פסקי דין על משה | פסקי דין על שלמה זכריה | פסקי דין על ראש המועצה המקומית ראש העין

159/58 בג"צ     16/04/1959




בג"צ 159/58 משה, שלמה זכריה נ' ראש המועצה המקומית ראש העין




(פ"ד יג 633)

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

בג"צ 159/58

השופטים: כבוד הנשיא (אולשן
),
כבוד השופט אגרנט
,
כבוד השופט ויתקון
המבקשים: משה
ו-שלמה זכריה

ע"י ב"כ עו"ד משה שוייג


נ ג ד

המשיב: ראש המועצה המקומית ראש העין
(שלמה צפר)
ע"י ב"כ עו"ד א.ש. מויאל
ו-י. ברא"ז
התנגדות לצו-על-תנאי מיום י"ח בתשרי תשי"ט (2.10.58), המכוּון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם: מדוע לא יבטל את מכתביו אל המבקשים מיום 3.9.58 בדבר ביטול חברותם במועצה; מדוע לא ימשיך לראות במבקשים חברים במועצה המקומית ראש-העין; ומדוע לא יזמינם לישיבה הבאה של מועצה זו ולכל הישיבות שלאחר מכן.
פסק-דין

הנשיא (אולשן
): זוהי תשובה לצו-על-תנאי מיום 2.10.58, המכוּון למשיב, בו נדרש לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבטל את הודעתו למבקשים בדבר ביטול חברותם במועצה המקומית של ראש-העין, ומדוע לא ימשיך לראותם כחברים במועצה המקומית שיש להזמינם לישיבה הבאה של המועצה ולכל הישיבות שלאחר מכן.

המועצה המקומית הנ"ל מונה תשעה חברים. המבקשים נבחרו כחברי המועצה המקומית בבחירות האחרונות לפי רשימת מפלגת פועלי ארץ-ישראל.
מאז בחירת המועצה ועד לחודש אוגוסט 1957 כיהן המבקש מס' 1 כראש המועצה וסמוך לתאריך זה הוא נתמך על-ידי שני המבקשים ועוד שלושה חברים מרשימת בני תימן, וביניהם המשיב. באוגוסט 1957, לפי גירסת המבקשים, פרש המשיב מרשימת בני תימן, ובתמיכתו ותמיכת ארבעה חברי המועצה שהיו באופוזיציה נבחר הוא לראש המועצה, ומכהן בתפקיד זה עד היום. המבקשים ועוד שני חברי מועצה היוו את האופוזיציה.

המבקשים מספרים בהצהרתם, כי המשיב התחיל לקפח את חברי המועצה שבאופוזיציה וכן התחיל "להתחמק מביקורתם על-ידי אי-כינוס ישיבות המועצה במועדן, התעלמות מנושאים שהמבקשים דרשו להעלותם לדיון, וכל על-ידי אי הקפדה בהזמנת מתנגדיו לישיבות המועצה".

ביום 3.9.58 קיבלו המבקשים מכתב- כל אחד באותו הנוסח- בו הודיע להם המשיב כי הוא חדל להיות חבר מועצה. המשיב התחיל להזמין לישיבות המועצה, במקום המבקשים, שני מועמדים מרשימת מפלגת פועלי ארץ-ישראל הבאים מיד אחרי המבקשים באותה רשימה.
משה
מבקשים התלוננו על מעשה זה בפני
פקידי משרד-הפנים, שקיימו בירורים עם המבקשים ועם המשיב, התברר למבקשים – כך הם טוענים – כי המשיב טוען שהמבקשים לא השתתפו בחמש ישיבות רצופות של המועצה.
המדובר הוא בישיבות כדלקמן: 13.3.58 – לטענת המבקשים לא היו המבקשים נוכחים מפני שלא קיבלו הזמנה; 27.3.58- לא היו נוכחים מפני, שלפי טענתם, הודע להם על ההזמנה רק לאחר התחלת הישיבה; 2.6.58 – אין חולק שנעדרו המבקשים אם כי הוזמנו; 12.6.58 – לא היו נוכחים מפני, שלפי טענתם, לא הוזמנו; 22.7.58 – אין חולק שנעדרו, אם כי הוזמנו.

מטענת המבקשים יוצא, כי מתוך 5 הישיבות הנ"ל לא הוזמנו המבקשים לשלוש מהן. לכן נעדרו המבקשים בכך-הכל משתי ישיבות. את הדברים האלה, כך הם טוענים, הם גם הביאו לפני הממונה על המחוז, אולם לא הצליחו "לקבל את הסעד הדרוש להם".

