פסקי דין על דן אביב השקעות | פסקי דין על פודובה השקעות | פסקי דין על אוניקס פיתוח נדל"ן (לשעבר ברליא ) | פסקי דין על משה ימין | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על צבי קן-תור | פסקי דין על עו"ד |

2959-01/08 א     27/07/2010




א 2959-01/08 דן אביב השקעות בע"מ, פודובה השקעות בע"מ נ' אוניקס פיתוח נדל"ן בע"מ (לשעבר ברליא בע"מ), משה ימין, עו"ד, צבי קן-תור, עו"ד





בפני

כב' השופט שאול אבינור
תובעות

1. דן אביב השקעות בע"מ

2. פודובה השקעות בע"מ
נגד
נתבעים

1. אוניקס פיתוח נדל"ן בע"מ (לשעבר ברליא בע"מ)

2. משה ימין
, עו"ד
3. צבי קן-תור
, עו"ד

– נמחק
פסק דין
א. רקע כללי:
1. התובעות, שהיו בעלות זכויות חכירה במגרש המהווה חלק מחלקה 12 בגוש 7947, הקימו על המגרש בניין (להלן – הבניין). ביום 9.8.94 רכשה נתבעת 1 יחידה בבניין בשטח של 231.4 מ"ר (להלן – הנכס).
2. התובעות, שבידיהן נותרו יותר מ-50% מהזכויות בבניין, ביקשו לנהלו ולדאוג לאחזקתו. על רקע זה נחתם, ביום הרכישה, הסכם ניהול בין התובעות לבין נתבעת 1, שלפיו התובעות נטלו על עצמן את ניהול ואחזקת הבניין – לרבות לעניין ניקיון, שירות למעליות וביטוחים שונים – ואילו נתבעת 1 התחייבה לשלם לתובעות דמי אחזקה בהתאם לחלקה היחסי בבניין (להלן – הסכם הניהול).
3. נתבעים 2 ו-3, שהינם בעלי המניות והמנהלים בנתבעת 1, ערבו אישית לקיום מלוא התחייבויותיה של נתבעת 1 לפי הסכם הניהול.
4. התובענה שלפניי עניינה באי תשלום דמי האחזקה בעבור הנכס, על פי הסכם הניהול, החל מחודש אפריל 2004 ועד לתום שנת 2007 (התובענה הוגשה ביום 21.1.08; להלן – התקופה הנתבעת). עם זאת, כפי שנראה מיד, לא מדובר בהליך המשפטי הראשון שנוהל בין הצדדים בגין אי תשלום דמי האחזקה בעבור הנכס.
5. כמסתבר, זמן קצר יחסית לאחר תחילת הסכם הניהול הפסיקה נתבעת 1 לשלם את דמי האחזקה ובגין כך הוגשו שתי תביעות מטעם התובעות. בשנת 1998 הגישו התובעות תביעה כספית, שהסתיימה בפשרה שעל פיה שילמה נתבעת 1 לתובעות את הסכום שנזקף לחובתה בגין דמי האחזקה בעבור הנכס עד לתום שנת 1998.
6. ואולם, לאחר הפשרה האמורה שבה נתבעת 1 ונמנעה מלשלם את דמי האחזקה, הגם שהמשיכה להשתמש וליהנות משירותי האחזקה של הבניין. לפיכך הגישו התובעות, בשנת 2004, תביעה בפני
כב' המפקח על רישום המקרקעין בנתניה לתשלום דמי האחזקה בעבור הנכס בגין התקופה שמתחילת שנת 1999 ועד למועד הגשת תביעה זו (להלן – התביעה בפני
כב' המפקח).
7. התביעה בפני
כב' המפקח הוגשה כנגד כל הנתבעים. נתבע 3 הגיש הודעת לצד שלישי כנגד נתבע 2, בטענה כי החל מחודש ינואר 1999 הוא כבר לא החזיק בנכס, בו המשיך נתבע 2 להחזיק באופן בלעדי, ואילו נתבע 2 הגיש בקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף בהיעדר סמכות עניינית.
