פסקי דין על חלמיש יצחק | פסקי דין על חלמיש הדסה | פסקי דין על בויאר מינה | פסקי דין על חסטר משה | פסקי דין על חסטר אילה אנג'לה |

65574/07 א     13/07/2010




א 65574/07 חלמיש יצחק, חלמיש הדסה, בויאר מינה נ' חסטר משה, חסטר אילה אנג'לה








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 65574-07 חלמיש יצחק
ואח' נ' חסטר משה
ואח'






בפני

כב' השופט
מרדכי בן-חיים


התובעים-(המבקשים):

1
.
חלמיש יצחק

2
.
חלמיש הדסה

3
.
בויאר מינה


נגד


הנתבעים-(המשיבים):

1.חסטר משה
2.חסטר אילה אנג'לה



החלטה


א.
הרקע לבקשה ועיקר טענות הצדדים


1.
ביום 28.12.09 ניתן על ידי

פסק דין
בתובענה שהגישו התובעים נגד הנתבעים.
ובסעיף 8 לפסק הדין קבעתי כדלקמן:

1.1
הנתבעים פעלו שלא כדין בהכשרת 10 יחידות מגורים במבנה בניגוד לתוכניות המיתאר.


1.2
העתירה למתן

פסק דין
הצהרתי לפיו ביצעו הנתבעים עבודה ללא היתר – נדחתה.

1.3
ניתן נגד הנתבעים צו מניעה המורה להם להימנע מאיכלוס מגורים ועשיית כל שימוש במבנה מעבר לשתי יחידות דיור, אלא אם כן, יקבלו היתר כדין להכשרת דירת מדרון ודירת נכה במבנה.

1.4
התביעה שכנגד – נדחתה.

2.
ביום 12.1.10 הגישו התובעים בקשה להורות על השבת הערבויות הבנקאיות בסכום כולל של 100,000 ₪ שהפקידו כתנאי למתן צו המניעה הזמני שביקשו נגד הנתבעים במסגרת בש"א 180092/07.

כנימוק ביסוד הבקשה טענו התובעים כי עם מתן פסק הדין בתביעה העיקרית יש להורות על השבת הערבויות שהופקדו.

3.
הנתבעים הגישו תגובה לבקשה ובגידרה התנגדו להשבת הערבויות וטענו כי יש להורות על חילוט הערבויות לטובתם לכיסוי הנזקים שהתובעים גרמו להם כתוצאה מהוצאתו שלא כדרך של צו המניעה זמני מיום 28.11.07 לביצוע העבודות (להלן: "צו המניעה הזמני").

4.
במסגרת בקשתם לחילוט הערבויות טענו הנתבעים כי על פי פסק הדין נקבע כי לא היה צורך בהיתר בניה וכי לא היה מקום להוצאת צו המניעה הזמני.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי במסגרת בקשת רשות ערעור שהוגשו על ידם על החלטה למתן צו מניעה זמני הושגה הסכמה ולפיה צו מניעה הזמני הושאר על כנו אך המשיבים יהיו רשאים לאכלס שתי דירות בלבד וכן לבצע עבודות שפורטו במסגרת ההסכמה.

הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה בבית המשפט המחוזי ביום 27.2.08 (להלן: "החלטה המסייגת").

5.
הנתבעים טוענים איפוא כי נגרמו להם משך תקופה של 3 חודשים הנמנית החל מיום 28.11.07 ועד למועד ההחלטה המסייגת נזקים ישירים בסכום של 185,575 ש"ח כמפורט פיסקה 2 לתגובתם ומשכך, עתרו לחילוט הערבויות.

6.
התובעים הגישו תשובה לתגובה האמורה וטענו כי אין לנתבעים עילה להתנגד להשבת הערבויות שכן לא נגרמו להם כל נזקים בגין צו המניעה הזמני וכי כל הנזקים להם טענו המשיבים, המוכחשים לכשעצמם, מיוחסים לשתי היחידות אשר ביחס אליהם לא התבקש כל צו, לא זמני ולא קבוע.

התובעים הוסיפו וטענו כי לאור הקביעות שבפסק הדין הרי שעבודות הכשרתן של 8 היחידות הנוספות שלגביהן התבקש צו המניעה, נעשה שלא כדין וכי הבקשה למתן צו המניעה היתה מוצדקת.

7.
בהתייחסם לרכיבי הנזק וסכומם טענו התובעים כי הנזקים להם טענו הנתבעים נטענו בעלמא. מכל מקום, אין הם תוצאה של צו המניעה שהתבקש על ידם.

