פסקי דין על מרים בן גיאת | פסקי דין על טל בן גיאת | פסקי דין על משה יונתן בן גיאת ואח' | פסקי דין על הכשרת היישוב ביטוח בע"מ ואח'

4098/02 א     28/07/2010




א 4098/02 מרים בן גיאת, טל בן גיאת, משה יונתן בן גיאת ואח' נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים



ת"א 4098-02 בן גיאת ואח'
נ' הכשרת הישוב ביטוח בע"מ ואח'





לפני
כב' השופטת אורית אפעל-גבאי

התובעים
1.
מרים בן גיאת
2
.
טל בן גיאת
3
. משה
יונתן בן גיאת

4
.
יובל בן גיאת
ע"י ב"כ עו"ד עמרם חיימי


נגד

הנתבעים
1. הכשרת הישוב ביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שילנסקי, שפיר ואח'

2. אברהם בן גיאת, בפשיטת רגל
באמצעות עו"ד טדי ארז - הנאמן על נכסי אברהם בן גיאת
ע"י ב"כ עו"ד וייל ושות'




פסק דין


לפני תביעה למתן

פסק דין
אשר יצהיר כי לתובעת 1, מרים בן גיאת
(להלן: התובעת), מחצית מזכויות הבעלות בנכס מקרקעין הידוע כגוש 30117 חלקה 4, תת חלקה 7, הנמצא ברחוב בית הערבה 5/7 בשכונת תלפיות בירושלים (להלן: הדירה), וכי זכויות אלה אינן כפופות לזכותה של הנתבעת 1, הכשרת הישוב ביטוח בע"מ (להלן: הנתבעת), מכוח משכנתא שנרשמה לטובתה ביום 27.7.97 על זכויותיו של אברהם בן גיאת (להלן: בן גיאת) בנכס.

העובדות הצריכות לעניין וההליכים עד כה
1.
התובעת ובן גיאת נישאו בשנת 1980 ונולדו להם ארבעה ילדים. הדירה נבנתה על ידי חברה קבלנית שהיתה בבעלות אביו של בן גיאת, חברת ג. פרץ - מ. בן גיאת חברה להנדסה ובנין בע"מ, ממנה רכש בן גיאת את הדירה ביום 16.7.82 (הסכם המכר צורף כנספח ב' לתצהיר קרני אושרובסקי, מנהלת המחלקה המשפטית של אגף הכספים בנתבעת). הבעלות בדירה נרשמה בפנקסי המקרקעין על שם בן גיאת ביום 6.1.89 (נסח הרישום צורף כנספח 2 לתצהיר התובעת). בן גיאת, התובעת וילדיהם התגוררו בדירה עד לשנת 1999-1998 (עדות בן גיאת, בעמ' 30 לפרוטוקול; תעודת עובד ציבור של חיים גבאי מנהל מחלקת השומה בעירית ירושלים, לפיה בשנת 1999 ניתן פטור מלא מתשלום ארנונה בגין הדירה מחמת היותה נכס ריק וללא שימוש).

בשנת 1997 קיבל בן גיאת מהנתבעת הלוואה בסכום של 720,000 ₪. להבטחת השבתה, נרשמה לטובת הנתבעת משכנתא מדרגה ראשונה ללא הגבלת סכום על מלוא זכויותיו של התובע בדירה.

ביום 6.1.00 נרשמה הערת אזהרה לטובת התובעת "בגין הסכם" על מלוא זכויות הבעלות של בן גיאת בדירה. נסיבות רישום ההערה והרקע לכך יפורטו להלן.

ביום 5.9.00 נערך בין התובעת ובן גיאת הסכם גירושין. הסכם הגירושין אושר על ידי בית המשפט ביום 4.2.01, ובני הזוג התגרשו ביום 31.5.01.

ביום 22.1.02 ניתן צו לכינוס נכסיו של בן גיאת, לבקשת נושיו. ביום 11.7.02 הוכרז בן גיאת פושט רגל ומונה נאמן על נכסיו. הנתבע 2 הוא הנאמן הנוכחי על נכסיו (להלן: הנאמן).