8. בעקבות בקשת נתבע 2 החליט כב' המפקח לדחות על הסף את התביעה נגד נתבעים 2 ו-3, בקובעו כי בהתאם להוראות הרלוואנטיות בחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), המפקח על המקרקעין נעדר סמכות לדון בתביעה כנגד מי שאינם בעלי הנכס אלא הינם מחזיקים-שוכרים או ערבים בלבד. עם זאת, נתבע 2 המשיך לייצג את נתבעת 1 בפני
כב' המפקח.
9. התובענה שלפניי הוגשה בעוד ההליכים בתביעה בפני
כב' המפקח תלויים ועומדים כנגד נתבעת 1, שכן נתבעת 1 המשיכה שלא לשלם את דמי האחזקה הנדרשים ממנה בעבור הנכס גם לאחר הגשת התביעה בפני
כב' המפקח. כאמור בפסקה 4 דלעיל, במסגרת התובענה דנא נתבעים דמי האחזקה בעבור הנכס בגין התקופה הנתבעת (היינו ממועד הגשת התביעה בפני
כב' המפקח ועד לתום שנת 2007).
10. בכתבי הגנתם דנא לא הכחישו נתבעים 1 ו-2, שהגישו כתבי הגנה זהים כמעט לחלוטין, כי לא שילמו לתובעות דמי אחזקה בעבור הנכס (בשל מחיקתו של תובע 3 מהתובענה בנסיבות שיבוארו להלן לא אתייחס כאן לאמור בכתב הגנתו, הגם שהטיעונים המופיעים בו דומים למדי לטיעוני נתבעים 1 ו-2).
11. עם זאת נתבעים 1 ו-2 העלו שלל של טעמים, שלסברתם פוטרים אותם מחיוב בתשלום כלשהו לתובעות. טעמים אלה הם, בעיקרם, כדלקמן: ראשית, הסכם הניהול הינו חוזה אחיד, שתנאיו מקפחים ולא אושרו על ידי בית הדין לחוזים אחידים, ולפיכך אינו בר אכיפה. שנית, הסכם הניהול בוטל. שלישית, לנתבעת 1 עומדת טענת קיזוז על מלוא סכום התביעה, ככל שתוכח, בשל גזילת הרכוש המשותף בבניין על ידי התובעות בכך שהקימו על גג חדר המעליות אנטנות של חברות סלולאריות, ואף השתלטו על רכוש משותף כגון חניות ושטחים אחרים. רביעית, התובעות כוללות בדמי האחזקה הוצאות שאין נדרשות לאחזקה הישירה של הבניין, כגון שכר עבודת מנהלים והוצאות נוספות, והכל באופן שרירותי וללא הבחנה בין הוצאות כלליות לבין הוצאות ניהול. חמישית, התובעות מנהלות בניינים נוספים ואין הפרדה בחשבונות, כאשר החשבונות בגין הבניין מחויבים על ידי התובעות באופן שרירותי ובלתי סביר.
12. עוד נטען, בסעיף ח' לכתבי הגנתם של נתבעים 1 ו-2, כי לנוכח העובדה ש"בפני
המפקח... תלויה ועומדת תביעת דמי ניהול בשל תקופה קודמת נגד הנתבעת 1", וכאשר "המדובר באותן שאלות משפטיות", הרי ש"נכון יהיה להמתין ולראות כיצד יפסוק כב' המפקח". בהקשר זה יש להדגיש, כי הטענות שהעלתה נתבעת 1 להגנתה בתביעה בפני
כב' המפקח הינן זהות, הן בתכנן והן במהותן, לטענות נתבעים 1 ו-2 בתובענה שלפניי.
13. ביום 24.2.09 ניתן פסק הדין בתביעה בפני
כב' המפקח. ב