8.
בשולי התגובה הוסיפו התובעים וטענו כי על בית המשפט היה מלכתחילה לדחות את טענות הנתבעים וזאת לאור הוראות תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "התקנות") לפיה:
"לא הוגשה לבית המשפט תובענה או בקשה לפיצוי בגין נזק עקב מתן הצו הזמני בתוך 6 חודשים מהמועד שפקע הצו הזמני, יוחזר למבקש כתב הערבות; בית המשפט רשאי לקבוע מועד אחר אם ראה שהדבר מוצדק, מטעמים מיוחדים שיירשמו"
.


ב.
טענות נוספות


1.
ביום 22.6.10 התקיים דיון בבקשה, במהלכה חזרו הנתבעים וטענו כי התובעים עתרו בזמנו למתן צו מניעה לגבי עבודות הבניה ב-10 יחידות הבנין וכי בקשתם נעתרה במלואה במובן זה שצו המניעה שניתן ביום 27.11.07 אסר על הנתבעים להפסיק לבצע כל עבודת בניה כמפורט בסעיף 1 לבקשה שהגישו המבקשים שכן בהחלטה מיום 26.12.07 נקבע על ידי בית המשפט כדלקמן:
"קיים חשש בליבי כי לא היו קיימות 10 יחידות דיור כאלו, ומכל מקום, העבודות הנרחבות המתבצעות, טעונות בעליל, היתר בניה ולפיכך, הנני מורה שהצו אשר התבקש למניעת העבודות, מתקבל בזה"
(פיסקה 22 להחלטה).

ובהמשך ההחלטה נאמר:
"למען הסר ספק, הצו ניתן כצו הפסקת עבודה מוחלט, לעבודות פנימיות וחיצוניות כאחד".


2.
ב"כ התובעים לעומת זאת טען כי מלכתחילה עתרו התובעים בבקשתם למתן צו המניעה הזמני לאסור על הכשרת יותר משתי יחידות דיור והוסיף: "אילו המשיבים היו בונים במבנה שתי יחידות דיור, צו המניעה לא היה מוגש בכלל" (עמ' 3 לפרוטוקול שורות 1-3) והוסיף כי לא ניתן היה לכתוב בבקשה כי היא מכוונת כנגד הפסקת עבודות בניה להכשרת 8 יחידות דיור שכן, אי אפשר היה לשייך אותן ליחידה כזאת או אחר (שם, מול שורות 16-17).

3.
ב"כ התובעים אף היפנה להחלטת הבהרה של כב' השופטת ניב מיום 2.12.07 שם נקבע כי:
"התובעים לא ביקשו הפסקת עבודות המותרות בדין אלא הפסקת עבודות שאינן מותרות כגון פיצול ל-10 יחידות וכי הנתבעים רשאים לעסוק בעבודות לשיפוץ פנימי של היחידות הקיימות"
(להלן:
"החלטת ההבהרה"
).

4.
אשר לעיתוי בה הוגשה תגובת הנתבעים טען ב"כ התובעים כי צו המניעה פקע ביום 27.2.08 וכי בהתאם לתקנה 371(ג) לתקנות, על הנתבעים היה להגיש את בקשתם בתוך 6 חודשים מיום 27.2.08, בעוד שבפועל בקשת הנתבעים לחילוט העירבון הוגשה רק ביום 23.2.2010.


ג.
הכרעה


לאחר שנתתי דעתי לטענות בעלי הדין, אני פוסק כדלקמן:

1.
הבקשה למתן צו מניעה זמני כללה עתירה גורפת לפיה התבקש בית המשפט להורות לנתבעים:
"להפסיק באופן מיידי את ביצוע עבודות הבניה, ההרחבה והשיפוץ המתבצעות על ידם...במטרה להכשיר בנייתם ללא היתר ובניגוד לתוכניות המיתאר של 10 יחידות דיור...".

2.
טענת התובעים לפיה לא ניתן היה לצמצם את העתירה הגורפת ולהגבילה לגבי עבודות בניה בהתייחס ל-8 יחידות דיור, אינה מקובלת עלי שכן, התובעים מוחזקים כמי שידעו מלכתחילה כי ניתן להכשיר בבנין שתי יחידות דיור עובדה הנלמדת מהעתירה השנייה בבקשתם שם נטען במפורש כי השימוש המותר על פי דין מוגבל לשתי יחידות דיור בלבד.

