פסקי דין על שרה ברוכין | פסקי דין על ציון יאיר חלפון | פסקי דין על שרי חלפון ואח' | פסקי דין על עירית הרצליה | פסקי דין על רשות התמרור המקומית | פסקי דין על הועדה המקומית לתכנון ולבניה מרחב הרצליה ואח' |

1234-05/07 א     03/08/2010




א 1234-05/07 שרה ברוכין, ציון יאיר חלפון, שרי חלפון ואח' נ' עירית הרצליה, רשות התמרור המקומית, הועדה המקומית לתכנון ולבניה מרחב הרצליה ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בהרצליה



ת"א 1234-05-07 ברוכין ואח'
נ' עירית הרצליה ואח'







בפני

כב' השופטת
אירית מני-גור


תובעים

1
.
שרה ברוכין

2
.
ציון יאיר חלפון

3
.
שרי חלפון

4
.
אהוד אריאל

5
.
תמר אריאל

6
.
ורדית חכים

7
.
שושנה טוויטו

8
.
נורית פלג

9
.
יהודה פורת

10
.
זיוה פורת

ע"י ב"כ עוה"ד ברק קינן ואח'



נגד


נתבעים

1.עירית הרצליה
2.רשות התמרור המקומית
3.הועדה המקומית לתכנון ולבניה מרחב
הרצליה
4.הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ת"א
5.משרד התחבורה המפקח על התעבורה מחוזות ת"א

נתבעים 1-3- ע"י ב"כ עוה"ד אסף הראל ואח'

נתבעים 4-5- ע"י פרקליטות מחוז ת"א-עו"ד תומר ברעם




פסק דין



1.
תובענה זו שבפני
י עניינה עתירה לסעד של צו עשה, על פיו יש לסגור את חלקו הדרומי ביותר של קטע
כביש המכונה רח' משה בהרצליה (להלן: "המקטע"). התובעים הינם תושבי העיר הרצליה ובעלי הזכויות בקוטג'ים אשר גובלים ו/או סמוכים לרח' משה במקטע אשר סגירתו מתבקשת.

2.
רחוב משה הינו רחוב אורך, מצפון לדרום, באזור הדרום מזרחי של העיר הרצליה הגובל עם רמת השרון. רחוב זה מתחיל ברח' רבי עקיבא וכיום מסתיים ברח' הנגב. טענתם המרכזית של התובעים בתובענה זו, הינה כי המקטע האחרון של רחוב משה, באזור חיבורו עם רחוב הנגב איננו מוגדר תכנונית וסטטוטורית כ"דרך". לטענתם, הכביש נבנה ללא ה יתר והשימוש שנעשה בו ככביש מסוכן לציבור וגורם מטרד וירידת ערך לנכסי התובעים.אין לתובעים כל טענה לגבי חלקיו האחרים של רחוב משה.

3.
מקורו הסטטוטורי של רחוב משה לרבות המקטע נשוא התובענה, הינו בתוכניות מתאר היסטוריות (הר/253, הר/360, הר/706) אשר בהן הוגדרו המקרקעין "כביש" או "דרך". החל משנות ה-80 נתגבשה תוכנית חדשה, תוכנית הר/1656, תוכנית זו קבעה כי המקטע הרלבנטי לתביעה ישנה את ייעודו מ"דרך" ל-"שצ"פ" (שטח ציבורי פתוח), וייסגר לתנועת כלי רכב. בתשריט של התוכנית סומן קטע זה בפסים שחורים אלכסוניים, ללמדנו כי הוא מיועד


ל"דרך לביטול". תוכנית זו נכנסה לתוקף בינואר
1993.

4.
בשנת 1994 החלו מוסדות התכנון לתכנן תב"ע חדשה למתחם, והיא תוכנית הר/1892. מהותה של תוכנית זו היתה הקמת שכונת מגורים באזור בת כ- 250 דירות (שיכון צמרות), תוך שמירת שטחי ציבור לשב"צ (שטח לבנייני ציבור). היינו, המקטע נשוא התובענה הפך משטח שהוגדר משצ"פ לשטח שב"צ. גם התשריט של תוכנית הר/1892 מצביע על העובדה כי המקטע בנוסף להיותו מיועד לשב"צ סומן כ"דרך לביטול".