2.
התביעה שלפני הוגשה ביום 20.3.02. לכתחילה התבקש סעד הצהרתי בנוגע לבעלותה של התובעת במלוא הזכויות בדירה. לאחר מכן צמצמה התובעת את טענותיה בנוגע למחצית הדירה (עמ' 47 לפרוטוקול). ביום 15.4.02 ניתן לבקשת התובעת ובהסכמה צו מניעה זמני (החלטת כב' השופט דרורי), אשר אסר על עשיית כל פעולה לשינוי מצב הזכויות בדירה. צו זה עומד בתוקף ובמהלך השנים לא התבקשו שינויו או ביטולו.

ביום 14.3.05 נשמעו העדויות וסיכומי הצדדים.


ביום 11.11.05, בהמשך להחלטת בית המשפט של פשיטת רגל (כב' השופט שפירא) לפי סעיף 22 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), עוכבו ההליכים בתביעה עד למתן החלטה בבקשה לביטול הענקה שהגיש הנאמן לבית המשפט (בש"א 4027/05, פש"ר 179/01) על פי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, ביחס לדירה. על פי האמור בבקשה, ביום 15.11.99 ערכו התובעת ובן גיאת הסכם (להלן: ההסכם), בו נאמר כי השניים - כבעל ואשה - הם בעלים משותפים בדירה. על פי ההסכם, מעביר בן גיאת לתובעת את זכויותיו בדירה ללא תמורה. ביום 30.12.99 נערכה תוספת להסכם, לפיה לבן גיאת "מלוא זכויות הבעלות בדירה" ובמסגרת ההסכם הוא מעביר אותן לתובעת ללא תמורה (להלן: התוספת להסכם). בתוספת להסכם נכתב, כי בהסכם נפלה טעות כאשר נרשם בו ש-"המוכר" - בן גיאת, מעביר ל"קונה" - הנתבעת, את מחצית הזכויות בדירה. טעות זו באה על תיקונה בתוספת להסכם, לפיה "למוכרים יש את מלוא זכויות בנכס המפורט", ו-"המוכר רוצה להעביר את מלוא חלקו בדירה לקונה ללא תמורה". בגין ההסכם והתוספת להסכם נרשמה ביום 6.1.00 הערת אזהרה לטובת התובעת על מלוא זכויותיו של בן גיאת בדירה. בבקשה לביטול הענקה נטען, כי הענקת הדירה לתובעת נעשתה בעת היות בן גיאת בקשיים כלכליים, אשר הובילו להכרזתו כפושט רגל. המדובר בהסכם למראית עין, אשר נעשה בשיתוף פעולה בין בן גיאת ובין התובעת במגמה למנוע את הגעתה של הדירה לקופת הכינוס.

ביום 19.3.08 קיבל בית המשפט (כב' השופט בדימוס קמא) את הבקשה לביטול הענקה והורה על מחיקת הערת האזהרה שנרשמה במרשם המקרקעין לזכות התובעת.

