פסקי דין על יצחק רוזנברג | פסקי דין על קרנית -קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

3221/09 רעא     21/07/2010




רעא 3221/09 יצחק רוזנברג נ' קרנית -קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים




פסק-דין בתיק רע"א 3221/09



בבית המשפט העליון


רע"א 3221/09



בפני
:

כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין


כבוד השופט ס' ג'ובראן


כבוד השופט
י' דנציגר


המבקש:
יצחק רוזנברג



נ


ג


ד



המשיבה:
קרנית -קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 28.1.09 בת"א 3292/07 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא א' קובו, סגנית הנשיא מ' רובינשטיין והשופטת ע' צ'רניאק


תאריך הישיבה:
כ"ו בסיון תש"ע

(8.6.10)

בשם המבקש:
עו"ד א' לוטן; עו"ד ד' לוטן

בשם המשיבה:
עו"ד א' ג. בלגה



פסק-דין

השופט
י' דנציגר
:


לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא
א' קובו
, כבוד סגנית הנשיא
מ' רובינשטיין
וכבוד השופטת
ע' צ'רניאק
) בע"א 3292/07 מיום 28.1.2009, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו בת"א 55063/03 (כבוד השופט
א' בכר
) מיום 1.8.2007.

העובדות על פי בית המשפט המחוזי
1.
סמנקונגשי נארי ו-סמנקונגשי בונסיי (להלן:
הנפגעים
), נפגעו בתאונת דרכים כאשר הוסעו בעגלה רתומה לטרקטור השייך למבקש (להלן:
הטרקטור
). בעת התאונה נהג בטרקטור קושה נוגה פוטמה, פועל מתאילנד אשר עבד אצל המבקש דרך חברת כוח אדם (להלן:
נהג הטקטור
או
הנהג
). הנפגעים הגישו תובענה בבית משפט השלום בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן:
חוק הפלת"ד)
. התובענה הוגשה נגד חברות הביטוח שהנפיקו את פוליסות הביטוח עבור הטרקטור (להלן:
המבטחות
) ולחלופין נגד הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן:
קרנית
). קרנית שלחה הודעת צד ג' למבקש, שהינו בעל הטרקטור. זאת, לנוכח טענת המבטחות כי לנהג הטרקטור לא היה רישיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה.

2.
ביום 25.10.2006 ניתן תוקף של

פסק דין
חלקי להסכם פשרה לעניין שיעור הנזק שנחתם בין כל הצדדים המעורבים בתובענה (להלן:
הסכם הפשרה
). בהתאם להוראות ההסכם, קרנית נשאה בתשלום הפיצויים כמימון ביניים כך שהנפגעים פוצו, והוסכם כי במסגרת התובענה תתברר השאלה על מי תוטל החבות לתשלום הפיצוי.

הכרעת דינו של בית משפט השלום
3.
בפסק דינו של בית משפט השלום נקבע – על סמך מסמך מטעם קונסוליית תאילנד שהוגש לבית משפט השלום בהסכמה ולפיו לנהג לא היה רישיון נהיגה בר תוקף לטרקטור נכון למועד התאונה – כי המבטחות הוכיחו כי בנסיבות העניין לנהג הטרקטור לא היה רישיון נהיגה בר תוקף. נפסק כי במצב דברים זה דין התביעה נגד המבטחות להידחות, וקמה חבותה של קרנית לפיצוי מכוח סעיף 12(א)(2) לחוק הפלת"ד.


לעניין זכות החזרה של קרנית, קבע בית משפט השלום כי המבקש האמין כי
הנהג היה בעל רישיון נהיגה תקף, הן על סמך רישיון נהיגה בשפה התאית שהוצג לפניו על ידי הנהג והן על סמך בירור מול חברת כוח האדם ששכרה את הנהג. יחד עם זאת, קבע בית משפט השלום כי לא היה די בפעולות אלה כדי לקיים את חובתו של המשיב לוודא באופן הראוי את דבר קיומו של רישיון בר תוקף קודם שמסר בידי הנהג את הטרקטור. בית משפט השלום הדגיש כי נקודת המוצא היא שטרקטור הינו כלי רכב מסוכן ומסירתו לנהג שאינו בעל רישיון תקף לאותו כלי עלולה להיות הרת אסון וקבע כי אין לאפשר, מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, בדיקה שטחית בדבר קיומו של רישיון נהיגה באופן שבו בוצעה על ידי המבקש.

