פסקי דין על אליהו | פסקי דין על חברה לביטוח | פסקי דין על זיאד עלי חמאדה

5757/97 עא     18/11/1999




עא 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' זיאד עלי חמאדה




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 5757/97

בפני
: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' אנגלרד
המערערות: 1. אליהו
, חברה לביטוח בע"מ

2. קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

נ ג ד

המשיבים: 1. זיאד עלי חמאדה

2. אהרון קורלנד
3. צמנטכל, קרקע ומבנים בע"מ
4. המגן, חברה לביטוח בע"מ

5. יצחק עמית
6. סחף, חברה ישראלית לעבודות פיתוח בע"מ
7. הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ

8. מקורות, חברת מים בע"מ
9. קורנהיל, חברה לביטוח בע"מ
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 26.6.97 בת"א 794/93 שניתן על ידי כבוד השופט ח' אריאל
בשם המערערות: עו"ד יוסף מלמן

בשם המשיבים 4-2: עו"ד א' אמסלם

בשם המשיבים 7-5: עו"ד יצחק שפרבר
בשם המשיבים 9-8: עו"ד רן פינגרר
פסק-דין
השופט ת' אור:

העובדות וההליכים

1. זיאד עלי חמאדה
(להלן: המשיב), עבד בחברת צמנטכל - קרקע ומבנים בע"מ. ביום 4.4.89 נפל עליו שיגום, שהיה קשור לאונקל של מנוף המותקן על מחפר זחלי, עת עסק בשטיפת ציוד במקום עבודתו (להלן: התאונה). כתוצאה מהתאונה נפגע המשיב בראשו ובגבו. הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי קבעה לו מאה אחוזי (100%) נכות לצמיתות. הכלי נשוא הדיון, המחפר הזחלי (להלן: המחפר) היה מבוטח בעת התאונה בפוליסת ביטוח חובה אצל אליהו
חברה לביטוח בע"מ
(להלן: המערערת). המשיב הגיש תביעה נגד המערערת וקרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית). תביעתו נגד אלה הושתתה על כך, שאלה חייבות לפצותו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים); לחילופין, הוא תבע את מנהל העבודה באתר בו ארעה התאונה, את מעבידתו, את המבטחת של המעבידה, את מפעיל הכלי המעורב בתאונה ואת בעליו. תביעתו נגד נתבעים אלה היתה בעילת רשלנות לפי פקודת הנזיקין. עילה זו היוותה עילה חלופית, אם לא תוכר תביעתו נגד המערערת וקרנית לפי חוק הפיצויים. במסגרת זאת הוגשו גם הודעות צד שלישי, בין היתר, לחברת מקורות, לחברת ביטוח הפניקס הישראלי ולחברת ביטוח קורנהיל.

בבית המשפט המחוזי פוצל הדיון, כך שראשית נדונה השאלה בדבר קיום חבות של המערערת וקרנית כלפי המשיב לפי חוק הפיצויים.

2. בעת התרחשות התאונה טרם נכנס לתוקפו חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 8), התשנ"א1990-. בחינת תחולת חוק הפיצויים על התאונה חייבת, על כן, להעשות לפי ההגדרות של המונחים "תאונת דרכים" ו"רכב מנועי" במתכונתן לאחר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מספר 4), התשמ"ג1983- (להלן: תיקון מספר 4) אך לפני תיקון מספר 8 הנ"ל.

3. בית המשפט המחוזי קבע, כי המחפר נשוא הדיון עונה להגדרת המונח "רכב" לפי חוק הפיצויים והשימוש שנעשה בו נכנס לגדר ההגדרה של שימוש ברכב מנועי. כפועל יוצא פסק בית המשפט כי התאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. בנוסף, נקבע על ידו, כי המערערת מושתקת מלהתכחש לחבותה על פי הפוליסה אשר הוצאה על ידה. כמו כן נקבע, שאף אם לא היו מתקיימים יסודות טענת ההשתק במקרה דנן, ניתן היה להגיע לתוצאה זהה על ידי יישום חובת תום הלב (סעיפים 12 ו39- לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973-, להלן: חוק החוזים). זאת ועוד. בית המשפט אף קבע, שניתן להשתית את חובתה של המערערת לפצות את המשיב על חוזה הביטוח שכרתה עם בעלת המחפר. לאור קביעותיו אלו, בית המשפט המחוזי חייב את נהג הרכב, את בעלת הרכב ואת המערערת, לפצות את המשיב, ודחה את התביעה נגד יתר הנתבעים, לרבות צדדים שלישיים (המשיבים מספר 4-2 ו9-7- להלן: המשיבים).

4. לאחר שהחליט בית המשפט המחוזי בעניין חבות המערערת לפצות את המשיב, הגיעו בעלי הדין להסכמה בדבר שיעור הפיצויים אשר ישולם למשיב: סכום של 800,000 ש"ח (מעבר לסכומים ששולמו למשיב על ידי המוסד לביטוח לאומי), בצירוף הפרשי הצמדה, הוצאות ושכר טרחת עורך דין. הוסכם, שסכום זה ישולם על ידי המערערות: המערערת וקרנית. אך באותו שלב ידוע היה, שהמערערת מתכוונת להגיש ערעור על פסק הדין, וברור היה, ואף הותנה, שאם ערעורה יתקבל תחול חובת התשלום על אלה שנתבעו על ידי המשיב על פי פקודת הנזיקין. בעלי דין אלה יהיו חייבים להחזיר למערערות את מה ששילמו למשיב. ביחסים ביניהם הוסכם, שאם לא יגיעו להבנה בעניין חלוקת נטל הפיצוי הכספי, יכריע בכך בית המשפט המחוזי. בקשר לכך, גם נחתם הסכם בין המערערות ליתר בעלי הדין. על פי הסכם זה, הפך, למעשה, המשיב לצד פורמלי בערעור זה, כשההתדיינות בערעור היא בין בעלי הדין האחרים בשאלת האחריות לפיצויו.

