פסקי דין על סרן ענבר בן דוד | פסקי דין על עמאד נמר יוסף מניף

1602/07 תיק     01/04/2009




תיק 1602/07 סרן ענבר בן דוד נ' עמאד נמר יוסף מניף




בית המשפט הצבאי
ש ו מ ר ו ן
- פ ר ו ט ו ק ו ל -
בפני
ההרכב: סא"ל יאיר תירוש
- אב"ד
סא"ל ורד אורנשטיין
- שופטת רס"ן יריב נבון
- שופט

תובעת: סרן ענבר בן דוד

סנגור: עו"ד מוחמד חלבי
נאשם: עמאד נמר יוסף מניף
ת.ז 938159175

רשמת: טור' רווית אהרון
מתורגמן:רס"ל בהאא טרבייה

גזר דין

השופט רס"ן יריב נבון


העבירות

כתב האישום אשר הוגש נגד הנאשם במסגרת הסדר הטיעון, מכיל שישה פרטי אישום שונים שעניינם עבירות של חטיפה, ירי לעבר אדם, סיוע לעבריין, תקיפה בנסיבות מחמירות וניסיון לסחר בציוד מלחמתי.

הנה, אם כן, תמצית המעשים בהם היה הנאשם מעורב, כעולה מכתב האישום המתוקן:

בחודש ספטמבר 2006, לקחו הנאשם וחברו ראמי את היתם עטאלה בכוח, והסיעוהו ברכב למחנה אלעין. שם, חקרו השניים את היתם בשל חשדם כי משתף הוא פעולה עם אדם המכונה קפטן מור. כשהודה היתם בקשר האמור, החליט הנאשם לירות בו. אז, אמר היתם לנאשם כי בפיו מידע חיוני נוסף ולכן החליט הנאשם להעבירו לידיו של ואאל שתיוי, המוכר לנאשם כמבוקש וכפעיל ב"שוהדא אל אקצא". האחרון, הסגיר את היתם למודיעין הכללי בשכם ומששמע זאת הנאשם, החליט לרוצחו במקום כליאתו. משהגיע הנאשם למקום כדי לממש זממו, הסתבר לו כי היתם הועבר לג'נין ובכך מזימתו לרוצחו, לא יצאה אל הפועל (פרט ראשון).

בחודש ספטמבר 2006, רכש הנאשם אקדח בלגי מטארק מזהר ושילם עבורו סך של כאלפיים דינרים ירדנים. כחודשיים טרם מעצרו, ירה הנאשם באמצעות האקדח האמור, כארבעה כדורים לעבר ג'יפ צבאי שנכנס לבלאטה (פרט שני).

כשבוע לאחר האמור בפרט השני, שילם הנאשם לראמי 700 ₪ בתמורה לגלון מי חמצן. כעבור שבוע במהלכו הסתיר הנאשם את הגלון בביתו, מסרו לעמאר דמרה המוכר לו כמבוקש וכחבר בארגון ה"שוהדא אל אקצא". (פרט שלישי).

כחודשיים וחצי טרם מעצרו, פנה לנאשם ואאל שתיוי אשר הינו כאמור מבוקש ופעיל ב"שוהדא אל אקצא" ואמר לו, כי אדם בשם אבו חמיס הודה בפני
ו כי הסגיר את מחמוד טיטי וכן עקב אחרי איברהים, אחיו של הנאשם. הנאשם כשהוא חמוש באקדח אותו קיבל מואאל, הלך עם חברו ראמי לביתו של אבו חמיס כשהשניים מכסים פניהם ברעלה. כשהגיעו לביתו, הוציאו השניים את אבו חמיס מביתו וירו בו בידו וברגלו. לאחר מכן, העביר הנאשם את האקדח לראמי, אשר המשיך וירה באבו חמיס ברגלו כשש פעמים. לאחר מכן, עזבו השניים את המקום והנאשם החזיר את האקדח לואאל (פרט רביעי).

כחודשיים טרם מעצרו, סייע הנאשם להוציא אל הפועל פגישה בין עמאר לבין טארק, במהלכה הביע טארק בפני
עמאר את רצונו למסור לו חגורת נפץ אותה יעביר במחסום חווארה. טארק סירב להצעתו (פרט חמישי).

