פסקי דין על אסעד עבד אלבארי | פסקי דין על שירביט חב' לביטוח בע"מ

16420/08 א     25/07/2010




א 16420/08 אסעד עבד אלבארי נ' שירביט חב' לביטוח בע"מ









בתי המשפט

בית משפט השלום בירושלים

לפני
כב' השופטת
עינת אבמן-מולר
ת"א 16420-08

25 יולי 2010





בעניין:
אסעד עבד אלבארי
ע"י ב"כ עו"ד י' צור ואח'



התובע


נ
ג
ד


שירביט חב' לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ע' בריק ואח'



הנתבע
ת




פסק דין



לפני תביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), בגדרה מבקש התובע לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת דרכים שארעה ביום 17.10.05.


על פי הנטען, ביום 17.10.05 נפגע התובע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכבו. במועד התאונה היתה הנתבעת המבטחת של הרכב בו נהג התובע. אין חולק כי רישיונו של התובע לא חודש מיום 6.8.04, קרי כ-14 חודשים עובר לתאונת הדרכים. התובע טען, כי לא ידע שעליו לחדש את הרישיון באמצעות תשלום אגרה ולא קיבל הודעה על כך ממשרד הרישוי.


השאלה שבמחלוקת נוגעת להשלכה שיש לאי חידוש רישיון הנהיגה של התובע על זכותו לקבל פיצויים לפי חוק הפיצויים.


לטענת הנתבעת, אי חידוש רישיון הנהיגה במשך תקופה של 14 חודשים שוללת מן התובע את הזכות לתבוע על פי חוק הפיצויים, שכן משלא דאג התובע לחידוש רישיונו בפרק זמן שעולה על שנה נשלל תוקף רישיונו מדעיקרא. מנגד, טוען התובע, כי אי תשלום האגרה אינו שולל ממנו את הזכאות לפיצוי, שכן בעת התאונה היה זכאי לחדש את רישיון הנהיגה שפקע על ידי תשלום אגרה בלבד.




ההוראה הרלבנטית לענייננו בחוק הפיצויים הינה ההוראה שבסעיף 7(3) לחוק, הקובעת בזו הלשון:


"נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה:
(1) ...;
(2) ...;
(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967".

בפסיקת בית המשפט העליון ניכרת מגמה לפרש את סעיף 7(3) לחוק הפיצויים באופן שיגשים, במידת האפשר, את תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים ולא ישלול את הזכאות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים, וזאת אף במקרים בהם קיים סימן שאלה בדבר תוקף רישיון הנהיגה. בצד ההכרה בתכלית הסוציאלית ניתן ביטוי גם למטרתו העונשית-הרתעתית של סעיף זה (ע"א (י-ם) 2612/08 מאיה כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים) ופסקי הדין המאוזכרים שם).

על פי פרשנותו של בית המשפט, כאשר דובר במחדל בעל אופי פיסקלי-פורמלי, שאין בו להשליך על כושרו של הנהג לנהוג, לא נשללה זכותו של הנהג לפיצויים (ע"א 4231/97 צור שמיר, חברה לביטוח בע"מ נ' יחיאל, פ"ד נג(2), 193). בצד זה קבע בית המשפט, כי חלוף הזמן עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף. על פי תקנה 172א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), לאחר תקופה של שנה שבה רישיון אינו בתוקף, מחייב חידושו עמידה בבחינות ובבדיקות, אלא אם ניתן פטור מכך על ידי רשות הרישוי. סעיף זה, כך נקבע, מניח כי בחלוף תקופה מסויימת חידוש רישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה ואינו תלוי אך ורק בתשלום אגרה. בית המשפט ראה פרשנות זו כעולה בקנה אחד עם האינטרס להרתיע נהגים מפני ניתוק בלתי מוגבל בזמן של הקשר עם הרשויות האחראיות על מתן ההיתרים לנהוג במדינת ישראל (רע"א 4874/04 יצחק רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים)).