פסק דין
ארוך וממצה ניתח כב' המפקח את טענות נתבעת 1, אחת לאחת, ודחה את כולן. כב' המפקח הוסיף וקבע כי טענות נתבעת 1, אשר נהנתה משירותיהן של התובעות במשך שנים ולא שילמה להן דבר, אינן עומדות במבחן תום הלב ואינן אלא תירוצים להימנעות מתשלום.
14. לא זו אף זו: כב' המפקח אף מצא לנכון למתוח ביקורת, ביחס לטענות נתבעת 1 בעניין הסכם הניהול, על התנהלותו של נתבע 2, וכדבריו:
...מנהלה של הנתבעת שגם ייצג אותה בתביעה זו (נתבע 2 – ש.א.) הוא עו"ד

שבדק את ההסכם, והנתבעת חתמה עליו מרצונה, ולא פעלה בדרך חוקית לביטול ההסכם או חלק ממנו. כידוע לכל, הסכמים יש לכבד, ובמיוחד כאשר הצד השני ממלא את חלקו שלו על פי ההסכם. ברור גם כמובן כי הוצאות נוספות הנגרמות בשל התנהגותה של הנתבעת עצמה כגון הוצאות משפטיות או עבודה של רו"ח כהכנה למשפט, יש לחייב בהן את הנתבעת. מכל מקום גם טענה זו כמו שאר הטענות איננה עומדת במבחן תום הלב, כאשר הנתבעת לא שילמה דבר על החשבון, והשתמשה בטענה זו כתירוץ להימנעות מתשלום סכום כלשהו (ר' בפסקה 22 לפסק דינו של כב' המפקח; ההדגשות הוספו).
15. כב' המפקח קיבל אפוא את תביעת התובעות נגד נתבעת 1 במלואה, למעט באשר לקביעת שיעור הריבית, אך זאת – כך הבהיר כב' המפקח בפסק דינו – לנוכח גדרי סמכותו העניינית בהתאם להוראות חוק המקרקעין (ר' שם, בפסקאות 20-19).
16. לאחר שניתן פסק הדין בתביעה בפני
כב' המפקח נוהל משא ומתן בין התובעות לבין נתבע 3. בסיכומו של משא ומתן זה נחתם, בחודש מאי 2009, הסכם פשרה בין התובעות לבין נתבע 3, שבמסגרתו התחייב נתבע 3 לשלם לתובעות סך כולל של 85,000 ₪ לסילוק סופי ומלא של המחלוקות ביניהם (להלן – הסכם הפשרה).
17. בעקבות הסכם הפשרה ובהתאם לאמור בו הגישו התובעות בקשה למחיקת התביעה נגד נתבע 3 ללא צו להוצאות. בבקשה, שנתקבלה בפסק הדין מיום 6.7.09, צוין כלהלן:
התובעות הגיעו להסדר מחוץ לכתלי ביהמ"ש עם הנתבע מס' 3. במסגרת הסדר זה שילם הנתבע 3 לתובעות חלק מחוב פסוק שניתן במסגרת תביעה שהתנהלה בין התובעות לנתבעת 1 בפני
המפקח... עפ"י הסדר זה מסכימות התובעות למחיקת הנתבע מס' 3 מתביעה זו מבלי שהדבר ישפיע על התביעה כנגד הנתבעים 2-1 או לגבי סכום התביעה. (הסכום ששולם לתובעות ע"י הנתבע 3 לא כיסה אפילו את החוב הפסוק בתביעה שהתנהלה בפני
המפקח...).
18. ואולם, חרף הקביעות בפסק דינו של כב' המפקח, שעליו לא הוגש ערעור, ועל אף מה שנטען בכתבי ההגנה מטעם נתבעים 1 ו-2 כאמור בפסקה 12 דלעיל, לא הגיעו נתבעים 1 ו-2 להסדר כלשהו עם התובעות וביקשו להמשיך בניהול התביעה.
19. בעניין אחרון זה יש לדייק ולומר, כי עניין ייצוגה של נתבעת 1 לפניי כלל לא הובהר. במחשב בית המשפט נרשם כב"כ הנתבעים עו"ד

