פסקי דין על משה שמחוביץ | פסקי דין על אורן סילברמן | פסקי דין על אליהו חברה לביטוח | פסקי דין על פסק דין ואח' |

3253/07 א     12/08/2010




א 3253/07 משה שמחוביץ נ' אורן סילברמן, אליהו חברה לביטוח בע"מ,

פסק דין
ואח'








st1\:*{behavior: }
בית משפט השלום בירושלים



ת"א 3253-07 משה שמחוביץ
נ' אורן סילברמן
ואח'







בפני

כב' השופט
דב פולוק


התובע

משה שמחוביץ


נגד


הנתבעים

1.אורן סילברמן
2.אליהו חברה לביטוח בע"מ



פסק – דין


ביום 28.3.06 נהג התובע על אופנועו ברח' קרן היסוד לכיוון רח' רמב"ן בירושלים. באותה עת נהג הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") ברכבו מכיוון רח' קינג ג'ורג' לכיוון רח' רמב"ן, ברכב היו עמו אשתו ושני ילדיהם הקטנים.

בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר נסיבות התאונה והיותה בגדר תאונת דרכים לפי הגדרת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "התאונה").

לטענת התובע, התאונה מהווה תאונת דרכים, שכן הנתבע עקף את אופנועו מימין וכמעט התנגש בו, ועל כן ביקש התובע לעצור את רכבו של הנתבע. ברח' רמב"ן פינת רח' ארלוזורוב עצר התובע את אופנועו ועשה צעדים על מנת להתקרב לרכבו של הנתבע. לטענתו, ניסה הנתבע להפנות את רכבו ימינה כדי להימלט, אך באופן זה פגע בקרסול
רגלו הימנית של התובע, וגרר אותו לאורך כ-15 מטרים על הכביש. לטענת התובע, הוא נחבל בעקבות כך בעכוזו. מנגד, טוען הנתבע, כי הוא לא הפנה את רכבו ימינה, אלא נשאר עומד, ורכבו היה בעצירה מוחלטת כל אותו זמן. התובע הוא שניגש לחלקו הקדמי של רכבו, היכה עליו בקסדתו, בעט בו ברגלו הימנית בחמת זעם ונשכב על הרצפה. הנתבע ואשתו נבהלו מתקיפתו של התובע והזעיקו את המשטרה. למקום הגיע אמבולנס, אולם התובע סירב להתפנות לחדר מיון.

טענות התובע בסיכומיו:
לטענת התובע גרסתו נותרה זהה כל הזמן, בדו"ח מד"א, במכתב השחרור מחדר מיון, בתעודות שקיבל מקופת חולים, באישורים הרפואיים מד"ר הנדל, אורטופד אליו פנה התובע באופן פרטי, בהודעתו במשטרה, בגרסתו בכתב התביעה ובעדותו בבית המשפט. לפי גרסתו, בבואו לרכבו של הנתבע על מנת לדבר עימו המשיך הנתבע בנסיעה ופגע ברגלו של התובע. הנתבע, שמאן לעצור, גרר את התובע על הכביש עד שנפל מתחת לפגוש הקדמי של הרכב ונחבל בעכוזו. התובע ציין בעדותו כי כשהנתבע ניסה לברוח עם רכבו הוא חסם את הרכב בגופו אך עשה זאת ללא כל כוונה לגרום לתאונה וכמובן לא התכוון להיפצע או להתאבד. על כן, טוען התובע, כי התאונה הינה בגדר תאונת דרכים ולא בגדר מעשה מכוון. התובע אף סבר בתחילה כי פגיעתו אינה משמעותית ועל כן סירב להתפנות לבית חולים, וחזר לביתו על אופנועו. אילו היה התובע מנסה לביים תאונה לא היה נוהג כך.

גם סוג הפגיעה של התובע מחזקת, לטענתו, את גרסתו. שכן, בעקבות התאונה נגרמו לו חבלה ברגל, נפיחות בקרסול ורגישות במישוש בסקרול ובעצם הזנב. גם בצילום הרנטגן שנערך לו בבית החולים הדסה צויינו פרגמנטים גרמיים מנותקים בקרסול ימין.

