פסקי דין על יהודה דורון | פסקי דין על קטרינה דורון | פסקי דין על תמר דורון ואח' | פסקי דין על קיבוץ שפיים

208/07 עמנ     12/08/2010




עמנ 208/07 יהודה דורון, קטרינה דורון, תמר דורון ואח' נ' קיבוץ שפיים





בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים
לפני כב' השופט י' נועם
עמ"נ 208/07 יהודה דורון ואח'

נ' קיבוץ שפיים

עמ"נ 209/07 קיבוץ שפיים
נ' יהודה דורון ואח'
12 באוגוסט 2010
המערערים בעמ"נ 208/07
(המשיבים בעמ"נ 209/07)
1. יהודה דורון

2. קטרינה דורון

3. תמר דורון
4. הדס דורון
5. שקד דורון
ע"י ב"כ עו"ד ז' לנדה ואח'
נגד

המשיב בעמ"נ 208/07
(המערער בעמ"נ 209/07)
קיבוץ שפיים

ע"י ב"כ עוה"ד ד' רוזנברג ואח'

פסק דין
הערעורים
1. לפניי ערעורים הדדיים שהוגשו על-ידי שני הצדדים, בני משפחת דורון וקיבוץ שפיים
, על החלטת רשם האגודות השיתופיות (להלן – הרשם), מיום 1.1.07, בתיק מס' 325/255/04, בשאלת חברוּתם של בני המשפחה בקיבוץ. הערעור בעמ"נ 208/07 הוגש על-ידי בני הזוג יהודה וקטרינה (קטי) דורון – מערערים 1 ו-2 (להלן גם – המערערים), ושלוש בנותיהם – המערערות 5-3 (להלן גם – המערערות), ואילו הערעור בעמ"נ 209/07 הוגש על-ידי קיבוץ שפיים
(להלן – הקיבוץ או המשיב). בהחלטתו, נושא הערעורים, דחה הרשם את טענת המשיב, לפיה חברותם של מערערים 1 ו-2 בקיבוץ פקעה ביום 3.8.03 – מועד שבו עזבו הללו את תחום הקיבוץ; אך קבע, כי השניים חדלו מלהיות חברים בקיבוץ החל מיום 19.12.04 – מועד החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ (להלן – האסיפה הכללית) על הוצאתם מן הקיבוץ. עוד קבע הרשם בהחלטתו, כי מערערות 5-3 אינן מועמדות לחברוּת בקיבוץ ואינן חברות בקיבוץ. המערערים מלינים בגדרו של עמ"נ 208/07 על החלטתו של הרשם, לפיה חדלו מערערים 1 ו-2 מלהיות חברים בקיבוץ ביום 19.12.04 בעקבות החלטת האסיפה הכללית, כמו-גם על החלטתו בעניין הבנות המערערות. הם מוסיפים וגורסים, כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשם, לפיה לא פקעה חברוּתם בקיבוץ ביום 3.8.03. המשיב מערער רק על החלטת הרשם, לפיה לא פקעה חברות המערערים בקיבוץ עוד ביום 3.8.03; ומוסיף וטוען, כי אין מקום להתערב ביתר החלטות הרשם.

הרקע העובדתי וההליכים שהתנהלו בין הצדדים
2. המשיב, קיבוץ שפיים
, הִנו אגודה שיתופית רשומה, שהוקמה בשנת 1937, ואשר מנתה בתקופה הרלבנטית כ-600 חברים וכ-950 נפש. מערער 1 הוא יליד הקיבוץ שמילא במהלך השנים מִגוון תפקידים, ובכללם ניהול פעילות כלכלית וכספית. כאמור, מערערת 2 הִנה רעייתו של מערער 1, ומערערות 5-3 הן בנותיהם של הזוג.

