פסקי דין על טפטה טנגוט תמר | פסקי דין על דהן אבנר | פסקי דין על רומנו מנחם

15723/08 א     05/07/2010




א 15723/08 טפטה טנגוט תמר, דהן אבנר נ' רומנו מנחם






בפני

כב' השופט מרדכי בן-חיים
תובעים

1.טפטה טנגוט תמר

2.דהן אבנר
נגד
נתבעים

רומנו מנחם

פסק דין
עסקינן בתביעות הדדיות שבין משכיר דירה לשוכרה באשר לנזקים וחיובים הנובעים מהפסקת יחסי השכירות ומפינוי השוכרים מהמושכר במהלך של סעד עצמי בו נקט המשכיר.
א. רקע
1. בחודש אוקטובר, בשנת 2003 נחתם הסכם שכירות (להלן: "ההסכם") לגבי דירת מגורים (להלן: "המושכר") בין השוכרים (התובעים ונתבעים שכנגד) (להלן: "התובעים") לבין המשכיר (הנתבע והתובע שכנגד) (להלן: "הנתבע"). על פי ההסכם עסקינן בשכירות בלתי מוגנת לתקופה של שנה החלה מיום 28.10.03 ועד ליום 27.10.04. ההסכם כלל בסעיף 14, אופציה לשנה נוספת ובלבד שהשוכר יודיע על כך בכתב למשכיר חודשיים לפני תום תקופת השכירות (להלן: "סעיף האופציה")

2. עד לשנת 2007 חתמו הצדדים מדי כל שנה על חוזה שכירות בנוסח זהה, לתקופה של שנה, הכולל את סעיף האופציה. החוזה האחרון בין הצדדים, נחתם ביום 28.10.06, אשר קבע תקופת שכירות בת שנה, עד ליום 27.10.07 עם אופציה לשנה נוספת.

3. בשנת 2007, שלהי שנת השכירות הרביעית, התגלע סכסוך בין הצדדים באשר להארכת תקופת השכירות ומימוש האופציה. לאחר דין ודברים שהוחלפו בין הצדדים, ביום 24.10.07 שיגר ב"כ הנתבע מכתב לתובעים לפיו הם נדרשו לפנות את המושכר, באשר בנו של הנתבע מתעתד לעבור לגור בו. ביום 28.10.07 טען ב"כ התובעים במכתב תשובה כי האופציה מומשה ולכן הדרישה לפינוי המושכר מנוגדת להסכם.

4. ליבת טענתם של התובעים ממוקדת באירוע מיום 7.11.07, במהלכו פונה המושכר ע"י הנתבע ללא ידיעת התובעים. במועד זה הגיעו למושכר הנתבע ועוד חמישה ממכריו, ביניהם, בנו של הנתבע, אסא רומנו (להלן: "אסא" ) וחבר בשם יואב מיזלין (להלן: "יואב") וכן שני מאבטחים אותם שכר הנתבע לצורך ביצוע הפינוי. במהלך העדרם של התובעים את המושכר נכנסו הנתבע והאנשים מטעמו למושכר, הוציאו את מטלטלי התובעים והעבירו אותם לחצר המושכר.

5. כששבו התובעים למושכר התרחש בין הנוכחים עימות אלים. בסופו, הנתבע ואנשיו עזבו את המושכר והתובעים החזירו את מיטלטליהם חזרה והמשיכו להתגורר במושכר.

6. ביום 26.11.07 הוגשה תביעה לפינוי מושכר לבית משפט השלום בהרצליה (ת.א.ק 5338-11-07) במסגרתה הושגה פשרה שקבלה תוקף של פס"ד ביום 12.2.08 לפיה:
א. התובעים יפנו את המושכר עד ליום 10.7.08.
ב. התובעים ישלמו את דמי השכירות הקבועים בהסכם (600$) בגין החודשים פברואר – מרץ 2008 לידי הנתבע ואילו התשלומים בגין החודשים אפריל – יולי יופקדו בקופת בית המשפט בהרצליה.
ג. ע"פ ההסכם נשמרו טענות הצדדים בהתיחס למחלוקת הכספית.

7. בפועל ההסכם בוצע והתובעים פינו את המושכר ביום 1.7.08.
ב. טענות התובעים
1. התובעים טוענים כי הנתבע ביקש לפנותם, על אף שסעיף האופציה מומש כדין.