התובע מסביר כי איחר למסור את עדותו במשטרה כיוון שרצה לשחזר את האירוע ולעכל בראשו את ההתרחשויות.

לטענת התובע, יש בגרסת הנתבעים סתירות רבות. למשל, מהודעתו של הנתבע במשטרה עולה כי בזמן שהתובע קפץ לפני חזית הרכב הוא היה בנסיעה במהירות אפסית. ואילו מתצהירו של הנתבע עולה כי רכבו היה בעצירה מוחלטת ולאחר שהתובע קפץ לפני הרכב עצר הנתבע את הרכב. זו סתירה, לפיה האמור בהודעת המשטרה ממוטט את תצהירו של הנתבע, ומצביע על נכונות גרסתו של התובע. סתירה נוספת קיימת בכך שהנתבע ואשתו לא ציינו בתצהיריהם את התערבות רוכבי הקטנוע בעוד שהדבר נזכר בעדות הנתבע במשטרה. כשנשאל הנתבע לפשר הדבר הוא אמר כי הם אינם חלק מעדותו והם כלל לא רלוונטיים לאירוע הנדון. אשת הנתבע אף העידה כי רשמה על פתק את פרטיהם של רוכבי האופנועים. התובע סובר כי שני האופנועים חסמו את דרכו של הנתבע כיוון שחששו שמא ימלט עם רכבו לאחר שראו את הנתבע פוגע וגורר את התובע על הכביש. כן טוען התובע שמתצהירה של אשת הנתבע עולה שסברה בתחילה כי לאופנוע יש תקלה. ה"הבנה" שהתובע מתכוון להתנגש בהם נוצרה אצלה, לטענתה, בדיעבד, לאחר התאונה, דבר המחזק לטענתו את אי אמינות גרסתם של הנתבע ואשתו.

התובע מוסיף כי הנתבעים הציגו גרסה לפיה התובע בעט ברכב. לטענתו, אין לגרסה זו תמיכה בראיות הנתבעים והוא מכחיש אותה. כן, טוען התובע, כי לא הנתבע ולא אשתו, ממקום מושבם ברכב, יכלו לראות בעיטה בו. לטענתו, אף אשת הנתבע בעדותה בבית המשפט לא תארה תיאור של בעיטה ורק אמרה כי הרגישה שהתובע יוצר מגע עם הרכב. כשנשאלה על כך אמרה שהיה נשמע לה שהתובע בעט ברכב, ובכך היא הודתה שלא ראתה את התובע בועט ברכב. גם בתלונתה של אשת הנתבע במשטרה לא הוזכרה כלל העובדה שהתובע בועט ברכב. הנתבע מצידו העיד כי ראה את רגלו של התובע מונפת אבל לא ראה את מגע הרגל עם הרכב. לטענת התובע, באותה סיטואציה לא יכול היה לבעוט ברכב, שכן, הוא עמד עם ידיו על מכסה המנוע והיכה בו עם קסדתו. בעדותו במשטרה טען הנתבע כי התובע גרם לנזק לרכבו על ידי המכות שנתן לרכב עם קסדתו במכסה המנוע וברגלו. לטענת הנתבע התובע
שבר את הגריל ועיקום את לוחית הרישוי. בעניין זה, תמהה התובע מדוע הנתבע לא פעל לקבלת פיצוי בגין הנזק שגרם לרכבו, באמצעות קבלות על תיקונים, למשל, וכן מדוע לא הוצגו בבית המשפט תמונות של הנזק שנגרם למכונית. הנתבעים לא ראו את התובע בועט ברכבם וגם לא הביאו כל עדות על נזק שנגרם לרכבם בשל כך. אי הבאתה של ראיה מצויה ורלוונטית מפעילה חזקה לפיה מחדל זה פועל לחובתו של אותו בעל דין שנמנע מלהביאה. התובע מוסיף כי גם אם בעט ברכבו של הנתבע הרי שגם אז אין מדובר במעשה מכוון לפי הגדרת "תאונת דרכים" שבחוק. לכל היותר ניתן לומר כי התובע ביקש לגרום לנתבע לעצור באמצעות בעיטה ברכב, אך מכאן ועד למסקנה כי מדובר במעשה מכוון של התובע לגרום לעצמו נזק הדרך עוד רחוקה.