אשר לשתי הישיבות בהן נעדרו, מודים המבקשים שהם הודיעו למשיב, כי יעדרו כמחאה על כך שלא הסכים לקבוע בסדר היום ענינים חיוניים שהיו חשובים מאד לדיון. המבקש מס' 1 גם מספר בהצהרתו, שמאחר והמשיב לא נהג כדרוש כדי לזמן ישיבות המועצה הזמין הרב יצהרי (חבר המועצה), ביזמתו ובתמיכת עוד שני חברי המועצה, ישיבה ליום 3.9.58, ושזה נעשה לפי עצת קצין המחוז מר לאלו. בתגובה לכך הזמין המשיב ישיבת המועצה לאותו מועד, ואליה לא הזמין את המבקשים אלא את שני המועמדים האחרים מרשימת מפא"י. באותו מועד נתקיימו, איפוא, שתי ישיבות: אחת שכונסה על-ידי הרב יצהרי בהשתתפות ארבעה חברי המועצה, ושניה שכונסה על-ידי המשיב בהשתתפות חמישה. לבקשה צורפה גם הצהרתו של הרב צדוק יצהרי, בה מעיד שביום 27.3.58, בדרכו לישיבת המועצה, פגש בדרך במבקשים, כששאל אותם למה אינם הולכים לישיבה, הם אמרו לו, כי לא קיבלו כל הזמנה. הוא גם העיד על כך שאף הוא לא הוזמן לשתי ישיבות: ב- 9.3.58 ו- 12.3.58. המשיב, בהצהרתו בשבועה, בפיסקה 4, אומר:

"בתקופת כהונתי כיושב-ראש שני המבקשים כשאר חברי המועצה הוזמנו בכתב לכל ישיבות המועצה כולל חמשת הישיבות הנ"ל וידעו על מועד כל ישיבה. ההזמנות בכתב לישיבות המועצה נשלחו ונמסרו לכל חברי המועצה כולל המבקשים."

בפיסקה 5 הוא מצהיר כי השליחים שמסרו את ההזמנות מסרו לו "דין וחשבון מלא ביומן וציינו בפני
כי מסרו ההזמנות לכל חמש הישיבות הנ"ל, וכל אחד מחברי המועצה קיבל ההזמנה יום לפני הישיבה".

לתשובתו של המשיב צורפו הצהרות של שלום דהרי, אהרון עירקי, מעודה שלמה, שהם, לפי טענת המשיב, היו מוסרי ההזמנות.
הוגשה הצהרה מאת מר דהרי בקשר להזמנות לישיבה ל- 13.3.58, אולם הוא לא הופיע על-מנת להיחקר, לכן החליט בית-המשפט שלא להתחשב עם הצהרתו.
מר עירקי מצהיר, כי ביום 26.3.58 חילק הזמנות לישיבה מיום 27.3.58, שאחת מהן מסר לידו של המבקש מס' 1, ואילו למבקש מס' 2 מסר את ההזמנה במקום עבודתו במשרד עמידר, ראש-העין, ושהלה אישר באותו יום לפניו, כי אמנם קיבל את ההזמנה. מר מעודה מצהיר כי ביום 11.6.58 קיבל מהמועצה המקומית הזמנות "על מנת לחלקן לארבעה מחברי המועצה" ושבהזמנות צויין, כי הישיבה תתקיים ביום 12.6.58 בשעה 8.00 בערב. כמו-כן הוא מצהיר, כי למבקש מס' 1 הוא מסר את ההזמנה לידו בהיותו בבית המפלגה. ואילו המבקש מס' 2 לא היה בביתו ומסר את ההזמנה לאשתו בביתו.

ביום 27.8.58 נכתב אל המשיב מכתב חתום על-ידי מר לאלו, קצין המחוז- בתשובה למכתבו של הראשון מיום 8.8.58 – בו הודיע לו, כי המבקשים מפאת העדרם משלוש ישיבות רצופות במשך תקופה למעלה משלושה חדשים חדלו להיות חברי המועצה.

