פסקי דין על מחמוד עוויס | פסקי דין על אילן מקונן | פסקי דין על משרד הביטחון מדינת ישראל |

2681/10 תאמ     01/08/2010




תאמ 2681/10 מחמוד עוויס נ' אילן מקונן, משרד הביטחון מדינת ישראל








בית משפט השלום בירושלים



תא"מ 2681-10 עווס נ' מקונן ואח'






בפני

כב' הרשם
נמרוד פלקס


התובע

מחמוד עוויס


נגד


הנתבעים

1.אילן מקונן
2.משרד הביטחון מדינת ישראל



החלטה

1. בפני
בקשת הנתבעת מס' 2 (להלן – "המבקשת") לחייב את התובע בהפקדת ערובה להוצאות המבקשת בסך שלא יפחת מ – 15,000 ₪.
עסקינן בתביעה כספית אותה הגיש התובע כנגד הנתבעים, בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו לטענתו כתוצאה מתאונת דרכים בה היה מעורב רכבו ולהם אחראים כנטען הנתבעים.
בכתב התביעה מפרט התובע בין היתר, כי הוא תושב הרשות הפלסטינאית ושהתאונה אירעה עת נהג הנתבע מס' 1 ברכב צבאי בבעלות המשיבה.
כן פורט בכתב התביעה, כי התאונה אירעה עת עקף התובע באמצעות רכבו, משמאל, את הרכב בו נהג הנתבע מס' 1 .

2. הצדדים האריכו בטיעוניהם ואיני מוצא מקום לפרט את כלל הטענות, למעט אלו הנדרשות לצרכי החלטתי זו.
טענות המבקשת בקליפת אגוז הן, שסיכויי התביעה נמוכים היות שהנתבע עקף את הרכב האחר בניגוד להוראות הדין, קרי – בחוסר זהירות, וכן נוכח התמיהה, מדוע בחר התובע לשלם מכיסו עבור תיקון רכבו, מקום שהוא מבוטח בפוליסת ביטוח מקיף. כמו כן הואיל והתובע הינו תושב הרשות הפלסטינאית יקשה על המבקשת להיפרע ממנו את הוצאותיה, ולפיכך יש מקום לחייבו בהפקדת ערובה.
מאידך תמצית טענות הנתבע הן, שחיובו בהפקדת ערובה יפגע בזכותו החוקתית לגישה לערכאות, שכן מן המפורסמות הוא שהמצב הכלכלי ברשות הפלסטינאית הינו בכי רע.

3. הזכות לפנות לערכאות השיפוטיות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. ראו: רע"א 544/89 אויקל נ' נילי, פ"ד מד(1) 647. נפסק אף כי קיומה הוא תנאי לקיומן של שאר זכויות היסוד. ראו: ע"א 733/95 ארפל נ' קליל, פ"ד נא(3) 577, 629. זכות זו נתונה לכל ואינה נחלת בעלי המאה בלבד. יחד עם זאת הוסמך בית-המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. היסוד הרעיוני העמוד בבסיס הסמכות להשית ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, בפרט כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים. יחד עם זאת ראוי להבהיר, כי בעת הדיון בערכאה הראשונה אין מחייבים בהפקדת ערובה. השוו: רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן (פורסם במאגרים); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין, פ"ד מז(3) 846.
4. על מעמד זכות הגישה לערכאות בשיטתנו ועל האיזונים בין זכות זו לבין אינטרסים אחרים ניתן ללמוד גם מחובת תשלום אגרות משפט כתנאי להגשת הליך בבית-משפט. חובת תשלום האגרה, בדומה לתקנה 519, מגבילה אף היא את זכות הגישה של בעל-הדין לבית-המשפט. חובה זו מטרתה, בין היתר, מניעת הגשת תביעות שסכומיהן מופרזים. ראו: 2623/02 סיס נ' בזק, פ"ד נז(1) 717. ברם, שערי בית-המשפט אינם ננעלים בפני
מתדיין שאין בידו לשלם את האגרה. מתדיין כזה יכול שיזכה בפטור מתשלום האגרה – כולה או חלקה – על-פי המנגנון הקבוע לכך בתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז – 2007. כך מושג איזון בין חובת תשלום האגרה על-ידי מי שיכול לשלמה לבין מי שלתביעתו יש סיכוי ואינו יכול לשלם. נמצא איפוא כי חרף זכות הגישה לערכאות חובת תשלום האגרה חובה מוכרת היא. האיזון בין זכות הגישה לבין המטרה של חובת תשלום האגרה נמצא בדמות הפטור מאגרה הניתן לבעלי-הדין הזכאים לחסות בצלו ומבטיח הוא, כי חובת תשלום האגרה לא תהווה מחסום בפני
הגשת תביעות.
5. איזון דומה נעשה במסגרת הסמכות הקבועה בתקנה 519, אשר השימוש בה מודרך אף הוא לאורה של זכות הגישה לערכאות ולאור הצורך להגן במקרים מסוימים על זכות הנתבע כי לא יצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו. בתקנה 519 עצמה לא נקבעו קריטריונים להפעלת הסמכות לחייב בהפקדת ערובה, ואולם בפסיקה גובשו כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה. הכלל הוא שאין בית-המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד. גם כאן לא תיחסם גישתו לערכאות של תובע דל אמצעים רק בשל חוסר יכולתו הכלכלית, אולם במסגרת המקרים אשר נקבעו בפסיקה להטלת חיוב להפקדת ערובה, מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו. הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע ובית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה על פי נסיבותיו. ראו: רע"א 6066/00 אעדילי נ' סלקום (פורסם במאגרים). לאור כל האמור לעיל ברי כי שיקול דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצום האפשרות להגיש תביעות סרק ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי המשפט.