כן טוען התובע כי טענת הנתבע לפיה התאונה הייתה במתכוון אינה מתקבלת על הדעת. שכן, אילו סבר הנתבע כי התובע תכנן
להתנגש בו במתכוון, מדוע לא נמלט מן המקום, למשל בכיוון הנגדי, בכיוון הנסיעה לגן סאקר. אלא המשיך להתקדם ללא חשש ואף עצר בצומת. התובע מוסיף כי אילו רצה לגרום לתאונה במתכוון היה מתנגש עם אופנוע ברכב הנתבע ואז היה התובע נפגע בצורה קשה יותר ואופנועו היה ניזוק. בעניין זה העיד הנתבע כי התובע או אופנועו לא גרמו לו לעצור. לטענת התובע, משתמע מכך כשהתובע לא גרם להתקרבות מספקת שתגרום לתאונה, שכן הוא עצר בצד ולא גרם להתנגשות בין אופנועו לרכב הנתבעים. וכיצד לא ציינו בתצהיריהם את התערבות רוכבי הקטנוע בעוד שהדבר נזכר בעדות הנתבע במשטרה.

הנטל להוכיח כי לתובע הייתה כוונה להיפגע רובץ על כתפי הנתבעים, אך הם לא הוכיחו אותו. הפסיקה קבעה כי הנטל על מנת להוכיח את רצונו של אדם לשים קץ לחייו הוא נטל מוגבר ולא די במאזן ההסתברויות. זאת לאור העובדה כי הטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאינה מעשה של יום ביומו.

לטענת התובע גם עדותו של העד איתן פתיה (להלן: "העד"), שראה את התרחשות התאונה למן הרגע בו ניצב התובע מול רכב הנהג וצעק לנתבע לעצור, מחזקת את גרסתו. שכן, הערכתו של העד ביחס למרחק שבו נדחף התובע על ידי מכוניתו של הנתבע הייתה 10-15 מטר, הערכה דומה להערכתו של התובע. מן העדות אף עולה כי רק לאחר שהתובע נפל לרצפה עצר הנתבע את רכבו. לטעמו של התובע, הנתבעים לא הצליחו להפריך את גרסתו של העד בחקירתם הנגדית. לעניין הבעיטה ברכב הנתבע, העד הוא היחיד שיכול היה לראות את התובע בועט ברכב, אולם הוא לא ראה זאת ולא העיד על כך. התובע מוסיף כי דווקא מדברי העד לפיהם הוא לא ראה בוודאות מה קרה לאחר שהתובע נפל ארצה ניתן ללמוד כי דבריו אמינים. אילו רצה לשקר לטובת התובע היה מעיד בפשטות כי ראה את התובע נדרס.
אשר על כן, סובר התובע כי התאונה נכנסת לגדר תאונת דרכים. נסיבות התאונה לפיהם התובע נפגע מרכבו של הנתבע בפעם הראשונה עוד לפני שהנתבע עצר את רכבו בעצירה מלאה או בין עצירה אחת לשנייה, ובפעם השנייה כאשר נדחף ונגרר לאורך מספר מטרים ברח' ארלוזורוב, הוכחו, לטענת התובע, מעדותו, שהייתה אחידה לכל אורכה, נתמכה במסמכים וחוזקה על ידי עדותו של העד איתן פתיה. לעומת זאת, הנתבעים לא הוכיחו את טענתם לתאונה מכוונת בשל ריבוי הסתירות בגרסאותיהם, והעדר הבאתם של ראיות אובייקטיביות.