בית משפט השלום קבע כי היה על המבקש לוודא כי האמור ברישיון הנהיגה בשפה הזרה תואם את דרישות פוליסת הביטוח בארץ, לרבות פנייה לגורמים ראויים היכולים להבטיח כי רישיון הנהיגה אמנם מציין את הרשאתו של הנהג לנהוג בכלי המדובר, כדוגמת השגרירות התאילנדית או תרגום רשמי על ידי גורם מוסמך. בית משפט השלום ציין כי ייתכן שהיה די באישור ממעסיקו של אותו עובד, המתרגם את רישיון הנהיגה מהשפה התאית לעברית, לו ניתן בכתב והיווה אסמכתא סבירה לבדיקה ראויה של קיום רישיון כאמור. אך בית משפט השלום קבע כי לא ניתן ללמוד, בהעדר ראיה כלשהי לכך, כי אמנם נציג חברת כוח האדם אליו פנה המבקש הבין וידע את שנאמר ברישיון והיה מודע לאחריות שנטל על עצמו עם מתן אישור שכזה. בהקשר זה, נקבע כי אי הבאתו של מי מטעם חברת כוח האדם לעדות פועלת נגד המבקש.


לפיכך, דחה בית משפט השלום את התביעה נגד המבטחות וקיבל את התביעה נגד קרנית. במקביל, קיבל בית משפט השלום את ההודעה לצד ג' וקבע כי על המבקש לשפות את קרנית במלוא דמי ההשתתפות בהם נשאה כלפי הנפגעים על פי הסכם הפשרה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין.

הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
4.
בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען המבקש כי צדק בית משפט השלום בקובעו כי הנטל להוכיח כי לנהג לא היה רישיון מוטל על המבטחות אך טעה בכך שקבע כי הן הרימו נטל זה. בהקשר זה, טען המבקש נגד קבילותו של מסמך מקונסוליית תאילנד אשר הוגש בהסכמה לבית משפט השלום. בית המשפט המחוזי החליט שלא להתערב בקביעה הדיונית שנעשתה על ידי בית משפט השלום לעניין המסמך האמור וקבע כי המבטחות עמדו בנטל להוכיח כי במועד התאונה לא היה בידי הנהג רישיון בר תוקף לנהיגה בטרקטור.


המבקש טען עוד כי בית משפט השלום שגה בכך שקבע כי המבקש הפר את חובתו לוודא באופן ראוי ובטרם הרשה לנהג לנהוג בטרקטור, כי בידי האחרון רישיון נהיגה תקף לנהיגה בטרקטור. בית המשפט המחוזי לא קיבל טענה זו. נפסק כי העובדה שהמבקש ביקש לראות את רישיון הנהיגה של הנהג מלמדת כי המבקש "היה ער, הבין וידע היטב" כי בטרם מוסר הוא בידי הנהג, עובד זר שלא הוכשר לנהיגה בישראל, כלי מסוכן לנהיגה עליו לוודא שברשות הנהג רישיון נהיגה תקף. היות שהרישיון שהוצג למבקש היה בשפה זרה, קבע בית המשפט המחוזי כי היה עליו לדאוג לקבלת תרגום הולם לעברית.

5.
בית המשפט המחוזי קבע עוד כי אין המבקש יכול להתפרק מחובתו לוודא כי בידי הנהג רישיון תקף ב"טענה סתמית" לפיה פנה אל חברת כוח האדם שהביאה את הנהג לעבוד בארץ וזו אישרה לו כי לנהג רישיון מתאים, טענה אשר לא הוכחה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי הימנעות המבקש מלזמן מי מחברת כוח האדם לתמוך בעדותו פועלת בנסיבות העניין לרעתו, כפי שקבע גם בית משפט השלום.