המשיב גם מסתמך על מכתבם של חברי האופוזיציה, ובתוכם שני המבקשים, מיום 2.6.58, בו הם מודיעים למשיב על החלטתם "שלא להשתתף בישיבות המועצה". באותו המכתב הם מוחים נמרצות "על סרובו וזלזולו של יו"ר המועצה לדרישתנו לכנס את המועצה, בה נדון על הדחת היו"ר הנוכחי". ביום 22.7.58 שוב הריצו ארבעת חברי המועצה הנ"ל מכתב למשיב, בו הם מתמרמרים על שהמשיב אינו נעתר לדרישתם לכנס את המועצה כדי לדון בענינים חיוניים, ומוסיפים: "לא נוכל להשתתף בישיבות, על נושאים מגוחכים כאלה".

כדי להזים את הצהרתו של מר מעודה, אשר הצהיר כי ביום 11.6.58 הוא מסר הזמנה לאשתו של המבקש מס' 2 בביתו, הוגשה מטעם המבקשים הצהרתו של מר צדוק נגר, בה הוא מצהיר כי בקשר לחתונות שהתקיימו בהרצליה ובמגדיאל הוא הסיע את שולמית זכריה, אשתו של המבקש מס' 2, אל הוריה במגדיאל ושם נשארה יחד עם ילדיה במשך שבועיים מיום החתונה שנתקיימה ביום 5.6.58 .
כדי להזים את הצהרתו של מר דהרי בדבר מסירת הזמנה למבקש מס' 1 לישיבת 13.3.58, הוגשה הצהרה מאת סלים סעדי מעין-כרם. בהצהרה זו הוא מספר שבקשר עם סכסוכים משפחתיים הוא בא ביום 9.3.58 אל המבקש מס' 1 בראש-העין ושבאותו יום המבקש מס' 1 היה טרוד מאד ושביום 11.3.58 הוא נתפנה לנסוע אתו לעין-כרם, שם הוא נשאר עד 13.3.58; ושלמחרת הוא פגש אותו במושב אורה, על-יד ירושלים, ושם בילה אתו את השבת.

המשיב נחקר על הצהרתו. בעדותו סיפר המשיב כי שולחים הזמנות על-ידי שליחים שאינם עובדים במועצה, ושאין לו אישורם מטעם המוזמנים על מסירת ההזמנות על-ידי השליחים. לא הוגש כל מסמך המצביע על רישום כלשהו במשרד המועצה בדבר מסירת ההזמנות או בדבר דו"ח שההזמנות נמסרו לתעודתן, על אף העובדה שבפיסקה 5 לתשובתו נאמר:

"השליחים שמסרו את ההזמנות לכל חברי המועצה המקומית כולל שני המבקשים, מסרו לי דין-וחשבון מלא ביומו וציינו בפני
כי מסרו ההזמנות לכל חמשת הישיבות הנ"ל וכל אחד מחברי המועצה קיבל ההזמנה יום לפני הישיבה".

המשיב בתשובתו גם מצביע על כך, שהמבקשים היו מבקרים לעתים קרובות במועצה והיו משוחחים עם מזכיר המועצה, ולפיכך ידעו על קיום כל הישיבות, אולם מטעם המזכיר הנ"ל לא הוגשה כל הצהרה בנדון זה.

טענתו הראשונה של בא-כוח המשיב היא, כי יש לבטל את הצו-על-תנאי מפני שהמבקשים העלימו בבקשתם עובדות.

בקשר עם פסילת חברותם של המבקשים התקיימו בירורים על-ידי עובדים מסויימים של משרד-הפנים; בשלב מסויים של הבירורים האלה השתתפו גם המבקשים והם ידעו, כי למכתב המשיב הפוסל את חברותם במועצה קדם "מכתב הוראות" מהתאריך 27.8.58 מאת קצין המחוז, בו נאמר למשיב, כי לפי סעיף 5ב של צו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953, חדלו המבקשים לכהן כחברי המועצה המקומית. בא-כוח המשיב מצביע על כך שהמבקשים העלימו בבקשתם את דבר "מכתב ההוראות" הנ"ל.

לאור הנסיבות במשפט שלפנינו אין ממש בטענה הנ"ל. בדרך כלל, המבחן בשאלה, באיזו מידה העלמת עובדה יכולה לשמש נימוק לביטול צו-על-תנאי, הוא התשובה לשאלה באיזו מידה העובדה, אילמלא היעלמה, עלולה היתה להשפיע על שיקול-הדעת בעת הוצאת הצו המבוקש. אם מתקבל על הדעת שבית-המשפט, שהחליט על הוצאת הצו-על-תנאי, היה נמנע מלעשות זאת, מפני שהעובדה שהעלמה היה בה כדי לסתור את טענותיו של המבקש בבקשתו, או מפני שעובדה כזאת יכלה להצביע על התנהגות המבקש העשויה לשכנע את בית-המשפט שאין זה מן הצדק להושיט לו את הסעד המבוקש או מנימוקים כיוצאים באלה.