טענות הנתבעים בסיכומיהם:
לטענת הנתבע, הוא ואשתו העידו בתצהיריהם ובחקירתם כי הבחינו בתובע כאשר נסע ברח' רמב"ן, תוך בלימות חוזרות ונשנות של אופנועו. הנתבע הקפיד לשמור על מרחק מהתובע על מנת למנוע תאונה. התובע עצר את האופנוע בצד הכביש. בסמוך למקום עצירת האופנוע היה הנתבע צריך לעצור את רכבו על מנת לתת זכות קדימה לתנועה שבאה מהכיוון הנגדי מרח' רמב"ן. בשלב זה קפץ התובע לפני חזית הרכב והחל מכה במכסה המנוע באמצעות קסדתו ובועט בחזית הרכב ברגלו. כך עיקם התובע את לוחיות הרישוי של הרכב וגרם לשבר בגריל. התובע יצר את המגע עם הרכב ביוזמתו כאשר הרכב היה בעצירה מוחלטת. ככל שהתובע נפגע בקרסולו הייתה הפגיעה כתוצאה מכך שבעט ברכב הנתבע ברגלו. פגיעה כזו אינה נכנסת לגדר תאונת דרכים ואינה מזכה את התובע בפיצוי על נזקיו בגינה. אשתו של הנתבע התקשרה למשטרה והתלוננה על תקיפה. לאחר שהנתבע צעק לעבר התובע כי הוא מזעיק את המשטרה נשכב התובע על הכביש כשהוא אוחז ברגלו. כל אותו זמן היה הרכב בעצירה מוחלטת. רק לאחר שפינה התובע את נתיב הנסיעה הזיז הנתבע את הרכב על מנת שלא לחסום את נתיב הנסיעה, עצר אותו בשולי הכביש והמתין למשטרה. הטענה כי הרכב המשיך לנסוע מטרים ספורים לאחר שהתובע נפל, כביכול, תמוהה שכן, לו היה הרכב ממשיך לנסוע על התובע לא הייתה הפגיעה מסתכמת בנקע בקרסול בלבד. כן, התובע לא יכול היה לקום לאחר שנפל ונלכד אל מתחת לרכב.
הנתבע מציין כי הוא ואשתו סגרו עצמם ברכב והזמינו משטרה שכן, התובע התקיפם, היכה באלימות את מכוניתם הסגורה ואיים לפגוע בהם בלא כל סיבה נראית לעין. לטענת הנתבע, עצם העובדה כי הוא ואשתו הזעיקו את המשטרה למקום מפריכה את טענת התובע כי הוא ניסה להימלט, שכן אילו הנתבע היה נוהג כעבריין נמלט הרי שלא היה לו כל אינטרס בנוכחות המשטרה במקום. גם העובדה שהמשטרה סגרה את התיק בלא שמצאה לנכון לחקור את הנתבע תחת אזהרה מעידה על כך כי המשטרה, שהגיעה למקום האירוע, ושמעה את הנוכחים בזמן אמת לא קיבלה את גרסתו של התובע שכן, אחרת הייתה לכל הפחות פוסלת את רישיונו של הנתבע עד לבירור מלא של האירוע.

הנתבע מוסיף כי התובע, לעומת זאת, פנה למשטרה רק שבועיים לאחר האירוע. לטענתו, התובע התמהמה לפנות למשטרה שכן שהות זו נדרשה לו על מנת לבנות גרסה שיהא בה הגיון, ובדה תיאור שיכשיר תביעה כנגד מבטחת הרכב. לטענת הנתבע, התובע מכיר היטב את התנאים להכרה בפגיעה כפגיעה עקב תאונת דרכים שכן הוא חוקר במקצועו הנותן חקירות לחברות ביטוח. יתרה מכך, טוען הנתבע, כי התובע גם למוד ניסיון אישי מתביעות על תאונות דרכים שאירעו לו בעבר.