אכן, בערעור שבפני
נו מבקשות המערערות שייקבע שלא חלה עליהן אחריות לפיצוי המשיב, וכי היא חלה על בעלי הדין האחרים. נדגיש, שאין טענה מטעם המערערות שגם אם בדין חוייבה המערערת לפצות את המשיב, יש מקום להטיל חבות גם על בעלי דין אחרים תוך חלוקת האחריות בינה לבינם. אם חיובה של המערערת הוא מכוח היות התאונה תאונת דרכים במובן חוק הפיצויים, הרי מכוח הוראות סעיף 8 לחוק, הדן בייחוד העילה, ברי שאין להטיל חבות בגין אותה תאונה מכוח פקודת הנזיקין. אך אפילו מקור חבותה של המערערת אינו מכוח החוק - וכפי שיובהר בהמשך, זה המצב בענייננו - לא נטענה טענה כי במקרה כזה, יש להטיל חובת תשלום פיצויים גם על בעלי דין אחרים מכוח חבותם לפי פקודת הנזיקין. לפיכך, יהיה עלינו לבחון להלן רק אם חלה על המערערת אחריות לפיצוי המשיב. אם התשובה לכך חיובית, בכך ייתם הדיון בערעור זה.

את דיוננו להלן נתחיל בבחינת השאלה אם המחפר הוא כלי רכב במובן חוק הפיצויים, וכנגזר מכך, האם התאונה הנדונה היתה תאונת דרכים. לאחר מכן, נתייחס לשאלת קיומה של חבות מצד המערערת כלפי המשיב, אף אם התאונה לא היתה תאונת דרכים.

האם התאונה היא "תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים?

5. המחלוקת העיקרית אשר התגלעה בין בעלי הדין בבית המשפט קמא התמקדה בשאלה האם המחפר הינו "רכב" או "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק הפיצויים. הגדרת המונח "רכב", כפי שתוקנה בתיקון מספר 4, וכפי שהיתה בתוקף בעת התאונה (ואף כיום) היא כלהלן:

"רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות".
על פי תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה, המחפר הינו מחפר זחלי. ייעודו הבלעדי של המחפר הוא ביצוע עבודות עפר, כגון: העמסת והרמת חול. על פי תצהירו של נהג המחפר, מדובר במחפר בעל מנוע הנוסע על שרשרת זחלים ובעל זרוע ארוכה לצורך הרמת מטענים. למנוף קבינה, מתוכה מופעלים, באמצעות ידיות המנוף, מערכת הנסיעה, מערכת ההרמה, סיבובי הזחלים וצידוד הזרוע של המנוף. למחפר אין אישור של משרד התחבורה לנוע על הכביש. הוא מועבר מאתר לאתר באמצעות משאית או גורר אחר.

אין מחלוקת בין הצדדים שהמחפר נשוא הדיון אינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "רכב" ("רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית"), שכן אין ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית. המחלוקת ביניהם נסובה סביב השאלה האם המחפר נכלל באחד ממצבי הריבוי של הגדרת "רכב מנועי". לטענת המשיבים, המחפר נכנס לגדר התיבה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש" או המונח "טרקטור". לטענת המערערת, אין המחפר נכנס לאף אחת מהחלופות בהגדרת "רכב" בחוק הפיצויים.

6. שאלת פרשנותה של התיבה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש" העסיקה רבות את בתי המשפט. הדילמה התמקדה בשאלה מהי המשמעות שיש ליתן למונח "כשירות". האם הכשירות האמורה היא כשירות פיסית, קרי, עצם היכולת של מכונה ניידת לנוע על הכביש, או שמא כשירות נורמטיבית, קרי, כשירות על פי דין לנוע על הכביש. הדיעות בענין זה היו חלוקות. ברע"א 3534/97 אטליס נ' יוסף ישראלי ואח' (טרם פורסם) הוכרע לאחרונה בסוגיה זו. קבענו שם, שלצורך קביעת כשרותה של מכונה ניידת יש לאמץ את מבחן הכשירות הנורמטיבית. על טיבו של מבחן זה נקבע בפסק הדין הנ"ל כך:

"כשירותה של מכונה ניידת כמובנה במצב הריבוי של הגדרת 'כלי רכב' תיבחן על פי כשירותה הכללית של מכונה ניידת מסוגה לנוע בכביש. אם קיימת לגביה כשירות כזו, היא תחשב ל"רכב מנועי", אפילו אם בעת התאונה לא היה רישיון תקף לנהיגה בה".
הטעמים והמדיניות אשר הובילו למסקנה זו, פורטו בפסק הדין בהרחבה ואין טעם לחזור על הדברים.

יישומו של מבחן הכשירות הנורמטיבית בעניינו של המחפר הנדון, מוביל למסקנה שאין הוא נכנס לגדר המונח "רכב" באמצעות מצב הריבוי הדן במכונה ניידת. למחפר אין כשירות כללית לנוע על הכביש על פי דיני התעבורה והוא מובל ממקום למקום באמצעות כלי רכב אחר. העובדה, העולה מעדותו של נהג המחפר, לפיה ניתן לו לעיתים היתר חריג לעלות על אספלט, אינה משנה את אופיו של המחפר. לענין זה נקבע ברע"א 3534/97 הנ"ל:

"גם חריגים מסוג זה לא ישנו מאופיה של המכונה הניידת הנידונה ככלי אשר אינו 'כלי רכב' כמשמעו בחוק הפיצויים. העובדה שנסיעתה על הכביש הותרה בנסיבות מיוחדות על פי הדין, אינה עושה אותה ל'כלי רכב', שכן, ככלל, אין היא מותרת בנסיעה בכביש וכלל זה 'מעצב את אופיה' כמכונה ניידת אשר אינה כלי רכב" (פיסקה 27 שם).

7. האם ניתן להגדיר את המחפר הנדון כ"טרקטור"? בתקנה 1 לתקנות התעבורה, התשכ"א1961- (להלן: תקנות התעבורה), מוגדר טרקטור כ:

"רכב מנועי המיועד לפי מבנהו לגרירה או לגרירה ולביצוע עבודות, שצויין ברשיון הרכב כטרקטור".
במילון החדש של א' אבן שושן, מוגדר טרקטור כ:

"מכונית בעלת מנוע חזק והלוך אטי, נעה על גלגלים או על זחל, הסוחבת אחריה מטען כבד, מכשירי עבודה וכדומה. שמושו רב בחקלאות לגרירת מחרשות ומכונות חקלאיות".
המחפר לא הוגדר כ"טרקטור" ברשיון הרכב. ברור, איפוא, כי אין הוא מוגדר כ"טרקטור" לפי תקנות התעבורה. אולם, גם אם אין לפרש את המונח "טרקטור" על פי ההגדרה הקבועה בתקנות התעבורה, אלא יש להקנות לו פירוש עצמאי (ראה לענין זה: ע"א 149/89 עזבון המנוח הרצל בורשטיין ז"ל נ' יהודה יעקובי, פ"ד מז(2) 630, פיסקה 6), לא נראה כי ניתן להגדיר את המחפר כטרקטור. על פי מובנו הלשוני הרגיל, טרקטור הוא כלי שייעודו נשיאת מטען כבד, בדרך כלל מטען המשמש בחקלאות. המחפר בו עסקינן אינו סוחב אחריו מטען כבד מכל סוג שהוא, ובודאי לא לצרכים חקלאיים. ייעודו הבלעדי הוא ביצוע עבודות עפר. יתר על כן, המחפר הנדון מצוייד במנוף, רכיב אשר אינו מאפיין טרקטור. באופן כללי, גם מתיאור תכונותיו כפי שתוארו לעיל וגם מהתרשמות כללית מתמונתיו, המחפר נראה יותר כעגורן.

