התובע בלבד, העובדות אינן שנויות במחלוקת: התובע עשה שימוש ב- 10 מ"ר מעל לחלקו היחסי.

38.
טעם שני, שהועלה ע"י התובע הינו כי הסכם השיתוף אשר נזכר בפסק הדין בתביעה הקודמת, כולל גם אישור לשימוש בדירת התובע ללא תשלום נוסף.

39.
בטיעון זה יש ממש.

לפי פסק הדין בתביעה הקודמת, היה הסכם שיתוף בין הורי הנתבע 1 (הנתבעת 2 ובעלה המנוח) לבין מר זייגר, דודו המנוח של התובע, לגבי ניהול ושימוש ביחידות הדיור בבניין.


נוכח מסקנה זו, כבר קבע כב' השופט ח' טובי כי -

"
משהוכח קיומו של הסכם שיתוף אין תחולה להוראות סעיפים 30 עד 36 לחוק [סעיף 29(ב) לחוק], ובכלל אלו הוראת סעיף 33 שבו, בדבר זכותו של שותף לחלק מפירות המקרקעין לפי חלקו בהם. נמצא, אפוא, כי התובע אינו זכאי לדמי שימוש ראויים בגין הדירה המושכרת, אשר על פי הסכם השיתוף הינה בחזקתם הבלעדית של הנתבעים
"

סע' 12 לפסק הדין בתביעה הקודמת (ההדגשה אינה במקור – ת.א.).

40.
מסקנה זו, שהביאה לדחיית תביעתו של התובע, נכונה גם לגבי הנתבעים.

הסכם השיתוף נשוא פסק הדין בתביעה הקודמת התייחס גם לשימוש הייחודי בדירת התובע, ואף הנתבעים אינם זכאים לדמי שימוש ראויים בגין דירה זו.

41.
לא בכדי ציין כב' השופט טובי, במסגרת הקביעה כי קיים הסכם שיתוף, כי מסקנה מוכחת היא ש"
הנתבעת, כמו גם התובע עצמו, עושים שימוש בלעדי בדירות שלושה החדרים שבבניין, בלא להעלות זה לזה שכר בגין שימוש זה
" (סע' 9 לפסק הדין).

42.
אמירתו של כב' השופט טובי, בהמשך פסק הדין (סע' 13 לפסק הדין בתביעה הקודמת) לפיה – גם אם לא היה מוכח הסכם שיתוף, לא הוכיח התובע כי קופחו זכויותיו ואת זכותו לדמי שכירות ראויים, נוכח העובדה שהוא עושה שימוש בחלק העולה על חלקו היחסי - אינה אלא אמירה מעבר לדרוש. יותר מפעם אחת מציין בית המשפט בפסק הדין בתביעה הקודמת, כי ההכרעה הינה כי קיים הסכם שיתוף. ההתייחסות למקרה בו לא קיים הסכם שיתוף, נעשה תוך אמירה מפורשת כי הדבר אינו משקף את הקביעה העובדתית (ר' למשל – רישא סע' 13 לפסק הדין בתביעה הקודמת, וסע' 16 שם).

43.
לאור האמור, בשים לב לקביעה העובדתית הברורה, המהווה מעשה בית דין בין הצדדים, אין להדרש לתביעת הנתבעים בענין דמי שימוש של התובע בגין חזקה יחודית בשטח העולה על חלקו היחסי.

חלקו של התובע בהוצאות הדירה המושכרת: פינוי מש' מזרחי ושיפוץ

44.
את טענת הקיזוז בענין חלקו של התובע בהוצאות הדירה המושכרת (פינוי מש' מזרחי ושיפוץ) ניתן לבחון משני היבטים.

45.
מהיבט אחד, בענין זה הדברים דומים למסקנה בענין דמי שימוש בחלקו של התובע.

במסגרת פסק הדין בתביעה הקודמת, כאשר קבע כב' השופט טובי את הקביעה העובדתית בענין הסכם השיתוף, התייחסה קביעה זו גם לכך שכל צד נשא בהוצאות הקשורות בנכס שבחזקתו הבלעדית, לרבות בעניני שיפוץ. בית המשפט, במסגרת פסק הדין, התייחס לנשיאת הנתבעים בהוצאות הפינוי והשיפוץ של הדירה המושכרת בגפם, ללא העלאת טענה כנגד התובע, כעובדות המלמדות על קיומה של הסכמה לפיה כל צד נשא בהוצאות הרלוונטיות ליחידות הדיור שבחזקתו הבלעדית.