לטענת הנתבע, יש בהתנהגותו של התובע מספר עובדות המעידות על כך שהתכוון לגרום לתאונה. שכן התובע נהג את אופנועו בצורה מסוכנת ביותר תוך שהוא בולם אותו בלימות פתע חוזרות ונשנות במטרה שהרכב יתנגש בו. כאשר רק הודות לנהיגתו הזהירה של הנתבע והמרחק הרב ששמר מן האופנוע נמנעה התנגשות בין שני כלי הרכב. לטענתו, כאשר ניסיונותיו של התובע לגרום להתנגשות עם רכבו של הנתבע לא צלחו, ירד התובע מאופנועו והשליך את גופו מול הרכב. טענתו של התובע כי בכך ביקש לעצור את הרכב תמוהה, שכן, לו ביקש התובע לעצור את הרכב כל שצריך היה לעשות הוא להעמיד את אופנוע במרכז הכביש כך שלרכב לא תהיה אפשרות להמשיך בנסיעה. גם לאחר שהתובע נוכח כי עמידתו מול הרכב אינה עוצרת את נסיעתו והוא נפגע, לטענתו, פגיעה של ממש בקרסולו, הוא מוסיף ועומד מול הרכב וממשיך לעמוד מולו גם כשהרכב הודף אותו, כביכול, למרחק של כ-15 מטר. לפיכך, לטענת הנתבע, אם תתקבל גרסת התובע כי הרכב דרס אותו בהכרח יש גם לקבוע כי התובע עצמו התכוון לגרום לתאונה, שכן אחרת אין כל הגיון בהתנהגות התובע שגרם ביועדין לרכב לדרוס אותו והמשיך ויצר את הסיכון לתאונה על אף שבאפשרותו היה לנתק מגע מהרכב ולמנוע אותה. על כן התאונה אינה נכנסת לגדר תאונת דרכים ויש לדחות את התביעה.

כמו כן, טוען הנתבע כי לא ניתן לקבל את עדותו של העד איתן פתיה שכן הוא העיד שאינו זוכר את פרטי האירוע ואישר שהתובע הזכיר לו פרטים מסוימים. מחקירתו של העד עולה כי העד ראה את התאונה כשהוא מאחור והרכב מפריד בינו לבין התובע. לטענת הנתבע מזיווית כזאת לא יכול היה העד לקבל תמונה ברורה ואמיתית של ההתרחשויות. הוא לא יכול היה לראות האם התובע הופל על ידי הרכב או שמא נשכב על הכביש מיוזמתו. זוווית הראיה גם לא אפשרה לו לראות האם היה מגע בין התובע לאוטו ומה היו מעשיו של התובע שעמד מאחורי הרכב. כן עולה מחקירתו של העד כי הוא לא היה עד כלל לתחילת האירוע, שעליו סבה עיקר המחלוקת בין הצדדים. העד לא היה אם כן עד לתאונה עצמה ולא יכול להעיד דבר באשר לאופן קרות התאונה. לאור זאת, סובר הנתבע כי הגרסה עליה חתם העד, שוכתבה על ידי התובע והיא מלאה בהנחות והשערות ועל כן אין לייחס לה כל משקל. מעבר לאמור, טוען הנתבע, כי אף מתשובות העד לשאלות בית המשפט עולה כי אילו רצה התובע לנתק מגע עם הרכב הייתה לו אפשרות לעשות כן. לטענתו של העד, הנתבע
רק "דחף" את התובע וגרם לו לצעוד לאחור ולא גרר את התובע.

לעניין טענת התובע כי הנתבע לא הביא תמונות, עדות לנזק שנגרם לרכב, הרי שהתובע עצמו הודה בכך שנגרם נזק לרכב ועל כן זו אינה עובדה שקיימת לגביה מחלוקת.

לטענת הנתבע, יש לדחות את טענות התובע לפיהן קיימות סתירות בעדותו ועדות אשתו. לעניין הסתירה הקיימת, כביכול, בין סעיף 6 ו-7 לתצהיר הנתבע, הרי שמהירות אפסית היא מהירות אפס וכמוה כעצירה. כן טוען הנתבע כי דו"ח הפעולה מחזק דווקא את גרסת הנתבעים שכן הוא מציין מפורשות שאשתו של הנתבע התלוננה כי התובע לא מאפשר לה להמשיך בנסיעה. לעניין הבעיטה של התובע ברכב, הנתבע העיד כי ראה את רגלו של התובע מונפת באוויר לצורך הבעיטה, דהיינו, את התנועה הכללית של גופו ואשת הנתבע העידה כי הרגישה את המגע של הרכב עם רגלו של התובע ושניהם העידו על הנזק שנגרם לרכב הוא כתוצאה מן הבעיטה. עדויות אלו מספיקות על מנת ללמד כי התובע בעט ברכב.