בעקבות חקירות ובדיקות שניהל הקיבוץ במהלך שנת 2002, עלה החשד, כי מערערים 1 ו-2 מעלו בכספי הקיבוץ בסכום של כארבעה-עשר מיליון ש"ח. ביום 14.5.03 נחתם הסכם פשרה בין הקיבוץ לבין שני המערערים, לפיו התחייבו הללו בשמם ובשם החברה שבבעלותם, להשיב לקיבוץ סכום שלא יפחת מ-7,250,000 ₪ (להלן – ההסכם; נספח מע/17 לערעור בעמ"נ 209/07). בפועל, הוחזר לקיבוץ סכום של כשישה וחצי מיליון ש"ח, חלקו בנכסים. בהתאם לתצהיר שצורף כנספח להסכם, הצהירו המערערים, שאין בידיהם כל רכוש נוסף בארץ ובעולם, ושאת כל רכושם מסרו לקיבוץ. משסבר הקיבוץ, כי המערערים הפרו את ההסכם, בכך שהסתירו רכוש נוסף, אשר על-פי הנטען לא דיווחו עליו, הודיע למערערים על פקיעת ההסכם מחמת הפרתו, ובהמשך הגיש נגדם תובענה אזרחית וכן תלונה למשטרת ישראל. את התביעה האזרחית הגיש הקיבוץ ביום 13.8.03 לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק ת"א 1968/03, ובגדרה עתר לחיוב המערערים, וצדדים נוספים, בסכום של 8,750,409 ₪, בגין מעילה שביצעו, על-פי הנטען, בכספי הקיבוץ (נספח מע/16 בעמ"נ 209/07). התלונה שהוגשה למשטרה נחקרה במשך מספר שנים, ובחודש יולי 2008 הוגש נגד המערערים כתב-אישום הכולל, בין-היתר, אישומים של גניבה בידי מורשה, מרמה והפרת אמונים, רישום כוזב במסמכי תאגיד ועבירות על חוק איסור הלבנת הון (ראו הודעה שהוגשה לבית-המשפט בעניין זה ביום 7.8.08).

3. בסמוך לאחר הגשת התובענה האזרחית בשנת 2003, החלו ההליכים הנדונים בערעורים שלפנינו, במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בשאלת חברותם של המערערים ובנותיהם בקיבוץ.

ראשיתו של ההליך לפני הרשם הוא בבקשה שהוגשה ביום 20.1.04 על-ידי המערערים. הללו ביקשו מהרשם לקבוע, כי הם חברי קיבוץ שפיים
, כי בנותיהם, מערערות 5-3, הִנן מועמדות לחברות בקיבוץ, וכי כפועל יוצא – זכאים הם לקבל מהקיבוץ את כל הזכויות הנגזרות ממעמדם.

ביום 16.3.04 מינה הרשם את עו"ד טל בראון כחוקר, בהתאם לסעיף 43 לפקודת האגודות השיתופיות, ולתקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, והסמיכוֹ לבצע חקירה בעניין מעמדם של המערערים בקיבוץ. לאחר שממצאי חקירה הונחו לפניו, והתקיים דיון במעמד הצדדים, החליט הרשם, ביום 26.10.04, כי המערערים הִנם חברי הקיבוץ. על החלטה האמורה הוגש ערעור מינהלי לבית-משפט זה בתיק עמ"נ 243/04, ובפסק-דין שניתן בהסכמת הצדדים ביום 27.3.05 נקבע, כי החלטת הרשם מבוטלת והתיק יוחזר לשם קיום דיון מחדש בבקשת המערערים לקבוע כי הם עדיין חברי הקיבוץ.

בעקבות פסק-הדין בערעור המינהלי, הגישו המערערים לרשם, ביום 28.3.05, בקשה לדיון מחדש בבקשה המקורית, שהוגשה עוד ביום 20.1.04, בעניין חברוּתם בקיבוץ, ובדבר מועמדותן של מערערות 5-3 לחברוּת בקיבוץ. לפני הרשם התנהלו מספר דיונים, שבמהלכם נשמעו העדויות מטעם הצדדים, והוגשו סיכומיהם בכתב.


החלטת הרשם
4. המחלוקות שבהן דן הרשם התמקדו בשלוש סוגיות: האחת – האם מערערים 1 ו-2 הודיעו על רצונם לעזוב את הקיבוץ, והאם חברותם בקיבוץ פסקה במועד עזיבתם את תחום הקיבוץ – 3.8.03; השנייה – מהותה ותוקפה של החלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ מיום 19.12.04 בעניין הוצאת המערערים מהקיבוץ; והשלישית – שאלת חברוּתן של מערערות 5-3 בקיבוץ.