3.
לאחר חידוש ההליכים בתובענה וכשלון הצדדים להגיע להסדר פשרה, הגיש הנאמן בקשה להגשת ראיות נוספות (בש"א 10138/09). הראיות הנוספות שהגשתן התבקשה הן: ההסכם; התוספת להסכם; בקשה לרישום הערת אזהרה מיום 29.12.99; טופס הצהרה לרשויות מס שבח מיום 29.12.99; והסכם הגירושין בין התובעת ובן גיאת מיום 5.9.00, לפיו "הצדדים מצהירים כי הינם רשומים כבעלי זכויות בחלקים שווים של דירה ברחוב בית הערבה 5 דירה 7 הידועה כגוש 30177 חלקה 4 תת חלקה 7. מחצית זכויותיו של הבעל הועברו לבעלות האשה עוד ב- 15.11.99 וההליך להעברת הבעלות בחלק זה בשלבי סיום. בסיכום בין הצדדים הובטח לבעל כי הדירה הזו תצווה לבנם הקטין משה יונתן בן-גיאת...". בהחלטה מיום 10.12.09 התקבלה הבקשה. וכך נאמר בגוף ההחלטה: "אין חולק, כי הראיות שהגשתן מתבקשת עתה מצויות בידיעת הנאמן משנת 2005. כאמור, ראיות אלה שימשו בסיס להגשת הבקשה לביטול הענקה ולהחלטה בדבר עיכוב ההליכים בתביעה מיום 11.11.05. הליכים אלה התחדשו לאחר קבלת ההחלטה בדבר ביטול ההענקה. אזכיר, כי הראיות הנוספות התגלו לאחר שהובאו ראיות הצדדים ונשמעו סיכומיהם (ביום 14.3.05), במהלך הכנת פסק הדין. התובעת, אשר טוענת בתביעה שלפני למחצית הזכויות בדירה מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, לא ראתה להביא ראיות אלה, שלהן רלבנטיות רבה לשאלות שבמחלוקת ואשר עומדות, לכאורה, בניגוד לאמור בסעיף 13 לתצהיר עדותה הראשית. זאת, על אף שמדובר במסמכים להם היא צד. נראה, אפוא, כי המדובר בראיות המתייחסות ללב המחלוקת שבין הצדדים - האם לתובעת זכויות בדירה - ואשר הצגתן בהליך הנוכחי חיונית. אשר למועד הגשת הבקשה להגשת הראיות הנוספות, כאמור ההליך שלפני הושעה עד לבירור הבקשה לביטול הענקה ולמיצוי נסיונות הפשרה. לפיכך, רק עתה חזרנו למצב הדברים שהיה עובר להגשת הבקשה לעיכוב הליכים, לפיו התגלו ראיות חדשות שיש בהן כדי לשפוך אור על אחת השאלות המרכזיות שבמחלוקת בתיק זה".

במסגרת ההחלטה אפשרתי לתובעת להגיש ראיות נוספות מטעמה במענה לראיות שהתקבלו, תוך 21 יום. התובעת בחרה שלא לעשות כן. יש לציין בהקשר זה, כי ב"כ התובעת צירף לסיכומיו המשלימים, ללא היתר מבית המשפט, מסמכים שונים ביחס למצבן הכלכלי של החברות שהיו בשליטת משפחת בן גיאת, שלא הוגשו כראיות במשפט. מסמכים אלה אינם רלבנטיים כלל לשאלות שבמחלוקת, ולא אתייחס אליהם במסגרת פסק הדין.


עד כאן הסקירה העובדתית.

טענות הצדדים
4.
כמובא לעיל, התובעת טוענת כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה, אשר שימשה דירת המגורים של המשפחה בין השנים 1982 עד 1999-1998. על פי האמור בתצהירה, בני הזוג ניהלו משק בית משותף כאשר בן גיאת עבד לפרנסת המשפחה והתובעת טיפלה בענייני הבית ובילדים. לטענתה, היא חזרה וביקשה מבן גיאת שהדירה תירשם גם על שמה, אך הדבר לא נעשה. לפיכך, במסגרת הסכם הגירושין שאושר ביום 4.2.01 דאגה לכך שהדירה תועבר לבעלותה (סעיפים 13 ו-21 לתצהירה). עוד טוענת התובעת, כי לא ידעה על שעבוד הדירה לטובת הנתבעת, והדבר נודע לה לראשונה כאשר ניתן צו לפינוי הדירה ביום 15.1.02 ("המפץ הגדול מבחינתה היה אותו טריגר של צו פינוי" - בעמ' 51). לטענתה, ההלוואה שקיבל בן גיאת מהנתבעת ניתנה לו כהלוואה עסקית, ורישום המשכנתא להבטחתה נעשה מאחורי גבה וללא ידיעתה, בעת שהנתבעת ידעה שבן גיאת נשוי ובעל משפחה והדירה משמשת למגורי המשפחה.