המבקשים גילו בבקשתם את ענין הבירורים שנתקיימו והדגישו במפורש כי לא באו על סיפוקם, כלומר שקצין המחוז לא שעה לטענותיהם. אשר ל"מכתב ההוראות" צודק בא-כוח המבקשים בטענתו, כי מבחינתם לא היה למכתב הנ"ל כל חשיבות. המכתב הזה נכתב כתגובה לידיעות שנמסרו על-ידי המשיב, ידיעות המוכחשות על-ידי המבקשים. המצב היה שונה אילו נמסרה לקצין המחוז הסמכות לפי החוק לבדוק ולקבוע את אמיתות הידיעות האלה. בהעדר סמכות כזאת לא היה בכוחו של המכתב הנ"ל לחייב את המבקשים, והמשיב אינו יכול לבוא לבית-המשפט הזה בטענה- שאילו סיפרו המבקשים בבקשתם במפורש, שבנוגע לעובדות, קצין המחוז קיבל את גירסתו של המשיב- היה בית-המשפט מחליט שעליו להימנע מבדיקת העובדות לפי גירסת המבקשים, והיה מפני כך מסרב להוציא את הצו-על-תנאי.
זאת ועוד, במידה שמשמעותו של המכתב הנ"ל היא שקצין המחוז סמך על הידיעות שסופקו על-ידי המשיב, הרי המבקשים גילו את הדבר הזה אף בלי להזכיר את המכתב הנ"ל.

לענין אי-הזכרת מכתב ההוראות, יש גם אספקט שני לטענת בא-כוח המשיב, כפי שזה משתקף בפיסקאות 17 והלאה בע' 3 של סיכומיו.

בא-כוח המשיב טוען כי "הקשר בין חברי המועצה באותן מועצות ובין משרד-הפנים הוא אמיץ ותדיר. משרד-הפנים מיוצג במועצות אלו על-ידי קצין מחוז אשר לפי דברו המועצה תסע ותחנה. לא יהין ראש מועצה כזו להמרות פי קצין מחוז או מהדרכתו להתעלם". שמע מינה, הדחת המבקשים על ידי המשיב נעשתה לפי הוראות קצין המחוז "הכל יכול", לכן אילו גילו המבקשים את דבר המכתב, לא יכלו המבקשים להשיג את הצו-על-תנאי, ובית-המשפט הזה היה נרתע מלהתערב, אילו ידע כי ההדחה בוצעה לפי ההוראות האלה.

טענה זו אנו דוחים בשתי ידיים. אין לה שמץ של יסוד לא בחוק ולא בהגיון. נאמר רק זאת: נכון שלקצין המחוז תפקיד להדריך את המועצה המקומית, אולם בשום פנים אינה יכולה הדרכה זו לשמש מגן למעשה הנוגד את החוק, ובוודאי שאין בהדרכה זו למנוע מבית-המשפט הזה את התערבותו כדי לתקן את המעוות. אם אמנם ההדחה בוצעה בניגוד לחוק.

עומדת איפוא, השאלה אם המבקשים הודחו מחברותם כחוק. כלומר, האמנם נעדרו המבקשים מחמש הישיבות הנ"ל, דבר אשר לפי תקנה 5ב לצו הנ"ל פוסל אותם מלהמשיך בכהונת חברי המועצה.

בקשר לזה העלה בא-כוח המשיב שתי טענות.

(א) צו המועצות המקומיות (ב), תשי"ג-1953 (להבדיל מצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950), אינו מכיל כל הוראה בדבר הצורך במשלוח הזמנות בכתב.

(ב) חובת ההוכחה, שלא הוזמנו או שלא ידעו על קיום הישיבות הנ"ל היא על המבקשים ואת נטל ההוכחה הם לא הרימו.