מכאן הבקשה שלפנינו.

טיעוני המבקש
6.
המבקש טוען – באמצעות בא כוחו, עו"ד אלי לוטן – כי שגה בית המשפט המחוזי משאישר את קביעת בית משפט השלום לפיה משהוצג למבקש רישיון בשפה זרה, היה עליו לדאוג לקבלת תרגום הולם לעברית וכי לו נהג כך היה מגלה על נקלה כי הנהג אינו מחזיק ברישיון לנהיגה בטרקטור. לטענתו, אשמו אינו נבחן לפי השאלה האם היו דברים נוספים שיכול היה לעשות במטרה לבדוק האם לנהג רישיון נהיגה תקף, אלא הבחינה הרלוונטית הינה האם הפעולות שעשה היו סבירות בנסיבות העניין. לדברי המבקש, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקת בית משפט זה די היה בפעולות שנקט כדי להביא למסקנה שנהג בסבירות. זאת, היות שהתנהגות סבירה אין פירושה "הפיכת כל אבן" עד לגילוי האמת אלא כל שנדרש מתיר שימוש ברכב לעשות הוא "בדיקה מינימאלית", דהיינו הצגת השאלה האם הנוהג ברכב מחזיק ברישיון. המבקש טוען כי במקרה דנן הוא עשה "הרבה מעבר לאותה בדיקה פשוטה" ולפיכך אין לראותו כמי שהתרשל. בהקשר זה מפנה המבקש, בין היתר, לע"א 2853/96
קרנית נ' פרח
, פ"ד נג(1) 680 (1999) (להלן:
עניין פרח
), לע"א 7580/03
קרנית נ' צורדקר
(לא פורסם, 18.1.2007) (להלן:
עניין צורדקר
) ולע"א 1777/03
קרנית נ' אגמי
(לא פורסם, 4.7.2005) (להלן:
עניין אגמי
). לטענת המבקש, בעניינו בחר בית משפט השלום (ובית המשפט המחוזי אישר) שלא להחיל את ההלכות שנקבעו בעניין
פרח
ובעניין
אגמי
רק מן הטעם שמדובר בעובר זר וברישיון נהיגה זר, הכתוב בשפה זרה. לדברי המערער, קבע בית המשפט המחוזי סטנדרט זהירות שונה מזה שנקבע בפסיקת בית משפט זה. המבקש טוען כי מן הראוי שבית משפט זה יקבע הלכה בכל הנוגע לזכויות החזרה של קרנית שעה שמדובר בהיתר שימוש ברכב לאדם המחזיק ברישיון נהיגה זר.

המבקש טוען עוד כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי לא הוכח בצורה ראויה כי המבקש אמנם פנה לחברת כוח האדם בשאלה האם לנהג רישיון נהיגה תקף. לדברי המבקש, לא הייתה כל סיבה לסטות "מן האמון שנתן בית משפט השלום הנכבד בגרסת המבקש ומקביעתו העובדתית לפיה המבקש פנה לחברת כוח האדם וקיבל אישורה כי לעובד רישיון נהיגה". לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה אף בכך שלא קיבל את טענתו לפיה לא היה מקום לייחס חשיבות כלשהי לאי הבאתו לעדות של אותו פונקציונר בחברת כוח האדם, מן הטעם שאין כל רלוונטיות לידיעתו או אי ידיעתו לעניין אחריותו של המבקש.


לטענת המבקש, טעה בית המשפט המחוזי משאישר את קביעת בית משפט השלום לפיה המבקש לא מילא את חובתו ואין הוא יכול להתפרק ממנה בטענה סתמית לפיה פנה לחברת כוח האדם. המבקש מציג שלושה נימוקים לטענתו זו: ראשית, אין מדובר בטענה סתמית אלא בעובדה שנקבעה ככזו על ידי בית משפט השלום; שנית, הפנייה לחברת כוח האדם הייתה פעולה סבירה וזהירה בנסיבות העניין ויש לראות את המבקש כמי שעמד בחובתו ושלישית, הפנייה לחברת כוח האדם הינה, הלכה למעשה, כפנייה לצורך תרגום רישיון הנהיגה של העובד ואין כל בסיס לקביעה כי הפעולה הסבירה היחידה שהיה על המבקש לעשות הינה תרגום המסמך בדרך של פנייה לשגרירות תאילנד או לגורם מוסמך אחר.