כשבועיים טרם מעצרו, ביקש הנאשם מעמאר לסייע לו במכירת האקדח אותו רכש כאמור לעיל. עמאר לקח את האקדח והבטיח לסייע במכירתו. כשלושה ימים לאחר מכן משעדכן עמאר את הנאשם כי נכשל בהעברת האקדח אל מחוץ לשכם, הציע הנאשם להיעזר בשירותיה של רובא טליב המוכרת לו, ויכולה לטענתו להעביר את האקדח אל מחוץ לשכם. עמאר הסכים וביקש להיפגש עם הבחורה וזאת, מאחר וברצונו למסור לה חגורת נפץ בנוסף לאקדח. הנאשם הסכים לבקשה זו, פנה אל רובא והשניים סיכמו כי זו תעביר עבורו אמל"ח בתמורה לכסף. השניים סיכמו להיפגש בשכם מספר ימים לאחר מכן, אך פגישה זו לא יצאה אל הפועל מאחר והנאשם לא הצליח ליצור קשר עם עמאר. בסופו של דבר קבעו הנאשם ורובא כי יפגשו כדי לממש את מטרתם במועד אחר (פרט שישי).

טענות הצדדים

התובע הצבאי ביקש להחמיר בעונשו של הנאשם, בהדגישו את ההיבטים לחומרה בכל אישום ואישום בנפרד. התובע ציין כי מדובר במעורבות של ממש במעשים, לרבות בירי אשר באחד המקרים לא גרם נזק אך במקרה אחר גרם לפציעתו של אדם. התובע הדגיש את האכזריות שבמעשיו של הנאשם אשר יחד עם חברו, ירה באדם ממרחק קרוב וגרם לפציעתו. כמו כן הצביע התובע על התעוזה והנחישות הנובעים ממעשה החטיפה בו היה הנאשם מעורב, ועל רצונו העז לרצוח את מי אשר נחשד על ידו כמשתף פעולה.

התובע הצבאי הפנה למספר אסמכתאות, מהן ביקש ללמוד כי בגין עבירה יחידה של ירי לעבר אדם או מקום, ממרחק רב וללא נפגעים, רמת ענישה הינה 5-6 שנות מאסר. מכך ביקש להקיש למקרה שבפני
נו, ועתר להחמרה ניכרת בעונשו של הנאשם אשר עירב עצמו בשורת עבירות חמורות נוספות.

הסנגור ביקש להקל בעונשו של הנאשם, נוכח החיסכון הרב הטמון בבסיס הודייתו, עברו הנקי ובעיקר נוכח הרקע אשר הובילו לביצוע העבירות. לדבריו, רק לאחר שאחיו של הנאשם נהרג על ידי כוחות הביטחון באוגוסט 2006, החל הנאשם לפעול כאמור.

הסנגור טען כי הירי לעבר אבו חמיס, כאמור בפרט הרביעי, נועד להפחידו בלבד. בעניין זה, הציג הסנגור לעיוננו הסכם סולחה (ס/1), אשר נערך ונחתם בין משפחות הנאשם ואבו חמיס, לפיו המחלוקת בין המשפחות יושבה ומשפחת הנאשם נשאה בהוצאות הטיפול הרפואי של אבו חמיס. הסנגור הוסיף כי במהלך שהיית הנאשם במעצר, נפטרה אימו. כמו כן ציין כי בעקבות הסכסוך בין המשפחות, נפטר אחד מאחיו בגיל 24 מהתקף לב ואח נוסף, קיבל התקף לב וטופל בירדן. הסנגור ביקש להדגיש, כי עיקר כתב האישום נסב על סכסוך על רקע פלילי ולא בטחוני.

הסנגור הגיש אסמכתאות משלו, וביקש לאבחן את עניינו של הנאשם מהמקרים המפורטים באסמכתאות אשר הוגשו על ידי התובע הצבאי בציינו, כי כל מקרה יש לבחון לפי נסיבותיו.

הנאשם בדברו האחרון טען, כי ביקש בסה"כ להפחיד את אבו חמיס וזאת לאחר שהאחרון לא נענה לאזהרותיו. כמו כן ביקש הנאשם להתחשב במצבו המשפחתי והבטיח שלא לחזור לבית המשפט.