2. לטענתם, למרות שבהסכם נקבע כי מימוש האופציה יעשה חודשיים מראש ובכתב, הרי שבמהלך כל תקופות השכירות השתרש נוהג בין הצדדים לפיו האופציה מומשה בדרך של הודעה בעל – פה, ללא צורך בהודעה בכתב. כך היה גם בנוגע לחידוש הסכם השכירות האחרון מיום 28.10.06. בחודש אוגוסט 2007 כבכל שנה התקשר הנתבע אל התובע ווידא עימו כי בכוונת התובעים לחדש את הסכם השכירות . התובע השיב בחיוב ומשכך, לשיטתם, מומשה האופציה ותקופת השכירות הוארכה עד ליום 27.10.08. אלא שלאחר מימוש האופציה הודיע הנתבע טלפונית כי בנו וכלתו לעתיד מעוניינים למושכר וביקש לפנותו עד ליום 27.10.07, הכל תוך הפרה של הסכם השכירות.

3. התובעים טוענים כי בפעולת הפינוי האלימה שבא נקט הנתבע נגרמו להם נזקים רבים. מיטלטליהם, הוצאו מהמושכר באגרסיביות, חלקם נשבר והוצא מכלל שימוש . בגין נזקיהם הכספיים עתרו התובעים לפיצויים בסך 180,000 ₪.

4. בנוסף, עותרים התובעים לחיוב הנתבע ע"ס 20,000 ₪ בגין נזק לא ממוני, בשל ההתנהגות האלימה והבריונית של הנתבע ואנשיו שגרמה לעוגמת הנפש רבה לתובעים וילדיהם ופגיעה בכבוד התובעים באשר פרצו לביתם זרים ופינו את חפציהם האישייים.

התובעים העמידו את תביעתם ע"ס 200,000 ₪.

ג. טענות הנתבעים והתובעים שכנגד

1. לטענת הנתבע, האופציה לא מומשה באף לא אחת משנות השכירות והצדדים נהגו לחתום מידי שנה על הסכם חדש. לגירסתו, לקראת שנת השכירות האחרונה הוא פנה לתובעים והודיע להם כי הההסכם יסתיים ביום 27.10.07 בשל כוונת בנו וכלתו להתגורר במושכר. התובעים אישרו בשיחה זו ובמועדים מאוחרים יותר כי בכוונתם לפנות את המושכר כנדרש אלא שביום 23.10.07 הודיע התובע כי אין בכונתם לפנות את המושכר מאחר ואין להם מקום מגורים חלופי. ורק ביום 28.10.07 במכתב התשובה ששיגר בא כוחם טענו התובעים לראשונה כי הם חידשו את האופציה. לפיכך טוען הנתבע כי התובעים המשיכו להתגורר במושכר שלא כדין.

2. על יסוד גירסה זו, עותר הנתבע לחיוב התובעים בתשלום בגין דמי שכירות ראויים עבור חודשים נובמבר 2007 ועד יוני 2008, בתקופה בה התגוררו התובעים במושכר ללא תשלום דמי שכירות. דמי השכירות הראויים התבססו על חוות דעת מטעם הנתבע. בניכוי הסכום שהתקבל על פי הפשרה בתביעה לפינוי מושכר. ובסה"כ 25,589 ₪ .

3. באשר לפינוי המושכר ולנזק שנגרם למטלטלי התובעים טוען הנתבע כי, מאחר שהתובעים לא פינו את הבית כנדרש על פי הסכם השכירות, הוא ואנשיו הגיעו לבית על מנת לפנותו מחפצי התובעים. לטענתו, החפצים הוצאו באופן מסודר וסודרו בחצר מחוץ למושכר ולכן לא נגרם כל נזק למטלטלי התובעים.

4. לגרסת הנתבע , היו אלו התובעים שנקטו באלימות כאשר חזרו למושכר והתנפלו בקללות ובאיומים על בניו כולל איום ברצח ורק בשל התערבות המאבטחים, נמנע מן התובעים לפגוע פיזית בבניו. הנתבע עותר איפוא לחייב את התובעים בסך 10,000 בגין עוגמת נפש שנגרמה לו עקב איומי התובע.

5. עוד עותר הנתבע לחיוב התובעת בעלות קניית מצלמת ווידאו חדשה, בסכום 2,900 ₪, חלף המצלמה אותה שברה התובעת לטענתו בעת העימות האלים מיום 7.11.07.

6. כמו כן עותר הנתבע לחיוב התובעים בגין נזקים בלתי סבירים שנגרמו למושכר. לטענתו, יש לחייב את התובעים בעלות התיקון על מנת להביא את המושכר למצב סביר בעלות 33,450 ₪ בצירוף 3,500 דמי שכירות שירדו לטמיון בעת ביצוע השיפוצים. סה"כ 36,950 ₪.

7. הנתבע טען, כי יש לחייב את התובעים בגין חוב ארנונה בתקופת שהות התובעים במושכר ע"ס 2,455 ₪.

