פסקי דין על בנק דיסקונט לישראל בעמ | פסקי דין על אייקום תקשורת | פסקי דין על אילן מיכה גלבר | פסקי דין על יעל גלבר |

38025-12/09 תאק     29/07/2010




תאק 38025-12/09 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' אייקום תקשורת בע"מ, אילן מיכה גלבר, יעל גלבר








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בהרצליה



תא"ק 38025-12-09 בנק דיסקונט לישראל בעמ
נ' אייקום תקשורת בע"מ
ואח'






בפני

כב' הרשם
צחי אלמוג

התובע
בנק דיסקונט לישראל בעמ


נגד

נתבעים
1.אייקום תקשורת בע"מ
2.אילן מיכה גלבר
3.יעל גלבר



החלטה


בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה על סך 220,682 ₪. בהתאם לנטען בכתב התביעה ניהלה הנתבעת 1 (להלן – החברה) חשבון בסניף התובע (להלן – הבנק) ברמת גן החל מיום 13.11.08, בערבות מתמדת של הנתבע 2. הנתבע 2 והנתבעת 3 (להלן – הנתבע והנתבעת, בהתאמה) חתמו ביום 7.11.08 על בקשה לפתיחת חשבון באותו הסניף. חשבון החברה צבר יתרת חובה בסך 128,207 ₪ וחשבון שאר הנתבעים צבר יתרה בסך 92,474 ₪, ומכאן התביעה.

טענות ההגנה של הנתבעים הינם, בתמצית, כלדקמן: בסוף שנת 2007 ותחילת 2008 נוהל מו"מ מתקדם עם התובע לצורך העתק פעילותה הבנקאית של החברה מבנק איגוד.
המדובר היה בהעמדת מסגרת אשראי של 2.5 מיליון ₪, הכולל ניכיונות שיקים, הלוואת גב אל גב ומסגרות שונות. החברה הסתמכה על מסגרת האשראי
הצפויה לגדול עקב העברת פעילותה הכלכלית אל התובע והרחיבה את פעילותה העסקית. הצדדים החליפו ביניהם תכתובות שונות, ולאחר קבלת הסכם אשראי ואישור התעריפים בחשבון לצורך העמדת מסגרת האשראי אף חתם הנתבע ביום 13.2.08 על טופס התחייבות בעלי מניות לצורך שעבוד שוטף שחל נכסי החברה לתובע וטופס זה הוגש לרישום על ידי התובע אצל רשם החברות.

לאחר החתימה על השעבוד השוטף נפתחה, הלכה למעשה, הפעילות הבנקאית בחשבון. בהמשך נוהלו תכתובות נוספות בין הצדדים ובתחילת חודש מרץ 2008 סיפקה החברה לבנק את כל המסמכים שהיתה מחוייבת להם ועמדה בכל התחייבויותיה לצורך העמדת מסגרות האשראי ואף התחילה לעבוד באופן ממשי ובפועל עם האשראי שניתן. עקב כך, ומאחר והחברה היתה בטוחה כי הליך העברת החשבון מבק איגוד לתובע הושלם, ניתקה למעשה את יחסיה עם בנק איגוד. דא עקא, טוענת החברה כי בחודש מרץ 2008 החליט הבנק באופן חד צדדי שלא להעמיד את מסגרת האשראי שסוכמה בין
הצדדים. כך, הותיר הבנק התובע את החברה במצב בו התחייבה, בידיעתו, לסיים את פעילותה הבנקאית עם בנק איגוד ללא תחליף כלשהו למסגרות האשראי של הבנק.
לחברה היתה פעילות בנקאית נוספת בבנק הפועלים, ולאור המתואר לעיל, התדרדרו יחסי החברה גם עם בנק הפועלים אשר חשש מאחר ונותר לבדו עם כמעט כל הפעילות של החברה.

החברה טוענת כי הבנק הפר למעשה את הסכם האשראי בצורה חד צדדית ללא כל התראה מוקדמת וגרם לחברה סחרור כלכלי במערך האובליגו הבנקאי שלה. התובע חזר בו מהסכם כתוב ומההסכמות אשר הגיעו אליהם הצדדים דבר שהביא בסופו של דבר לקריסתה הכלכלית של החברה.

לנתבעים טענת קיזוז על סך 6,874,564 ₪, לפי הפירוט כדלקמן: החברה שכרה נכס ברחוב בן גוריון 20-22 בגבעת שמואל, והשכירה אותו בשכירות משנה שהניבה בכל שנה 250,000 ₪. לאור התנהגות התובע, לא יכולה היתה החברה להמשיך ולעמוד בתשלומי דמי השכירות לבעל הנכס, היא נאלצה לבטל את הסכם השכירות ולוותר על זכויותיה בנכס למשך 8 שנים תמורת סך 600,000 ₪. לפי הסכמים הצפויים עם השוכרים היתה צפויה החברה להרויח מהם, לאחר היוון, כ – 1.4 מיליון ₪.