5. במחלוקת בשאלה הראשונה, עמדו לפני הרשם, בין-השאר, מחד – עדויות המערערים, לפיהן לא הודיעו על עזיבת הקיבוץ, אלא עזבו את הקיבוץ אך ורק באופן זמני, מתוך כורח הנסיבות והאווירה העוינת כלפיהם; ומנגד – העדויות מטעם המשיב, לפיהן המערערים הודיעו בשיחותיהם על רצונם לעזוב את הקיבוץ לצמיתות. בהחלטתו ציין הרשם, כי גרסת עדי המשיב, הִנה הגיונית ומהימנה, ואף מתיישבת עם העובדה שהמערערים חתמו באותה תקופה על הסכם לשכירת בית במושב קדימה (פִסקה 100 להחלטה). עם זאת, קיבל הרשם את טענת המערערים, וקבע כי אין לראות בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ביום 14.5.03, כהודעה על עזיבת הקיבוץ, זאת הואיל ובהסכם נכתב, בין-השאר, כי "[המערערים] מוותרים בזאת על דמי העזיבה והתגמולים של משפחתם, במקרה בו יעזבו את קיבוץ שפיים
בכל שלב ומכל סיבה שהיא" (נספח י' להודעת הערעור בעמ"נ 208/07, ההדגשה אינה במקור). לפיכך, קבע הרשם, כי אמנם מאז חתימת ההסכם ביום 14.5.03 ניתקו המערערים את הקשרים עם הקיבוץ, ואולם לאור הספק העולה מניסוחו של ההסכם, אין לראות בו משום בקשת לעזוב את הקיבוץ (פסקאות 101 ו-122א להחלטה).

6. בכל הנוגע להחלטת האסיפה הכללית, מיום 19.12.04, להפסיק את חברוּתם של המערערים בקיבוץ, אשר ניתנה ברוב של תשעים ושישה אחוזים מהמשתתפים בה, קבע הרשם כי האסיפה הכללית כונסה כדין; כי המערערים ויתרו על זכות הטיעון לפני האסיפה, ובחרו להעלות טענותיהם במכתב שהפיצו לחברי הקיבוץ; וכי ההחלטה נתקבלה כדין בהתאם לסעיף 36(ב) לתקנון הקיבוץ, המאפשר להוציא חבר מהקיבוץ על-פי החלטה של האסיפה הכללית, שנתקבלה על-ידי שני שליש מהחברים המצביעים, "אם נמצא אשם על ידי האסיפה הכללית במעשה בלתי הוגן, הפוגע ביסודות הקיבוץ, במטרותיו או באורחות חייו". כמו כן, דחה הרשם את טענת המערערים, לפיה נציגי המזכירות הציגו בפני
חברי הקיבוץ מצגי שווא שהובילו למתן ההחלטה; ובנוסף, דחה את הטענה, כי האסיפה הייתה מנועה מלדון בעניינם של המערערים, כל עוד לא נסתיימו ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניינם. על-כן, קבע הרשם, כי המשיב פעל כדין עת החליט להפסיק את חברותם של המערערים 1 ו-2 בקיבוץ, על-פי החלטת האסיפה הכללית, וכי המערערים אינם חברים עוד בקיבוץ החל ממועד החלטת האסיפה – 19.12.04 (סעיפים 114-116 להחלטה).

7. ומכאן למערערות 5-3. באשר למערערות 3 ו-4, דחה הרשם את בקשתן להצהיר שהן מועמדות לחברוּת בקיבוץ. הרשם ציין בהחלטתו, כי על-פי סעיף 10 לתקנון הקיבוץ, על-מנת שתהיה אפשרות להעמיד את בקשת מערערות 3 ו-4 להתקבל לחברוּת, היה על שתי המערערות להקדים ולהגיש למזכירות הקיבוץ בקשה למועמדות להתקבל לחברוּת. עוד קבע הרשם בהחלטתו, על-יסוד העדויות והמסמכים שהובאו לפניו, כי מערערות 3 ו-4 לא היו מועמדות לחברוּת בשלב כלשהו בטרם עזבו את הקיבוץ, וכי לא הוגשה כל בקשה מטעמן לחברוּת בקיבוץ, למרות שהמשיב הודיע להן, במספר הזדמנויות, שהן רשאיות להגיש בקשה לחברוּת, שתידון על-ידי הקיבוץ. משכך, קיבל הרשם את טענת המשיב, כי מערערות 4-3 לא היו יכולות להחשב מועמדות לחברוּת בקיבוץ בתקופה הרלבנטית, וכי הן מנועות, אפוא, מהעלאת טענה כלשהי, באשר למועמדותן ולחברותן בקיבוץ. החלטה דומה ניתנה על-ידי הרשם גם בעניינה של מערערת 5, שהייתה קטינה בעת שעזבו המערערים את הקיבוץ, ואשר לא העידה לפני הרשם. על-כן קבע הרשם, כי מערערות 5-3 אינן מועמדות לחברוּת בקיבוץ, וממילא – אינן חברות בו.