הנתבע העמיד את תביעתו הנגדית ע"ס 77,953 ₪ .
ד. דיון והכרעה

1. מימוש האופציה

1.1. אין חולק כי משך שלוש תקופות שכירות, בשנים 2004, 2005 ו- 2006 השתרש נוהג לפיו כחודשיים או שלושה חודשים לפני תום השכירות יצר הנתבע קשר טלפוני עם התובעים ווידא עימם כי בכוונתם לחדש את הסכם השכירות לשנה נוספת. לאחר שהתובעים אישרו כי בכוונתם להישאר במושכר, נחתם חוזה שכירות חדש לתקופה של שנה המכיל אופציה לשנה נוספת ( עדות הנתבע בעמ' 15-16 ש' 23-28, 1-12). מטעמים מובנים ייחד כל אחד מבעלי הדין פרשנות משלו לנוהג זה: לשיטת התובעים משמעותו כי האופציה מומשה בדרך של הודעה טלפונית ללא צורך בהודעה בכתב, ואילו אליבא דנתבע, יש בנוהג האמור כדי ללמד כי בפועל לא מומשה האופציה באף שנת שכירות והצדדים נהגו לחתום על הסכם חדש מידי שנה.

1.2. החוק והפסיקה מכירים במצב של שינוי הוראות חוזה על ידי התנהגות הצדדים (ראו: סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 וע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4) 35) . סבורני כי החתימה המחודשת מידי שנה משך שלוש תקופות על הסכם שכירות חדש, במקום הפעלת האופציה הכלולה בהסכמים מעידה כי צדדים התיחסו לסעיף האופציה "כאות מתה" והעדיפו לכרות הסכם חדש, מדי שנה.

1.3. התובעים מבקשים לסמוך גרסתם בבדבר חיותו של סעיף האופציה בטענה כי, עובר להתקשרות בין הצדדים, הם הביעו במפורש רצונם לשכור את המושכר לתקופה ארוכה בת 5 שנים וזאת עד למועד בו בנם שהיה אז בן שנה יעלה לכיתה א'. לכן הנתבע הציע מנגנון לפיו בכל שנה ייחתם הסכם שכירות לתקופה בת שנה כאשר כל אחד מההסכמים יכיל סעיף אופציה המאפשר לתובעים להמשיך את תקופת השכירות לשנה נוספת. כך שבסך הכל יהיו התובעים זכאים לשכור את הדירה למשך 5 שנים עד ליום 27.10.08. התובעים מדגישים כי אילולא מנגנון זה לא היו שוכרים את המושכר מלכתחילה.

1.4. מצאתי כי הסכם השכירות הראשון משנת 2003, טופח על פני עמדת התובעים ומפריך אותה שכן הנתבע ציין "ברחל ביתך הקטנה" כי הוא שומר לעצמו את האופציה למכור את הדירה ולהודיע לשוכר שלושה חודשים מראש. שמירת זכות זו תומכת בגרסת הנבתע (סעיף 6 לתצהירו) , לפיה הוא מעולם לא הסכים להתחייב לתקופת שכירות ממושכת ולא נתן יד לשכירות ארוכת טווח בת חמש שנים.

1.5. לא זו אף זו, גם אם אקבל את טענת התובעים כאילו האופציה מומשה בדרך של הודעה בעל פה משך שלושת תקופות השכירות הקודמות, הרי שמהראיות לפני עולה כי בשנה הרלוונטית לתביעה, קרי בתום תקופת השכירות של שנת 2007, האופציה לא מומשה, גם לא על דרך הודעה בעל-פה.

1.6. התובע מתאר, בסעיפים 17-20 לתצהירו, תרחיש עמום לפיו לאחר שהתובע התקשר ווודא, כמידי שנה, כי בכוונת התובעים לחדש את הסכם השכירות ולאחר שניתן אישור התובעים, הודיע הנתבע טלפונית כי אסא ובת זוגו מעוניינים לעבור לגור במושכר וביקש כי הדירה תפונה עד ליום 27.10.07. התובעים לא מפרטים מתי ולאחר כמה זמן התרחשה אותה שיחה בה חזר בו הנתבע כביכול מהסכמתו להארכת תקופת השכירות וכל שהתובעת מוסיפה כי אשת הנתבע התקשרה אליה ביום 23.10.07 ודרשה כי תפנה את הדירה תוך איומים בהגשת תביעה.