לסיכום, המחפר נשוא הדיון אינו נכלל בגדר אחד ממצבי הריבוי של הגדרת "רכב מנועי": לא בגדר "מכונה ניידת" ולא בגדר "טרקטור". מכאן שאין הוא כלי "רכב" כמשמעו בחוק הפיצויים. לאור האמור, אין לסווג את התאונה הנדונה כ"תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים. ראוי לציין כבר כאן, כי במצב דברים זה, אין יכולה לחול כל חובת פיצוי על קרנית. תנאי לקיום חובה כזו מצידה הוא, שמדובר בתביעה לפי חוק הפיצויים (ראה סעיף 12(א) לחוק הפיצויים).

חבות המערערת מכוח ההתקשרות בפוליסת הביטוח

8. המחפר בוטח, כאמור, בפוליסת ביטוח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל1970- (להלן: פקודת הביטוח) אשר הוצאה על ידי המערערת. בית המשפט המחוזי ייחס לעובדה זו חשיבות רבה. הוא קבע כי בנסיבות אלה, בהן הוצאה פוליסת ביטוח ושולמו הפרמיות, מנועה המערערת מלהתכחש לחבותה על פי הפוליסה מכוח השתק ולחילופין מכוח עיקרון תום הלב. בנוסף קבע בית המשפט כי חוזה הביטוח הוא חוזה אשר, ככל חוזה אחר, מושתת על הסכמה הדדית, ולכן, לאור עיקרון חופש ההתקשרות, יש להמנע ככל הניתן מלהתערב במוסכם בו.

דעתי היא, שאת חובת המערערת לפצות את המשיב על נזקיו בתאונה ניתן לגזור מחוזה הביטוח שנכרת בין המערערת לבין המבוטחת, בעלת המחפר. דהיינו, חובת המערערת לפצות את המשיב נובעת מפוליסת הביטוח אשר הוצאה על ידי המערערת.

נציין, שהחשיבות בקביעת חבות המערערת מכוח התקשרותה בפוליסה הנדונה חורגת מעבר לעובדותיו של המקרה בו עסקינן. יש להניח, כי בעקבות ההלכה שנפסקה ברע"א 3534/97 הנ"ל, כלים רבים אשר הוצאו להם פוליסות ביטוח לפי פקודת הביטוח אינם נכללים בגדר המונח "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים. לקביעת משמעות ההתקשרות בפוליסה לגבי חבות המערערת המבטחת, יש, על כן, השלכה על מעמדן של פוליסות אשר נכרתו בתנאי התקשרות דומים לאלו הקיימים בענייננו.

9. פוליסת הביטוח בין בעלת המחפר למערערת מהווה חוזה בין הצדדים (ראה סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981- - להלן: חוק חוזה ביטוח). ברי, כי הגדרות הנקבעות בחוזה על ידי הצדדים לו אינן מחייבות את בית המשפט בבואו לפרש חוק. ובענייננו, ברור שהוצאת פוליסה לביטוח המחפר אינה יכולה לשמש ראיה לכך שהמחפר הוא "רכב מנועי" כמובנו בחוק הפיצויים. אך בדברים אלה אין כדי לפגוע ביכולתם של צדדים להסכם לאמץ, באופן רצוני, ביחסים ביניהם את מתכונת הכיסוי הביטוחי המצוי בפקודת הביטוח, תוך הנחה כי הרכב המבוטח הוא רכב מנועי כמשמעותו בפקודה זו ובחוק הפיצויים.

"רכב מנועי" מוגדר בסעיף 1 לפקודת הביטוח:

"כמשמעותו בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975-".
הכיסוי הביטוחי על פי פוליסה לפי פקודת הביטוח נזכר בסעיף 3 של הפקודה, הקובע:

פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את -
(א)
"3.
(1) בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לעניין זה 'נזק גוף' ו'שימוש ברכב מנועי' - כמשמעותם בחוק.

(2) בעל הרכב הנוהג בו וכל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו - מפני נזק גוף שנגרם להם בתאונת דרכים כמשמעותם בחוק.

המבוטח בביטוח לפי סעיף קטן (א)(2) יהא זכאי לפיצוי כפי שהיה זכאי לקבל נפגע אחר לפי החוק".
(ב)
(לסעיפים קטנים (ג) ו-(ד) של סעיף 3 אין חשיבות לענייננו).

כמובהר לעיל, אין מניעה כי צדדים להסכם יחילו את פקודת הביטוח, ובעקבותיה - בהתחשב בכיסוי שבה לפי האמור בסעיף 3 של פקודת הביטוח, אשר צוטט לעיל - את חוק הפיצויים, על כלי רכב שאינו נכנס במסגרתם. הוצאת הפוליסה עשויה ללמד, כי ביחסים ביניהם נחשב הכלי המבוטח ל"רכב מנועי" אשר חוק הפיצויים חל עליו, גם אם אין הוא עומד באמות המידה הנדרשות לפי החוק. בנסיבות אלו, מקור החיובים והזכויות של הצדדים לגבי הכלי המבוטח נעוץ כל כולו בהסכם (השווה לענין זה ע"א 4100/97, 4133/97 רינדר נ' ויזלטיר, דינים עליון, נד' 989, פיסקה 5; באותו ענין, חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב1972-, הוחל על הצדדים מכוח הסכם). תנאי הפוליסה לפי פקודת הביטוח מהווים במקרה זה את תוכנו של ההסכם. תוכן זה כולל את הוראות פקודת הביטוח החלות על רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים, אשר הפכו חלק מההסכם מכוח הסכמת הצדדים להחילם על הכלי המבוטח, כאילו היה רכב מנועי כמשמעותו בחוק זה. כמו כן, תוכן זה כולל את הוראותיו של חוק הפיצויים.