תמצית טיעוני הצדדים
8. המערערים, בערעורם בעמ"נ 208/07, מלינים על החלטת הרשם באשר לתוקף ההחלטה שנתקבלה באסיפה הכללית ביום 19.12.04, בדבר הרחקת מערערים 1 ו-2 מהקיבוץ. לטענתם, בהחלטת הרשם באשר לאסיפה הכללית נפלו מספר פגמים, וביניהם: היעדר הנמקה לקביעות העובדתיות ולמסקנות המשפטיות; אי-התייחסות לטענות המערערים בדבר היעדר עילה לשלילת החברות על-ידי האסיפה הכללית; התעלמות מעוצמת הפגיעה של החלטת האסיפה במערערים, כאשר לא הוכחה כל אשמה מצִדם, ובבסיס ההחלטה עמדה אך ההנחה, המוכחשת על-ידי המערערים, כי הללו מעלו בכספי הקיבוץ. כן משיגים המערערים על ההחלטה בדבר בנות המשפחה, מערערות 5-3, אשר על-פי הנטען לא הייתה הצדקה לשלול מהן את זכויותיהן, הנפרדות מזכויות ההורים. בתכוף לפני השמעת הטיעונים בערעור, הגישו המערערים בקשה לתיקון הערעור, כך שתתווסף להודעת הערעור טענה נוספת, שלא הועלתה לפני הרשם ואף לא בעיקרי הטיעון, לפיה, בהחלטת האסיפה הכללית, לפי סעיף 36(ב) לתקנון הקיבוץ, נפל פגם נוסף, בכך שלא נקבע בה כי בני הזוג דורון "אשמים" במעשים המיוחסים להם.

9. הקיבוץ מלין, בערעור שהגיש בעמ"נ 209/07, על החלטת הרשם, שלא לראות במערערים כמי שחברותם בקיבוץ פקעה עוד ביום 3.8.03 – מועד עזיבתם את תחום היישוב הקיבוצי יחד עם בנותיהם. לטענת המשיב, מהראיות שהובאו לפני הרשם עולה, כי במועד האמור עזבו המערערים את הקיבוץ מרצונם החופשי, לצמיתות, ושלא על-מנת לשוב לקיבוץ, זאת לאחר שהודיעו על עזיבתם לנציגי המשיב, ומשכך חברוּתם בקיבוץ פקעה לפי סעיף 35(ג) לתקנון, הקובע, כי חברותו של חבר פוקעת, בין-השאר, "עם מתן הודעה לקיבוץ בדבר יציאתו מהקיבוץ". לפיכך, גורס המשיב, כי שגה הרשם משלא קבע שחברותם של המערערים בקיבוץ פקעה עוד ביום 3.8.03. כן מציין המשיב, כי החלטת האסיפה הכללית מיום 19.12.04, בדבר הפסקת חברוּתם של המערערים בקיבוץ, ניתנה אך ליתר זהירות ולמעלה מן הנדרש. ערעורו של המשיב מופנה, אפוא, רק כנגד מועד הפסקת החברוּת של המערערים, ולא כנגד עצם הקביעה, כי המערערים אינם חברים עוד בקיבוץ. בכל הנוגע לערעורם של המערערים בעמ"נ 208/07 נגד החלטת האסיפה הכללית, הגיש הקיבוץ בקשה לצירוף ראיה בערעור (בש"א 279/08). הראיה שהגשתה נתבקשה, הִנה תובענה אזרחית שהגישו המערערים, לאחר הגשת הערעורים דנן, נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, בת"א 65549/07 בבית-משפט השלום בתל-אביב – יפו, שבגדרה עתרו המערערים לשחרור הכספים המופקדים בקופות גמל, ובין-היתר, הזכירו בה את החלטת האסיפה הכללית מיום 19.12.04.