גיא אורן, אך רישום זה בטעות יסודו, שכן עו"ד

אורן הגיש ייפוי-כוח מטעם נתבע 3 בלבד. כתב ההגנה מטעם נתבעת 1, שמסתמא אינה פעילה יותר, נחתם במשותף על ידי בעליה ומנהליה, נתבעים 2 ו-3. במועד ישיבת קדם המשפט טען נתבע 2 כי אינו מייצג את נתבעת 1, ובית המשפט אפשר לב"כ התובעות להגיש בקשה למתן

פסק דין
בהיעדר התייצבות בכפוף לבירור סוגיית הזימון (ר' בפרוטוקול, בעמ' 2).
20. בקשה כאמור לא הוגשה, ונתבע 2 הגיש את תצהירו גם בשם נתבעת 1, לטענתו בהיותו בעל מניות ומנהל בה (ר' בפרוטוקול, בעמ' 4). יחד עם זאת, גם אם תמצי לומר שנתבע 2 היה רשאי להגיש תצהיר כגון זה – אף שלא הגיש החלטה מטעם נתבעת 1 המרשה לו לעשות כן – ברי כי נתבע 2 לא היה רשאי להגיש סיכומים מטעם נתבעת 1 בהיעדר הרשאה כאמור, בפרט כאשר התפתח לדבריו סכסוך מר בינו לבין נתבע 3, שכנגדו הגיש נתבע 2 בשנת 2006 תביעה על סך של 10,000,000 ₪ (ר' בעמ' 5 לתצהירו של נתבע 2).
21. והנה, נתבע 2 הגיש סיכומים שכותרתם "סיכומי נתבעים 1, 2", הגם שחתם עליהם בשמו בלבד, וזאת חרף החלטת בית המשפט מיום 14.1.10 המורה על סיכומים מטעם התובעות ומטעם נתבע 2 בלבד. בנסיבות אלה ברור כי לא הוגשו לפניי סיכומים מטעם נתבעת 1, ודינה כדין בעל דין שלא הגיש את כתב סיכומיו כאמור בהוראות תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

ב. טענות נתבע 2 ובחינתן:
22. אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי קביעות כב' המפקח, בפסק דינו החלוט, מהוות "השתק פלוגתא" בגדרי התובענה שלפניי, למעט קביעתו של כב' המפקח בעניין שיעור הריבית, אותה סייג כנכונה רק לתביעה שבפני
ו (ר' בפסקה 20 לפסק דינו). בסוגיה זו – של השתק הפלוגתא – אין צורך להרחיב, לא רק משום שהתשובה לה היא כמעט בבחינת מובנת-מאליה, אלא גם מהטעם שהצדדים אינם חלוקים לגביה, ונתבע 2 אף הודה במפורש בסיכומיו כי קביעות כב' המפקח יוצרות השתק כאמור (ר' למשל בעמ' 6 לסיכומיו).
23. פשיטא, אפוא, שרובן ככולן של טענות נתבע 2 בכתב הגנתו אין להן על לסמוך, ועל פניהן דינן לדחייה. על רקע זה ערך נתבע 2, בתצהירו ובסיכומיו, שינוי והרחבת חזית מהותיים ביחס לכתב הגנתו. הלכה למעשה זנח נתבע 2 את מרבית הטענות המופיעות בכתב הגנתו, ובמקומן טען – כטענה ראשונה ועיקרית – כי הסכם הפשרה, שנערך כזכור בין התובעות לבין נתבע 3, פוטר אותו (את נתבע 2) מחיוביו כלפי התובעות, בין משום שסילק את החוב נשוא התובענה במלואו ובין מטעמים אחרים.
24. בנוסף העלה נתבע 2 שתי טענות מרכזיות נוספות. האחת, לפיה פסק דינו של כב' המפקח קבע שהסכם הניהול בטל, כך לפי הבנתו של נתבע 2, ומכאן שערבותו פקעה ואין הוא מחויב יותר בחובות נתבעת 1, ככל שקיימים. השנייה והחלופית – והיא היחידה שיש לה תימוכין בכתב ההגנה מטעמו – לפיה לא הוכיחו התובעות את תביעתן ולא הוכיחו את שיעור חובה של נתבעת 1.
25. ב"כ התובעות לא התנגד במפורש לשינוי חזית או להרחבתה, ובסיכומיו אף התייחס לשאלת השלכות הסכם הפשרה על חבותו של נתבע 2. בנסיבות אלה אתייחס להלן לטענותיו החדשות של נתבע 2, הגם שזכרם לא בא בכתב הגנתו, ואתחיל מן האחרונה.