החברה טוענת כי נגרם לה הפסד מס על סך 374,564 ₪ כתוצאה מאובדן הלוואת בעלים שנתן הנתבע לחברה על סך 1,498,255 ₪, אותם ניתן היה למשוך בלא תשלום מס ככל שיהיו רווחים לחברה.

עוד טוענת החברה כי נגרם לה נזק בסך 5.7 מיליון ₪ בגין בשל התנהלות התובע שגרמה לה שלא לעמוד בהתחיבויותיה וכתוצאה מכך ירד לטימיון מו"מ שניהלה החברה עם מס' חברות תקשורת מובילות שהתעניינו ברכישתה או חלקים ממנה. עקב אי יכולת לקבל את האשראי, כאמור, הודיעו החברות הנ"ל כי אינן מעוניינות ברכישת החברה שלא כעסק פעיל ומתפקד ועל כן הופסק המו"מ. עקב כך מתבטא הנזק הנ"ל בירידת ערך וריסוק שווי החברה.

עוד טוענים הנתבעים כי חשבון הבנק הפרטי של הנתבע והנתבעת שימש מעת לעת גם לצרכים העסקיים של הנתבע ללא ידיעתה או הסכמתה של הנתבעת וכי סכומי כסף שהיו אמורים להיות מופקדים בחשבון הפרטי מצאו דרכם לחשבונות החברה תוך שהתובע לא מיידע את הנתבע על כך.


הנתבע מוסיף וטוען כי ההסכם עליו חתם הנתבע הוא חוזה אחיד בעל תניות מקפחות. הוא מצא עצמו במבוי סתום עת לא נותרה לו ברירה אלא לחתום על הסכם הערבות כמות שהוא על מנת לקבל אשראי גדול יותר לצורך המשך פעילותה העסקית של החברה; וכי היה על התובע למצות את ההליכים כנגד החברה תחילה לפי חוק הערבות, תשכ"ז – 1967. עוד נטען
כי יש למחוק את הכותרת "סדר דין מקוצר".

הנתבעים תמכו את הבקשה במסמכים רבים וצירפו חוות דעת של פרופ' יאיר זימון, אשר מסקנותיו בתמצית הן כדלקמן: הבנק יצר אי שיוויון קיצוני באטרקטיביות שלו אל מול בנק איגוד ובכך תרם תרומה משמעותית לקבלת ההחלטה להעביר את הפעילות אליו. בנקים אינם נוהגים להנפיק מסמך לגבי הסכם אשראי ללקוח אלא לאחר שסיים את כל הבדיקות והאישורים הנדרשים. במובן זה, הסכם האשראי אינו תחילת הדרך אלא סיומה ותחילת השלב המעשי של העמדת האשראי, והבנק והחברה החלו בפועל לעמוד יחד עם פי הסכם האשראי שנשלח. עבור חברה בהיקף פעילות כשל החברה כאן הרי שהירידה החדה במקורות המימון הינה פגיעה קשה ביותר, עד כדי הפיכתה לחדלת פרעון.



לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון ונתתי דעתי לטענות הצדדים, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל ברובה. כידוע ההלכה היא כי בית המשפט יסרב להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו. החובה המוטלת על הנתבע במסגרת בקשת הרשות להתגונן הינה לאשר את טענתו בתצהיר; משעשה כן, על השופט הדן בבקשה להניח כי טענתו הינה טענת אמת, כך שאם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, ולו בדוחק, תינתן לנתבע רשות להתגונן. כך הוא אף אם הטענה אותה מעלה הנתבע הינה טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. מכאן, שבירור בקשת הרשות להתגונן לא ישמש תחליף לדיון בתביעה גופה והוא לא יכול לבוא במקום משפט בתיק. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר, כשלעצמו, בסיס לאי מתן הרשות להתגונן. רק אם התברר לבית המשפט עקב חקירתו של הנתבע על תצהירו כי הגנתו הינה "הגנת בדים", דהיינו כי היא משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא תינתן רשות להתגונן (לסיכום ההלכות בעניין ראו, למשל: ע"א 10189/07

עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ)