דיון
מתחם ההתערבות השיפוטית
10. באשר למתחם ההתערבות של בית-המשפט בהחלטת רשם האגודות השיתופיות, נקודת המוצא היא כי עסקינן בהחלטה של רשות מינהלית, הפועלת אף כגוף מעין שיפוטי. ייחוד ההחלטה ואופייה מצמצם את מתחם ההתערבות השיפוטי, בהשוואה להליך ערעורי על החלטה של בית-משפט בערכאה דיונית (עמ"נ (י-ם) 321/06 קבוצת רון ארצי הר-טוב יצוא ושיווק תערובת בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות ( 18.7.06); ועמ"נ (י-ם) 501/08 "קטיף" מושב שיתופי להתיישבות חקלאית של הפועל המזרחי בע"מ נ' סילביה דהרי (14.8.08)). בעבר נפסק על-ידי בג"ץ, כי בית-המשפט יתערב בהחלטותיו של הרשם "לפי העקרונות המדריכים את בית-המשפט הזה בדרך כלל בבואו לבקר החלטות של טריבונלים שיפוטיים נמוכים, היינו לפי ראשי הפרקים של חריגה מסמכות, טעות משפטית הגלויה על-פני ההחלטה, או פגיעה בעיקרי הצדק" (בג"ץ 20/59 קינסלי נ' רשם האגורות השיתופיות, פ"ד יד 2297, 2304 (1960); וכן ראו: בג"ץ 175/64 זהבי נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד יח(2) 625, 627). עם השנים, ניסוח עילות ההתערבות השיפוטית בהחלטת הרשם עבר שינויים, זאת לאור התמורות באשר לעילות הביקורת השיפוטית על החלטות מינהליות, ועל החלטות מינהליות שיפוטיות או מעין שיפוטיות. ההלכה, כפי שנתגבשה, מורה, כי מידת ההתערבות של בית-המשפט בהחלטותיו של רשם האגודות השיתופיות, בעת פֹעלו כגוף מעין שיפוטי, קרי – כבעל סמכות שיפוטית ייחודית, מוגבלת ושמורה למקרים שבהם "ההחלטה פגומה בטעות משפטית מהותית והצדק מחייב שבית המשפט יתערב בהחלטה" (כב' הנשיא ברק בבג"ץ 4222/95 פלטין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נב(5) 614, 623 (1998); וכן ראו: בג"ץ 3815/92 פיין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד מז(2) 424, 427 (1993); וע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר, פ"ד נז (6) 10, 33 (2003). ההלכה האמורה, שהותוותה בעניין מתחם התערבותו של בג"ץ בהחלטותיו של הרשם, חלה אף על בית-המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור מינהלי על החלטת הרשם, וזאת נוכח הוראת סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס-2000, המורה כי "בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי" (ראו: עמ"נ (י-ם) 321/06 בעניין קבוצת רון ארצי, לעיל; עמ"נ (י-ם) 228/07 פרג'י נ' רשם האגודות השיתופיות (3.9.07); ועמ"נ (י-ם) סרוסי נ' קיבוץ עין גב (22.6.09)).


11. בכל הנוגע לקביעת ממצאים עובדתיים על-ידי הרשם, היקף ההתערבות של בית-המשפט המינהלי יהיה מצומצם אף יותר (עמ"נ (י-ם) 223/07 רביב נ' אגודת הכורמים הקואופרטיבית של יקבי ראשון לציון וזכרון יעקב בע"מ (2.3.08)); ובית-המשפט יתערב בקביעות עובדתיות בהחלטת הרשם רק במקרים חריגים, כמו למשל כאשר לא עמדה לפני הרשם תשתית ראייתית כלשהי שעליה יכול היה לבסס את קביעותיו, או כשנקבעו ממצאים ממניעים פסולים (בג"ץ 272/74 כפר אז"ר מושב עובדים להתיישבות נ' שר העבודה, פ"ד כט(2) 667, בעמ' 672-671 (1975)). מסקנה זו מתבקשת, ראשית לכל, על-רקע העיקרון הכללי, לפיו בית-המשפט לערעורים לא ייטה, בדרך כלל, להתערב בממצאים עובדתיים, וכי התערבותו בממצאים תיעשה במשׂורה, ומצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות עניינית, המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור; ובין-השאר – כאשר נקבעו ממצאים שאינם עומדים במבחן ההיגיון ושיש לראותם כמופרכים, או מקום שבו בולטת בפסק-הדין או בהחלטה "טעות משפטית שורשית" (ראו: ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004); ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז(5) 35, 43 (2003); ע"א 4744/05 פלונית נ' שירותי בריאות כללית (9.8.06); וע"א 9622/07 הולין נ' קופת חולים כללית (30.5.10)). המסקנה האמורה מקבלת משנה תוקף כשעסקינן בערעור מינהלי, וכאשר מדובר בקביעה עובדתית של הרשם, בגדרה של החלטה הניתנת על-ידו כגוף מעין שיפוטי בתחום המקצועי המופקד בידיו, בין אם הראיות נשמעו לפניו, ובין אם אלו נאספו על-ידי חוקר שמונה מטעמו. עם זאת, מתחם ההתערבות יכול שיהיה רחב יותר בנסיבות שבהן החלטת הרשם ניתנה על בסיס ניתוח התשתית הראייתית חֶלף התרשמות בלתי אמצעית ממנה (עמ"נ (י-ם) 113/03 דותן נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה שיתופית לשירותים בע"מ (11.5.05)); או למשל במקרים שבהם החלטתו עמדה בניגוד להמלצות חוקר שמינה (בר"מ 9609/05 קיבוץ רמת הכובש נ' דנינה-צור (6.4.06); ועמ"נ (י-ם) 734/09 גרינפלד נ' "צופית" מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (24.3.10)).