נכון הדבר, שבצו (ב) אינה מצויה הוראה כזאת. ונכון הדבר שלפי סעיף 9 (ב) של צו (ב) רשאית כל מועצה להסדיר עבודתה וישיבותיה בהתחשב עם הוראות השר בנדון זה ולא הוכח כי ניתנו הוראות כאלה בנוגע לאופן הזמנת החברים לישיבות. אולם מכאן לא נובע שהמועצה המקומית פטורה מקביעת שיטה סבירה למסירת הזמנות או הודעות לחברים בדבר קיום הישיבות, באופן שחברי המועצה יוכלו להיות נוכחים בהן,העדר הוראה בצו (ב) בדבר משלוח הזמנות בכתב אינו מקנה למועצה חסינות במקרה שחבר מועצה טוען, כי נעדר מישיבה מפני שלא קיבל כל ידיעה שהיא מתקיימת. מכיון שכך, אפילו החוק אינו מחייב את המועצה המקומית לשלוח הזמנות בכתב, הרי ההגיון הפשוט צריך להניע אותה להסדיר את ענין ההזמנות באופן כזה, שכל נסיון של טענה כוזבת בדבר אי-מסירת הזמנה תוכל להיכשל, וכדי לוודא שהשליח למסירת הזמנות ממלא את שליחותו.

טענתו הראשונה המשפטית של בא-כוח המשיב בענין משלוח הזמנות מאבדת ממשקלה לאור העמדה שהמשיב עצמו נקט בהצהרתו ובעדותו.

בפיסקה 4 אומר המשיב:

"בתקופת כהונתי כיו"ר שני המבקשים כשאר חברי המועצה הוזמנו בכתב לכל ישיבות המועצה כולל חמש הישיבות הנ"ל וידעו על מועד כל ישיבה. ההזמנות בכתב לישיבות המועצה נשלחו ונמסרו לכל חברי המועצה כולל המבקשים".

לאור הדברים האלה, נשארת רק השאלה העובדתית, אם אמנם נעדרו המבקשים מהישיבות עקב אי-הזמנתם וידיעתם, מפני שאם כן הדבר- הרי אין לראותם כנעדרים.

התקופה הנדונה היא מיום 13.3.58 עד 22.7.58. המחלוקת היא ביחס לישיבות 13.3.58; 27.3.58; 12.6.58, מפני שביחס לישיבות 2.6.58; 22.7.58 הודו המבקשים כי הוזמנו ונעדרו.
לפי החוק, כדי להדיח חבר מועצה מכהונתו צריכים להתקיים שני התנאים:
1) היעדרות משלוש ישיבות רצופות; 2) תוך תקופה של לפחות שלושה חדשים רצופים, בעצם, אם נשתכנע שביחס לאחת הישיבות שלפני האחרונה אין לראות את המבקשים כנעדרים, הרי יהיה די בזה כדי לעשות את הצו-על-תנאי החלטי, שהרי אז תהיה תקופת ההיעדרות פחות משלושה חדשים.

אשר לחובת ההוכחה – אפילו נכונה טענתו של בא-כוח המשיב כי החובה הזאת רובצת על המבקשים, הרי במילוי חובת ההוכחה קיימות דרגות שונות בהתאם לנסיבות.
כאן על המבקשים להוכיח, כי לא נמסרו להם הזמנות, כדי להזים את גירסת המשיב כי הן כן נמסרו להם. אם על אף המשיבה הקשה להוכיח דבר שלישי על המבקשים החובה לשכנע את בית-המשפט באמיתות גירסתם, הרי בהתחשב עם טיב הדברים שיש להוכיח והאפשרויות בידי כל צד להוכיח את אשר עליו להוכיח, השאלה שעלינו לפתרה כאן היא, האם המבקשים הוכיחו לכאורה את אשר היה עליהם להוכיח ואם הצליח המשיב על-ידי הוכחות ההזמה שלו להרוס את ההוכחות לכאורה של המבקשים, עד כדי שנוכל לומר שבסופו של דבר נשארנו בלתי משוכנעים על-ידי המבקשים.

בא-כוח המשיב טוען, כי ברגע שמתקיימים שני התנאים גבי חבר מועצה, הוא חדל באופן אוטומטי להיות חבר המועצה. בטענה זו הוא גם הסתמך על שני פסקי-דין; בג"צ 59/52- מ. רפפורט נגד 1) ע. בן-עמי, ראש עירית נתניה; 2) ה. צור, סגנו: "פסקי-דין", כרך ו, תשי"ב/תשי"ג – 1952, ע' 492; "פסקים", כרך ו, תשי"א/תשי"ב-1951/52, ע' 416, ו-בג"צ 172/52 , - ש. פסחוביץ נגד יו"ר ו-2 חברי מועצת בת-ים: "פסקי-דין" כרך ו, תשי"ב/תשי"ג-1952, ע' 934; "פסקים" כרך יא, תשי"ב-1951/52, ע' 318 .