דברים אלה יש לסייג, במובן זה שאין בחוזה בין המבטח למבוטח להטיל חובות על מי שאינו צד לחוזה, ללא הסכמתו של האחרון. כך, לדוגמה, אם הרכב הנדון אינו רכב מנועי כמובנו בחוק, לא יחולו לגביו, מכוח החוזה הנ"ל, הוראות חוק הפיצויים העוסקות בחובות ובתפקיד קרנית כלפי נפגעים בתאונות דרכים.

10. במקרה דנן, הוציאה המערערת פוליסה אשר על גבה כתוב במפורש כי מדובר בתעודה ובפוליסת ביטוח לפי פקודת הביטוח. הבהרנו לעיל, שהוצאת הפוליסה עשויה ללמד שהצדדים הסכימו להחיל את פקודת הביטוח ואת חוק הפיצויים על הכלי המבוטח, גם אם אין הוא עומד בהגדרת "רכב מנועי" בחוק הפיצויים. השאלה היא: מה הוסכם בין הצדדים לגבי מצב בו יסתבר שאין הכלי המבוטח עונה על הגדרת "רכב מנועי" כמשמעותו בחוק הפיצויים. האם התכוונו שכל חיותה של פוליסת הביטוח מותנית בכך שהמחפר נכלל בהגדרת החוק למונח "רכב מנועי"; או שמא ההתחיבות הגלומה בפוליסה היא עצמאית, במובן זה שיש בה לספק כיסוי ביטוחי לכלי המבוטח, כאילו הוא "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים, אפילו שאינו כזה. במידה וההתחייבות בפוליסה קיימת אף במקרה שאין המחפר עונה על הגדרת המונח "רכב מנועי" בחוק הפיצויים, משמע שהצדדים החילו באופן רצוני את הוראות החוקים הרלבנטים (פקודת הביטוח וחוק הפיצויים) על תאונות בהן המחפר יהיה מעורב במהלך תקופת הביטוח.

11. על מנת לרדת לכוונת הצדדים, יש להתחקות אחר אומד דעתם בעת התקשרותם בפוליסת הביטוח הנדונה (סעיף 25(א) לחוק החוזים). הפוליסה מעוצבת כטופס סטנדרטי. אין בה תשובה ישירה לשאלה המעסיקה אותנו כאן. אין היא כוללת הוראה מפורשת שהיא תחול רק אם יוברר שהמחפר הוא רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. היא גם אינה כוללת התנאה מפורשת שהיא תחול גם אם יוברר שהמחפר אינו "רכב מנועי" כמובנו בחוק הפיצויים. אף אין בנמצא ראיות חיצוניות ברורות לגבי הנסיבות אשר אפפו את ההתקשרות. על פני הדברים, מעצם העובדה שהמערערת הנפיקה למחפר פוליסת ביטוח יש להבין כי לכאורה ביחסים אשר בינה לבין בעלת המחפר (המבוטחת) נתפס המחפר כ"רכב מנועי" כמשמעו בחוק הפיצויים (ראה לעיל הגדרת "רכב מנועי" בסעיף 1 לפקודת הביטוח). לאור האמור, יש לבחון על סמך מה מבקשת המערערת להשתחרר מעולו של החוזה הגלום בפוליסה.

נציין, שאין המערערת טוענת שחלה בנסיבות המקרה טעות משותפת של הצדדים לחוזה הביטוח. דהיינו, אין טענה עובדתית שהצדדים נקשרו בחוזה הביטוח משום שטעו לחשוב שהמחפר הוא רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. על פי העובדות, אף אחד מהצדדים לא סבר כך, ועל כן נושא המחלוקת בענייננו אינו נשלט על ידי דיני הטעות.

הן בסיכומיה בכתב והן בטיעוני בא כוחה בפני
נו, תירצה המערערת את הוצאת הפוליסה ברקע אשר אפף את נסיבות ההתקשרות. באותה עת, שרר חוסר ודאות בפסיקה לגבי פרשנות הגדרת המונח "רכב מנועי" בחוק הפיצויים. שני הצדדים היו מודעים לאי הודאות המשפטית בענין זה והיו להם ספקות לגבי סיווגו של המחפר כרכב מנועי על פי חוק הפיצויים.

המערערת טוענת, כי בתנאי חוסר הודאות אשר שררו בעת הוצאת הפוליסה, זו הוצאה על מנת להימנע מהסיכון לפיו המחפר יסווג כרכב מנועי לפי חוק הפיצויים. במקרה כזה, בהעדר ביטוח, בעלת המחפר היתה עלולה להחשף לסיכון כספי רציני (זכות החזרה אליה של קרנית לפי סעיף 9(א)(2) לחוק הפיצויים) ואף להפוך לעבריינית פלילית (לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח). אולם היה ברור לצדדים, כך טענתה, שאם יסתבר שהמחפר אינו רכב מנועי במובן חוק הפיצויים, לא יהיה בפוליסה לספק כיסוי ביטוחי. במילים אחרות, בעת ההתקשרות בפוליסה נשוא הדיון היה, לטענת המערערת, ברור לצדדים שמדובר בהתקשרות על תנאי. תנאי זה, אשר אינו נקוב בפוליסה, גם לא הותנה במפורש בעל פה. אך היה ברור, לטענת המערערת, כי תוקפה של הפוליסה מותנה בכך שהמחפר הוא אכן רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים.