בנוסף, טוען המבקש כי טעה בית המשפט המחוזי בהתעלמו מטענת ערעור נוספת שלו, לפיה טעה בית משפט השלום אשר התעלם מעדות המבקש לפיה משטרת ישראל חקרה את התאונה ונסיבותיה ובחנה את כל המסמכים הרלוונטיים (לרבות רישיון הנהיגה) והחליטה שלא להעמיד לדין אף אחד מן המעורבים בתאונה בגין נהיגה ללא רישיון נהיגה בר תוקף.


לבסוף, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שהתעלם אף מטענת ערעור נוספת שלו ולפיה בית משפט השלום טעה בכך שלא ייחס משקל לכך שקרנית עצמה, לאחר חקירה ובדיקה משפטית, הגיעה למסקנה כי עובר לתאונה החזיק הנהג ברישיון רכב בר תוקף. המבקש טוען כי גם אם בפועל ובדיעבד הסתבר כי הנהג לא החזיק ברישיון בר תוקף, הרי שמסקנתו טרם שהתיר את השימוש בטרקטור (אשר התבססה על הבדיקות שערך) מצטיירת כסבירה בנסיבות העניין.


לנוכח כל האמור, מתבקש בית משפט זה על ידי המבקש לדון בבקשתו כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור ולקבל את הערעור או לחילופין, ליתן רשות ערעור למבקש. כן מתבקש בית המשפט לחייב את המשיבה בהוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך דין בגינה.
טיעוני המשיבה
7.
המשיבה טוענת – באמצעות בא כוחה, עו"ד אלון בלגה – כי אין מקום להתיר ערעור ב"גלגול שלישי" בעניינו של המבקש לנוכח הכללים שנקבעו ברע"א 103/82
חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה)
, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן:
הלכת חניון חיפה
). לטענתה, פסקי הדין של בתי המשפט קמא יישמו עקרונות משפטיים שנקבעו ועוצבו בפסיקת בית המשפט העליון ואין להתיר ערעור ב"גלגול שלישי" כאשר השאלה אינה קביעת העקרונות אלא יישומם על נסיבותיו הפרטניות של המקרה שלפנינו.


המשיבה טוענת עוד כי אין יסוד לטענת המבקש לפיה הפסיקה קבעה שמבחינת סטנדרט ההתנהגות הנדרש יוצא בעל רכב ידי חובתו בעריכת "בדיקה מינימאלית". לדברי המשיבה, ההיפך הוא הנכון: ההלכה הפסוקה היא כי כאשר מעביד מוסר לעובדו רכב לנהיגה, עליו לוודא באופן פוזיטיבי כי אותו עובד אמנם מחזיק ברישיון נהיגה תקף ומתאים לסוג הרכב ובמיוחד שעה שמדובר בעובד העושה שימוש קבוע ברכב במסגרת עבודתו, שאז התרשלותו של המעביד באי עריכת בירור כאמור היא כפולה ומכופלת. בהקשר זה מפנה המשיבה, בין היתר, לרע"א 1570/00
חסן שוויך נ' קרנית
(לא פורסם, 7.8.2000).


לדברי המשיבה, הטענה בדבר פנייה לחברת כוח האדם הועלתה על ידי המבקש בעלמא ללא כל ביסוס וללא שהובאה כל ראיה שיכולה לתמוך בה. המשיבה חוזרת על קביעותיהן של הערכאות הקודמות לפיהן אי זימונו לעדות של נציג חברת כוח האדם פועלת לרעתו של המבקש. לטענת המשיבה, גם אם אכן נאמר למבקש על ידי "'נציג' אלמוני של חברת של חברת כוח האדם" שלנהג רישיון מתאים לטרקטור, לא היה בכך כדי לפטור את המבקש מן החובה לברר, באופן פוזיטיבי, אם אמנם מחזיק הנהג ברישיון נהיגה מתאים לנהיגת הטרקטור.