(א) שיעור דמי האחזקה בעבור הנכס בגין התקופה הנתבעת:
26. תביעתן של התובעות מבוססת על תצהירו של מר זאב הלפרין, מנהל ובעל מניות בתובעות. לתצהירו צירף מר הלפרין את כל מסמכי הנהלת החשבונות של התקופה הנתבעת, כולל טבלאות ריכוז הוצאות לפי השנים הרלוואנטיות. מר הלפרין ציין בתצהירו, כי לאחר ישיבת קדם המשפט הציע לנתבע 2 לבדוק, בעצמו או באמצעות רואה-חשבון מטעמו, את כל הנהלת החשבונות של התובעות והעמיד לרשותו של נתבע 2 את כל המסמכים, אך נתבע 2 בחר שלא לעשות כן.
27. בחלק ניכר של חקירתו הנגדית בבית המשפט נשאל מר הלפרין אודות נכסים אחרים של התובעות. מר הלפרין ענה לשאלות ובהמשך, בחקירה חוזרת, הבהיר כי לא מדובר בפעם ראשונה בה נתבע 2 ביקש לטעון כי נתבעת 1 חויבה בהוצאות בגין בניינים אחרים. מר הלפרין הדגיש כי כיוון שהתובעות מנהלות מספר בניינים, בשותפויות שונות, ההוצאות לכל בניין נערכות בנפרד (ר' בפרוטוקול, בעמ' 7). עוד נשאל מר הלפרין מדוע צורפו לתצהירו חשבוניות ולא קבלות, והשיב כי נתבע 2 הוזמן במשך שנים לעיין בקבלות ובמסמכים (שם, בעמ' 6 שורה 10) וכי כל החשבוניות שולמו (שם, בעמ' 7 שורה 6).
28. בסיכומיו – בהם חרג נתבע 2 מהיקף העמודים שנקבע בהחלטת בית המשפט בלא שקיבל רשות לכך – בחן נתבע 2 באריכות את טבלאות ריכוז ההוצאות וטען כי לחלק מהנתונים המופיעים בהן אין אסמכתאות. בנסיבות אלה, כך לסברתו של נתבע 2, בהיעדר אישור רואה-חשבון אין אפשרות לבית המשפט להגיע למסקנות בדבר נכונות החשבונות.
29. ואולם, לא זו בלבד שאין חובה שבדין להוכיח את שיעורו של חוב באמצעות עדותו של רואה-חשבון דווקא, אלא – וזו הנקודה העיקרית – שנתבע 2 כלל לא חקר את מר הלפרין בעניין טענותיו הנ"ל בקשר לטבלאות הנספחות לתצהירו של מר הלפרין. הימנעות זו מחקירה נגדית סותמת את הגולל על טענותיו הנ"ל של נתבע 2, ואין הוא רשאי לנסות ולהשלים בסיכומיו את שהחסיר בחקירותיו.
30. זאת ועוד: לפי עדותו של מר הלפרין, שלא נסתרה ושאותה אני מקבל, הוצע לנתבע 2, ברחל בתך הקטנה, לבחון את כל הנהלת החשבונות במשרדי התובעות, אך הוא סרב לעשות כן; והתנהגות זו של נתבע 2 מלמדת כי אין לו כל טענה של ממש כנגד טיעוני התובעות לעניין שיעור החוב של נתבעת 2 בגין התקופה הנתבעת.
31. הנה כי כן, התובעות הוכיחו כנדרש את שיעור דמי האחזקה בעבור הנכס, אותם הן תובעות מנתבעת 1 בגין התקופה הנתבעת. הנתבע, מצידו, לא הביא ראייה או בדל ראייה לסתור, ויש לדחות את טענותיו-סברותיו בעניין.