משנתקבלה טענת הנתבעים בענין זה בתביעה הקודמת, אין מקום כעת להעלות את הדרישה מאת התובע בגין סכומים אשר כבר נקבע למעשה כי היה מוסכם שכל צד נושא בעצמו.

46.
היבט שני הוא הטענה כי פינוי ושיפוץ דירה הן פעולות אשר יש בהן כדי להשביח את הדירות בנכס ולסייע בהבאתן לכלל מצבן בעת הערכת שווי הדירות למועד חוות דעתו של השמאי וכי מטעם זה יש לחייב את התובע בחלקו בהן.

טענה זו אינה מפנה לחובה (נטענת) של התובע להשתתף בהוצאות באופן כללי, חובה אשר אמורה להיות שקולה כנגד זכות לפירות וכבר הובהר כי התובע לא היה זכאי לפירות הדירה המושכרת (כמו גם הדירה הנעולה, ומטעם זה ממש, נשמטה דרישת הנתבעים להשתתפות התובע בהוצאותיה השוטפות של הדירה הנעולה). הטענה מתבססת על תרומת הנתבעים (באמצעות הפינוי והשיפוץ) לשוויה של הדירה (ושוויו של הנכס).

47.
הגם שניתן למצוא טעם ברמה המשפטית בטענה האמורה, אני סבורה כי בכל מקרה לא הוכחו הסכומים הרלוונטיים לה.

להבדיל מטענה המתייחסת להשתתפות בסכומי הוצאות אשר מקושרת במישרין לסכומי ההוצאות, אין כן הטענה המתייחסת לעליית שווי הנכס. שוויו של נכס אינו עולה בהכרח בשיעור הסכומים שהוצאו לפינוי דייר מוגן ולשיפוץ. כך למשל, בהחלט ניתן להעלות על הדעת כי פינויו של דייר מוגן יכול לתרום לערכו של נכס עשרות מונים יותר מסכום ששולם עבור הפינוי. וכך, ניתן להעלות על הדעת כי שוויו של שיפוץ אינו זהה לשווי עליית ערך של דירה נוכח אותו שיפוץ, ובפרט כאשר מדובר בשיפוץ שנערך, לשיטת הנתבעים, בשנת 1989.

איש מהצדדים לא הפנה לחוות דעת השמאי לביסוס טענותיו בענין זה. עיון בחוות הדעת האמורה, מעלה כי זו אינה מכילה נתונים עובדתיים שיכולים לתמוך בטענת הנתבעים.

48.
לאור האמור, אין לקבל את דרישת הנתבעים בסוגיה זו, תהא אשר תהא נקודת ההשקפה כלפי הטענה.

סיכום בסוגיית הקיזוז

49.
לאור האמור, הנתבעים רשאים לקזז מתשלום האיזון לתובע את חובו של התובע כלפיהם בגין הוצאות המשפט שנפסקו בפסק הדין בתביעה הקודמת (בניכוי כל סכום ששולם), כפי שהוא עומד בתיק ההוצל"פ. את שאר הסכומים הנטענים – אין לקזז.

סוגיות בענין פירוק השיתוף גופו

50.
לנוכח טיוטת צו הפירוק שהוגשה וההשתלשלות הדיונית מאז הדיון בו סיכמו הצדדים את טענותיהם, עלו על הפרק מספר סוגיות הנוגעות לפירוק השיתוף עצמו, ואשר טעונות הערה או הכרעה:

א.
בחודש אפריל 2010 הגיש התובע בקשה להורות לשמאי לעדכן את חוות דעתו ולאמוד את אחוז שיעור עליית מחירי הדירות בנכס. התובע טען כי מיום מתן חוות הדעת ובחלוף הזמן, חלו שינויים דרמטיים במחירים ומשכך תשלומי האיזון אינם משקפים את המצב העובדתי. הנתבעים 1- 2 (שהם הרלוונטיים לבקשה, שכן עניינה למעשה בתשלומי האיזון) מתנגדים לה נחרצות, כמפורט בתגובה שהוגשה מטעמם.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים (לרבות במסגרת תשובה שהוגשה מטעם התובע בחודש יוני), לא מצאתי להעתר לבקשה. יש טעם בטענת הנתבעים לפיה ממילא יבוצעו תשלומי איזון רק עובר לרישום הבית המשותף, כי מועד זה אינו צפוי בזמן הקרוב (וההתנהלות בתיק עצמו תומכת באומדן זמנים זה), וכי בכל מקרה העדכון (אם יבוצע) לא יהיה רלוונטי במועד התשלום. בנוסף, ההסכמות בין הצדדים, אשר על בסיסן התנהל התיק, כללו את קבלת חוות דעתו של השמאי על כל רכיביה. כפי שציינו הנתבעים, אם וככל שתשונה חוות הדעת (נוכח בקשת עדכון), יתכן כי עמדתם לגבי חוות הדעת המעודכנת לא תהא זהה לעמדתם בענין חוות הדעת אשר על בסיסה ניתנה ההסכמה, והדבר עלול להביא לפתיחה מחדש של ההליך כולו.