לפיכך, מבקשת המשיבה מבית משפט זה לדחות את בקשת רשות הערעור, תוך חיוב המבקש בהוצאותיה.

דיון והכרעה
8.
לאחר שעיינו בבקשה ובתשובה לבקשה ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות.

9.
כפי שנקבע בהלכת
חניון חיפה
, ככלל, אין הצדקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לאחר ששתי ערכאות כבר דנו בעניין, אלא רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו של הסכסוך הקונקרטי. בין היתר, יש מקום ליתן רשות ערעור מקום בו מדובר בנושא שבעניינו ניתנו הלכות סותרות בערכאות נמוכות ואשר טרם נפסקה בו הלכה בערכאת הערעור הגבוהה ביותר, ולכן יש לתרום לאחידות ההלכה [ראו: שם, בעמוד 128; בר"מ 867/06
מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ
פסקאות 23-22

(לא פורסם, 17.4.2008); אורי גורן,
סוגיות בסדר דין אזרחי
633 (מהדורה עשירית, 2009)]. אנו סבורים כי המקרה שלפנינו אינו נופל לגדר אותם מקרים המצדיקים מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".


אין בידינו לקבל את טענת המבקש לפיה בחרו הערכאות הקודמות שלא להחיל בעניינו את ההלכות שנקבעו בפסיקת בית משפט זה וקבעו סטנדרט זהירות שונה רק משום שדובר בעובד זר וברישיון נהיגה שנכתב בשפה זרה. אנו סבורים כי הערכאות הקודמות יישמו את ההלכה הכללית שנקבעה בפסיקה על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ולפיכך אין הצדקה להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור. בעניין
פרח
נקבע כי תכליתו של סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד (העוסק בשלילת זכות התביעה של מתיר השימוש ברכב עצמו כאשר הוא הנפגע בתאונה) מלמדת כי טבוע בו יסוד של אשם. בעקבות כך נקבע בעניין
צורדקר
כי מהוראת סעיף 7(6) בשילוב עם הוראת סעיף 9(א)(1) לחוק הפלת"ד יש ללמוד כי לקרנית עומדת זכות חזרה כלפי מתיר שימוש ברכב מקום בו התנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה באשם, המתבטא בידיעה, בפזיזות, בעצימת עיניים או למצער ברשלנות, דהיינו אם מתיר השימוש ידע או צריך היה לדעת על כך שהנהג לא היה מבוטח. בהקשר זה, נפסק כי "יסוד האשם, אשר מצדיק את הפקעת זכותו לפיצויים של מתיר השימוש ברכב שלא דאג לביטוח, הוא אשר מצדיק גם את קיומה של זכות החזרה כלפיו" (שם, בפסקה 11 לפסק הדין). בהתאם להלכה כללית זו, על בית המשפט לבחון האם בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפניו ישנו אשם באופן שבו פעל מתיר השימוש ברכב, או שמא פעל באופן סביר. אין לקבל את טענתו של המבקש לפיה נקבע בפסיקה "סטנדרט זהירות שהוא, יחסית, נמוך" וכי ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה דרשה ממתיר השימוש אך "שלא לשבת בחיבוק ידיים ולערוך בדיקה מינימאלית בדבר קיומו של רישיון נהיגה". עמדה זו אינה מעוגנת אף באסמכתאות אליהן מפנה המבקש עצמו.