מידת העונש

מה ראוי, אם כן, להיות עונשו של נאשם אשר בחר לערב עצמו בביצוע שורה של עבירות חמורות, בתקופה קצרה יחסית עובר למעצרו. זו השאלה אשר עומדת לפתחנו.

התמונה המתקבלת מקריאת כתב האישום המתוקן היא, כי הנאשם החל את פעילותו בספטמבר 2006, כארבעה חודשים טרם מעצרו, ועסק ללא לאות בפעילות פלילית וביטחונית. מעבר לטענותיו בדבר "סגירת חשבונות" בשל סכסוך על רקע משפחתי, היה הנאשם מעורב בשורה של עבירות חמורות, אשר פגיעתם בביטחון האזור ומדינת ישראל, בפועל ובכוח, הינה רבה.

כפי שניתן להתרשם, הנאשם היה שותף בעל תפקיד מרכזי וחשוב בכל אחת מן העבירות בגינן הורשע. הנאשם ביצע שורה של עבירות חמורות ביותר, שעניינן סיכון ממשי של חיי אדם, בכוונה נפשעת. לא אחת הביע בית המשפט הצבאי דעה נחרצת כי בעבירות שכאלה, אותן ביצע הנאשם, יש לנקוט בגישה מחמירה, שיהא בה משום הרתעה משמעותית. את עוצמת הסלידה ושאט הנפש מעבירות שכאלה, אשר נועדו לפגוע בגופם של חפים מפשע, נתכוונו להטיל אימה ופחד ולשבש את אורחות החיים באזור, הביע בית המשפט הצבאי חזור ושנה.

אומנם אין עסקינן בנאשם שביצע את אשר ביצע לאחר שהצטרף למסגרת ארגונית אסורה, אשר במסגרתה תכנן את המעשים והוציאם אל הפועל, אך מעובדות כתב האישום המתוקן למדים אנו, כי הנאשם הכיר היטב מבוקשים ופעילים בארגונים אסורים, ולא חשש להסתייע בהם למימוש כוונותיו. כך למשל, העברתו של היתם אשר נחטף על ידי הנאשם לידיו של ואאל שתיוי המוכר לנאשם כמבוקש וכחבר ב"שוהדא אל אקצא", ממנו אף קיבל אקדח בו עשה הנאשם שימוש כדי לירות באבו חמיס. כך אף בנוגע לרכישת גלון מי חמצן המיועד כידוע להכנת מטעני חבלה, והעברתו למבוקש אחר. אין כל ספק כי חבירת הנאשם לפעילים בעלי שיוך ארגוני מובהק, יש בו כדי לצבוע את מעשיו באור שונה, ולהמחיש את הלהט והחפץ בהשגת התוצאות הפוגעניות.

מן הכלל אל הפרט

אכן, ההכרעה בתיק זה בנוגע לעונש הראוי לנאשם אינה קלה. עיקר הקושי טמון בעובדה כי העבירות כולן בוצעו במהלך תקופה קצרה יחסית של כ - 4 החודשים עובר למעצרו וכתגובה, כך על פי הטענה, לאירועים משפחתיים ואישיים, כאשר עד אז, לא היה הנאשם מעורב בביצוען של עבירות כלל. כמו כן, אחת העבירות העיקריות והחמורות בגינן הורשע הנאשם - תקיפה בנסיבות מחמירות, בוצעה על רקע סכסוך משפחתי - פלילי, ובלא שנטען לקיומו של רקע ביטחוני.
בנוגע לקושי בגזירת הדין וההתלבטויות המלוות מלאכה זו, יפים דבריו של כב' השופט מ' אלון בע"פ 359+344/8, מדינת ישראל נ' שחר סגל ואחר', פד"י ל"ה (4) ע"מ' 1322:

"מדידת מידת העונש קשה היא לשופט כקריעת ים סוף. משבא הוא לשיקול אם להרשיע או לגזור, מצויים בידיו עקרונות וכללים, פרטי דינים ודקדוקי דקדוקים של תלי תלים הלכות, שאותם הוא מיישם לעניין המסוים שלפניו. לא כן משסיים מלאכה זו, ועלה ידו, שיש להרשיע את הנאשם. המחוקק מסר בידו מידת עונש – במיוחד כשמדובר בעונש מאסר – שיש לה שיעור למעלה ואין לה שיעור כל שהוא למטה (פרט למקרים יוצאים מן הכלל); ובמסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר אופייה של העבירה, טיבו של העבריין ושלומו של הציבור. כל אלה יפים מהם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם להלכה ולמעשה, שהרי מעצם טיבם ומהותם אין בהם כדי לכוון את דעתו והכרעתו של השופט אלא בצורה כללית ביותר. ואם אמנם מציאות זו של הכוונה הכללית וסתמית לשופט בהטלת העונש קשה היא לו, הרי חיונית והכרחית היא לעצם מלאכת הענישה: באה היא ללמדך, שכל מקרה ומקרה צריך להיות נדון לגופה של העבירה ולגופו של העבריין, והכללים שבדרכי ענישה אינם אלא בבחינת נקודות מוצא בלבד".

יחד עם זאת, לא יכול להיות ספק באשר לרקע הביטחוני המובהק של יתר העבירות בהן הורשע הנאשם. חטיפתו של אדם בחשד לשיתוף פעולה עם כוחות הביטחון ורצון לרוצחו בשל כך, כמו גם ירי לעבר כוחות הביטחון, ושאיפה ממשית להוציא מהאזור אמל"ח ולהעבירו, ככל הנראה למקורות ומקומות בהם ניתן לעשות בהם שימוש כנגד כוחות הביטחון או אזרחי מדינת ישראל, אינם מעשים הניתנים לפרשנויות שונות. מדובר במעשים, אשר החומרה הטמונה בהם הינה רבה ומחייבים בשל כך ענישה של ממש.

באשר לעבירת החטיפה, יפים הדברים שנאמרו על ידי בית המשפט הצבאי לערעורים (אל"ם י' מינא) בעד"י 3377/08 התביעה הצבאית נ' עצאם נאצר, בו קיבל בית המשפט לערעורים את ערעורה של התביעה הצבאית, והחמיר בעונשו של הנאשם (4 שנות מאסר לריצוי בפועל):
" עבירת החטיפה היא אחת העבירות החמורות ביותר בחוק. מדובר באיומים של חבורה המצוידת בנשק והמגיעה לביתו של אדם החשוד בשיתוף פעולה, מוציאה אותו מביתו בכוח ומפליאה בו מכות תוך השמעת איומים, עד שהחטוף מודה בשיתוף פעולה עם ישראל. העונש הראוי לה לעבירה זו הוא עונש של מספר רב של שנים ולא כפי שגזר בימ"ש קמא, עונש העומד על פחות משנתיים.
שלילת חירותו של אדם באיומים ובנשק, תוך ביצוע עבירות תקיפה בנסיבות חמורות כמו אלה שנעשו ע"י המשיב וחבורתו, מצדיקה עונש מרתיע במיוחד, הן על מנת שהמשיב יקבל את העונש הראוי לו, והן על מנת ש"יראו וייראו".
בנוסף בהקשר זה, ראו דברי בית המשפט הצבאי לערעורים בע' 2315/08 אמג'ד מוסא סלימאן חראחשה נ' התביעה הצבאית, בו אושר העונש אשר הושת על המערער בבית משפט קמא (10 שנות מאסר לריצוי בפועל בגין 3 עבירות חטיפה וחברות בהתאחדות בלתי מותרת):
"נאמר על אתר שאנו דוחים את הערעור שבפני
נו. כפי שאמרנו בפסק דיננו בתיק ע' 2316/08, גם בתיק זה עולה תמונה קשה על מי שבחר ליטול לעצמו החירות לפעול באלימות קשה וחמורה כלפי תושבים שכל פשעם היה בכך שנפל עליהם חשדם של המערער וחבר מרעיו כי הם משתפים פעולה עם האויב, מדינת ישראל. המערער חבר לאחרים במסגרת חוליה ששמה לה ליעד להיפרע באלימות עד כדי קטילת חיים של אותם חסרי מזל אשר נפל עליהם החשד כי הינם משתפי פעולה. המערער וחבר מרעיו שהיו חמושים בכלי נשק ואלות לא בחלו בשום אמצעי לבצע את זממם כשדרך פעולתם הייתה חטיפתם של אותם מסכנים, העברתם בכפיה ובאלימות למקומות מבודדים, לשם חקירתם באלימות נוראה שכללה חבלות קשות בגופם תוך כדי ה"חקירה" וזאת כדי למלט מפיהם "הודאה" על "הפשעים הנוראיים" אותם ביצעו. המערער חזר על מעשיו החמורים שוב ושוב ובתוך חודש היה שותף ל-3 אירועים חמורים, אלימים וברוטלים שבאחרון שבהם קיפח קרבנם את חייו לאחר עינויים קשים."
לא למותר להדגיש, כי הנאשם מיוזמתו ולבדו רכש אקדח וביצע באמצעותו ירי לעבר ג'יפ צבאי. אף אם מדובר בירי אשר למרבה המזל לא גרם לנזק, עדיין מדובר בירי ואין האינטרס הציבורי יכול להשלים עם התייחסות מקלה בהקשר זה, כפי שביקש הסנגור המלומד, בהפנותו לאסמכתאות בהקשר זה. בתי המשפט הצבאיים הדגישו לא אחת, כי כל הנוטל נשק שלא כדין, ועל אחת כמה וכמה מי שעושה בו שימוש, בין אם לעבר כוחות הביטחון ובין אם לעבר אזרחים (כמעשיו של הנאשם שבפני
נו), ייענש בחומרה. כמו כן נפסק, כי על בתי המשפט הצבאיים להעביר מסר חד משמעי לפיו, ייפרעו ממי ששלח ידו וביקש לפגוע בגופם או בנפשם של אלו אשר לא חטאו ובמרקם העדין אשר באזור (ראה דבריו של כב' המשנה לנשיא י' חניאל בע' איו"ש 315/03 התובע הצבאי נ' אחמד יאסין).