מכאן, שהתובעים יכלו מלכתחילה לעתור בבקשה למתן צו מניעה לגבי המשך העבודות ב-8 יחידות דיור בלבד.

3.
יתר על כן, המבקשים טענו בבקשתם כי הנתבעים ביצעו עבודות בניה בניגוד להיתר (סעיף 8 ו-12 לבקשה האמורה) בעוד שעל פי ממצאי בפסק הדין נקבע כי לא הוכח כי הנתבעים ביצעו במבנה עבודות הטעונות היתר.

לנסיבה זו נודעת חשיבות יתר וזאת לאור העובדה כי בסעיף 23 להחלטה למתן צו המניעה הזמני נקבע כי על התובעים להפקיד סך של 90,000 ₪ נוספים במזומן או בערבות בנקאית כדי:
"להבטיח נזקי המשיבים אם יתברר כי לצורך העבודות לא היה צורך בהיתר וכי הוצאת הצו לא היתה נדרשת".

4.
ב-רע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין בע"מ, פ"ד נ"ד (5) 638 קבע בית המשפט כי על המבקש צו עיקול זמני לפעול בסבירות ובמסגרת מטרת העיקול וכי מוטלת עליו חובת זהירות כלפי בעל הדין שכנגד.

כמו כן נקבע כי אם התובע עושה שימוש בלתי ראוי בהליך של בקשת העיקול, ברשלנות ובמזיד עלול העיקול לפגוע בקניינו של הנתבע שלא כדין מעבר למידה הדרושה.

5.
הילכת ויינשטיין יצרה תמריץ לשידוד מערכות בסוגיית הצווים הזמניים (לרבות צווי מניעה זמניים) ובין היתר, לתיקון תקנה 371א אשר ניסוחה הנוכחי מלמד כי לעניין בחינת הזכות לחילוט הערבות, אין כל נפקא מינא לשאלה, אם הנתבע הפסיד או זכה בתביעתו.

6.
בנסיבות אלה, נחה דעתי כי הבקשה למתן צו מניעה כפי שנוסחה על ידי התובעים לא היתה סבירה בנסיבות העניין, וכפועל יוצא מכך – לא יצאו התובעים ידי חובת הזהירות החלה עליהם כלפי הנתבעים.

השוו: החלטת כב' הרשם שחם ב-ע"א 8090/03 אמיר גורן נ. אפרים ברגיל פלטיאל ואח' (פורסם בנבו) פיסקה 2 להחלטה.

7.
קודם שאדרש לנפקות הנובעת לממצא זה באשר לבחינת הנזקים להם טענו הנתבעים, שומה עלי להיזקק לטענת התובעים לפיה החמיצו הנתבעים את המועד להגשת בקשת החילוט, כמתחייב מתקנה 371(ג) לתקנות. "הנקודה הארכימדית" לבחינת טענת התובעים בסוגיה זו מצויה בתיבה "המועד שפקע הצו הזמני".

בתקנה 370 (כותרתה: פקיעת הסעד הזמני) נקבע:

"סעד זמני יפקע –

(1)
עם הפסקת התובענה, עם ביצוע פסק הדין או בתום המועד שנקבע בו, לפי המוקדם;

(2)
אם הצו הזמני ניתן לפני הגשת התובענה והמבקש לא הגיש לבית המשפט את התובענה במועד, כאמור בתקנה 363(א);
(3)
אם הצו הזמני ניתן במעמד צד אחד, למעט צו מניעה זמני, ולא הומצא למשיב במסירה אישית כאמור בתקנה 367(ב), זולת אם בית המשפט קבע אחרת, מטעמים מיוחדים שיירשמו;

(4)
עם ביטולו על ידי בית המשפט"
.


8.
התובעים טענו כי צו המניעה שניתן ביום 28.11.07 בנוגע ל-8 היחידות, פקע בהסכמה ביום 27.2.08 (מועד מתן ההחלטה המסייגת) וכי בקשת הנתבעים לחילוט הערובה הוגשה לאחר חלוף 24 חדשים מיום פקיעת הצו (סעיפים 14-15 לתשובת התובעים.

9.
הנתבעים לעומת זאת טענו כי עילתם לחילוט העירבון נולדה מיום מתן פסק הדין בו נדחתה הטענה כי הנתבעים ביצעו עבודות הטעונות היתר (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון שורות 10-14) והטעימו כי על פי ההחלטה המסייגת נקבע שצו המניעה נותר על כנו ומשכך ולאור תקנה 371(ג) הם היו רשאים להגיש את הבקשה לחילוט בתוך 6 חודשים מיום פקיעת הצו וזה לשיטתם פקע רק עם מתן פסק הדין.