ב.
בדומה, בכל הנוגע לטענות שעלו במסגרת הסיכומים בענין שערוך תשלומי האיזון, אני מוצאת כי המועד הרלוונטי לשערוך הוא חוות דעתו של מומחה בית המשפט, מטעמי הנתבעים. לא מצאתי לקבל את בקשת התובע בשלב הסיכומים לבצע מעין עדכון של חוות דעת השמאי בדרך של שערוך הסכומים ממועד הגשת התביעה. לא מצאתי מדוע דווקא מועד הגשת התביעה הוא הרלוונטי.

ג.
כפי שהוסכם – רישום הבית בהתאם לצו פירוק השיתוף יבוצע באמצעות פרקליטי הצדדים יחדיו (שלא ככונסים), כאשר כל צד נושא בהוצאות פרקליטו, וביצוע תשלומי האיזון יהווה תנאי לרישום הבעלות של הצדדים בחלקם בנכס.

ד.
בענין בקשת התובע בשלב הסיכומים למתן גישה למתקנים בגג – לא ניתן לתת צו במסגרת ההליך הנוכחי בבקשה זו שהועלתה בשלב הסיכומים, לאחר שב"כ התובע הצהיר כי הנתבעת 4 אינה שייכת לסכסוך (פרוטוקול 10.2.08) ונקבע בהחלטה כי זכויות נתבעת זו בגג ירשמו וכי זו לא התגוננה ככל הנראה משום שזכויותיה אינן נפגעות (שם). לענין זה ר' גם "הודעה בהסכמה" שהוגשה ביום 5.8.08. הנתבעת 4 הצטרפה לדיון בשלב הסיכומים אולם מקובלת עלי עמדתה כי מסכת הראיות לא התייחסה לסוגיית הגישה לגג וכי לא ניתן להכריע בדבר במסגרת ההליך הנוכחי (אף לא על דרך של קביעה כי גורם מסוים הוא שיכריע בדבר, כבקשת התובע). סעיף 8 לטיוטת צו פירוק השיתוף – נמחק.

ה.
בענין זכויות הבנייה – אף סוגייה זו לא נדונה בהליך ואין מקום ליתן צו מסוים בעניינה, מטעמים דומים (אף מבלי להתייחס לשאלת הסמכות העניינית). ככל הנראה, ומבלי לקבוע מסמרות, הצדדים מסכימים כי זכויות הבנייה הינן לפי שטר החכירה של הנתבעת 4, אולם הם חלוקים בפרשנותו של השטר (הנתבעת 4 סבורה כי זכויות הבנייה הן שלה, ועמדתה זו אינה מקובלת על הצד שכנגד).

ו.
בענין סעיף 2 לטיוטת צו הפירוק – נוכח המחלוקת בענין זכויותיה של הנתבעת 4, חלף האמור בטיוטת הצו, במקום המלים "דירת הגג תרשם בבעלות הנתבעת 4, בהתאם...", ירשם: "זכויותיה של הנתבעת 4 ירשמו בהתאם.....".

ז.
האפשרות לפנייה לבית המשפט הינה בהתאם לדין. סעיף 9 לטיוטה ימחק.

סוף דבר

51.
ניתן בזאת צו לפירוק שיתוף בנוסח הטיוטה (המעודכנת) שצורפה להודעה אשר על גביה ניתנה החלטת 11.4.10, בשינויים שפורטו לעיל.


פסיקתא לחתימה תוגש בתוך 14 יום.

המזכירות
תמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כד' תמוז תש"ע, 6 יולי 2010, בהעדר.














א בית משפט שלום 30763/06 זהר אילן נ' ברומברג צבי, ברומברג זהבה, זייגר יוסף ואח' (פורסם ב-ֽ 06/07/2010)