אשר על כן טוען הנתבע כי רכבו שעמד בעצירה מוחלטת במהלך כל האירוע לא גרם לחבלתו של התובע. הנתבע ואשתו הזעיקו משטרה והיו מבוהלים מכדי להתעמת עם התובע. לנתבע לא הייתה כל סיבה לדרוס הולך רגל העומד מול חזית רכבו וחוסם בגופו את נתיב נסיעתו ועוד לגרור אותו למרחק של 10 מטרים, אלא התובע הוא שהתכוון להציג מצג של תאונה ופגיעה, ועל כן התאונה אינה מהווה תאונת דרכים ויש לדחות את התביעה.


דיון והכרעה:
סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") קובע כי:
"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ... ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי."

לאחר שמיעת הראיות עולה שאין מחלוקת שהיה מגע בין הרכב בו נהג הנתבע מס' 1 (להלן: "הרכב") לבין התובע. הצדדים מסכימים שבמהלך האירוע, כתוצאה מהמגע, התעקמה לוחית הרישוי של הרכב. פסק הדין מתייחס רק לנסיבות האירוע נשוא כתב האישום ולשאלה אם המקרה דנן נופל בגדר חוק הפלת"ד או שמא עסקינן בתאונה במתכוון כמשמעותה לפי
סעיף 1 לחוק הפלת"ד לעיל.

בהקשר זה, המגע הראשון בין הרכב לבין התובע, אליבא דגרסת התובע, התרחש כשהתובע חצה משמאל לימין כיוון נסיעת הרכב. לדברי התובע הרכב עלה על קרסולו הימיני בעת שנהג הרכב ניסה להפנות את הרכב ימינה כדי להימלט מהתובע.

בהודעתו במשטרה מיום 28.3.06 כתב התובע "... ובעודי הולך לקראת הרכב במגמה לשוחח עם הנהג ולהתריע בפני
ו על נהיגתו המסוכנת הנהג החל באופן פתאומי בנסיעה ותוך כדי פניה חדה ימינה פגע בחלק קדמי שמאלי של מכוניתו בקרסול רגל הימינת, דפקתי על מכסה המנוע של הרכב וצעקתי לנהג לעצור והוא המשיך בנסיעה, גרר אותי כ-15 מ' ואז נפלתי על עכוזי ונפגעתי".
בסעיף
2 לתצהיר התובע הוא מוסר "נהג רכב הפרטי נבהל כנראה. הנהג ניסה להפנות רכבו ימינה כדי להימלט, אך פגע ברגלי הימנית, בקרסול, וגרר אותי על הכביש כ-15 מטר. נפלתי מתחת לפגוש הקדמי של רכב הפרטי ונחבלתי בעכוז."

ובמהלך עדותו:
"ת. הלכתי לקראת האוטו של הנתבע.
ש. אתה עדיין בשלב זה לפניו?
ת. תמיד הייתי לפניו"
(ע 4 לפרוטוקול מסוף העמוד)
"ש. בשלב הזה הוא עצר האם נכון שנגשת למכסה המנוע שלו מקדימה?
ת. לא. עוד לא הגעתי לאוטו, התקרבתי לאוטו, הספקתי לעשות שני צעדים ואז נוצר המנגנון"
...
ש. ת. כפועל יוצא כשדרס אותי הייתי עם הקסדה ביד אחת וביקשתי ממנו לעצור כי הייתי במילכוד, אני בין פגוש האוטו ולא יכול לברוח שמאלה או ימינה ואני צועק לו לעצור.
ש. ונתת לו מכות עם הקסדה והידיים על האוטו ולבקש ממנו לעצור?
ת. כדבריך.
ש. אתה אומר שבשלב הזה הוא ניסה לפנות ימינה לעקוף אותך?
ת. לברוח.
ש. הוא ניסה לפנות ימינה?
ת. לעלות על אי התנועה והוא עלה.
ש. כדי לברוח ממך?
ת. כן. זה מה שנקרא המנגנון.
...
ת. אני הייתי עומד לפני הרכב בפינה נוטה לצד שמאל-חזית של הרכב כי הוא סטה.
ש. בשלב בזה הוא פונה ימינה?
ת. הוא סוטה ימינה על מנת לעלות על אי התנועה וממשיך קדימה. חסמתי אותו בגופי. הייתי בטוח שהוא יעצור ..."
...
ש. אתה עומד עם שני רגליך מול הרכב של הנתבע כאשר רגלך הימינית יותר קרובה לפנס השמאלי שלו?
ת. בערך.
...
ש. איך בסיטואציה הזאת אתה מצאת עצמך נוקע את רגל ימין?
ת. הלכתי לקראת הרכב, אני הולך ורגל ימין היתה קרובה יותר לכן רגל ימין נפגעה, אם היה הפוך אז רגל שמאל היתה נפגעת.
ש. אתה לא נפגעת בשוק ולא בברך, אתה נקעת את הקרסול, נכון?
ת. נפגעתי בקרסול. לא נפגעתי בשוק או בברך."
(ע' 5 ואליך בפרוטוקול עד שליש התחתון של ע' 6).