12. אין לקבל טענה זו. ככלל, קשה לקבל קו טיעון לפיו חברות ביטוח מוציאות פוליסות "על תנאי", בפרט כשאין על כך הסכמה מפורשת. טיעון זה אינו עולה בקנה אחד עם פרקטיקה מסחרית נאותה הדורשת שלא יווצר חוסר ודאות לגבי תנאי כניסתם לתוקף של עסקות, ובמיוחד עסקות אשר תכליתן לספק הגנה מפני חשיפה לסיכון. על מנת לקבל את הטיעון האמור, יש להשתכנע כי הצדדים הסכימו מראש שהפוליסה לא תהיה בת אכיפה עד אשר המחפר יעבור מסננת שיפוטית אשר תכריע אם הוא תואם את הגדרת רכב מנועי בחוק הפיצויים. יש לציין, כפי שמעיד אף מהלך הדברים בענייננו, שמשמעות הדבר היא שהפוליסה לא תהיה אכיפה עד פסיקתה של ערכאת ערעור סופית. התלייתו מראש של תוקף הפוליסה עד למיצויו של בירור משפטי בכל הערכאות הרלבנטיות, הליך העלול לקחת פרק זמן לא מבוטל, אינו נראה כענין הנעשה על דרך השיגרה. לא רק שפירוש כאמור מוקשה, אף קשה לקבל כי בתנאים אלו, נגבים דמי פרמיה בשיעור רגיל, אשר אינו משקף אפשרות שהביטוח אולי לא יהיה תקף. אכן, העובדה שנגבו מבעל הרכב דמי הביטוח הרגילים הנגבים מבעל רכב מנועי כמובנו בחוק הפיצויים, מחזקים את המסקנה שכוונת הצדדים היתה לראות במחפר רכב מנועי במובן חוק הפיצויים.

בענייננו מדובר בתנאי בעל השפעה מיוחדת על ההסכם. בכוחו לרוקן מתחולה את הפוליסה נשוא הדיון. שיקולי מדיניות תומכים בדיעה כי בנסיבות אלה ראוי שתנאים המשפיעים על עצם תוקפו של החוזה יבוטאו בו במפורש. צד המבקש לטעון כי תנאי כאמור הוסכם בין הצדדים, למרות שלא ניתן לו ביטוי בכתובים, יאלץ לספק לכך הסבר משכנע. ברוח זו נאמר על ידי השופט בך:

"תנאי מתלה, מפאת חשיבותו והשפעתו על קיום החוזה, מקומו הטבעי הוא בחוזה עצמו. משאין הוא מצוי בחוזה דרוש הסבר משכנע מדוע ייחשב הוא
לתנאי שכל תוקף החוזה תלוי בו" (ע"א 635/84 יעקב עידן נ' עוזר גרדי, דינים עליון ו' 107, פיסקה 5).
דברים דומים נאמרו על ידי השופט זוסמן:

"אמת, הטוען שהסכם שעליו חתם לא נכנס לכלל תוקפו הואיל והיה מותנה בתנאי, אינו יכול לומר כמי שרומה או נאנס, שלא היתה לו האפשרות להצטייד במסמך, שכן התנאי שהוא טוען לו - אפשר היה לכתבו בחוזה גופו" (ע"א 22/63 בן ציון נ' אזולאי, פ"ד יז' 1410, 1418;
וכן ראה דברי בענין ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש ז"ל, פ"ד נא(5) 1).

על המערערת, הטוענת לקיומו של תנאי המתנה את תחולת ההתקשרות החוזית, מוטל הנטל לספק הסבר סביר, מדוע נמנעה מלהכניס לפוליסה, שהיא המנסחת שלה, תנאי מפורש המתנה את חבותה באופן האמור. ברור שהמערערת לא עמדה בנטל זה.

13. לא רק סוג התנאי הנטען על ידי המערערת עומד לה לרועץ, אלא אף סוג החוזה בו עסקינן. הפוליסה בין הצדדים מהווה חוזה ביטוח. מבטח המעוניין לסייג את חבותו על פי הפוליסה, חייב להביע את רצונו זה בפוליסה עצמה, ולא רק זו בלבד, אלא שהחוק קובע את הדרך בה על סייג זה למצוא את ביטויו בפוליסה. סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח קובע:

"תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".
סעיף 3 הוא סעיף קוגנטי ומכאן שאין הצדדים רשאים להתנות עליו (ראה סעיף 39 לחוק חוזה ביטוח). מהסעיף ניתן ללמוד כי המבטחת זכאית להסתמך על הגבלת החבות, רק אם עמדה בדרישות הצורניות אותן מטיל הסעיף, קרי, פירוט הסייגים או התנאים לחבות בחוזה הביטוח במקומות הרלבנטים או על ידי הבלטה מיוחדת שלהם. במידה וחברת הביטוח אינה עומדת באחת מהדרישות הצורניות הנ"ל, אין היא זכאית להסתמך על הגבלת חבותה (ראה: ד' פרידמן ונ' כהן "חוזים", כרך א' (תשנ"א1991-), עמוד 638 הע"ש 492). ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
נ' מוריאנו, פ"ד מח(4) 70, התייחס הנשיא שמגר לתוכנו של סעיף 3 הנ"ל, באמרו:

"סעיף 3 לחוק משתלב בתכלית הכללית של החוק שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח. הסעיף אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות".
הוראת סעיף 3 חלה במשנה תוקף בענייננו, כאשר התנאי נוגע לעצם תחולת הפוליסה על הרכב המבוטח, וכאשר אין התנאי מצויין בפוליסה כלל, אפילו לא במרומז.

14. לסיכום, מההתקשרות בפוליסת הביטוח יש ללמוד כי הצדדים הסכימו לראות במחפר רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים, ולהחיל עליו את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים כאילו היה רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. העובדה כי בדיעבד הסתבר שאין מדובר ברכב מנועי לפי חוק הפיצויים, אינה משנה את תוכן ההסכמה האמורה ואין בה כדי לפגוע בתוקף ההתקשרות. על פי התקשרות זו, ההנחה היא כי המחפר הוא רכב מנועי כמובנו בחוק הפיצויים, ולכן על המערערת, ביחסיה עם המבוטח, לשלם פיצויים לכל נפגע בתאונה בה מעורב המחפר, אם חובה כזו היתה חלה עליה לפי פקודת הביטוח וחוק הפיצויים.

השלכות קיום הפוליסה על זכות התביעה
של הנפגע בתאונה כלפי המבטחת (המערערת)

15. התביעה בענייננו היתה של צד שלישי אשר נפגע בתאונה. לו היתה התביעה של המבוטח עצמו אשר נפגע בעת נהיגתו ברכב, או תביעה של נהג הרכב אשר נוהג בו ברשות הבעלים - היה בפוליסה כיסוי מפורש לתביעתם לפיצויים מהמבטחת במקרה של תאונה לכל אחד מהם. תביעת המבוטח היתה נשענת במקרה כזה על זכותו כצד לפוליסה, ותביעתו של הנוהג ברכב בהיתר ממנו היתה מעוגנת בהענקת זכות תביעה מפורשת לו כמבוטח נוסף על פי תנאי הפוליסה. הדבר עולה מהכיסוי המפורש של הפוליסה, כאמור בסעיפים 3(א)(2) ו3-(ב) לפקודת הביטוח אשר צוטט לעיל, ובהתחשב בהנחתנו שהוסכם, לצרכי הפוליסה, שהמחפר הינו רכב מנועי כמובנו בחוק הפיצויים.