הנתבעת טוענת, כי בעת מתן ההלוואה ורישום המשכנתא היה ברור לה שהזכויות בדירה הן של בן גיאת, ושלו בלבד. בן גיאת מעולם לא טען בפני
הנתבעת כי המדובר בנכס המצוי בבעלות שלו ושל אשתו, והנתבעת סמכה על רישום הזכויות בדירה במרשם המקרקעין על שמו. לשיטתה, המדובר בדירה שניתנה לבן גיאת במתנה על ידי אביו סמוך לנישואיו ונרשמה על שמו. לפיכך, לא ראתה לבקש את הסכמתה של התובעת לרישום המשכנתא. לטענת הנתבעת, על פי סעיף 9 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), זכותה הקניינית מכוח המשכנתא - שהושלמה ברישום - גוברת על זכותה - המוכחשת והבלתי רשומה - של התובעת במחצית הזכויות בדירה. בהקשר זה נטען, כי התובעת הציגה גרסאות משתנות ולא התמודדה עם הראיות החדשות שהוצגו במסגרת בש"א 10138/09, ולפיכך לא עלה בידה לבסס את זכותה הנטענת בדירה. הנתבעת מוסיפה, כי אף אם יעלה בידיה של התובעת להוכיח כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה, הרי היא מושתקת מלכפור בתוקפה של המשכנתא כמי שהתפרנסה מעסקיו של בן גיאת במשך השנים וייפתה את כוחו לפעול בעניינים הפיננסיים של העסק לפי שיקול דעתו הבלעדי, וכמי שחבה בחובותיו של בן גיאת.

הנאמן מדגיש בטיעוניו, כי גם אם לתובעת מחצית הזכויות בדירה, הרי כמי שטוענת לזכאות במחצית הזכויות, היא נושאת גם במחצית מחובותיו של בן גיאת, ולכן עליה לשאת בנטל תשלום חובותיו של בעלה, בן גיאת, תוך מימוש הדירה. הנאמן מטעים, כי אין לראות בדירה "דירת מגורים", שכן בסמוך לאחר קבלת ההלוואה, בשנת 1998, רכשו התובעת ובן גיאת דירה אחרת למגוריהם - דירה 8
הסמוכה לדירה - אשר נרשמה בבעלות משותפת של שניהם, והפסיקו להתגורר בדירה. עוד מזכיר הנאמן, כי התובעת הסתירה מעיני בית המשפט את ההסכם, ובמיוחד את התוספת להסכם, ממנה עולה כי לבן גיאת בעלות שלמה בדירה. הנאמן מסכם ואומר, כי אם לתובעת זכות בדירה, היא נסוגה מפני זכותה של הנתבעת, "לאור התנהלות המבקשת ופושט הרגל הלוקים בחוסר תום לב, והעובדה שמסמכים מהותיים לא הוצגו ו/או לא הוגשו על ידה במהלך ההתדיינות בתיק..." (סעיף 34 לסיכומיו המשלימים).

עד כאן טענות הצדדים.

דיון והכרעה
5.
התובעת ובן גיאת נישאו בשנת 1980 ועל יחסי הממון שביניהם חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). "בחוק יחסי ממון בחר המחוקק בשיטת השיתוף הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין (סעיף 4), כאשר עם פקיעת הנישואין, הרכוש מתחלק בין בני הזוג על פי שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים מסוימים המפורטים בחוק (סעיף 5)" (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 179 (2002), מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן). עוד נקבע, כי "החוק מבחין בין נכסים שנצברו בתקופת הנישואין (ללא הבחנה על שם מי נרשמו) לנכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין. איזון המשאבים מתייחס, לפי הוראה זו [סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון] לנכסים מהסוג הראשון בלבד, זכויות וגם חובות (ראו סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון; לגבי יצירת שיתוף ספציפי בחובות ראו 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם) פסקה כ"ב)" (בג"ץ 5416/09 פלונית נ' פלוני, מיום 10.2.10, בפסקה י"ב, מפי כב' השופט רובינשטיין). עם זאת, על פי גישת הרוב בפסק הדין ב-ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529 (1995), אשר אומצה בפסיקה, אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על הענין, לרבות בנכס שנרכש על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין (ראו: רע"א 8672/00 הנ"ל; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 615 (2005); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית, מיום 14.3.07; ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, מיום 28.12.09; בג"ץ 5416/09 הנ"ל, בפסקה י"ג, ואחרים).