10.
חזרתי ובחנתי את ההחלטה המסייגת ונחה דעתי כי למצער, ניסוחה המילולי תומך בטענת הנתבעים שכן, נאמר בה במפורש כי ההחלטה למתן צו מניעה זמני שניתנה על ידי כב' השופט ניב "תישאר על כנה".

עם זאת, ההחלטה המסייגת ריככה את ההחלטה למתן צו המניעה הזמני הן בכך שהתירה לנתבעים "לאכלס שתי דירות בלבד" והן לבצע "עבודות פנימיות" ללא הגבלה.

המסקנה הנובעת מהשוואת נוסח צו המניעה הזמני למול ההחלטה המסייגת, מלמדת איפוא כי מבחינה מעשית הותר לנתבעים, החל מיום 27.2.08 לסיים את כל פעולות הבניה לגבי שתי דירות, לאכלסן ואף לבצע עבודות פנים ביתר 8 הדירות.

11.
בפרשת גורן שנזכרה לעיל ראה כב' הרשם של בית המשפט העליון לקבוע:
"לא יכולה להיות מחלוקת כי ההחלטה על צמצום הצו הזמני המקורי, מהווה ביטולו החלקי וככל שהצו בהיקפו המקורי בוטל, הרי שהערבות שהופקדה, וההתחייבות העצמית שניתנה, מכסות את הנזקים שנגרמו בשל הצו בנוסחו המקורי"
(פיסקה 1 להחלטה).

גישה זו הגורסת חפיפה בין צמצום צו זמני ובין ביטולו החלקי אינה נראית בעיני כנכונה בצד המילולי, ואינה הולמת גם את הנסיבות שבפני
.

אשר לבחינה המילולית מוקשית בעיני העמדה לפיה צמצום צו עולה כדי ביטולו, מה גם שבהחלטה המסייגת נאמר במפורש כי צו המניעה נותר על כנו.

אשר לנסיבות העניין סבורני כי גם התובעים לא סברו כי יש בהחלטה המסייגת משום עילה להחזרת העירבון; ראיה ניצחת לכך מצויה בעובדה כי התובעים עתרו להשבת העירבון רק לאחר מתן פסק הדין ולא קודם לכן ואף ציינו, כי עם מתן צו מניעה קבוע נגד הנתבעים במסגרת פסק הדין – "אין עוד צורך בהותרת הערבויות בבית המשפט".

12.
מכאן, שהנימוק שהיה בפי התובעים להשבת העירבון אינו ביטולו החלקי של צו המניעה הזמני אלא הפיכתו לצו קבוע במסגרת פסק הדין.

מעבר לדרוש אציין כי תקנה 371(ג) עניינה בהחזרת כתב הערבות להבדיל מהחזרת הערבון.

אני פוסק איפוא כי התובעים אינם רשאים לחסות בצל תקנה 371(ג) וכי הנתבעים עמדו במועדים שנקבעו להגשת בקשה לחילוט העירבון כאמור בתקנה 371(ד).


13.
אשר לחישוב תקופת הנזק


13.1
הנתבעים טענו בבקשתם כי צו הפסקת העבודה שהוצא ביום 28.11.07 עמד בתוקפו עד ליום 27.2.08 וכי גם לאחר מכן נמשכו עבודות הסיום להכשרת שתי הדירות משך 3 חדשים נוספים.

13.2
טענה זו מתעלמת מן העובדה לפיה, למצער, החל מיום מתן החלטת ההבהרה לא היתה קיימת כל מניעה לבצע את העבודות הפנימיות בכל היחידות ואף לאכלס שתיים מהן שכן, גם על פי הבקשה לצו המניעה הזמני לא נמנעה מן הנתבעים הזכות לאכלס שתי יחידות מגורים (ראו עתירה 2 לבקשה למתן צו מניעה זמני).

13.3
מסקנתי הינה איפוא כי התקופה אשר במהלכה נבצר מן הנתבעים להשלים את ביצוע העבודות הפנימיות בשתי יחידות דיור לצורך אכלוסן החלה מיום 27.11.07 והסתיימה ביום 2.12.07.