נדמה לי שטענה זו הינה לכאורה בעוכריו של המשיב.

אין חולק על כך, שהמשיב הזמין את המבקשים לישיבה החמישית שהתקיימה ביום 22.7.58, אם נכון הדבר שהמבקשים נעדרו מארבע הישיבות שקדמו לה, הרי ההזמנה לישיבה הזאת היתה בלתי-חוקית. הישיבה הראשונה ממנה נעדרו המבקשים לפי גירסת המשיב היתה ביום 13.3.58. הישיבה הרביעית ממנה נעדרו המבקשים לפי גירסתו, נתקיימה ביום 12.6.58. ביום 12.6.58 תמה תקופת שלושת החדשים מיום 13.3.58. ביום 12.6.58 חדלו, איפוא, המבקשים להיות חברי המועצה באופן אוטומטי. לכן למה הזמין המשיב את המבקשים לישיבה של 22.7.58? לשאלה זו לא שמענו כל הסבר. האם אין בדבר זה לפחות משום רמז לכך, שעד 22.7.58 המשיב עצמו לא ראה את המבקשים כחברי מועצה שנעדרו שלוש ישיבות רצופות במשך תקופה של שלושה חדשים? ואם כך הדבר הרי יש בזה משום סיוע לטענה אפשרית, שלפחות לאחת הישיבות שקדמו לישיבה מיום 22.7.58 לא הוזמנו המבקשים. מכיון שרק לאחר הישיבה ביום 22.7.58 ראה המשיב את המבקשים כחברים שנתקיימו גביהם שני התנאים הנ"ל המבטלים את חברותם (אחרת לא היה רשאי להזמינם כיוצא מהטענה הנ"ל של בא-כוח המשיב), הרי יש מקום לסברה שהמבקשים לא הוזמנו לישיבה מיום 13.3.58, כי אם נאמר שלא הוזמנו לאחת הישיבות שלאחריה, הרי כל החישוב של המשיב יתמוטט כליל, כי לא נוכל למצוא שלוש ישיבות רצופות מהן נעדרו, ואם נמצא שלוש ישיבות רצופות כאלה- הרי הן תהיינה תוך תקופה של פחות משלושה חדשים.

אשר לישיבה הזאת מיום 13.3.58 קיימות העדויות של המבקשים, ועדותו של סלים סעדי. המשיב הגיש הצהרה של דהרי כדי להזים את הוכחות המבקשים, אולם מפאת התחמקותו מהופעה לשם חקירה החליט בית-המשפט שלא להתחשב בהצהרה הזאת. נשארה, איפוא, רק עדותו של המשיב. המשיב יכול היה רק להעיד שהשליח סיפר לו, כי הוא מסר את ההזמנה למבקשים. השליח איננו מעובדי המועצה ואם קיבל עליו את השליחות, בין בהתנדבות ובין בעד תשלום, אין בעדותו של המשיב משום הוכחה שהשליח אמנם מילא את שליחותו.

אשר לישיבה ביום 27.3.58: המבקשים מסתמכים על הצהרתו של הרב צדוק יצהרי, שבלכתו לישיבה הוא פגש במבקשים והם אמרו לו, כי הם לא קיבלו הזמנה לישיבה. המבקשים טוענים כי יש להאמין לרב יצהרי, אולם שאלת מהימנותו של הרב יצהרי אינה מתעוררת, מפני שבעדותו זו אין עוד משום הוכחה שהם אמרו לו דברי אמת. המבקשים בעצמם טוענים, כי הם קיבלו את ההזמנה לאחר התחלת הישיבה. כדי להזים את טענת המבקשים הובא העד עירקי, שלפי גירסתו הוא מסר למבקשים את ההזמנה ביום 26.3.58. אמנם מצביע בא-כוח המבקשים על אי אלה סתירות בין עדות המשיב לבין עדות עירקי בנדון זה, אולם אילו היה בנינם של המבקשים עומד רק על ענין הישיבה הזאת, איני סבור שיכולנו לאמר כי המבקשים יצאו ידי חובת ההוכחה.