1.7. החסך בפרטים בגרסת התובעים בולט במיוחד לנוכח עדות הנתבע, אשר גולל בסעיפים 17-22 לתצהירו תרחיש מפורט מאוד הכולל אמירות מפורשות שהוחלפו בין הצדדים במועדים מדויקים. לגרסת הנתבע, ביום 15.8.07 יצר קשר עם התובע והסביר כי בנו צפוי להיכנס להתגורר במושכר ולכן יש לפנותו. לדבריו התובע אישר כי המושכר יפונה עד ליום 27.10.07. עוד מתאר הנתבע כי הוא הודיע לתובע שבכוונתו להביא אנשי מקצוע לצורך מדידה במטרה לשפץ את המושכר לפני כניסת אסא והתובע שבעצמו עוסק בשיפוץ הציע את עצמו לביצוע העבודה. לאחר מכן, כך מתאר הנתבע, ביום 12.10.07 הגיע הוא, אשתו, אסא, בת זוגתו ואחותה לצורך ביצוע מדידות בבית. גם במפגש זה שהתרחש ברוח טובה, מצהיר הנתבע, כי התובעים אישרו, שבכוונתם לפנות את המושכר עד ליום 27.10.07. רק ביום 23.10.07 כאשר התקשר הנתבע לתובע לוודא שהם מתארגנים לפינוי המושכר, עד ליום 27.10.07, הודיע התובע כי הוא אינו מוצא דירה חליפית ולכן אין בכוונתו לפנות את המושכר. לדברי הנתבע, לאחר מכן התקשרה התובעת וביקשה כי ההסכם יוארך וגם לאחר דרישת הפינוי ששיגר ב"כ הנתבע יום לאחר מכן, בתאריך 24.10.10, התקשרה התובעת וחזרה וביקשה כי החוזה יוארך לתקופה קצרה עד שימצאו דירה. לדבריו רק במכתב התשובה ששיגר ב"כ התובעים מיום 28.10.07 נטען לראשונה כי הם הודיעו על מימוש האופציה. טרחתי לעמוד על הפרוט הרב בתצהירו של הנתבע כדי להמחיש את גרסתו המלאה והמדויקת, לעומת העמימות והלקוניות בה נוקטים התובעים.

1.8. החקירה הנגדית לא פיזרה את הערפל בגרסת התובעים, אדרבא. הנתבע לא נחקר על התרחישים המפורטים לעיל וגרסתו לא הופרכה. התובע לעומת זאת חזר בחקירתו הנגדית על גרסתו ולא פיזר את העמימות שבה (עמ' 10-11 ש' 29, 1-5). כשנשאלה התובעת בעניין, כל שידעה לספר הוא מפי בעלה התובע ואילו עולה כי היא עצמה לא שמעה באוזניה שהתובע הודיע לנתבע על מימוש האופציה ( עמ' 10 ש' 13-25)

1.9. לא זו אף זו, טענתו של הנתבע בדבר הביקור במושכר לצורך עריכת מדידות מיום 12.10.07 פורטה גם בתצהירו של אסא אשר גרס בהתאמה כי התובעים אישרו במועד הביקור שבכוונתם לפנות את המוסכם ביום 27.10.07.

1.10. לנוכח האמור אני מבכר את התיאור העובדתי הכלול בגרסת הנתבע ולפיו האופציה לא הוארכה על דרך הודעה בעל - פה, חודשיים לפני תום השכירות. הנתבע היה זה שהודיע כי על התובעים לפנות את המושכר כחודשיים לפני תום תקופת השכירות. התובעים הסכימו לפנות את המושכר, אלא משכשלו למצוא דירה חלופית, הם נמלכו בדעתם וסרבו לפנות את המושכר, תוך שניתלו, לאחר יעוץ משפטי, בסעיף האופציה.

מסקנתי הינה כי הנתבע דרש כדין את פינוי המושכר עם תום תקופת השכירות ביום 27.10.07.
2. פינוי המושכר תוך עשיית דין עצמי

2.1. כפי שתואר לעיל, הנתבע גמר אומר בליבו לעשות דין לעצמו; גייס את מכריו ומאבטחים בשכר במטרה לפנות את מיטלטליהם של התובעים מהמושכר. אין כל מחלוקת כי פעולה זו נעשתה בניגוד לדין. הנתבע מתרץ את מעשיו בכך שלא היה מודע כלל לאיסור.

2.3. התפיסה המקובלת בהלכה הפסוקה הינה כי גם בעל זכות במקרקעין, אינו רשאי לעשות דין עצמי אפילו כנגד מסיג גבול, אלא בנסיבות בהן מדובר ב"פלישה טרייה" ובכפוף לתנאים דווקניים שרק בהתקיימם, נחשב השימוש בכח עצמי לנסבל (ראו : רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פ"ד נח(1) 827).