6. במקרה דנא מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף לטובת חיוב התובע בהפקדת ערובה. התובע הוא תושב הרשות הפלסטינית. הוא לא הצביע על נכסים כלשהם השייכים לו ומצויים בתחומי השיפוט של מדינת ישראל. על כן בא התובע בגדר הנמצא מחוץ לתחום השיפוט. סבורני כי מתעורר חשש ממשי שהמבקשת לא תוכל ולמצער תתקשה מאד, להיפרע את הוצאותיה אם תידחה התביעה. לא זו אלא אף זו, שהתובע הסתפק בטענות כלליות באשר למצב הכלכלי בשטחי הרשות הפלסטינאית, אך לא טען כל טענה ממשית וקונקרטית בדבר חוסר יכולת כלכלית מצדו להפקיד ערובה. הדעת נותנת כי לו הייתה טענה כזו בפיו, היה טוען אותה מפורשות ובפירוט. אמנם, ייתכן שחיוב בהפקדת ערובה פוגע בקניין התובע – הן בזכותו לגשת לערכאות שניתן לראותה כזכות קניינית עצמאית, הן בקניינו במובנו הרגיל, הנפגע על-ידי החיוב להפקיד ערובה כספית להוצאות המבקשת. עם זאת במסגרת האיזון הכולל על בית-המשפט להתחשב גם בפגיעה האפשרית בקניין הנתבע, אשר יתקשה לגבות הוצאותיו כעולה מנסיבות המקרה. יוער כי במקרה קא עסקינן המבקשת היא מדינת ישראל. פגיעה בקניינה מהווה למעשה פגיעה בקניין הציבור כולו. גם אם ניתן להבחין בין המדינה כנתבעת לבין אדם או גוף פרטי כנתבע מבחינת פיזור ה"נזק", אין בכך כדי לבטל לחלוטין את תחולת תקנה 519 כאשר המדינה היא הנתבעת. ההבחנה עשויה להתבטא בשיעור הערובה.
מאידך, כאמור, בין יתר הנסיבות יש לשקול את סיכוייה הלכאוריים של התביעה. סבורני, כי בשלב זה לא ניתן לקבוע שעסקינן בתביעה מופרכת או מופרזת. התובע טען, כי עת עקף רכב אחר סטה הרכב האחר בפתאומיות. ספק אם ניתן לקבוע א-פריורית שכל אימת שמאן דהוא עוקף רכב אחר יהיה העוקף אחראי לתאונה הנגרמת בעת העקיפה. נסיבות העניין מעוררות שאלה רצינית הטעונה ליבון ובירור.
7. מהאמור עולה, כי מחד, מפאת קשיי הגביה יש להשית ערובה ומאידך, בהתחשב בכך שבשלב זה דומה שהתביעה מעוררת שאלה רצינית הטעונה בירור, יש לקבוע ערובה בשיעור נמוך באופן ניכר מהמבוקש. כן יאמר, כי עסקינן בתביעה בסדר דין מהיר בסך 31,698 ₪. שכר הטרחה בגין תובענות כגון דא, בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס – 2000, הינו 3,656 ₪ בצירוף מע"מ. הדעת נותנת איפוא, בהעדר כל טענה או ראיה לסתור, כי אף אם תידחה התביעה במלואה לא תהיה המבקשת זכאית לתשלום הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין בשיעור הגבוה משמעותית מהסך האמור.

אשר על כן הנני מחייב את התובע להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להוצאות המבקשת בסך 2,000 ₪, וזאת עד ליום 30.9.10 וכן להמציא לתיק בית המשפט, בתוך פרק הזמן האמור, ייפוי כח בו מייפה התובע את בא כוחו לייצגו בתובענה דנן, שכן ייפוי כח כאמור טרם הוגש.
היה והתובע לא ימלא אחר האמור לעיל בחלוף המועד שנקבע תמחק תביעתו.
כתב ההגנה יוגש בתוך 30 יום ממועד הפקדת הערובה. התובע יודיע למבקשת על דבר הפקדת הערובה.
לעיוני ביום 10.10.10.


ניתנה היום,
כ"א אב תש"ע, 01 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.








תאמ בית משפט שלום 2681/10 מחמוד עוויס נ' אילן מקונן, משרד הביטחון מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 01/08/2010)