5.
סעיף 11 י"א לתוכנית הר/1892, קובע כדלקמן:
"רחוב משה יישאר פתוח והסדרי התנועה לגביו יבוצעו רק לאחר סלילת רחוב ירושלים והמשכו לכיוון צומת מורשה או כל הסדר אחר".

לטענת התובעים, סעיף זה לא יכול להוות בסיס לשימוש דרך במקרקעין נשוא התובענה, וזאת מכמה טעמים: האחד- כי פרשנות ראויה להוראה זו והמתיישבת עם ייעוד המקרקעין בשב"צ, הינה כי כוונת הסעיף לרחוב משה החל מרחוב ברנר ועד לרחוב רבי עקיבא.
על פי פרשנות התובעים, מטרתה של הוראת סעיף 11 י"א לתקנון, היתה להבהיר כי רחוב משה בחלקו שאינו מיועד לשב"צ ובפרט בקטע שלאחר רחוב רבי עקיבא יישאר פתוח, אולם אין בכוונתה של הוראה זו להתיר שימוש לכביש במקרקעין המיועדים על פי התשריט לשב"צ. באשר נספח התנועה בצורה מפורשת איננו מראה שימוש בהם ככביש.

נימוק שני לו טוענים התובעים, הינו כי סעיף 11 י"א הנ"ל סותר למעשה את הייעוד שנקבע למקרקעין הן במצב הקודם והן במצב החדש, ומאחר והסעיף בתקנון סותר את התשריט הוא בטל, והאמור בתשריט גובר. לטענת התובעים, לא ניתן בהוראה אגבית בתקנון לשנות בצורה כה דרסטית את ייעוד המקרקעין, ולקבוע ייעוד שסותר לתשריט. עוד טוענים התובעים, כי אם מוסדות התכנון מעוניינות לשנות את ייעוד המקרקעין ל- "דרך", היה עליהם להבהיר זאת במסמכי התוכנית או ליזום שינוי תב"ע נקודתית על כל המשתמע מכך.

התובעים גורסים כי על ביהמ"ש להורות על ביטול סעיף 11 י"א, לא רק בהיותו סותר את הוראות התוכנית, אלא אף משום שהוסף לתוכנית מבלי שניתן לתובעים או לנפגעים אחרים אפשרות להגיב על הוספת הסעיף המתיימר לשנות בדרך אגב את ייעוד המקרקעין, שנקבע בצורה מפורשת בשתי תוכניות עוקבות.

6.
ב"כ התובעים מאזכר בסעיף 24 לסיכומיו את ע"א 3213/97 נקר נגד הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בהרצליה, פד"י נג (4) 625, (להלן: "פס"ד נקר"), ולטענתו קיימת הלכה מלפני ביהמ"ש העליון לפיה בשעה שישנה סתירה בין הוראה בתקנון לבין התשריט, הרי שהתשריט עדיף.

7.
לטענת הנתבעים, אין כל סתירה בין סעיף 11 י"א לתקנון לבין התשריט בתוכנית הנוכחית הר/1892, שתי התוכניות המאוזכרות ע"י התובעים, התוכנית הנוכחית והתוכנית הקודמת הר/1656, שתיהן גם יחד ייעדו בשלב הסופי את סגירתו של המקטע הדרומי של רחוב משה, אולם בד בבד כל אחת משתי התוכניות האמורות קבעה שלב ביניים, לפיו רחוב משה יישאר פתוח עד לאחר סלילת רחוב ירושלים והמשכו לכיוון צומת מורשה או הסדר אחר. לטענת הנתבעים, אין מדובר בסעיף המבטל את התשריט או סותר אותו אלא בסעיף הקובע את סדר השלבים לביצוע התוכנית.