16. אולם, בענייננו התביעה היא של צד שלישי הנפגע בתאונה אשר אינו בעל הרכב או נהגו. בנסיבות אלה, הקביעה לפיה הפוליסה נשוא הדיון מהווה הסכם תקף בין הצדדים לה, עדיין אינה נותנת תשובה לשאלה האם למשיב, שאינו צד לפוליסה, קיימת עילה לתבוע את נזקיו בתאונה מן המערערת, והאם קיימת יריבות בינו ובינה.

כאשר תאונה מוכרת כ"תאונת דרכים" לפי חוק הפיצויים, התשובות לשאלה שהצגנו מוסדרת באופן ברור בחקיקה הרלבנטית. לנפגע קיימת עילת תביעה מכוח חוק הפיצויים (סעיף 2(א) לחוק). סעיף 20 לפקודת הביטוח דן בזכותו של הנפגע בתאונה לתבוע מהמבטח את נזקיו בתאונה. הסעיף יוצר יריבות סטטוטורית ישירה בין הניזוק למבטח, דבר המאפשר לו לדרוש את קיום החיוב מאת המבטח.

בענייננו קיימת פוליסת ביטוח, אשר על פי המוסכם בין המבטח למבוטח, נועדה לבטח את המבוטח בפני
תביעות של נפגעי תאונות בהן מעורב המחפר, כשמוסכם שיש לראות במחפר כלי רכב במובן פקודת הביטוח וחוק הפיצויים. כיצד משפיע הדבר על קיום עילת תביעה לנפגע בתאונה כאמור כנגד המבטחת (המערערת) ועל קיום יריבות בינו ובינה?

17. המפתח לקביעת מעמדו של המשיב ביחס לפוליסת הביטוח טמון בשאלה האם הפוליסה נשוא הדיון מהווה חוזה לטובת צד שלישי. כאמור לעיל, כאשר הכלי המבוטח הוא רכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים, קיימת לנפגע עילת תביעה לפי חוק הפיצויים. כמו כן, לשאלה האם הפוליסה מהווה חוזה לטובת צד שלישי, אין נפקות מעשית לעניין היריבות הדיונית בין הנפגע למבטח, שכן על פי סעיף 20 הנ"ל זכאי נפגע בתאונה, על אף שאינו צד לחוזה הביטוח, לתבוע את חברת הביטוח. אולם, כאשר מקור החיוב הוא ההתקשרות החוזית בין הצדדים, הרי שעל מנת שצד שלישי, אשר אינו צד להתקשרות, יוכל לאכוף את קיום החיוב, יש להכיר בחוזה כחוזה לטובתו כצד שלישי.

סיווג חוזה כחוזה לטובת צד שלישי מותנה בכוונת הצדדים לחוזה ליצור זכות לטובתו וכן להקנות לו זכות לדרוש את קיום החיוב (סעיף 34 לחוק החוזים). כוונה זו אינה בהכרח משתמעת מחוזי ביטוח אחריות. כדבריה של ג' שלו:
"... ישנם חוזים שבהם ההכרה בזכות האכיפה של המוטב חיונית כדי להקנות להם משמעות ותוכן. כאלה הם החוזים שמטרתם הקנייה ישירה למוטב, ובעיקר חוזי הביטוח לטובת נפגעי צד שלישי או חוזי ביטוח חיים. אולם אפילו בחוזים אלה יש להקשות ולבדוק שמא כוונת הצדדים, כפי שבוטאה בחוזה, היתה לחוזה שיפוי גרידא, לאמור: חוזה אשר לפי תנאיו ישלם צד אחד למשנהו, לאחר שהלה ישלם לצד שלישי. חוזה שיפוי כזה אינו מקנה זכות אכיפה לצד השלישי" (ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה (ירושלים, תשנ"ה), עמוד 433;
ראה גם: ד"ר ד' פלפל, "חוזה לטובת צד שלישי על פי חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-", הפרקליט לג' 222, 225 תש"ם-תשמ"א).

עקרונית, פוליסות אחריות המבטחות כנגד סיכוני צדדים שלישים אינן בהכרח חוזים לטובת צד שלישי. בארצות הברית, רוב בתי המשפט דחו תביעות בהם ביקשו הנפגעים לבסס טענה לפיה הם המוטבים של פוליסות ביטוח אחריות:

"in the absence of statute or special provision in the policy, a standard liability insurance policy is not a contract for the benefit of a third person [since it] is made with the intention of benefiting the insured, not someone whom he injures" chitlik v. allstate ins. co., 34 co., 34 ohio app. 2d 193, 299 n.e. 2d 295 (1973)
באותה רוח, פרופ' ד' פרידמן מבהיר בספרו "ביטוח רכב מנועי" (תל אביב, 1972) כי:

"ביטוח נגד סיכוני צד שלישי שונה ביסודו מביטוח לטובת צד שלישי. בביטוח נגד סיכוני צד שלישי אין בכוונת הצדדים להיטיב עם אותו צד שלישי (הנפגע) כלל. כוונת המבוטח וכן גם כוונת המבטח היא לכסות את ניזקו של המבוטח העלול להתחייב בתשלום פיצויים לצד שלישי ... אין הצד השלישי (הנפגע) יכול לטעון לזכויות על פי פוליסה לביטוח נגד סיכוני צד שלישי, שכן לא היה בכוונת הצדדים לחוזה הביטוח להעניק לו זכויות כלשהן" (עמוד 4).
אם כן, השאלה שיש לבדוק היא האם מהפוליסה נשוא הדיון משתמעת כוונה להקנות לנפגע זכות לאכוף את החיוב הכלול בהסכם.