דברים אלה יפים במיוחד בנוגע לנכס המשמש דירת המגורים של בני הזוג. בתי המשפט הביעו נכונות ופתיחות לקבוע שיתוף בזכויות בדירת המגורים, לא רק מקום שדובר בבני זוג שחל עליהם משטר חזקת השיתוף (ראו: רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, מיום 13.12.06), אלא גם ביחס לבני זוג "חדשים" שחל עליהם הסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק יחסי ממון. וכך נאמר בפסק הדין ב-רע"א 8672/00 הנ"ל: "כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחידי. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים, כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת, לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאת מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון... על מנת שתוקננה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג השני, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות בנוסף לעצם קיום הנישואין מהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בדירת המגורים" (בעמ' 183).

6.
משמעותה של טענת התובעת, הגם שהדבר לא נטען על ידה במפורש, היא כי על אף רישומה של הבעלות בדירה על שם בן גיאת, במועד רישום המשכנתא, בשנת 1997, היתה הדירה, אשר שימשה כדירת מגורים, בבעלות משותפת של שני בני הזוג.

לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולעובדות שנפרשו לפני, הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי היתה באותה עת שותפה בזכויות בדירה. להלן אבאר טעמיי.

7.
הדירה נרכשה בשנת 1982 מחברה שהיתה מצויה בבעלות אביו של בן גיאת. בן גיאת אמר בעדותו, כי בעת רכישת הדירה לא יוחסה חשיבות לרישום: "כשהתחתנתי בשנת 80' אבי בנה את הדירה הזו במסגרת חב' פרץ בן גיאת. בשנת 82' הזוג, אנחנו, נתנו חלק מהכסף ורכשנו את הדירה. היינו ילדים בני 23 ולא ייחסנו חשיבות לרישום" (בעמ' 28). התובעת העידה, כי "החברה שבנתה היתה בבעלות אביו של בעלי. אני קיבלתי את הדירה ממנו. ידעתי שאין חובות כי ישבתי מול האבא ואמר שהדירה נבנתה ועו"ד ששון יבצע את הרישום... לא בדקתי כי סמכתי על האבא... לא קניתי את הבית מהחברה. בעלי והאבא עשו הכל יחד" (בעמ' 32). התובעת לא התייחסה בתצהירה לאופן מימון רכישתה של הדירה ורק בסיכומים המשלימים שהגישה נטען, לראשונה, כי הדירה נרכשה "מכספי החתונה שנחסכו, בצד סיוע מסיבי מצד הורי הצדדים וכן מכספי חסכונות שחסכו למטרה זו" (בסעיף 6). ואולם, גם אם התובעת לא מימנה ממקורותיה את רכישת הדירה, אין חולק כי המשפחה התגוררה בה במשך שנים רבות.

רישום הדירה בפנקסי המקרקעין על שם בן גיאת נעשה שבע שנים לאחר רכישתה, בשנת 1989. באותה עת היו בני הזוג נשואים תשע שנים והתגוררו בדירה עם ילדיהם. חרף זאת, נרשמה הבעלות בדירה על שמו של בן גיאת בלבד. נתון זה יכול להצביע על כוונה של בני הזוג לא לראות בדירה נכס משותף של שניהם, על אף היותה דירת המגורים שלהם. ואולם, אילו היה לפני אך נתון זה - כפי שהיו פני הדברים על פי מצב הראיות ערב הגשתן של הראיות הנוספות - לא הייתי ממהרת לקבוע על פיו שלא עלה בידי התובעת להוכיח שיתוף בזכויות, שכן הלכה למעשה המשיכו הצדדים להתגורר בדירה עם משפחתם גם לאחר רישום הזכויות על שם בן גיאת עד לשנים 1999-1998, שאז ככל הנראה עברו להתגורר בדירה אחרת.