(ב) קביעות כב' המפקח באשר לתקפו של הסכם הניהול:
32. טענה נוספת של נתבע 2 היא כי כב' המפקח קבע בפסק דינו שהסכם הניהול – אותו מכנה נתבע 2 "היסטורי" – בוטל. ואולם, לטענה זו אין כל יסוד, שכן בשום מקום בפסק דינו של כב' המפקח לא נקבע שהסכם הניהול בוטל. למעשה, ההיפך הוא הנכון: לכל אורכו, מתחילתו ועד סופו, מתייחס פסק דינו של כב' המפקח להסכם הניהול, ומחייב את נתבעת 1 בהתאם לאמור בו, למעט כאמור באשר לשיעורי הריבית.
33. כב' המפקח התייחס לטענת נתבעת 1, לפיה הסכם הניהול פקע או בוטל בסוף שנת 1995, עת בבניין נבחר ועד חדש. כב' המפקח קבע, על סמך העדויות שנשמעו לפניו, כי הוועד החדש "לא פעל בעצם, וגם לפי גרסת הנתבעת הוא פעל לכל היותר למשך זמן קצר של שבועות או מספר חודשים בלבד, ואח"כ חזרו התובעות לנהל ולתחזק את הבית" (בפסקה 9 לפסק דינו).
34. כב' המפקח אמנם קבע כי החזרת הניהול לידי התובעות לא נעשתה בהליך תקין, אך בשום מקום לא קבע כי הסכם הניהול בוטל, או שכביכול נערך הסכם אחר או חדש במקומו. הלכה למעשה, את עיקר חיצי ביקורתו הפנה כב' המפקח דווקא כלפני התנהלות נתבעת 1, באמצעות נתבע 2, שלפי קביעותיו ניסתה להתחמק מלשלם את חובותיה בחוסר תום לב (ר' בפסקה 14 דלעיל).
35. לא למותר להביא, בהקשר זה, את הציטוט המלא מתוך פסק דינו של כב' המפקח, בו נקבע כדלקמן:
אני מסכים עם טענת הנתבעת כי החזרת הניהול לידיהן של התובעות לא נעשה בהליך תקין. מכל מקום למרות הפגמים בהליך, אין מחלוקת כי התובעות הן אלו המספקות בפועל את שירותי הניהול והאחזקה לבנין, ואין מחלוקת כי, למעט הנתבעת ובעלת דירה נוספת, הרוב המכריע מבין בעלי הדירות משלמים כל השנים את הוצאות הניהול וההחזקה לתובעות ולא לשום גוף אחר, והללו רואים בהן את הגוף המוסמך, ובנסיבות העניין ובהתחשב כאמור גם בכך שהתובעות הן בעלות רוב היחידות בבית היכולות הלכה למעשה לאשרר בכל עת את כל ההליכים, יש בכך כדי לרפא את הפגמים שנפלו בהליכים...
על מנת להצדיק את הימנעותה מלשלם את חלקה בהוצאות הניהול והאחזקה של הבית במשך שנים העלתה הנתבעת שורה של טענות, כמו ניגוד אינטרסים, ועוד, אשר אין ספק כי הן מעניינות ומאתגרות לפחות מן הבחינה האקדמאית, אולם אין בכל אלה כדי לכסות על העובדה לפיה הלכה למעשה נהנתה הנתבעת במשך שנים משירותיהן של ה[תו]בעות שהחזיקו וניהלו עבורה את הבית ושמרו על ערך הנכס שלה וזאת ללא תמורה מצידה כאשר התובעות נאלצות לשאת גם בתשלום חלקה של הנתבעת (שם, בפסקאות 12-11).
36. ברי, אפוא, כי כב' המפקח לא קבע, ואף לא היה מקום שייקבע, כי הסכם הניהול כביכול בוטל או הוחלף בהסכם בלתי ידוע אחר בעקבות אותה אפיזודה משנת 1995. כאמור, גם בהמשך פסק דינו התייחס כב' המפקח להסכם הניהול ולתניותיו השונות, וממילא אין יסוד לטענת נתבע 2 כי כב' המפקח קבע שהסכם הניהול, או ערבותו לו, בוטלו.