8.
עיינתי בטענות הצדדים, ואני סבורה כי הצדק עם הנתבעים וכי אין מדובר בסעיף בלתי חוקי או הסותר/נוגד את התשריט, והכל כפי שאבאר להלן. אכן, אף התוכנית הקודמת הר/1656 סימנה במסמכיה את המצב הסופי. בתשריט, סומן המקטע נשוא התובענה כ"דרך לביטול" ונצבע בצבע "ירוק" כמיועד לשצ"פ. בתקנון (נספח ד' לסיכומי התובעים), נקבע כי אחת ממטרות התוכנית היא אכן ניתוק רחוב משה ויהודה הנשיא מרחוב אוסישקין ברמה"ש. התוכנית אמנם לא מאזכרת את שלבי הביניים, אך כפי שטענו הנתבעים וצרפו את החלטת וועדת משנה ב' לעררים והתנגדויות של הוועדה המחוזית מיום 29.6.91 (נספח ב' לתצהיר עד הגנה 3- אדריכל קיריל קוזיול). הנושא עלה ונדון במסגרת התנגדויות לתוכנית הר/1656. ההתנגדויות הגיעו בעיקר מתושבי שכונות נווה אמירים וגני הרצליה, שכן לטענתם סגירת המקטע נשוא התובענה תגרום לעומס תנועה ברח' בן גוריון. לאחר התדיינויות אומצה חווה"ד של משרד התחבורה, על פיה ביצוע הסדרי התנועה לגבי המקטע נשוא התובענה יבוצעו רק לאחר שיבוצע פיתרון על ידי סלילת רח' ירושלים והמשכו לכיוון צומת מורשה רמה"ש. היינו, העיקרון מאחורי חוו"ד של משרד התחבורה היתה לאפשר נתיב חלופי לנתיב רחוב משה.
שלב ביניים זה, לא מצא
ביטוי בתשריט או בתקנון של הר/1656 ומצא ביטוי אך ורק בסעיף 11 י"א לתוכנית המאוחרת יותר בהר/1892, שכאמור הוצאה כשנתיים לאחר מכן.

9.
מצב דברים זה אף מוצא ביטוי בעדותו של עד ההגנה אדריכל קיריל קוזיול, שהיה אדריכל העיר של עיריית הרצליה בזמנים הרלבנטיים. וכך מעיד העד בעמ' 28 לפרו' מול שורה 30 ואילך:
"לצערי הרב, בתוכנית הזאת נשמטה ההוראה של הוועדה המחוזית להכניס את הסייג כפי שהחליטה בהתאם להמלצת משרד התחבורה, שסגירת התחבורה מרחוב משה תותנה בפתיחה של ציר תחבורתי חלופי דרך ירושלים לכיוון צומת מורשה או פיתרון אחר".

ובהמשך העיד העד, כיצד תוקנה תקלה זו על דרך הוספת סעיף 11 י"א לתוכנית המאוחרת יותר הר/1892, וכך העיד בעמ' 31 לפרו' מול שורה 7 ואילך:
"למדה הוועדה המחוזית את הלקח מהטעות בתוכנית ,1656 ווידאה בהחלטתה שמסמכי התוכנית יתוקנו בהתאם להחלטה, איך יתוקנו? יש להוסיף סעיף בתקנון בהתאם, כלומר היא הסתפקה בזה שנספח התנועה יראה את התמונה הסופית העתידית, והוראות השלביות יבואו לידי ביטוי רק בתקנון. וזה הליך מאוד מקובל, כי הרבה פעמים שלביות קשה מאוד לבטא במסמכים וכולל בתוכנית הזאת..."