עם כל הרצון להתחשב בנסיבות לקולא אשר פורטו על ידי הסנגור, נראה כי אין מנוס מהטלת עונש מאסר ממושך, אשר מחד יהלום את חומרת מעשיו, אך מאידך לא ימצה עם הנאשם את מלוא חומרת הדין.

שיקולים רבים עומדים לחובת הנאשם במקרה דנן, ודומה כי משקלם הכבד של שיקולים אלו בהצטברותם יחדיו מחייב אותנו לבכר את הצורך במתן ביטוי הולם ומרתיע לעבירות החמורות בהן נכשל הנאשם.

לא נוכל ליתן משקל מופרז לתוצאות חלק ממעשיו של הנאשם, אשר אך בדרך נס הסתיימו, ללא אבידות בנפש. את חומרת מעשיו של הנאשם עלינו לבחון בעיקר, לאור כוונותיו.
בשוקלנו את העונש הראוי, לקחנו בחשבון, את עברו הנקי של הנאשם, גילו הצעיר בעת ביצוע העבירות, הודאתו אשר חסכה זמן שיפוטי ניכר וכן את הסולחה אשר נערכה בין משפחת הנאשם למשפחתו של אבו חמיס.

נוכח האמור, אציע לחבריי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים:

א. 9 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו.
ב. 3 שנים מאסר על תנאי למשך 5 שנים מיום צאתו את הכלא, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה בה הורשע או כל עבירה שמטרתה או מהותה פגיעה בחיי אדם או שלמות גופם, לרבות ניסיון או קשירת קשר.

הנשיא סא"ל יאיר תירוש
:
אני מסכים להחלטתו של השופט רס"ן יריב נבון
.

השופטת סא"ל ורד אורנשטיין
:
אני מסכימה.

הוחלט כאמור בגזר דינו של השופט רס"ן יריב נבון
.

זכות ערעור כחוק.

ניתן והודע, 01/04/2009, בפומבי ובמעמד הצדדים.
___________ ____________ ___________
שופט אב"ד שופטת

תאריך: 01/04/09 1 תיק מס': 1602/07








תיק בית המשפט הצבאי 1602/07 סרן ענבר בן דוד נ' עמאד נמר יוסף מניף (פורסם ב-ֽ 01/04/2009)