(ג) הסכם הפשרה (בין התובעות לבין נתבע 3) כעילה לדחיית התביעה נגד נתבע 2:
37. כאמור בפתחו של פרק זה, טענת ההגנה העיקרית של נתבע 2, לאחר שזנח את טענותיו בכתב ההגנה שנדחו על ידי כב' המפקח, היא שעקב הסכם הפשרה דין התביעה נגדו להידחות, לשיטתו "על הסף".
38. ייאמר מיד, כי ההנחה שבבסיס טענת הגנה זו, לפיה נתבע 3 התכוון כביכול בהסכם הפשרה לסלק יותר מאשר את חובו האישי בלבד כלפי התובעות, הינה מופרכת מיסודה. כזכור, נתבע 2 תיאר בתצהירו את הסכסוך המר שנפל בינו לבין נתבע 3 לפני מספר שנים, ועל כן על פני הדברים אין כל הגיון שנתבע 3 יתנדב לפרוע את חובותיו של נתבע 2, אשר הגיש נגדו תביעה בסכום של 10,000,000 ₪. לכל הפחות, על מנת להוכיח כוונה בלתי מסתברת כאמור מצידו של נתבע 3, היה על נתבע 2 לזמן את נתבע 3 למתן עדות, ומשנמנע נתבע 2 מלעשות כן הדבר מדבר בעד עצמו.
39. נתבע 2 מלקט קטעי דברים מתוך הסכם הפשרה – כגון כותרתו הנוקטת לשון "הסדר לפירעון חוב", או העובדה שנזכר בו כי מדובר בתשלום על חשבון דמי ניהול "משרד עו"ד