"ככלל, המשפט מסתייג מעשיית דין עצמית. חסרונותיה גלויים לעין, בראש ובראשונה מן הטעם שהתרתה מסכנת את שלום הציבור ואת הסדר הציבורי. היא עלולה לגרור למעשי אלימות בין בעלי-דין יריבים; היא נותנת בידי בעל-דין את הכוח להעריך בעצמו את גבולות זכויותיו תוך סיכון שלא יעריכם נכונה (פרופ' י' אנגלרד "העושה דין לעמו" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית [8]; הנשיא אגרנט בבג"ץ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי בירושלים נ' שר המשטרה (להלן – פרשת המוטראן הקופטי [2]), בעמ' 240). היתר לעשיית דין עצמית חורג מהתפיסה החוקתית המקובלת שעל-פיה הכוח לשנות מצב עובדתי נתון מותנה בקיומו של הליך שיפוטי." (שם בעמ' 338)

2.4. עוד הובהר בבג"ץ 2887/04 סלים אבו מדיגם נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 15.4.0), כי ההיתר לנקוט בדרך של עשיית דין עצמית לסילוק פולש לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1969 מוגבל למי שהחזיק בפועל וכדין בקרקע ונושל מחזקתו. מחזיק שלא כדין בקרקע ואף מי שזכאי להחזיק בקרקע אך לא החזיק בה בפועל, אינו רשאי לעשות דין לעצמו, כדי להחזיר אליו את החזקה, אלא עליו לפנות לערכאות משפטיות לקבלת סעד.

2.5. במקרה דנן, גם אם סבר הנתבע ובצדק שהתובעים מחזיקים במושכר שלא כדין, הוא לא היה רשאי ליטול את החוק לידיו ולעשות שימוש בסעד עצמי והיה עליו לפנות לבית משפט. נסיבות המקרה מלמדות שבתחילה הסתייע הנתבע בייעוץ משפטי ובא כוחו שיגר דרישת פינוי לתובעים ומשכך זניחת ההליכים המשפטיים והתנהלותו הכוחנית חמורה שבעתיים (ראו גם פסק דינה של כב' השופטת ת. אברהמי בתא (שלום ת"א) 34929/06 פוטוטק (2002) בע"מ נ' י. גרוס ובניו בע"מ (לא פורסם, 20.5.10), אשר עוסק בעובדות דומות לתביעה דנן)

מסקנתי הינה כי ביצוע הפינוי ע"י הנתבע בוצע איפוא בניגוד לדין ומקים לתובעים עילת תביעה.

2.6 בשולי הדברים ברצוני להתיחס בקצרה לטענת ב"כ הנתבע בסיכומיו ולפיה התביעה הושתתה על עילה חוזית ואינה כוללת עילות נזיקיות ולכן משהעילה החוזית הופרכה, התובעים אינם זכאים לסעד בגין הנזקים שנגרמו בעת הפינוי (סעיף 5 לסיכומים).

2.7. ככל הנראה נעלם מעיני ב"כ הנתבע כי על פי תקנה 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אין כל חובה על תובע לציין בכתב התביעה את הוראת הדין שבה הוא מסתמך עליה, זולת אם בכוונת התובע לתבוע מכוח עילה נזיקית של הפרת חובה חקוקה. במקרה דנא, התובעים פרטו היטב, בהתאם לתקנה 71 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, עובדות המבססות עילות נזיקיות שמכוחם הם זכאים לסעד של פיצוי.

3. נזקים שנגרמו למטלטלי התובעים

3.1 התובעים מפרטים בתצהירים נזקים רבים שנגרמו למיטלטליהם בעקבות הפינוי. כמו כן נטען שהתובעים נאלצו לשכור את שירותיהם של 5 בעלי מקצוע ביניהם מנקים אשר עבדו במהלך כל הלילה לצורך השבת החפצים וסידורם במושכר.
הנתבע מאידך מתעקש כי הפינוי נערך בזהירות רבה ולא נשבר אף לא פריט אחד. עדות אסא והחבר יואב אשר נכחו וסייעו בעת הפינוי תומכים בגרסתו.

3.2. לאחר עיון בתמונות ובקטעי הווידיאו ולאחר שמיעת העדויות השונות, התרשמתי כי במהלך הפינוי הבלתי חוקי נגרם נזק מסוים למטלטלי התובעים. התמונות שצרפו התובעים לנספח ז' לתצהירים מדגימות כי חפצים רבים הונחו בערבוביה ובכללם: הספרים, הבגדים, כלי העבודה והמשחקים. כמו כן ניתן להיווכח שחפצים שונים נשברו וביניהם הגיטרה, המזנון, שידת הילדים, הספרייה והספה.

3.3. לא מצאתי כי נספח 5 לתצהיר הנתבע ובו קטעי וידאו המתעדים את מצב החפצים לאחר הפינוי, מסייע לנתבע שכן גם המתועד שם מוכיח כי החפצים הונחו בערבוביה, בדומה לתיעוד בתמונות שהגישו התובעים.
3.4 זאת ועוד, מסתבר לראשונה מעדותו של אסא כי בידי הנתבע קטעי וידאו המתעדים את הפינוי עצמו. בכוחם של קטעים אלו לאשש את טענת הנתבע, כי בעת הפינוי לא ניזוקו חפצי התובעים. אלא שקטעים אלו מעולם לא הוצגו בפני
בית המשפט ולנוכח הגשת קטעי וידיאו "נבחרים" הוידואו מתעורר חשש שלנתבע יש מה להסתיר.