וכן בעמ' 30 לפרו' מול שורה 24 ואילך, מוסיף העד להתייחס לעובדת אי הזכרת סעיף 11 י"א בתוכנית הר/1656 כדלקמן:
"ולכן, בשתי התוכניות 1656 ו-1892 שהמטרה המוצהרת והברורה של שתיהן היתה לבוא ולבטל את קטע רחוב משה מלכתחילה בעת שהופקדו, הוגשו התנגדויות בדיוק לעניין הזה, וב-1656 התקבלה ההתנגדות, ולצערנו לא באה לידי ביטוי במסמכי התוכנית קבלת ההתנגדות, בתקלה, ושנתיים לאחר מכן זמן קצר ביותר לגבי לוחות זמנים של חיי תוכנית התקלה הזו, תוקנה בצורה לדעת כל הגורמים, כולל את דעת כל גורמי הסביבה שקיבלו את החלטת הוועדה המחוזית ואת המימוש שלה ומסמכי התוכנית כמעשה סופי וחלוט".

10.
על אף שקיימות שתי תוכניות הדנות במקטע נשוא התובענה, לענייננו רלבנטית התוכנית האחרונה שבתוקף, היא תוכנית הר/1892.
עיינתי בסעיף 11 י"א לתקנון, ואינני סבורה שהוא סותר את התשריט וכי יש לבטלו. אין מדובר בהוראות נוגדות, אלא מדובר בסעיף הקובע את מצבו של המקטע "בשלב הביניים". אין מחלוקת בין הצדדים, כי הן על פי התוכנית האחרונה והן על פי התוכנית הקודמת יועד המקטע כ"דרך לביטול", וייעודו שונה משצ"פ ל-שב"צ. על כך אין מחלוקת, והנתבעים מודים כי אכן זהו ייעודו הסופי של המקטע וכך יהא בסופו של יום. המחלוקת היא, האם הנתבעים יכולים לעשות שימוש יום יומי במקטע במשך כ-15 שנה מאז נכנסה התוכנית לתוקף ככביש לכל דבר ועניין, על אף ייעודו הסופי בתשריט.

11.
אינני סבורה כי מדובר כאמור בהוראה סותרת בתקנון, ואינני צריכה להחליט אם הוראת התקנון גוברת על האמור בתשריט אם לאו. אני סבורה, כי סעיף 11 י"א משלים את התשריט, ויש לקרוא את שניהם כמקשה אחת. לעניין זה, סבורני שב"כ התובעים מטעה בציינו בסעיף 24 לסיכומיו כי קיימת הלכה בביהמ"ש העליון, על פיה בשעה שישנה סתירה בין הוראה בתקנון לבין התשריט, הרי שהתשריט עדיף. מעיון מדוקדק בפס"ד נקר, עולה כי דעת הרוב מפיו של כב' השופט חשין לא קבעה זאת. במקרה של פס"ד נקר צורפו לתוכנית שני תשריטים שאינם זהים, בעוד שתשריט אחד קבע את ייעוד המקרקעין כמקרקעין לחקלאות, תשריט אחר ציין חלקה אחת מתוך 7 חלקות כאזור מגורים א'. ביהמ"ש מצא כי קביעת ביהמ"ש המחוזי על פיה התשריט הנכון הינו התשריט הקובע את המקרקעין כקרקע חקלאית, וכי בתשריט השני נפלה טעות בגלל "נתז" (ראה סעיף 12 לפסה"ד).