12. ככל שמדובר בביקורת שיפוטית על החלטת אסיפה כללית של קיבוץ המאוגד כאגודה שיתופית, בדומה להחלטות של טריבונלים פנימיים של אגודות שיתופיות אחרות, מורה הפסיקה, כי על בית-המשפט "לנהוג בריסון ובאיפוק בהפעלת הביקורת השיפוטית", זאת על-רקע עקרון האוטונומיה של האסיפה הכללית בקבלת החלטותיה (ע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 615 (2002)); וכי בית-המשפט "אינו מחליף את שיקול הדעת של רשויות האגודה, אלא בוחן האם קיימת עילה אשר מצדיקה ביקורת שיפוטית" (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (23.2.10)). עם זאת, היקף הביקורת השיפוטית, ומידת התערבותו של בית-המשפט בהחלטות האסיפה הכללית של אגודה שיתופית, תלויים בטיב ההחלטה ומהותה; וככל שפגיעתה של ההחלטה בחבר היא קשה יותר, ומדובר בפגיעה בזכויות הראויות להגנה, ובפרט בזכויות יסוד, ייטה בית-המשפט להרחיב את היקף ביקורתו (ע"א 8398/00 בעניין קיבוץ עין צורים, לעיל). עקרונות הביקורת השיפוטית, הנובעים בעיקר מדיני החוזים, בהיות האגודה השיתופית מאוגדת במסגרת המשפט הפרטי, יופעלו במישור המהותי, הפרוצדורלי והנורמטיבי; ובין-השאר תיבחנה חוקיות ההחלטה ותקינות ההליך, וכן ייבחנו עקרונות תום הלב וההגינות, כללי הצדק הטבעי, תקנת הציבור ומבחני הסבירות והמידתיות (ע"א 8398/00, לעיל; ע"א 4245/00 בעניין קיבוץ תל קציר, לעיל; ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר – כפר חקלאי להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד ס(2) 277, 286 (2005); וע"א 11533/05 קיבוץ קלי"ה נ' זבולון הרטי (10.3.09) בפִסקה 25 לפסק-דינו של כב' השופט ג'ובראן).

על-רקע מתחם הביקורת השיפוטית האמור, ועקרונות הפעלתה של הביקורת, הן על החלטת הרשם, והן כלפי החלטות האסיפה הכללית, אפנה לדיון בטענות הצדדים לגופן.