ימין קן-תור", ושנתבעת 1 מצוינת בו כ"החייבת" – ומבקש ללמוד מהם כי הסכם הפשרה ביקש לפרוע את מלוא חובה של נתבעת 1 בתובענה, או, באופן מרחיק לכת במיוחד לנוכח יחסי נתבעים 2 ו-3, כי נתבע 2 הוא בגדר מוטב לפי הסכם הפשרה.
40. ואולם, אין יסוד לניסיונות לימוד או פרשנות אלה. כוונתו הברורה של הסכם הפשרה היא לסלק אך ורק את חובו של נתבע 3 כלפי התובעות, כאחד הערבים לחובותיה של נתבעת 1, שהיא, כמובן, ה"חייבת". הדברים עולים במפורש הן מנוסחו והן מלשונו של הסכם הפשרה, המציין בין השאר כי אין בו משום הפטר או ויתור מצד התובעות או נתבע 3 כלפי צדדים שלישיים.
41. בין אם ניסוח התניה הנ"ל נעשה, מבחינתו של נתבע 3, בשל טענות שיש לו כלפי נתבע 2 (כגון הטענה שהעלה בהודעה לצד ג' שהגיש בפני
כב' המפקח לפיה מתחילת שנת 1999 נתבע 2 החזיק באופן בלעדי בנכס), ובין אם לאו, ברי כי התניה מצביעה על כוונה לסילוק חובו של נתבע 3 בלבד; וכך גם נוסח הסכם הפשרה בכללו. אכן, טענת נתבע 2 כי הוא בגדר מוטב בהסכם הפשרה היא אבסורדית ממש.
42. נתבע 2 העלה בסיכומיו, בהקשר זה, נימוקים שונים ומשונים, מן הגורן ומן היקב. מתוך רצונו לטעון – "לחילופי חילופין" – כי לא חלות בענייננו הוראות סעיף 55(ג) סיפא לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובעות כי הפטר מטעם הנושה כלפי אחד החייבים, בדרך כלשהי, אינה מפטירה את האחר אם כוונה כזו משתמעת מן ההפטר, הפנה נתבע 2 להוראות סעיף 6(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, כדין מיוחד החל בענייננו (ר' בעמ' 3 לסיכומיו).
43. אף מבלי להידרש לשאלה אם אמנם נכון לפנות במקרה זה להוראות סעיף 6(ב) הנ"ל, שעניינו במצב דברים בו גרם נושה לפקיעת ערובה, הרי שהוראות הסעיף חלות רק אם נגרם נזק לערב (לענייננו – נתבע 2), ובמידה שנגרם נזק. בהקשר זה הפנה נתבע 2 לתצהירו, בו ציין כי אין לו ספק שבתביעה שהגיש נגד נתבע 3 יחויב זה האחרון "לשלם לי סכומי עתק". מכאן, כך לטענת נתבע 2, כי לו גבו התובעות את מלוא חיובי נתבעת 1 מנתבע 3, יכול היה נתבע 2 לקזז את הדבר מחובו (הנתבע) של נתבע 3 כלפיו, ומשהתובעות לא עשו כן נגרם לו (לנתבע 2) נזק.
44. פשיטא, שהטיעון המורכב האמור אינו אלא השערה בעלמא. נתבע 2 טרם זכה בתביעתו נגד נתבע 3, ועל כן כל טיעונו הנ"ל בדבר נזקים שכביכול נגרמו לו הינו חסר כל ממשות. לא למותר לציין, בהקשר זה, כי אף נתבע 2 עצמו אינו מצליח לכמת את נזקיו הנטענים כאמור.

ג. סוף דבר:
45. העולה מן המקובץ הוא, אם כן, כי עסקינן בתביעה שהוכחה כראוי וכנדרש. נתבעת 1 לא הגישה סיכומים, ודינה כדין בעל דין שלא התייצב לדיון. נתבע 2 – לאחר שניתן פסק דינו של כב' המפקח, שקביעותיו מהוות "השתק פלוגתא" בענייננו למעט באשר לשיעור הריבית – זנח את מרבית טענותיו בכתב ההגנה, שנדחו על ידי כב' המפקח וממילא דינן לדחייה.
46. נתבע 2 העלה, במקומן של הטענות שנזנחו, טענות חלופיות חדשות. ואולם, כפי שפורט בהרחבה לעיל, טענות אלה מבוססות על קריאה שגויה של פסק דינו של כב' המפקח ושל הסכם הפשרה, שנערך בין התובעות לבין נתבע 3. בנסיבות אלה, שורת ההיגיון, כמו גם הראיות שהובאו לפניי, מחייבות את דחייתן.
47. אשר על כן אני מקבל את התביעה.
נתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעות, ביחד ולחוד, את מלוא סכום התביעה, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת כתב התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף, בהתחשב בסכום התביעה ובמכלול נסיבות העניין, נתבעים 1 ו-2 ישלמו לתובעות, ביחד ולחוד, הוצאות ושכר טרחת עו"ד

בסכום כולל של 12,000 ₪ בצירוף מע"מ.
התשלומים האמורים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, יום שלישי ט"ז אב תש"ע, 27 יולי 2010, בהעדר הצדדים.
בית משפט השלום בהרצליה
ת"א 2959-01-08 דן אביב השקעות בע"מ
ואח' נ' אוניקס פיתוח נדל"ן בע"מ ואח'
1 מתוך 9








א בית משפט שלום 2959-01/08 דן אביב השקעות בע"מ, פודובה השקעות בע"מ נ' אוניקס פיתוח נדל"ן בע"מ (לשעבר ברליא בע"מ), משה ימין, עו"ד, צבי קן-תור, עו"ד (פורסם ב-ֽ 27/07/2010)