3.5 אני נותן איפוא אמון בעדות התובעים בדבר עצם הנזק שנגרם למיטלטליהם, אך אין בידי לקבל את טענתם בדבר היקף הנזק. התובעים לא המציאו כל הערכה אוביקטיבית בדבר היקף הנזק ואין כל ראיה למצב החפצים לפני ניסיון הפינוי. רשימת המיטלטלין שניזוקו אשר נערכה ע"י אחיו של התובע וצורפה כנספח ה' לתצהירי התובעים, אינה מסייעת בידם היות ולא הוגשה ע"י עורכם כדין. גם קבלות לא השכילו התובעים לצרף לתביעתם.

3.6 עם זאת, אין להתעלם מכך שמדובר בחפצים רבים, למעשה כל תכולת הבית ובחפצים שאינם חדשים. מדובר, בין השאר, בפסלי נוי קטנים שנשברו, בבגדים, שמיכות, צעצועים וספרים שנרטבו והתלכלכו מהגשם וכלי עבודה, תמונות ורהיטים שעצם העברתם עמדתם תחת כיפת השמיים עלולה, בסבירות גבוהה להסב להם נזק. בנסיבות אלו, הוכחת שיעור הנזק הינה בעייתית, אף ע"י אנשי מקצוע.

3.7 בנסיבות הענין, בשים לב לטבעו ואופיו של הנזק ולמכלול התשתית העובדתית שהובאה ולכך שמלאכת הוכחת הנזק האמור במונחים כספיים מוחלטים, אינה פשוטה כלל ועיקר, סברתי כי הוכשרה הקרקע לפסיקת פיצוי על דרך האומדנא (ראו: ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ ,לה(2) 800 ). אני מעמיד את סכום הפיצוי על 8,000 ₪. סכום זה כולל פיצוי בגין ביטול הזמן והטרחה שנגרמו לתובעים עקב סידור הדברים והחזרת המצב לקדמותו.
4. עוגמת נפש לתובעים

4.1 התובעים דורשים מאת הנתבע פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב הפינוי שלא כדין ע"ס 20,000 ₪.

4.2 אין צורך להכביר במילים על מידת התסכול והעלבון אשר נגרמה לתובעים שעה שמצאו, באופן בלתי צפוי, את כל חפציהם האישיים מושלכים תחת כיפת השמיים בערבוביה ושמונה גברים, אשר רובם כלל אינם מוכרים להם כולל מאבטחים גבהי קומה, ניצבים בביתם ומתעדים את הנעשה באמצעות מצלמת וידאו ומטלטליהם האישיים נחשפו לעין כל. כללו של דבר, חוללו הנתבע ומרעיו אווירה של פוגרום שגם ילדיהם הרכים של התובעים נחשפו אליו מאוחר יותר בשובם לביתם.

אני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה, בשל עוגמת הנפש והפגיעה בכבודם ופרטיותם של התובעים במלוא הסכום שנתבע ע"י התובעים דהיינו סך של 20,000 ש"ח.

5. דמי שכירות ראויים לחודשים נובמבר 2007 ועד יוני 2008

5.1 כזכור התובעים המשיכו להתגורר במושכר החל מחודש נובמבר 2007 ועד וכולל לחודש יוני 2008, ללא חוזה שכירות תקף. די בכך כדי לחייבם בתשלום דמי שכירות ראויים. על אף שדמי השכירות בתקופת השכירות המוסכמת היתה 600$ לחודש כאשר השער היציג בתקופה הנ"ל נע בין 3.96 ל3.26 ₪ (מקסימום 2,376 ₪ לחודש ), הרי לפי חוות הדעת של השמאי מטעם הנתבע דמי השכירות הראויים לתקופה זו הוערכו ע"ס 3,500 ₪ לחודש (סעיף 8 לחוות דעת השמאי) התובעים לא הביאו חוות דעת סותרת וכן וממצאי השמאי בנקודה זו לא נסתרו בחקירתו הנגדית.

5.2 סה"כ עבור תקופה זו זכאי הנתבע לדמי שכירות ראויים בסך 28,000 ₪ . מסכום זה יש להפחית את הסכום של 4,326 ₪ ששילמו התובעים ישירות לנתבע במסגרת הפשרה שהושגה בתביעה לפינוי מושכר.

מכאן שעל התובעים לשלם לנתבע עבור דמי שכירות ראויים בתקופה הנ"ל סך של 23,674 ₪.

6. נזקים למושכר

6.1 לטענת הנתבע התובעים הסבו למושכר נזקים בלתי סבירים. לטענתו בתחילת השכירות המושכר נמסר במצב תקין ואילו נמסר חזרה במצב גרוע כולל חורים בקירות, זוהמה, שברים בחיפוי הקיר ובשיש וכיו"ב.