ערעור המשיב בעניין משמעות עזיבת המערערים את הקיבוץ ביום 3.8.03
13. באשר לערעורו של המשיב, הקיבוץ, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת הרשם, לדחות את הטענה, לפיה חברוּתם של מערערים 1 ו-2 בקיבוץ פקעה כבר ביום 3.8.03, עם עזיבתם את תחום הקיבוץ יחד עם בנותיהם. כאמור, הרשם נדרש לקבוע, האם יש לראות בעזיבת המערערים את היישוב במועד הנ"ל, כמקימה עילה להפסקת חברוּתם בקיבוץ, לפי סעיף 35 לתקנון האגודה. סעיף 35(ב) לתקנון קובע, כי חברוּת של חבר פוקעת "בעקרו את מקום מגוריו הקבוע מתחום היישוב הקיבוצי שלא בהסכמת הקיבוץ"; וסעיף 35(ג) מורה, כי חברוּתו של חבר פוקעת "עם מתן הודעה לחברי הקיבוץ בדבר יציאתו מהקיבוץ" (נספח מע/3 לערעורו של המשיב). העילה להפסקת חברוּת לפי סעיף 35(ב), בשל עקירה מהיישוב, דורשת לשלֵב מבחן אובייקטיבי – של הפסקת מגורים בפועל, עם מבחן סובייקטיבי – שעיקרו הכוונה להתנתק מן הקיבוץ לצמיתות. על-כן, אין די בעזיבה הפיזית, ויש לבחון את אופי העזיבה (ע"א 4127/95 יעל זלקינד (מיכאל) נ' בית זית – מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נב(2) 306, 319 (1998); בג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות, פ"ד נד(5) 299 (2000); וע"א 3581/04 קיבוץ בית ניר אגודה שיתופית חקלאית נ' שק (11.7.06)). גם העילה להפסקת חברות לפי סעיף 35(ג), של מתן הודעה על "יציאה מהקיבוץ", טומן בחובו את המבחן הכפול האמור, שכן אין די ביציאה פיזית, אלא ביציאה הכוללת כוונה לעזוב את הקיבוץ לצמיתות.

14. בדיון לפני הרשם נבחנה העילה לפי סעיף 35(ג) לתקנון, של פקיעת חברוּת בשל הודעה על עזיבת הקיבוץ. הרשם אמנם ציין בהחלטתו, כי התרשם ממהימנות גרסת עדי המשיב, לפיה המערערים הודיעו להם בשיחותיהם על רצונם לעזוב את הקיבוץ לצמיתות. עם זאת, בסופה של הערכת הראיות, קבע, כפי שכבר צוין לעיל, כי אין לראות בהסכם הפשרה מיום 14.5.03, כמו-גם בעזיבתם הפיזית של המערערים את הקיבוץ שבאה בעקבותיו, משום בקשה לעזיבת הקיבוץ לצמיתות או הודעה על כך. קביעה זו, נסמכה על הספק שהתעורר בעניין זה מנוסח ההסכם הנ"ל, שבו נאמר, בין-היתר, כאמור, כי המערערים מוותרים על דמי עזיבה ותגמולים ב"מקרה בו יעזבו את קיבוץ שפיים
בכל שלב ומכל סיבה שהיא" (ההדגשה לא במקור). בהערכת מכלול הראיות, ובכלל זה נוסח ההסכם, העדיף, אפוא, הרשם את גרסת המערערים, לפיה לא ביקשו לעזוב את הקיבוץ לצמיתות, וממילא – לא הודיעו על כך. על-רקע הפסיקה שהובאה לעיל, בדבר מתחם ההתערבות הצר בהחלטות הרשם, ובפרט באשר לממצאים עובדתיים הנסמכים על הערכתן של ראיות שנשמעו לפניו, סבורני כי בנסיבותיו של המקרה דנן אין נסיבות חריגות המקימות עילה להתערב בקביעתו העובדתית האמורה של הרשם, וכפועל יוצא – במסקנתו כי חברוּתם של מערערים 1 ו-2 בקיבוץ לא פקעה ביום 3.8.03, עם העזיבה הפיזית של הקיבוץ. משכך, דין ערעורו של הקיבוץ להידחות.


ערעורם של המערערים בעניין החלטת האסיפה הכללית
15. בכל הנוגע לערעורם של מערערים 1 ו-2, הרי שהללו לא הראו כי נפלה טעות משפטית מהותית בקביעתו של הרשם, לפיה החלטת האסיפה הכללית מיום 19.12.04, להפסיק את חברותם של מערערים 1 ו-2 בקיבוץ, שרירה ותקפה, וכי לא נפל פגם המצדיק התערבות בה.