כאמור, הנאמן הגיש לבית המשפט אסופת ראיות שדבר קיומן התגלה לו בשנת 2005 ואשר לא גולו על ידי התובעת במסגרת ראיותיה. זאת, על אף הרלבנטיות הרבה שלהן לשאלות שבמחלוקת בתיק זה. עם קבלת הראיות הנוספות ניתנה לתובעת הזדמנות להביא ראיות נוספות מטעמה, ואלם היא בחרה למלא פיה מים. לא הוגש תצהיר נוסף מטעמה; לא ניתנו הסברים; וממילא לא ניתנה לנתבעים ההזדמנות לחקור את התובעת באשר לראיות הנוספות. על פי ההסכם והתוספת להסכם שנעשו בשנת 1999, שנתיים לאחר נטילת ההלוואה ורישום המשכנתא, גילו בני הזוג בן גיאת את דעתם כי לא היה בכוונתם להחיל משטר של שיתוף בזכויות ביחס לדירה וכי המדובר בדירה שהיתה שייכת במלואה לבן גיאת. האחרון ביקש להעביר את מלוא הזכויות בדירה לתובעת, ללא תמורה, ואולם הענקה פסולה זו בוטלה על ידי בית המשפט של פשיטת רגל לבקשת הנאמן. התוספת להסכם, שנערכה ונחתמה על ידי התובעת ובן גיאת, מדברת בעד עצמה ועל פי האמור בה "מלוא זכויות הבעלות בדירה" שייכות לבן גיאת והן מועברות לתובעת ללא תמורה. התובעת לא הציעה פרשנות אחרת לתוספת להסכם אשר תתיישב עם טענותיה לבעלות במחצית הזכויות בדירה, ואף לא סיפקה הסבר מדוע העלימה את ההסכם והתוספת להסכם מידיעת בית המשפט.

ההלכה, לפיה חזקה על אדם שהוא מודע לתוכן מסמך עליו חתם, ידועה ומושרשת. "בפסיקה עקבית נקבעה החזקה כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה אישור ועדות לכך שהבין את תוכנו ונתן הסכמתו לאמור בו... על המבקש לסתור חזקה זו מוטל נטל הראיה והשכנוע בראיות פוזיטיביות וברמת ההסתברות של אפשרות קרובה" (ע"א 8533/06 גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ, מיום 5.8.08, מפי כב' השופט י' אלון). כך הם פני הדברים בענייננו. התובעת אישרה בחתימתה על התוספת להסכם, כי אין לה זכויות בדירה. זאת, בניגוד לטענותיה בתיק זה. התובעת לא נתנה כל הסבר או תירוץ לסתירה בין האמור בתוספת להסכם לבין הגרסה שהציגה בבית המשפט ולכך שהסתירה דבר קיומו של מסמך זה מבית המשפט. במצב דברים זה, יש לתת למסמכים הנ"ל את מלוא המשמעות העולה מהם, שהיא כי בני הזוג בן גיאת לא ראו במועד רישום המשכנתא את הדירה כמצויה בבעלות משותפת של שניהם.

זאת ועוד. טענתה של התובעת, כי דבר משכון הזכויות בדירה נודע לה לראשונה רק בשנת 2002 כאשר ניתן צו לפינוי הדירה נסתרת אל מול האמור בהסכם, כי הדירה משועבדת "לטובת הכשרת היישוב - ביטוח להבטחת תשלומים", וכן אל מול האמור בהסכם הגירושין מיום 5.9.00, לפיו "הצדדים מצהירים כי על דירה זו [הדירה] רובץ שעבוד לטובת הכשרת הישוב אשר הבעל מתחייב לשאת אותו ולשחרר את הדירה מכל חוב ולהמציא אישור על כך" (בסעיף 55). נראה, אפוא, כי התובעת ידעה על שעבוד הדירה עוד בשנת 1999 ויתכן שאף לפני כן, בעת קבלת ההלוואה ורישום המשכנתא. הסכם הגירושין תמוה גם מבחינות נוספות. נאמר בו, כי הצדדים "מצהירים כי הינם רשומים כבעלי זכויות בחלקים שווים" בעוד שרק בן גיאת רשום כבעל הזכויות בדירה. כמו כן, בהסכם הגירושין מאוזכר ההסכם מיום 15.11.99, אך לא התוספת להסכם מיום 30.12.99. ואולם, כמובא לעיל, התובעת לא ניסתה ליישב את הסתירות הרבות בגרסתה והסתירה מבית המשפט כי גילתה דעתה ביום 30.12.99, במסגרת הסכם שערכה עם בן גיאת, שאין לה כל זכויות בדירה.