באשר לענייננו בשאלה האם התשריט גובר על התקנון או ההיפך, ביהמ"ש בפרשת נקר לא היה צריך להכריע בשאלה זו, בניגוד לטענת ב"כ התובעים, שכן משהתקבלה מסקנת ביהמ"ש המחוזי כי התשריט הקובע מבין שני התשריטים הוא זה המתיישב עם התקנון, לא היה כל צורך להכריע בשאלה זו. וכך קבע ביהמ"ש בסוגיה זו בסעיף 20 לפסה"ד, כדלקמן:
"למעלה
מן הצורך נוסיף ונאמר זאת: שני חלקיה של תכנית מתאר- החלק
המילולי, ה"תקנון", ובצדו התשריט – שני חלקים אלה אמורים להשלים זה את זה, ומשעה שבאה תוכנית לאוויר העולם, על דרך-הכלל אין לאחד חיים בלא רעהו. החלק המילולי סומך עצמו אל התשריט – שכן בלא תשריט יאבד מערכו, כולו או מקצתו, ואילו התשריט מצדו נסמך אל החלק המילולי – שכן בהיעדר עקרונות והגדרות לצבעים שבתשריט יידמה התשריט לציור צבעוני (או לציור בשחור-לבן) חסר משמעות. כדי ללמוד אפוא על הסטטוס שתוכנית מתאר מקנה לשטח קרקע זה או אחר בה, שומה עלינו לראות את התכנית כמכלול: לעיין בתקנון המגדיר הגדרות והמתווה עקרונות, ובה-בעת לעיין בתשריט הפורש באורח חזותי את פועלה של התוכנית. המושג "תוכנית" שתי אונות לו: האונה המילולית ואונת התשריט, ושתי האונות היו כתאומות-סיאם שלבבן לב אחד הוא. ראו עוד ר' אלתרמן "חוק התכנון והבנייה ותכנית המתאר: הנחיות קשיחות או מסגרת גמישה? [18], בעמ' 216-217.
מה יהא אם אחת מאותן תאומות-סיאם תבקש ללכת ימינה ואילו אחותה תבקש ללכת שמאלה? לאיזה צד יפנה הצמד? מה דין אם מתגלית סתירה בין התקנון לבין התשריט, בין החלק המילולי בתכנית לבין החלק החזותי בה? ידו של מי תהא על העליונה? דומני כי אין תשובה נחרצת לשאלה וכי ההכרעה יכולה שתהא שונה מעניין לעניין. נתמזל מזלנו זו הפעם, ואין אנו נצרכים- בענייננו – להוסיף ולדון בשאלה".

(הדגשה שלי א.מ.ג)

עינינו הרואות, כי פס"ד נקר לא קבע בסופו של יום הלכה מה דינו של סעיף בתקנון כזה או אחר הסותר את התשריט, וידו של מי תגבר? בענייננו, אף אנו איננו נדרשים לשאלה זו, שכן כאמור לא נמצאה כל סתירה בין סעיף 11 י"א לתקנון לבין התשריט, וסבורני שהוראות התקנון שלובות בתשריט ומשלימות אותו, ולא סותרות אותו. אין מדובר בייעוד אחר בתקנון מול ייעוד אחר בתשריט כפי שקרה בנסיבות פס"ד נקר, ובמקרה זה הן התקנון והן התשריט מצביעים על ייעוד אחד והוא ייעוד שב"צ, אלא שכל אחת מ"האונות" של התוכנית קובעת שלב ביצוע אחר. התשריט מצביע על שלב הייעוד הסופי בעוד התקנון מפרט מה יהא בשלב הביניים עד הייעוד הסופי.

12.
בסעיף 25 לסיכומי ב"כ התובעים, נטען כי סעיף 15 לתקנון תוכנית הר/1892 קובע כי ביצוע התוכנית יהא בתוך 10 שנים. לטענת ב"כ התובעים, לא ייתכן כי העירייה תעשה שימוש במקטע תוך הסתמכות על סעיף 11 י"א לתוכנית ומצד שני תתנער מסעיף 15 שבו, שהרי 10 שנים חלפו עברו להם והסתיימו לפני כ- 5 שנים, ואף אחד מעדי ההגנה לא יכול היה ליתן תשובה חד משמעית לגבי הצפי של ביטול המקטע נשוא התביעה.

אף בעניין זה, אינני סבורה כי צודקים התובעים. אמנם נכון כי עדי ההגנה (וראה לעניין זה עדות הגב' שדה בעמ' 25 לפרו' מול שורה 31, וכן עדותו של האדריכל קיריל בעמ' 29 מול שורה 20), לא ידעו ליתן תשובה קונקרטית לגבי מועד הזמן בו ייסלל כביש ירושלים, עובדה שתאפשר את ביטול המקטע נשוא התובענה, והמועדים הם בגדר נעלם. יחד עם זאת, אין מדובר במועד מחייב אשר עם הזמן גורם לביטולה של התוכנית, אלא במועד מנחה בלבד בהתאם לטענת הנתבעות המחייב את התחלת ביצוע התוכנית ולא את סיומה.