המחלוקת בין הצדדים הינה האם בפועל נכרת הסכם למתן מסגרת אשראי לחברה או האם יצר התובע מצג למתן אשראי אשר בהסתמך עליו פעלה החברה. אני סבור כי מדובר בשאלה נכבדה המצריכה שמיעת ראיות וברור כי אינה יכולה להיות מוכרעת במסגרת הליך של דיון בבקשת רשות להתגונן. חקירת הנתבע על התצהיר לא מביאה למסקנה כי מדובר בהגנת בדים. שוכנעתי כי יש ממש בטענה (הטעונה הוכחה כמובן) כי החברה הסתמכה על האשראי שתקבל וכתוצאה מכך העבירה את מחצית פעילותה מבנק איגוד לתובע. חרף המסמכים השונים שהוצגו במהלך החקירה הנגדית, אני סבור כי יש לשמוע את גרסת הבנק ואת הפקידים שניהלו את המו"מ עם החברה וזאת כדי להגיע לממצאים פוזיטיביים בשאלה האם אכן נכרת הסכם אשראי בין החברה לבין הבנק או, למצער, האם הבנק גרם לחברה בין בהתנהגות בפועל ובין במחדל להסתמך על האשראי הצפוי, כמו גם השאלה האם אף בהעדר מסמך סגור מבחינה פורמלית נהגו הצדדים כמי שמסגרת האשראי בחשבון הועמדה בפועל.

הנתבע עמד על טענתו כי הוא בפועל השלים את שנדרש ממנו על מנת שהבנק יאות להעמיד לו את מסגרת האשראי, ואף צירף ראשית ראיה לכך שפעל להעביר את חשבונו מבנק איגוד לתובע. על פניו, אין זה סביר כי מבחינה עסקית וכלכלית תפעל החברה להעביר את חשבונותיה ממקום אחד למקום שבו יהיו תנאיה פחותים או רעים יותר. אף שפרופ' זימון גם אם הוצגו מסמכים כאלו ואחרים עדיין זכאי הנתבע להראות כי בפועל פעלו הצדדים אחרת, וכידוע על פי ההלכה הפסוקה ניתן אף להעלות בשלב זה טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב.

אשר לסוגיית הנזק ולטענת הקיזוז אני סבור כי הנתבעים פירטו את הטענה כנדרש ובהתאם להלכות בעניין טענת קיזוז בסדר דין מקוצר. הנתבע לא נחקר כלל על טענות אלו ויש ליתן לו רשות להתגונן בהן. יש כמובן להבדיל בין הטענות לבין דרך הוכחתן ובמסגרת השלב הדיוני הנוכחי אין בית המשפט צריך לבדוק כיצד יעלה בידי הנתבעים להוכיח את הטענות. יחד עם זאת,
הרשות להתגונן בטענות אלו היא חלקית: ביחס לטענת הפסדי השכירות והפסדי המס אני סבור כי הונחה תשתית מספקת לטענות ההגנה, אך ביחס להפסד כתוצאה מאי מכירת החברה אני סבור כי מדובר בטענה כוללנית ואומדן הנזק שננקב בצידה של הטענה נעשה ללא ביסוס מספיק אלא על סמך הערכה גרידא. מובן כי אין בכך כדי למנוע מהחברה להגיש תביעה בגין נזק זה אם תמצא לנכון.

אני מתיר לנתבעים להתגונן בשאלה האם היה ערבוב בין החשבון של החברה לחשבון הנתבעים, והטענה ביחס להעברות שבוצעו ללא ידיעה/אישור של הנתבעים. סוגיה בו מצריכה בירור עובדתי והיא לא נסתרה בחקירה הנגדית.

אני דוחה את הטענה בענין מחיקת כותרת משום שזו נזנחה בסיכומי הנתבעים. כן אני דוחה את הטענות בענין תניות מפקחות בחוזה אחיד משום שהנתבעים לא פירטו מהן התניות המקפחות ובמה. גם הטענות בענין הערבות דינן להדחות לאור כתב הערבות עליו חתום הנתבע הקובע במפורש כי הוא אינו ערב יחיד לפי פרק ב' לחוק הערבות, והן לפי סעיף 9 לכתב הערבות הקובע כי ניתן לדרוש מהערב לקיים את ערבותו בד בבד עם הדרישה מהחייב העיקרי.

לאור האמור לעיל אני מקבל את הבקשה, חלקית, ונותן לנתבעים רשות להתגונן בטענות שהתרתי.

התיק נקבע לקדם משפט בפני
כב' השופטת חנה קלוגמן ביום 3.4.11 שעה 8.30. הצדדים ישלימו את ההליכים המקדמיים בהתאם לתקנות. כל בקשה בעניינים מקדמיים תוגש עד 30 יום לפני קדם המשפט עם העתק במישרין לצד שכנגד שיגיב בתוך 20 יום, והבקשות תידונה בדיון.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.


ניתנה היום,
י"ח אב תש"ע, 29 יולי 2010, בהעדר הצדדים.















תאק בית משפט שלום 38025-12/09 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' אייקום תקשורת בע"מ, אילן מיכה גלבר, יעל גלבר (פורסם ב-ֽ 29/07/2010)