13.4
הנובע מכאן הוא כי נשמט הבסיס מתחת לטענות הנתבעים בגין נזקים שנגרמו להם משך תקופה בת 6 חודשים וכי בהינתן כי טענתם העקבית של הנתבעים הינה כי בצעו עבודות פנים גרידא שאינן טעונות היתר הרי שמניעה זו הוסרה כבר ביום 2.12.07.

14.
גובה הנזק


14.1
הגם שבתקנה 371א נקבע כי:
"חילוט העירבון אינו מותנה בהוכחת גובה הנזק שנגרם".

הרי שבפסיקת בית המשפט נקבע כי על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק.

(השוו: רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ. ברום תעשיות טכסטיל (1993) בע"מ, (פ"ד נ"ז (3) 727).

14.2
המשיבים טענו כזכור כי נגרמו להם נזקים ישירים בסכום של 185,575 ₪ שניתן לחלקם לשני רכיבי נזק, כדלקמן:

הפסדי דמי שכירות בסכום כולל של כ-81,500 ₪.

נזקים הנובעים מגניבת אביזרים והיערכות לוגיסטית ומימונית בשל הפסקת העבודה והצורך לחדשה בסכום כולל של כ-105,000 ₪.

14.3
אני רואה לדחות את טענת הנתבעים לפיה יש לזקוף לחובת התובעים את רכיבי הוצאות הנזק שעניינם גניבת אביזרים, הוצאות מימון והוצאות לוגיסטיות שכן, לא שוכנעתי שמדובר בנזקים או הוצאות שנגרמו עקב מתן הצו והתצהיר שצורף לבקשת המשיבים בעניין זה היה לקוני ולא הבהיר את הקשר הנטען.

14.4
אשר להפסד דמי שכירות
.

בעניין זה, בולט הקשר הסיבתי בין מתן צו מניעה גורף שמנע ביצוע עבודות כלשהם להכשרת הדירות ובין הפסד תשואת דמי השכירות שהמשיבים היו יכולים לגבות לו היו שתי דירות מתוך ה-10 מוכשרות ומותאמות למגורים.

עם זאת, הפסד דמי השכירות נתבע לגבי תקופה של 6 חודשים בעוד שעל פי
ממצאי ניתן היה כבר ביום 2.12.07 להיערך להשלמת 2 יחידות הדיור. מכאן, שגם אם אביא בחשבון תקופת הערכות סבירה לאירגון העבודה והשלמתה, משך התקופה שבגינה יש לחשב את הפסד דמי השכירות אינו עולה על 45 יום.

המשיבים טענו כי נגרם להם הפסד דמי שכירות לגבי דירה שדמי השכירות בגינם נקבעו לסך של 3,500 ₪ לחודש וצרפו לצורך הוכחת גובה הנזק העתק של הסכם שכירות שערכו עם שוכר ביום 4.11.08 (נספח ט' לבקשת המשיבים).

דומני כי בכך עלה בידי המשיבים לעמוד בנטל הראיה המינימלי הנדרש מהם להוכיח הפסד דמי שכירות בסך של 3,500 ₪ לחודש, ומשכך אני פוסק כי הנזק שנגרם להם במונחים של אובדן דמי שכירות מסתכם לסכום של 5,250 ₪.

שונים הם פני הדברים באשר לפריט הנזק שעניינו הפסד דמי שכירות בגין דירת דופלקס שהתבסס על תחשיב של 2,500 דולר לחודש ובמשך 6 חודשים.

לעניין זה לא הוצג חוזה שכירות כלשהו ו/או הערכת שמאי או מתווך באשר לגובה דמי השכירות ומשכך, לא עלה בידי המשיבים להביא ראיות ולא מינימליות להוכחת נזקם בגין דירה זו.

אני פוסק איפוא כי נזקם של המשיבים שיש ליחסו לצו המניעה בנוסח הגורף שהתבקש על ידי המבקשים מסתכם בסכום של 5,250 ₪.


סוף דבר


אני דוחה את בקשת הנתבעים לחילוט הערובה למעט כדי סכום בסך 5,250 ₪ אשר ישולם על ידי התובעים לנתבעים.

המזכירות תשיב איפוא את הערבויות הבנקאיות שהפקידו התובעים בניכוי סך של 5,250 ₪ שיועברו לנתבעים.

אין צו להוצאות.


ניתנה היום,
ב' אב תש"ע, 13 יולי 2010, בהעדר הצדדים.
















א בית משפט שלום 65574/07 חלמיש יצחק, חלמיש הדסה, בויאר מינה נ' חסטר משה, חסטר אילה אנג'לה (פורסם ב-ֽ 13/07/2010)