לעניין זה, ראה את קביעת ביהמ"ש בבג"צ 1636/92 העמותה לשמירת איכות החיים והסביבה ברמת-אביב ואח'
נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז ת"א ואח'
, מפיו של
כב' השופט מצא בעמ' 582 לפסה"ד כדלקמן:
"ההכרעה בשאלה אם המועד המשוער לביצועה של תוכנית, הנקבע מכוחו של סעיף 84 לחוק, הינו מחייב או מנחה, תלויה בתכליתו של הסעיף, המורה על קביעתו של המועד. עמדת המשיבות, כאמור, היא ש"התאריך המשוער" לביצוע תוכנית, האמור בסעיף 84 לחוק, אינו יכול להתפרש אלא כמועד מנחה. השקפה פרשנית זו עומדת במבחן המקובל (המובא בדבריו של השופט ברנזון, בפרשת בצול [4] לסיווגו של המועד האמור כמנחה: בסעיף 84 לא נאמר, כי בחלוף המועד שנקבע בה לביצועה לא תהא עוד התכנית בת-ביצוע, ואין הסעיף קובע כל סנקציה על ביצועה של תכנית לאחר שחלף המועד המשוער. אך עיקרו של דבר הוא, שבהקשרו הענייני אין המועד האמור יכול להתפרש כמועד מחייב: סעיף 84 אינו קובע מה דינה של תכנית בניין עיר שהזמן המשוער שנקבע לביצועה חלף;


וקבלת עמדת העותרים, שתכנית כזו חדלה מלהתקיים, היתה מחייבת להניח אפשרות לקיומו של חלל ריק תכנוני. זו תוצאה בלתי
נסבלת, והדעת אינה נותנת כי לכך יכול היה המחוקק להתכונן. על כורחך אתה אומר, כי משלא הורה המחוקק מה דינה של תכנית שחלף הזמן שנקבע לביצועה, ומה ההסדר המשפטי שיתפוס את מקומה, מתחייבת המסקנה, שהמועד המשוער לביצועה של תכנית, הנקבע לפי הוראתו של סעיף 84, אינו אלא בגדר הנחיה לרשויות התכנון".

כאמור, המועד שנקבע בתקנון בסעיף 15 הינו מועד מנחה, אין מחלוקת כי חלק מהתוכנית לרבות בניית בנייני המגורים נבנה, אף החלה בניית מבנה ציבור ופיתוח השצ"פ. משכך, אין מקום לקבוע כי התוכנית בטלה או פקעה.

13.
אחת מהטענות של התובעים מעבר לטענת אי החוקיות והפרת חובה חקוקה, היא הטענה כי הכביש מהווה סכנה לציבור בשימושו היום יומי. לצורך כך, צרפו התובעים את חוות דעתו של המהנדס מר וינהבר מומחה לייעוץ תנועה, אשר קבע כדלקמן:
"בקטע זה רח' משה מסוכן ביותר: הכביש מטפס על גבעה ויורד ממנה בעקום אנכי קמור הדוק אשר אינו מאפשר לנהגים לראות את היעדים החוצים כדי להספיק לעצור בזמן את המכונית".


המהנדס וינהבר נחקר על דוכן העדים, ובראשית חקירתו השיב כי עיקרי חוות דעתו רלבנטיים גם היום למרות שבמהלך 6 השנים (!) שחלפו מאז שנתן את חוות הדעת, ביצעה שם העירייה
מספר עבודות שיש בהם כדי לשפר מעט את המצב (ראה עמ' 10 לפרו' שורה 4).