כך, בעניין
פרח
אכן הזכיר השופט
מ' חשין
דוגמאות למקרים בהם ניתן לראות מתיר שימוש ברכב ככזה שהתנהלותו אינה נגועה באשם:

"הנה הוא ראובן המתיר לשמעון לנהוג ברכבו. ראובן הוא אדם זהיר-שבזהירים – נזהר הוא בקלה כבחמורה – וקודם התנעת הרכב שואל הוא את שמעון אם מחזיק הוא ברישיון נהיגה כנדרש בפוליסת הביטוח. שמעון מעווה את פניו, מעמיד פני נעלב ומלווה את ההנהון ב"בוודאי". לעת אותה נהיגה נפגע ראובן בתאונת דרכים, ומסתבר כי רישיון הנהיגה של שמעון נשלל זה-לא מכבר. דוגמה נוספת: ראובן ושמעון מתגוררים בירושלים ונוסעים למקום עבודתם בתל-אביב מדי יום-ביומו. יום אחד מכניס שמעון את מכוניתו לטיפול במוסך, ומבקש הוא מראובן כי ייקח אותו במכוניתו לתל-אביב. ראובן ניאות, כמובן, לבקשתו של שמעון, והשניים מסכימים כי שמעון ינהג במכונית. לעת אותה נהיגה מסתבכת המכונית בתאונת דרכים והשניים נפגעים. ושוב, מסתבר כי שמעון אינו מחזיק ברישיון נהיגה בר-תוקף." (שם, בעמוד 690-689 לפסק הדין)


אלא שמדובר בדוגמאות קונקרטיות שהובאו על ידי השופט
חשין
כתימוכין לקביעה לפיה סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד אינו מטיל אחריות מוחלטת על מתיר השימוש ברכב. דוגמאות אלה מתארות נסיבות ספציפית של התרת שימוש ברכב ואין בהכרח ללמוד מהן לעניין המקרה שלפנינו, אשר נסיבותיו נבדלות מן המקרים המתוארים.


בעניין
צורדקר
האמור כלל לא הוכרעה השאלה האם נפל אשם בהתנהלותה של החברה משכירת הרכב במגעיה עם הנהג והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בשאלה העובדתית כיצד בדיוק התנהלה החברה ולאחר מכן, בשאלה המשפטית הנוגעת לכללי ההתנהגות הסבירים שמשכיר רכב חייב לנהוג לפיהם בכל הנוגע לבדיקת תקפות רישיונותיהם של לקוחותיו.


גם את ההכרעה בעניין
אגמי
לא ניתן להחיל על המקרה שלפנינו, שכן באותו עניין נדונה אחריותה של קרנית כלפי עובד שנפגע בתאונה עת נהג ברכב לא מבוטח שהיה שייך לחברה בה הועסק, ולא אחריותו של מתיר השימוש ברכב. בחינת סבירות התנהגותו של הנוהג ברכב לפי היתר מבעליו אינה זהה בהכרח לבחינת סבירות התנהגותו של מתיר שימוש ברכב והשופט
חשין
עמד על כך מפורשות בעניין
פרח
:

"... חובתו של בעל רכב לביטוח הנהיגה ברכבו שונה בכל-זאת מחובתו של מי שנוהג בהיתר ברכבו של הזולת. חובתו של בעל הרכב היא חובה עיקרית וראשונית. זה דרכו של עולם, וכך נוהגות הבריות הלכה למעשה: כשם שבעל הרכב דואג להוצאתו של רישיון לרכב ורישיון נהיגה, כן דואג הוא – אמור הוא לדאוג – להוצאתה של פוליסת ביטוח לנהיגה ברכב. שונה מעמדו של הנוהג ברכב הזולת, שחובתו לביטוח היא חובה שניתן לסייגה כחובה משנית, חובה הטפלה לחובת הבעלים. שהרי אין זה נהוג ואין זה מקובל שהנוהג ברכב הזולת יוציא פוליסת ביטוח לנהיגתו." (שם, בעמוד 694 לפסק הדין).