6.2 על פי חוות דעת של שמאי מטעם הנתבע עלות תיקון הליקויים במושכר והבאתו למצב סביר הינה 33,450 ₪ כולל מע"מ. כמו כן טען הנתבע כי יש לחייב את התובעים ב - 3,500 ₪ שהוערך כאמור על ידי השמאי כדמי שכירות לחודש שאמורים לרדת לטמיון בתקופת העבודות ותיקון הליקויים.

6.3 דין התביעה בגין ראש נזק זה להידחות ולהלן נימוקי:
6.3.1 ראשית, לא הובאה בפני
ראיה אוביקטיבית כלשהיא למצב המושכר עובר לתחילת תקופת השכירות. השמאי אמנם ביקר במושכר בשנת 2005, אולם לצורך הערכת שווי בלבד. היות ומדובר בסוג אחר של הערכה לא פורטו הליקויים במושכר ולכן, אין לסמוך על זכרונו של השמאי, אשר ספק רב אם ביכולתו לשחזר אילו לקויים היו במושכר, משכך אין מקור אמין להשוואת מצב המושכר לפני השכירות למצב אחריו.

6.3.2 אכן מהתמונות שצורפו כנספח 7-8 לתצהיר הנתבע ומחוות דעתו של השמאי ניכר כי מצבו הפיזי של המושכר הינו בכי רע והוא אינו ראוי כלל למגורים. עם זאת, הראיות מלמדות שמצב זה שרר במושכר עוד בטרם התגוררו שם התובעים וכבר בחוות דעתו משנת 2005 ציין השמאי כי : "מצבו הפיסי והתחזוקתי של המבנה טעון שיפור". התובע העיד כי הנתבע ואנשיו עקרו את ארונות המטבח ובשל כך נגרמו חורים בקירות (עמ' 6 ש' 1-2) וכן לעניין גיבוב הפסולת (שם, ש' 7-9).

6.3.3 זאת ועוד, הנתבע מעיד בעצמו כי מדובר על מבנה בן 60 שנה שעבר שיפוץ אחרון לפני 32 שנה (עמ' 12 ש' 1) . עדות של הנתבע סותרת, לא אחת, האמור בחוות הדעת. כך למשל, בסעיף 7ד' לחוות הדעת מפורטים נזקים בחדר הרחצה, אשר התובע על פי המוסכם היה אמור לתקן. לפי האמור בחוות הדעת תיקון זה לא בוצע ולכן יש לחייב את התובעים בנזק. מאידך, מעיד הנתבע, כי השיפוץ שערך התובע נעשה לשביעות רצונו (עמ' 13 ש' 8-14). כך גם הנתבע מודה כי יתכן והקילופים בקיר נוצר כתוצאה מרטיבות חיצונית (עמ' 14 ש' 3) .

6.3.4 יתר על כן, השיפוץ מעולם לא נערך בפועל והבית נמכר במצבו בפברואר 2009 (סעיף 47 לתצהיר הנתבע ועדותו בעמ' 14). הנתבע אמנם טען כי הנזקים שגרמו התובעים הביאו להקטנת סכום התמורה שקיבל (עמ' 14 ש' 17-23), אך גירסה זו לא הוכחה בפני
.

לאור האמור, דינה של התביעה בגין ראש זה להידחות.

7. נזק למצלמת הווידיאו

7.1 הנתבע טוען כי במהלך העימות בין הצדדים מיד לאחר פינוי הבית, נטלה התובעת את מצלמת הוידאו שהיתה בידי אסא אשר ביקש לתעד את האירוע, הטיחה אותה לרצפה ושברה אותה לחלוטין. לפיכך הוא עותר לחיוב התובעים בעלות רכישת מצלמה חדשה בסכום של 2,900 ₪.

7.2 הגעתי למסקנה כי שהנזק הכלילי הנטען לא הוכח.
התובעת הכחישה כי הטיחה את המצלמה ומסבירה כי כל פעולתה הסתכמה בהסטת ידו של הצלם במטרה שיפסיק לצלם. עוד היא מוסיפה כי בשל כך שביקשה להסיט את המצלמה, אנשי הנתבע תפסו אותה ואת ידי התובע ולא נתנו לו להשתחרר (עמ' 7-8 ש' 24-29, 1; עמ' 8 ש' 9-13) נספח 5 הכולל את קטע הוידאו ובו תיעוד הסיטואציה, ממחיש כי אכן כדברי התובעת מיד לאחר הסטת המצלמה החל אירוע אלים ואנשי הנתבע אוחזים בתובע. מכאן שקיים ספק אם הפגיעה במצלמה נגרמה דווקא על ידי התובעת שכן ייתכן כי הוא נגרם בשוגג ע"י אנשי הנתבע, במהלך העימות האלים, בה נטלו חלק גם הנתבע ו/או אנשיו.