בעניין מאיה כהן הנ"ל קבע בית המשפט המחוזי כי יש לראות את המערערת, שלא היה בידיה רישיון נהיגה בר תוקף 19.5 חודשים, כמי שזכאותה לפיצוי נשללה על פי הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. ב"כ התובע ביקש לאבחן את המקרה דנן מזה שנדון בפרשת מאיה כהן, מן הטעם שבאותה פרשה לא היה לנהגת רישיון נהיגה בר-תוקף 19.5 חודשים, וזאת מחמת אי תשלום אגרת הרישיון ואי השתתפות בקורס רענון שהיווה תנאי לחידוש רישיונה. דעתי היא, כי אין באבחנה זו כדי לסייע לתובע. ראשית, לא הוכח כי רישיונו של התובע חודש על ידי תשלום אגרה בלבד. ואולם, אף אם כך היה, אין בכך כדי לשנות. ובמה דברים אמורים? פרשנותו של בית המשפט לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים נסמכה, בראש ובראשונה, על הוראת תקנה 172א לתקנות התעבורה הקובעת כי "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות ומהבחינות, כולן או מקצתן". בית המשפט הדגיש כי בהתאם לתקנה 172א לתקנות התעבורה, אם רישיון הנהיגה לא היה בתוקף במשך למעלה משנה, אין עוד זכאות לחידושו על יסוד תשלום אגרה גרידא והעניין נתון לשיקול דעת רשות הרישוי. בית המשפט הוסיף ואמר, כי העובדה שבדיעבד לא רואה רשות הרישוי צורך להתנות מתן הרישיון במבחן או מבדק כלשהו אינה מכשירה את הפגם שבאי חידוש הרישיון ואין בכך כדי לשלול את המסקנה שכעבור שנה חידוש הרישיון אינו מותנה בתשלום גרידא. בית המשפט המחוזי התייחס אמנם לקושי הנוסף שעמד בפני
המערערת באותו מקרה, שלא השתתפה בקורס רענון שהיווה תנאי לחידוש הרישיון, אך שב וציין כי "תקנה 172א קובעת גבול עליון לתקופה שבגדרה אי-חידוש רישיון לא ייחשב כנהיגה ללא רישיון, מהטעם שבתום התקופה הנקובה בתקנה אין החידוש תלוי רק בתשלום חוב כספי".


עוד טען התובע, כי לא ידע שעליו לחדש את הרישיון ולשלם את האגרה ורק בעת השימוע שנערך במשטרת ישראל לאחר התאונה נודע לו כי רישיון הנהיגה שלו אינו בתוקף וכי עליו לסור למשרד הרישוי להסדיר זאת. אף אם אניח, כטענת התובע, כי לא קיבל הודעה ממשרד הרישוי, אין בכך כדי לשנות דבר. תוקף רישיון הנהיגה מופיע על גבי הרישיון ודי בעיון ברישיון עצמו על מנת לדעת מתי פג תוקפו. העובדה שהתובע לא בדק ולא היה ער לכך כי תוקף הרישיון פקע אינה משנה את העובדה שבידיו היה רישיון שפג תוקפו. ראוי היה שדווקא התובע, שטוען כי הוא עובד לפרנסתו כנהג הובלות, יקפיד הקפדה יתרה על קיומו של רישיון נהיגה בר תוקף.





נוכח הדברים האמורים לעיל, מסקנתי הינה שיש לראות את התובע, שלא היה בידו רישיון נהיגה בר תוקף במשך למעלה מ-14 חודשים, כמי שזכאותו לפיצוי נשללה על פי הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, ולפיכך דין התביעה להידחות.

בהתחשב בנסיבות ובאופן ניהול ההליך, מצאתי לנכון לחייב את התובע בהוצאות הנתבעת על הצד הנמוך בסכום של 2,000 ₪.


ניתן היום, י"ד אב תש"ע, 25 יולי 2010, בהיעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.








א בית משפט שלום 16420/08 אסעד עבד אלבארי נ' שירביט חב' לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 25/07/2010)