8.
לכל האמור לעיל יש להוסיף, כי הדירה אינה נכס המקרקעין היחיד שבבעלות בן גיאת או בני הזוג בן גיאת, וכי לגבי חלק מנכסי המקרקעין שלהם, ובהם דירות, נהגו בני הזוג שיתוף בזכויות, שלא כביחס לדירה. כך, על פי הסכם הגירושין, לבני הזוג בעלות משותפת בדירה המצויה ברחוב המתנחלים בהר 2 במוצא. המדובר ככל הנראה בדירה שבה התגוררו בני הזוג לאחר המגורים בדירה. הוא הדין בדירה 8 ברחוב בית הערבה 5, הסמוכה לדירה. על פי הסכם הגירושין, הצהירו בני הזוג בן גיאת כי דירה זו מצויה בבעלותה הבלעדית של התובעת. מן הראיות עולה, כי בעת שנרכשה דירה זו - דירה 8 - היא נרשמה בבעלות משותפת של שני בני הזוג. ואלה דברי התובעת בקשר לכך: "כשקנינו אותה זה לא היה בידיו של אבא שלו, קנינו אותה ממישהו כשנולד בני השלישי בשנת תשעים ומשהו. אז היינו צריכים עוד מקום. זו דירה חצויה על ידי קיר ויכולנו להרחיב אז קנינו את הדירה הזו מהשכנים שלנו ואז זה נרשם, כמו שצריך היה להירשם. חצי חצי על שם שנינו. היום אחרי הסכם הגירושין הדירה על שמי" (בעמ' 33). נראה, אפוא, כי במועד רכישתה של דירה 8, ככל הנראה לפני נטילת ההלוואה המובטחת במשכנתא, נרשמו הזכויות בה בבעלות משותפת של בני הזוג, שלא כמו הזכויות בדירה - דירה 7 - אשר נותרה בבעלותו הבלעדית של בן גיאת. לאחר מכן, במועד ובנסיבות שאינם ידועים, הועברה הבעלות בדירה 8 לתובעת. ראינו, כי נסיון דומה להעברת זכויות בן גיאת לתובעת נעשה גם ביחס לדירה, במסגרת ההסכם והתוספת להסכם, ואולם נסיון זה סוכל על ידי הנאמן אשר הביא לביטול ההענקה ולהשבת הדירה למסת הנכסים של פושט הרגל, בן גיאת.

9.
סיכומם של דברים. על יסוד חומר הראיות יש לקבוע, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח שבמועד נטילת ההלוואה ורישום המשכנתא, ביום 27.7.97, היתה הדירה בבעלות משותפת של התובעת ובן גיאת. די בכך כדי לדחות את התביעה, שכן בהיעדר "תחרות" בין זכותה הבלתי רשומה של בת הזוג לבין זכותה של הנתבעת מכוח המשכנתא הרשומה על זכויות הבעל, אין אנו נדרשים לדיון בהוראות סעיף 9 לחוק המקרקעין ולבחינת תום לבו של בעל העסקה הנוגדת - היא הנתבעת - בעת רישום העסקה לטובתו.

10.
מעבר לנדרש אבקש להעיר שתי הערות:

האחת
, ביחס לתום לבה של הנתבעת בעת רישום המשכנתא. נפסק, כי "...כאשר מדובר בזוג שחל עליו חוק יחסי ממון, במובחן מחזקת השיתוף, איננו מצפים מהבנק שיניח כי הצדדים הסכימו ביניהם על שיתוף ספציפי" (ע"א 11120/07 הנ"ל, בפסקה כג). בענייננו, נראה שהנתבעת ביכרה לסמוך על נסח הרישום ודבריו של בן גיאת מבלי לבחון מי מחזיק בנכס ולמה הוא משמש (למשל, באמצעות עריכת חוות דעת שמאי - ראו עמ' 45). לו עשתה כן, היתה מגלה כי המדובר בדירה המשמשת למגורי החייב ומשפחתו, ובהמשך בודקת אם לתובעת זכות בדירה או טענה לזכות ביחס אליה. מנגד ניתן לומר, כי התובעת ידעה על שעבוד הדירה לפחות משנת 1999, ואולי אף לפני כן, אך היא לא מחתה ולא טענה את הטענות שבפיה עתה עד להגשת התביעה בשנת 2002.