18. לדעתי, יש להשיב על כך בחיוב. הבהרנו לעיל, שהצדדים לפוליסת הביטוח החילו על ההתקשרות ביניהם את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים, החוקים החלים על "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, מתוך הנחה שהמחפר הינו רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. מכאן ניתן להסיק, שהם התכוונו להעניק לנפגעים בתאונות הקשורות לכלי המבוטח אותה עילת תביעה המוקנית להם מכוח חוק הפיצויים. כמו כן, ניתן להסיק שהם היקנו לנפגע זכות לתבוע את נזקיו ישירות מהמבטח. עילת התביעה נגד המבטח וכן הזכות לתבוע את המבטח מוקנית, איפוא, לנפגע מכוח אינקורפורציה של הוראות פקודת הביטוח, כולל סעיף 20 שלה ושל הוראות חוק הפיצויים לתוך החוזה בין הצדדים. העובדה שאין החוזה מקנה לנפגע - כצד שלישי - במילים מפורשות זכות לתביעת נזקיו בתאונה מאת המבטחת אינה משנה, שכן די שהקנייה זו תעשה במשתמע (כעולה מסעיף 34 לחוק החוזים). כוונה כאמור אכן משתמעת מהחוזה, מעצם כוונת הצדדים לו להחיל את הוראות פקודת הביטוח וחוק הפיצויים על המחפר כאילו היה רכב במובן חוק הפיצויים. בתמצית, הפוליסה הנדונה מגבשת חוזה לטובת צד שלישי המקנה למשיב את האפשרות לתבוע את המערערת במישרין על אחריותה כלפיו לפי חוק הפיצויים. אשר על כן, עומדת למשיב עילת תביעה נגד המערערת, לתבוע ממנה ישירות את נזקיו בתאונה.

נוכח האמור לעיל, מתייתר הצורך לבחון אם לא עומדת למשיב הזכות לתבוע את נזקיו ישירות מהמערערת מכוח הוראותיו של סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, הדן בתנאים בהם על מבטח בביטוח אחריות לשלם לצד השלישי, על פי דרישתו, את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח.

חיוב המערערת לפצות את המשיב על סמך עילות נוספות

19. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי יש לחייב את המערערת לפצות את המשיב גם על בסיס עקרונות המניעות וההשתק וכן על בסיס עקרונות תום הלב. השאלה האם חברת ביטוח שהוציאה פוליסה מנועה מלטעון כי הכלי המבוטח לפי פקודת הביטוח אינו רכב, הוזכרה, אך לא הוכרעה, בע"א 149/89 הנ"ל (שם, פיסקה 8). בבתי המשפט המחוזיים ובבתי משפט השלום לא ראו השופטים טענה זו באותה עין. חלקם גרסו שאין לקבל את טענת המניעות המשתיקה את המבטחת מלטעון כנגד תקיפות הפוליסה (ראה לדוגמא: ת"א (נצ') 663/90 יפרח נ' יינות אשקלון כרמי ציון בע"מ, צלטנר, חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הוצאת "תמר" (להלן: צלטנר), 2543-2539). אחרים, קיבלו את החלתו של עיקרון זה (ראה לדוגמה: ע"א (ב"ש) 105/94 מקורות חברת המים בע"מ נ' אליהו
חברה לביטוח בע"מ
, צלטנר, 2438).

הבעיתיות ביישום טענת המניעות בענייננו נעוצה בכך שטענה זו יכולה בדרך כלל להטען על ידי המבוטח בלבד ולא על ידי צד שלישי שנפגע, או על ידי גורם אחר שאין לו קשר לחוזה (כגון המשיבות 8 ו9-). בדברים אלו אין כדי לקבוע שגורם אשר אינו צד לחוזה לעולם לא יוכל לבסס טענת מניעות כנגד צד לחוזה. ברמה העקרונית- התיאורתית, אין מניעה לכך:

"... יכול ויווצרו נסיבות בהן יונח הבסיס להעלאתה מצד לוי של טענת מניעות כלפי ראובן בשל דברים אותם אמר ראובן לשמעון. למרות שהחוזה בין ראובן לשמעון הוא מבחינת לוי res inter alios acta יכולה לקום גם ללוי טענת מניעות כלפי ראובן בשל דברים שנאמרו בחוזה האמור" (ע"א 118/83 הלל עמר נ' מינהל מקרקעי ישראל לט(1) 693 פיסקה 4. כמו כן ראה: ע"א 205/83 חובני סעידה נ' דיקלה חברה לבנין והשקעות בע"מ פ"ד מא(3) 96 פיסקה 9).
אולם, ברמה המעשית, בדרך כלל, יתקשה גורם, שאינו צד להסכם, לבסס את התנאים הנדרשים להיווצרותו של השתק לטובתו. הוא ידרש להוכיח את הנחת היסוד המונחת בבסיס טענת המניעות, והיא שהצד המעלה אותה אכן פעל על יסוד המצג (שם). נראה כי בנסיבות רגילות, לא תהיה זו משימה קלה:

"קשה לתאר כיצד יוכלו להתמלא התנאים הדרושים להיווצרותו של השתק לטובת הצד השלישי. השתק עשוי להיווצר במקרה שצד אחד הציג עובדה מסויימת בפני
הצד האחר, ועל סמך מצג זה שינה את מצבו לרעה. חברת הביטוח לא הציגה בפני
הצד השלישי את תעודת הביטוח, והאחרון, בוודאי, לא ראה אותה מימיו. ממילא, אין הוא יכול לטעון, כי פעל על סמך תעודת הביטוח, או כי שינה מצבו לרעה על סמך תעודה זו" (ד' פרידמן, ביטוח רכב מנועי (תל אביב, תשל"ב1972-), בעמוד 224).
דברים אלו יפים כמובן אף לגבי גורם שאינו צד שלישי, שהינו זר לחלוטין לחוזה. למרות האמור, אין לשלול את האפשרות כי בנסיבותיו של מקרה זה או אחר, יוכל צד להוכיח כי הסתמך על תעודת הביטוח וכי הסתמכות זו שינתה את מצבו לרעה. טענת המניעות תוכרע איפוא בכל מקרה לגופו.

השופט בבית המשפט קמא קבע בענין זה שדי בהוצאת פוליסת הביטוח ובגביית הפרמיות עבורה על מנת ליצור מצג כלפי המשיב שאינו צד לחוזה. לדידו, אין נסיבות עריכת הפוליסה מוסיפות או גורעות דבר, בפרט שהמערערת לא ביקשה לבטל את הפוליסה עד לתאונה.

לאור קביעתנו שחברת הביטוח מחויבת לפוליסה שהוצאה על ידה מכוח דיני החוזים, אין אנו נדרשים להכריע בשאלת אפשרות יישומה של טענת המניעות בענייננו, וניתן להותיר את ליבונה לעת בה הדבר יידרש.