מכאן, שהתובע טוען שנקע את קרסולו הימיני כשהרכב בא במגע עם קרסולו בעת סטייה לימין על מנת לברוח מהתובע. התובע היה לפני הרכב ולדבריו, שום חלק אחר של גופו לא נפגע מהרכב. בהודעתו במשטרה מסר התובע שחלקו הקדמי השמאלי של הרכב פגע בו. ב-במ/2 שנערך על ידי ד"ר הנדל, הרופא כתב שהתובע נפגע מ"גלגל רכב נוסע בקרסול ימין, תוך כדי התחמקות – "נקע" את הקרסול". במסמך אחר כתב הרופא לגבי נסיבות הפגיעה של התובע "בעת האירוע נפגע והתחמק מרכב נוסע ונקע את קרסולו הימנית."

מר איתן פתיה (ע"ת מס' 2), לא ראה את
הרכב עולה על קרסולו של התובע. נהג הרכב ורעייתו שישבה לידו כנוסעת, העידו שהתובע בעט ברכב
עם רגלו ואף עיקם את לוחית הרישוי. התובע אישר שכתוצאה מהאירוע לוחית הרישוי של רכב התעקמה. אולם, לטענתו, לוחית הרישוי התעקמה
על ידי גופו. "המספר התעקם אני נשכבתי מתחת לרכב הוא התעקם מגופי. אני הייתי בין שני גלגלים והמספר התעקם. זה פח דק." (ע' 13 לפרוטוקול סוף העמוד).

מעבר לסתירות ואי בהירות בגרסת התובע לגבי המקום בו עמד בעת שהרכב פגע בו ולגבי החלק של הרכב שפגע בו, ברור שאין אמת בגרסתו ואין להתפלא שהתיק נסגר במשטרה. די להשוות את
גרסאות התובע עם מבנה של רכב פרטי. אם התובע עמד לפני חזית הרכב וחלקו הקדמי השמאלי של הרכב פגע בו, כטענתו, או אז חזית הרכב הייתה אמורה לפגוע
ברגלו הרבה מעל לקרסול ולהפיל את הנפגע ארצה או להסיט אותו לצד. הפגיעה של חזית הרכב בנפגע, הייתה קורת לפני כל אפשרות לפגיעה של צמיג הרכב.

לעומת זאת, על מנת שצמיג הרכב יעלה אך ורק על קרסולו הימיני של התובע, מבלי לפגוע בכל חלק אחר של הרגלו, התובע היה חייב לעמוד ליד הכנף הקדמי בצד השמאלי של הרכב עם רגלו הימינית לפניו. אולם, אם הרכב סטה ימינה, כטענת התובע, הוא לא יימצא בחזית הרכב. אדרבא, הרכב מתרחק מגופו. אפשרות שלישית, לפגיעה רק בקרסול על ידי הרכב, הוא שהתובע שכב על הקרקע עם רגלו בזווית לצמיג ואיפשר לצמיג לעלות על קרסולו בעת סטיית הרכב ימינה. אולם התובע טוען שהיה בעמידה לפני הרכב בעת סטיית הרכב ימינה.