7.3 לא זו אף זו, הנתבע לא הוכיח מהו סוג המצלמה שנשברה, מתי נרכשה והאם המצלמה שנקנתה דומה או זהה למצלמה שנשברה. לכל הפחות, אם אין בהשג ידו ראיות היה עליו לפרט נתונים אלו בתצהירו. אלא, כל שטען הוא שלא ניתן היה לתקן את המצלמה וצורפה חשבונית של מצלמה חדשה. במצב זה לא ניתן לאמוד את נזקו של הנתבע בגין ראש נזק זה.

8. עוגמת נפש לנתבע

8.1 הנתבע כאמור עותר לחיוב התובעים בסך 10,000 ₪ עבור עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהתקפת האלימות הקשה של התובעים.

8.2 בקטע הידאו בנספח 5 מתועדים כזכור התובעים, מיד לאחר שפונו החפצים מביתם. אכן התובע נצפה שם כשמוט בידיו ואכן תועדו איומיו האלימים וניבולי הפה ששירבב לאחר מכן ניתן להבחין בו לפות בידי אנשי הנתבע. עובדות אלו אינן מקימות כשלעצמן עילה לפיצוי בגין עוגמת נפש. יש לבחון את התנהגות התובע לנוכח פגיעתו האלימה של הנבתע ברכושו, כשכל חפציו מושלכים לחצר וזרים מצלמים את האירוע, בניגוד לרצונו,למורת רוחו ובעת כאבו. הטיבה לתאר זאת התובעת:

"עמדו לידנו 6 אנשים עם משקפי שמש עם חזות מאיימת, אני נסיתי להרגיע כל הזמן את העניינים שלא יתנפלו עלינו. לא ידעתי מה מטרתם שם והדברים שלי זרוקים שם ונכנסו לפרטיות שלי. אבל לא עושים דברים כאלה." (עמ' 8 ש' 23-25)
8.3 במצב זה, כאשר נהיר כי לא התובע תקף את הנתבע או את אנשיו שהיו רבים מנו וכי נספח 5 מוכיח כי היו אלו הנתבע ואנשיו שאחזו בתובע, התנהגותו של התובע המתבטאת בדיבור אלים בעידנא דריתחא אף ניתנת להבנה ואין כל מקום לחייב את התובע.

9. חיוב בתשלום ארנונה

אין מחלוקת כי התובעים לא שילמו חובם לעירייה וזאת בשל כך שהנתבע הקדים את התובעים ושילם את החוב לפניהם (סעיף 52 לתצהיר התובע) ועל כן יש לחייב את התובעים בתשלום בסך 2,455 ₪ .
10. סוף דבר

התביעות מתקבלות בחלקן:

10.1 אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך של 28,000 ₪ הכולל: 8,000 ₪ עבור הנזקים שנגרמו למיטלטליהם ו - 20,000 ₪ פיצוי בגין נזק לא ממוני.

10.2 אשר לתביעה שכנגד: אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע את הסכום של 26,129 ₪ הכולל : 23,674 ₪ עבור דמי שכירות ראויים לתקופה של שמונה חודשים, מחודש נובמבר 2007 לחודש יוני 2008. וכן 2,455 ₪ עבור חוב התובעים לארנונה.

10.3 כזכור, דמי שכירות עבור שלושה חודשים ע"ס 600$ לחודש וסה"כ 6,150 ₪ הופקדו בקופת בבית משפט השלום בהרצליה וגורלם מותנה בהכרעה בתיק זה. לאור התוצאה אליה הגעתי יוצא כי תביעתו של הנתבע מתקזזת עם תביעת התובעים. אני מורה לגזברות בית המשפט בהרצליה להשיב את הסכום שהופקד בתא"ק 5338-11-07 למפקידו (התובעים בתיק זה).

10.4 בנוסף, לפי החישוב האמור הנתבע ישלם לתובעים את הפרש הסכומים הפסוקים ע"ס 1,871 ₪. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

10.5 הגם שהתביעות ההדדיות מקזזות בקרוב זו את זו, סבורני כי על בית המשפט להעביר מסר ברור ונוקב לכל פורע חוק כדוגמת הנתבע. אשר על כן, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪ בצירוף מע"מ.

הודעה זכות הערעור.

המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לבעלי הדין.
ניתן היום, כ"ג תמוז תש"ע, 05 יולי 2010, בהעדר הצדדים.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו
ת"א 15723-08 טפטה טנגוט תמר
ואח' נ' רומנו מנחם
1 מתוך 14








א בית משפט שלום 15723/08 טפטה טנגוט תמר, דהן אבנר נ' רומנו מנחם (פורסם ב-ֽ 05/07/2010)