20. אשר לעיקרון תום הלב, הרי שאין להטיל ספק בכך שעיקרון זה חל על חוזי ביטוח (ראה ע"א 188/84 צור, חברה לביטוח בע"מ
נ' חדד, פ"ד מ(3) 1, 15; ע"א 4819/92 אליהו
חברה לביטוח בע"מ
נ' ישר מנשה, פ"ד מט(2) 749, 767). מכוח עיקרון זה חייב צד לחוזה ביטוח לקיים את חלקו בחוזה ולהשתמש בזכויותיו על פיו בדרך מקובלת ובתום לב. אלא ששאלת יישומה של חובה זו בנסיבות שבענייננו, אינה דורשת הכרעה, נוכח המסקנה אליה הגענו, כמבואר לעיל, ונשאירה, על כן, בצריך עיון.

הערות לפני סיום

21. כפי שציינו בראשית הדברים, פוצל הדיון בבית המשפט המחוזי כך שתחילה נדונה שאלת חבותן של המערערת וקרנית, ואם תשאר הקביעה בדבר חבותה של המערערת, הרי לפי המוסכם בין בעלי הדין, אין צורך שיוחלט בשאלת חבותם של המשיבים בנזיקין.

מכיוון שמסקנתנו היא שבדין חוייבה המערערת לפצות את המשיב, לא נדרש שנכריע במספר שאלות אשר עלולות היו להתעורר. השאלה האחת היא, האם עמדה למשיב בנסיבות המקרה תביעה גם נגד המשיבים, על אף קיום עילה בידו לתבוע את המערערת מכוח החוזה שבינה לבין בעל הרכב. ניתן לטעון, כי התשובה לכך חיובית. כמבואר לעיל, תביעתו נגד המערערת אינה תביעה לפי חוק הפיצויים מכוח עצמו, באשר המחפר אינו כלי רכב במובן חוק הפיצויים, ועל כן לכאורה לא חל הכלל בדבר ייחוד העילה שבסעיף 8 לחוק הפיצויים, משום שיש בהוראה זו צמצום בזכויות הנפגע. ניתן לטעון, מאידך גיסא, שאם רואים את הפוליסה כחוזה שיש בו אינקורפורציה של החוק, אזי חלה עליה גם ההוראה בדבר ייחוד העילה. בהנחה שאכן לא חלה ההוראה בדבר ייחוד העילה, עמדה למשיב הברירה לתבוע את המערערת מכוח הפוליסה שבינה לבעל המחפר, או לתבוע את המשיבים בעילה לפי פקודת הנזיקין (וכן את בעל המחפר, אם עמדה למשיב עילה נגדו על פי פקודת הנזיקין). אך האם עמדה למשיב הזכות לתבוע גם מכוח הפוליסה המזכה אותו בעילה לפי חוק הפיצויים וגם בעילה העצמאית על פי פקודת הנזיקין, או שמא חייב היה לבחור באחת מהשתיים?

אם נניח שאין הוראת ייחוד העילה שבחוק הפיצויים חלה בענייננו, ייתכן ועמדה למערערת זכות חזרה אל המשיבים - אם אלה גרמו או תרמו ברשלנותם לקרות התאונה - על מנת שאלה ישפו אותה על הפיצויים - כולם או חלקם - בהם חוייבה כלפי המשיב.

העלתי לעיל מקצת מהשאלות העשויות להתעורר - אך לא הועלו על ידי בעלי הדין ולא נזכרו בטיעונם בפני
נו - במקרים דוגמת זה הנדון. השאלות הוזכרו באימרת אגב, ולפיכך הועלו בקיצור ומבלי להכריע בהן. שעתן תבוא כאשר תועלינה על ידי בעלי הדין ותזכינה לטיעון מלא שלהם.

22. על סמך כל האמור לעיל, נדחה הערעור. המערערת תשלם למשיב, לנתבעים 4-2, לנתבעים 7-5 ולנתבעים 9-8 - לכל אחת מארבע קבוצות נתבעים אלה - הוצאות ערעור זה בסכום כולל של 7,500 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים. ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:

מקובלת עלי חוות דעתו של חברי השופט אור ואוסיף שתי הערות:

האחת, עניינה בטענת המערערת בדבר היות הפוליסה תלויה בתנאי, באופן שהיא תחול רק אם ייקבע שהכלי הוא "רכב" כמשמעותו בחוק. הפוליסה אינה מכילה תנאי כזה ולא הונחה תשתית עובדתית בבית משפט קמא לקיומו של תנאי כזה. די באלה כדי להביא לדחיית הטענה.

השניה, עניינה בשאלת היות המחפר "כלי רכב". מקובל עלי, כי הכשירות לנוע בכביש הנדרשת לצורך הגדרת "מכונה ניידת" כ"רכב" היא כשירות נורמטיבית. המחפר הנדון היה כלי עבודה אם כי ניתן היה להעבירו ממקום למקום אלא שאז הובל באמצעות כלי רכב אחר ולא בכוחות עצמו. גם אם ניתן לו לעיתים היתר חריג לעלות על כביש אספלט, לא קרתה התאונה בעת היותו על הכביש כך שבכל מקרה לא בא הוא בגדר מכונה ניידת שהיא "רכב". לפיכך, לא אביע עמדתי בשאלה מה היה המצב אילו קרתה התאונה כשהמחפר נע על הכביש בהיתר, והאם היה הוא עומד אז בקריטריון הנורמטיבי, שאלה שנדונה ברע"א 3534/97 אטליס נ' יוסף ישראלי ואח' (טרם פורסם) המוזכר בחוות דעתו של חברי השופט אור, מה גם שאין הדבר דרוש לצורך הכרעה בענייננו.

לגופו של עניין, אף אני בדעה שדין הערעור להידחות מהטעמים שהועלו על-ידי חברי השופט אור.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.

ניתן היום, ט' בכסלו התש"ס (18.11.99).

אנגלרד שטרסברג-כהן אור
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97057570.e02 /עכב
??

??

??

??
1
עא 5757/97 *** אליהו
, חברה לביטוח בע"מ
נ' זיאד עלי חמאדה
דטה חוק ומשפט -









עא בית המשפט העליון 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ נ' זיאד עלי חמאדה, [ פ"ד: נג 5 849 ] (פורסם ב-ֽ 18/11/1999)