גם אין ממש בטענת התובע
שהוא נשכב בין גלגלי הרכב ועיקם את לוחית הרישוי באמצעות גופו. בית המשפט מתבקש לקבל שהתובע יכול היה להשחיל את עצמו עם בגדיו במרווח שבין שלד הרכב לבין הכביש ( מרווח של כ-15 ס"מ). בית המשפט מתבקש לקבל שמגע בין גופו של התובע לבין לוחית הרישוי, מבלי לגרום כל פגיעה גופנית לתובע, יכול לגרום ללוחית רישוי להתעקם. די להסתכל על המקום ועל הגובה של לוחית הרישוי (מדובר במאזדה שנת יייצור 2000) כדי להבין את חוסר ההיגיון שבגרסת התובע. הרכב היה חייב לעלות על רגליו של התובע בעת שהתיישב בין גלגלי הרכב, לפגוע בפלג העליון של גופו בעוצמה מספקת על מנת לעקם את לוחית הרישוי וזאת מבלי לגרום כל פגיעה גופנית ומבלי להניף את התובע, כתוצאה מהמגע, ממצב של ישיבה למצב של שכיבה על הכביש.

לעומת גרסתו הבלתי מתקבלת על הדעת של התובע, שעיקם את לוחית הרישוי שהרכב עלה עליו, טענו הנהג והנוסעת שלוחית הרישוי התעקמה מבעיטות התובע ברכב.

בהקשר זה העד איתן פתיה, כשנשאל אם ראה התובע בועט ברכב,השיב בתשובה מתחמקת של "לא זוכר" מבלי לשלול אפשרות זאת (ע' 19 לפרוטוקול שורות 16-17).

אמנם הנתבעים לא יכלו להעיד שראו את התובע בועט ברכב, להבדיל מלהרגיש את הבעיטות ברכב. אולם, אפשרות זאת הרבה יותר סבירה ומתקבלת על הדעת לעקימת לוחית הרישוי בעת האירוע, מההסבר הבלתי מתקבל על הדעת של התובע. מכאן, גם סביר יותר שהפגיעה בקרסולו של התובע, עד כמה שנפגע, נגרמה מבעיטותיו של התובע ברכב , מעשה במתכוון, שאינו נכנס לגדר חוק הפלת"ד.

לבסוף, מעבר לנדרש, על פי עדות התובע ועדות איתן פתיה, התובע, שעמד בחזית הרכב, נדחף לאחור בשלבים כ-10 מטר על ידי הרכב. יצויין, שהתובע אינו טוען שבשל דחיפות אלו הוא נקע את רגלו (נהג הרכב והנוסעת אף מכחישים שהתובע נדחף עם הרכב) . אי לכך, הנני משאיר ב"צריך עיון" את השאלה אילו התובע היה נפצע בעת דחיפה לאחור על ידי הרכב כשהתובע מנסה למנוע מהרכב להמשיך בנסיעה, האם היה מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד. די אם אציין שמתעוררת שאלה של שימוש חוקי בכוח על ידי נהג הרכב על מנת למנוע פגיעה בזכותו (וזכות הנוסעים ברכב) לחופש התנועה. במקרה של שימוש בכוח במטרה לאכוף את
זכות חופש התנועה, לכאורה, מדובר ב"מעשה שנעשה במתכוון". אולם, כאמור, אין צורך להכריע בשאלה במקרה דנן.

אשר על כן, הואיל והתובע לא הצליח להוכיח שהוא נפגע בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד, התובענה נדחית.

התובע ישלם הוצאות בסך 5,000 ₪ לנתבע מס' 1 והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל מע"מ) בסך 10,000 ₪ לנתבעת מס' 2. הסכומים ישולמו תוך 45 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק אחרי המועד לתשלום.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום,
ב' אלול תש"ע, 12 אוגוסט 2010, בהעדר הצדדים.











א בית משפט שלום 3253/07 משה שמחוביץ נ' אורן סילברמן, אליהו חברה לביטוח בע"מ,

פסק דין
ואח' (פורסם ב-ֽ 12/08/2010)