מטבע הדברים, בפסיקת בית משפט זה לא נקבעו כללים קשיחים הניתנים להחלה בכל מקרה ומקרה. תחת זאת, נקבע סטנדרט של אשם, ובהתאם לו על בית המשפט לבחון בכל מקרה האם בנסיבות העניין ידע מתיר השימוש ברכב כי לא היה בידי הנהג רישיון תקף או היה עליו לדעת זאת. כך בחנו גם הערכאות הקודמות את העניין שלפנינו. העובדה כי מדובר בהיתר שימוש ברכב לאדם המחזיק ברישיון נהיגה זר אינה אלא אחת מן הנסיבות המאפיינות את המקרה ובמצב דברים זה לא מצאנו כי קיימת הצדקה לקבוע הלכה מיוחדת המתייחסת לנסיבות קונקרטיות אלה. בכך די כדי לדחות את הבקשה למתן רשות ערעור.
10.
אלא שמעבר לאמור לעיל, אנו סבורים כי אין מקום להיענות לבקשת רשות הערעור גם לגופו של עניין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינו

פסק דין
מנומק ומפורט ולא מצאנו עילה להתערב בו. יתרה מכך, מקובל עלינו האופן שבו החילו הערכאות הקודמות את ההלכה הנוהגת על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפנינו. המבקש מסר בידי עובד זר – שלא הייתה בינו לבין המבקש היכרות מוקדמת ושלא הוכשר לנהיגה בישראל – כלי נהיגה מסוכן. במצב דברים זה, לא יכול היה המבקש לצאת ידי חובתו לוודא כי בידי הנהג רישיון נהיגה תקף בלא שדאג לקבלת תרגום הולם למסמך שהוצג לו על ידי הנהג או למצער, הוכיח כי קיבל אישור מחברת כוח האדם לכך שהנהג מחזיק ברישיון נהיגה המתאים לנהיגה בטרקטור בישראל. בהקשר זה, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש לא הוכיח כראוי כי אמנם פנה לחברת כוח האדם במטרה לברר האם הנהג מחזיק ברישיון נהיגה מתאים וכי מי שמסר לו שלנהג רישיון תקף אמנם בדק את רישיונו של הנהג או הבין את שנכתב בו. מקובלת עלינו גם קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העובדה כי הימנעות המבקש מלזמן נציג של חברת כוח האדם לתמוך בעדותו פועלת לרעתו בנסיבות העניין. נוכח האמור לעיל, בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין לומר שהמבקש לא ידע ולא צריך היה לדעת כי הנהג אינו מבוטח ולא ניתן לומר כי הוא נהג בסבירות בנסיבות העניין.


ביחס לטענת המבקש כנגד התערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעתו של בית משפט השלום לפיה פנה המבקש אל חברת כוח האדם, נעיר כי עצם קיומן של הכרעות סותרות בערכאות הקודמות אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: רע"א 4024/06
קינן נ' הירשברנד
(לא פורסם, 28.1.2007); רע"א 22/10
נתיב הגדוד מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' פנחס עשור
(לא פורסם, 15.3.2010)]. אלא שאף בית משפט השלום, אשר כאמור קיבל את טענת המבקש לפיה הוא פנה אל חברת כוח האדם, קבע כי לא הוכח שאמנם נציג חברת כוח האדם הבין את שנאמר ברישיון הנהיגה והיה בקיא בדרישות החוק בתאילנד ובישראל לעניין נהיגה בטרקטור. בהקשר זה, קבע גם בית משפט השלום כי אי הבאתו של מי מטעם חברת כוח האדם לעדות פועלת לרעת המבקש. דהיינו, לא היה בקביעתו של בית משפט השלום לפיה פנה המבקש אל חברת כוח האדם כדי לשנות את תוצאת פסק דינו, כך שלהתערבותו של בית המשפט המחוזי בקביעה זו אף לא נודעה משמעות אופרטיבית של ממש וממילא אין בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

11.
לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 25,000 ש"ח.


ש ו פ ט

המשנה לנשיאה א' ריבלין

:



אני מסכים.


המשנה לנשיאה

השופט ס' ג'ובראן

:



אני מסכים.



ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר
.


ניתן היום, י' באב תש"ע (21.7.2010).



המשנה לנשיאה
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_______________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

09032210_w04.doc

חכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 3221/09 יצחק רוזנברג נ' קרנית -קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (פורסם ב-ֽ 21/07/2010)