ההערה השניה מתייחסת לטענת הנתבעים בדבר שותפות התובעת בחובות בן גיאת. התובעת ובן גיאת טענו, כי ההלוואה שניטלה מהנתבעת נועדה לעסקיו של בן גיאת וכספי ההלוואה הועברו לאחת החברות שבבעלותו. הנתבעת טענה, כי המדובר היה בהלוואה פרטית שניתנה לבן גיאת באופן אישי (בעמ' 37, וכן: "ההלוואה היתה אישית לאבי בן גיאת" - בעמ' 41, מתוך עדותו של שמשון מרפוגל, סמנכ"ל הנתבעת). אני נכונה להניח, כי ההלוואה ניתנה לבן גיאת על ידי הנתבעת לצורך עסקיו. ואולם, זכותה של התובעת לאיזון משאבים או לשיתוף בזכויות איננה ניצבת בגפה, ולצדה עומדת חובתה לשאת בחובות שנצברו במהלך חיי הנישואין. אשר לשותפות בחובות נקבע, כי "אם מתחלק בן הזוג האחד עם בן הזוג השני במה שזה הרוויח מעסקיו, כיוון שתרם 'למאמץ המשותף' במישור המשפחתי, מדוע לא יתחלק עמו גם בהתחייבויות בהן התחייב השני למען אותו 'מאמץ משותף'?" (ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5), 661, 665 (1992), מפי כב' השופט גולדברג). ובקשר לבני זוג שחלה עליהם חזקת השיתוף (שלא כבענייננו), נאמר: "הנה כי כן, חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה מקבילה ומשלימה לחזקת השיתוף בזכויות... השיתוף בחובות משלים את השיתוף בזכויות ומשקף את התפיסה לפיה השיתוף המשפחתי מתקיים לא רק בשעת רווחה כי אם גם בשעת מחסור; בני הזוג שותפים הם לא רק לרווחים ולזכויות, כי אם גם להפסדים ולחובות" (רע"א 8791/00 הנ"ל, מפי כב' הנשיא ברק). עוד נקבע שם, כי מועד התגבשות השיתוף בכלל הזכויות והחובות הוא "במועד קריטי" בחיי הנישואין, שחל, למשל, עם התפרקותם. בהמשך לכך נקבע ב-ע"א 8497/06 טורג'מן לחמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, מיום 4.8.08, כי "...מכל מקום בעת התרחשות המועד הקריטי מתגבש, לצד שיתופו של בן הזוג בזכויות בן הזוג השני, גם שיתוף בחובותיו (ענין שלם, פסקאות 16-14 לפסק הדין). לפיכך, כל עוד לא נסתרה החזקה בדבר שיתוף בחובות, וככל שהתגבש 'מועד קריטי' בחיי בני הזוג, הרי שהמערערת שותפה אף לחובותיו העסקיים של בעלה, וגם מטעם זה יש לאפשר את מימוש הדירה לטובת הבנק" (מפי כב' השופטת ארבל)).

סיכומה של נקודה זו. אילו התקבלה טענתה של התובעת בדבר שותפותה בזכויות בן גיאת בדירה, נראה כי היה מקום לקבוע בנסיבות הענין כי לצד שותפות זו בזכויות קמה גם שותפותה של התובעת בחובות בן גיאת בגין הדירה, לרבות החוב המובטח במשכנתא. אזכיר, כי בני הזוג בן גיאת התגרשו בשנת 2001, והחל משנת 1999-1998 לא התגוררו עוד בדירה. היינו, בעת מימוש המשכנתא, בשנת 2002, הגיעו הנישואין לקיצם והדירה לא שימשה עוד למגורי התובעת או ילדי בני הזוג. ואולם, לנוכח הקביעה כי לתובעת אין ולא היו כל זכויות בדירה, מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעים בדבר שותפות בני-הזוג אף בחובות.

11.
על יסוד כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות וכך אני מורה.
צו המניעה הזמני שניתן ביום 15.4.02 מתבטל בזאת.
התובעת תשלם לכל אחד מן הנתבעים שכר טרחה בסכום של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ.
ניתן היום, י"ז אב תש"ע, 28 יולי 2010, בהיעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

אורית אפעל גבאי, שופטת







א בית משפט מחוזי 4098/02 מרים בן גיאת, טל בן גיאת, משה יונתן בן גיאת ואח' נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 28/07/2010)