אשר לישיבה ביום 12.6.58: גם הרב צדוק יצהרי הנמנה יחד עם המבקשים על האופוזיציה העיד, כי גם הוא לא קיבל הזמנה. המבקשים העידו כי לא קיבלו הזמנה. ביום 12.6.58 מסר המבקש משה
זכריה במשרד המועצה מכתב חתום על-ידי ארבעה חברי האופוזיציה בו נדרש המשיב לכנס ישיבת המועצה. קצין המחוז היה נוכח בשעת מסירת המכתב. המשיב בתגובה לא הפנה את תשומת-לבם של המבקשים לישיבה שעמדה להתקיים בערב. כל זה לא הוכחש על-ידי המשיב בעדותו.

גם כאן אין בעדותו של המשיב משום ראָיה שהשליח למסירת הזמנות אמנם מילא את שליחותו.

כדי להזים את המבקשים הובאה ההצהרה של השליח מעודה שלמה המעיד בה, כי הוא מסר את ההזמנה לאשתו של המבקש שלמה זכריה
. המבקשים הוכיחו על-ידי העד צדוק נגר, כי מיום 11.6.58 אשתו של משה
זכריה כלל אל היתה בראש-העין. בחקירתו שינה מעודה שלמה את גירסתו באמרו, כי כלל אינו מכיר את אשתו של משה
זכריה ושמסר את ההזמנה לאשה אחרת, שאינו מכירה. בחקירתו אף העיד (בחקירת שתי-וערב ובהתחלת החקירה החוזרת), כי אותו יום בכלל מסר רק הזמנה אחת, רק לבסוף על-ידי שאלה מדריכה תיקן את תשובתו באמרו כי מסר ארבע הזמנות.

בענין הישיבה הזאת הוכיחו המבקשים את טענתם והמשיב לא הצליח להזימם.

טוען בא-כוח המשיב, כי אפילו הוכח על-ידי המבקשים שלא קיבלו הזמנה לאחת הישיבות, הרי עליהם עוד להוכיח כי לא ידעו על קיום הישיבה הזאת.

אף בהעדר הוראה מפורשת בצו המועצות המקומיות (ב) בדבר הדרך בה צריכות להישלח או להימסר הזמנות לישיבות המועצה, סבורים אנו כי קיימת חובה אלמנטרית להזמין בדרך סבירה את החברים לישיבות. ייתכן שאין צורך לשלוח הזמנות לחברים שהיו נוכחים בישיבה בה קבעו את הזמן והמקום של הישיבה הבאה, אבל דבר זה לא נתקיים כאן.
מבחינה זו, אפילו מספיקה ידיעת החבר (שלא הוזמן) על קיום הישיבה, הרי חובת הוכחת ידיעה כזאת רובצת על המשיב. הוכחות כאלה לא הובאו.

נאמר, כי המבקשים מבקרים לעתים קרובות במשרד המועצה ומשוחחים עם המזכיר וכו'. לא הובאה כל הוכחה, כי רגילים לתלות מודעה במשרד על קיום הישיבות וגם המזכיר לא הובא כעד.

לבסוף טוען בא-כוח המשיב, כי המבקשים הקדימו בפני
יתם לבית-המשפט הזה, מפני שקודם היה עליהם להביא את התנגדותם למועצה ולשכנע אותה באמיתות גירסתם ולהשיג את ביטול הדחתם.
אולם צודק בא-כוח המבקשים, כי טענה זו לא הועלתה על-ידי המשיב בתשובתו, אלא הועלתה על-ידי בא-כוח המשיב בסיכום טענותיו בכתב.
מבחינת הנסיבות והיחסים בין שני הצדדים טענתו זו של בא-כוח המשיב היא טענה פורמלית גרידא במקרה זה. לכן רשאי בא-כוח המבקשים גם הוא להשיב על טענה זו בטענה דומה.

אנו הופכים את הצו-על-תנאי להחלטי.
על המשיב להכיר במבקשים כחברי המועצה המקומית ולהזמינם לישיבות המועצה.

על המשיב לשלם למבקשים הוצאות המשפט בסך כולל (נכלל שכר-טרחה עורך-דין) של -.125 (מאה עשרים וחמש) לירות.

ניתן היום, ח' בניסן תשי"ט (16.4.1959).









בג"צ בית המשפט העליון 159/58 משה, שלמה זכריה נ' ראש המועצה המקומית ראש העין, [ פ"ד: יג 1 633 ] (פורסם ב-ֽ 16/04/1959)