מר וינהבר אף השיב, כי הבסיס למסקנותיו היא העובדה שהרחוב לא קיים חוקית, ורק על טיעון זה "מולבשות" גם טענות בטיחותיות (ראה עמ' 11 לפרו' מול שורה 6). המומחה לא התייחס לשאלה, כיצד היה מתייחס לטענות הבטיחותיות לו היתה מונחת בפני
ו הנחת עבודה שהכביש חוקי לחלוטין. המהנדס אף לא ידע לציין דוגמה אחת של רחוב שיש לסגור אותו בגלל בעיות בטיחותיות. בעדותו בעמ' 11 לפרו' מול שורה 13 ואילך, מסכים המומחה כי ניתן לבצע פעולות שלדעתו מסובכות ויקרות אשר יקטינו את הסיכון כמו למשל יישור הכביש, חסימת פתחים בגן הילדים, מדרכות
וכד'.
המומחה הודה בחקירתו, כי לא בדק את כמויות תאונות הדרכים במקטע נשוא התובענה, וכי הסתכלותו בעיקר באה להקדים תרופה למכה ולא לסקר את המצב לאחר התאונה.

14.
לעומתו, מציין מומחה הנתבעות פרופ' דוד מהלאל כי הכביש איננו מסוכן, וכי רמת הבטיחות נקבעת בראש וראשונה לפי מספר התאונות שאירעו במקום, ובמקום זה לא קרו תאונות. עוד מעיד המומחה, כי ברחוב ישנם פסי האטה שהם האמצעי המובהק כדי להקטין את הסיכון ברחוב (ראה עדות המומחה בעמ' 27 לפרו' מול שורה 7 ואילך). משנדרש המומחה לדרג את רמת הסיכון, השיב כדלקמן
"מ-1-10 הייתי מסווג את הרחוב הזה ברמה של 2 ו-3, כאשר 10 זה הכי מסוכן. כאשר לתת נקודת התייחסות הממוצע של הכבישים זה בערך 6".
(עמ' 27 לפרו' שורות 12-13).

15.
לפני שמיעת העדויות ערך ביהמ"ש ביקור עם הצדדים במקום. מביקורי, התרשמתי כי אין מדובר בכביש סואן במשך כל שעות היממה. הביקור נערך בשעות הצהריים והיתה בו תנועה דלילה. יחד עם זאת, לא ניתן שלא להתרשם כי מדובר בכביש אשר לא הושקעה בו תשתית כמעט לחלוטין. בעת ביקורי לא היו במקום מדרכות בצידי הכביש, לא היו סימונים על הכביש המסמנים את הנתיבים, לא היה מעבר חצייה, לא היה תמרור מלא, ואף לא היה מעגל תנועה בצומת, וכל זאת כשמדובר בכביש העובר בסמוך לפתחו של גן ילדים. אני סבורה כי על אף שייעודו הסופי של הכביש להיות מבוטל, הרי מדובר ב"שלב ביניים" שקיים כמעט מעל 15 שנה, וזמניות במשך תקופה כה ארוכה מביאה למחשבה כי יש להתייחס למקטע זה ככביש לכל דבר ועניין עד אשר תתקיים החלופה בסעיף 11 י"א לתקנון המאפשרת את ביטולו. על העירייה לבצע במקטע האמור את כל התשתיות הנחוצות על מנת למקסם את הנוחות והבטיחות במעבר בכביש זה. לא התרשמתי כי מדובר בסכנה בטיחותית בדרגה כזו הדורשת את סגירתו לאלתר. צודק מומחה הנתבעים, כי התנועה הדלילה והעובדה כי במקום לא אירעו תאונות, מצביעה על סכנה בטיחותית נמוכה. אף מומחה התובעים ברוב הגינותו, מודה כי הבסיס לטיעוניו היה אי חוקיות הכביש, ובהתאם יש להתייחס לחוות דעתו בדבר הסיכון הבטיחותי. אינני סבורה שיש מקום להורות על סגירת המקטע אך ורק מחמת סכנה בטיחותית. ואולם, על העירייה להשלים את התשתיות בהתאם לכל כביש אחר, ולא להתייחס אל התוואי כאל דרך המיועדת לביטול, ופועל יוצא מכך הוא שאין טעם להשקיע בתשתיות. הזמניות הממושכת מעל 15 שנה היא הנותנת כי יש להתייחס למקטע זה כאל כל כביש אחר לכל דבר ועניין.

16.
התובעים אף טוענים לעילות נזיקיות, לטענתם ערך הנכסים ירד בעקבות אי סגירת הכביש, לטענתם הוצגו להם מצגי שווא בעת רכישת הנכסים שעה שהתשריט הורה במפורש על ביטול הכביש, וכן כי הכביש מהווה מטרד ליחיד ולציבור.

אינני יכולה לקבל את הטענות הנזיקיות, לא הוכח בפני
י כי מדובר במטרד ליחיד ו/או במטרד לציבור. נושא הבטיחות לא הוכח כנדרש ואף לא נושא הרעש ו/או זיהום אוויר, ובאשר למצגי השווא, הרי התובעת הגב' פלג, עדת התביעה היחידה מבין התובעים העידה כי משרכשה את הנכס עיינה בתיק המידע ואף נועצה עם ידידה השמאי ברזילי, אשר אמר לה כי הקטע של הכביש יהיה סגור בעתיד, וכך היא
מעידה בעמ' 21 לפרו' מול שורות 11-12, וכן מול שורות 22 ואילך:
"אמרתי שקניתי את הבית בהסתמך על זה, שביום מן הימים הקצה הדרומי של הרחוב כמו שראינו בסיור ייסגר, ואמרו לי שמתנהלת גם תביעה בעניין זה".

....
"הוצאתי את תיק המידע, הבאתי אותו לברזילי והוא אמר לי שהקטע של הכביש הזה יהיה סגור בעתיד, הוא לא אמר לי זמנים אבל אמר לי בזמן הקרוב, והבנתי שבגלל שמתנהלת תביעה זה ייקח חודשים".


17.

לו היתה העדה גב' פלג ו/או מי מהתובעים האחרים מעיין גם בתקנון, מן הסתם היה מתגלה לנגד עיניו סעיף 11 י"א המתנה את ביטול המקטע בפתיחת כביש ירושלים או בסדור חלוף אחר. הגב' פלג עצמה מעידה, כי אף אחד מהנתבעים לא נקב במועד אלא ב"זמן קרוב". לפיכך, אינני סבורה כי קיימת לתובעים עילת רשלנות או מצג שווא, שכן כל הנתונים לאשורם היו מונחים בפני
מי שמעיין בתוכנית על כל חלקיה.

סוף דבר:
לא מצאתי כל עילה המצדיקה את הצורך להיעתר לסעד מהסעדים המנויים בתובענה, אין מקום להורות על ביטולו של סעיף 11 י"א לתקנון, ואין מקום להורות על סגירתו לאלתר של המקטע נשוא התובענה.

אינני סבורה כטענת ב"כ התובעים, ש"דרך המלך" היתה הגשת תב"ע נקודתית חדשה בעניין המקטע. מדובר בחוכמה שבדיעבד, אינני סבורה שמי מהנתבעים אכן העריך ביום קביעת התב"ע כי "שלב הביניים" יארך זמן כה רב וללא צפי נראה לעין. יחד עם זאת, סעיף 11 י"א לא נקב בזמנים אלא התנה את ביטול המקטע בעובדה, והיא פתיחת רחוב ירושלים או פתרון אחר. לא מצאתי אף בעילות הנזקיות עילה המצדיקה את סגירתו של הכביש לאלתר.

לפיכך, התובענה נדחית!
אני מחייבת את התובעים ביחד ולחוד בהוצאות כל הנתבעים ביחד בסך של 20,000 ₪ + מע"מ.

המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים עם אישור מסירה.


ניתן היום,
כ"ג אב תש"ע, 03 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 1234-05/07 שרה ברוכין, ציון יאיר חלפון, שרי חלפון ואח' נ' עירית הרצליה, רשות התמרור המקומית, הועדה המקומית לתכנון ולבניה מרחב הרצליה ואח' (פורסם ב-ֽ 03/08/2010)