16. כאמור, מורה הפסיקה, כי נקודת המוצא היא שיש לנהוג ריסון ואיפוק בביקורת השיפוטית על החלטות האסיפה כללית, וכי היקף הביקורת יתרחב ככל שמדובר בפגיעות קשות בזכויות יסוד. כן יתרחב היקף הביקורת בהחלטה להוציא חבר מן הקיבוץ, הנתפסת כסנקציה קשה ואף קיצונית. סנקציה זו עוקרת את האדם מסביבתו ומשורשיו, מערערת את ציפיותיו לביטחון כלכלי, מטביעה בו אות של נידוי והוקעה ומאלצת אותו לחפש מרכז חיים ותעסוקה חדשים. מדובר בפגיעה משולבת של מספר זכויות אדם חוקתיות – פגיעה בכבוד האדם, בקניינו ובעיסוקו (ע"א 11533/05 בעניין קיבוץ קלי"ה, לעיל, בפסקה 4 לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה). בביקורת זו, יש תחילה לבחון אם הליך הוצאתם מהקיבוץ של מערערים 1 ו-2 נעשה בהתאם להוראות הדין, דהיינו – לפי פקודת האגודות השיתופיות, התקנות שהותקנו על-פיה ותקנון הקיבוץ. כן יש לבחון את תקינות ההליך, ולוודא שלא נפלו בו פגמים, כדוגמת אי-מתן זכות שימוע. בנוסף, יש לבחון את ההחלטה במישור הנורמטיבי, תוך התמקדות, בין-השאר, בעקרונות – תום-הלב, תקנת הציבור, הסבירות והמידתיות (ע"א 11533/05 לעיל, בפסקה 25 לפסק-דינו של כב' השופט ג'ובראן). החלטת אסיפה כללית, בדבר הוצאותו של חבר מקיבוץ, חייבת להתקבל תוך הקפדה על שמירת יחס הולם בין חומרת הסנקציה של הרחקה מקיבוץ, על כל השלכותיה האמורות, לבין עוצמת הפגיעה של מעשי החבר, ביסודות הקיבוץ, במטרותיו, או באורחות חייו; הכל תוך התחשבות במכלול הנסיבות הרלבנטיות – הן אלו הקשורות במעשה שבעטיו נתבקשה ההרחקה, והן אלו הנוגעות לנסיבותיו האישיות של החבר (ע"א 11533/05 לעיל, בפסקאות 4-8 לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

17. בטרם תיבחן החלטת הרשם בעניין ההליכים שננקטו להוצאתם של המערערים מהקיבוץ, אסקור את הרקע העובדתי העולה בעניין זה מהחלטת הרשם ומהראיות שהובאו לפניו.

בסוף חודש אוגוסט ובתחילת חודש ספטמבר 2004, החליטה מזכירות הקיבוץ להמליץ לאסיפה הכללית של הקיבוץ, על הפסקת חברוּתם של המערערים 1 ו-2 והוצאתם מהקיבוץ, זאת בהתאם לסעיף 36(ב) לתקנון. המזכירות קיבלה החלטה זו מטעמי זהירות, נוכח המחלוקת עם המערערים, בשאלה האם עזיבתם את הקיבוץ כחצי שנה לפני כן הפקיעה את חברותם בקיבוץ, אם לאו. על ההחלטה האמורה שלחה מזכירות הקיבוץ מכתב למערערים 1 ו-2, שבגדרו פורטו נימוקי ההצעה שתובא לפני האסיפה הכללית, שתתכנס ביום 20.9.04, להכריז על הפסקת חברוּתם של מערערים 1 ו-2 בקיבוץ, לפי סעיף 36(ב) לתקנון. להלן נימוקי ההצעה, שפורטו בסעיף 5 למכתבה של המזכירות:
"נימוקי ההצעה:
ביצוע מכלול של מעשים בלתי הוגנים הפוגעים ביסודות הקיבוץ, במטרותיו, או באורחות חייו.
מכלול המעשים כשלעצמם ובלי קשר לטענות בדבר מעשים חמורים העומדים להכרעות בפני
הערכאות השיפוטיות המתאימות, הוא בלתי הוגן באופן בוטה, ומדובר במעשים שיש בהם הפרת אמונים חמורה ביותר, הפרת חובות אמון, הפרת כללי ההתנהגות הבסיסיים החלים על כל חבר בקיבוץ כלפי הקיבוץ וביחס לנכסי הקיבוץ.
במכלול המעשים נכללים בין-השאר המעשים הבאים:
שני בני הזוג דורון החזיקו כספים שכיום מודים שני בני הזוג בכתובים ובמפורש שהיו שייכים בלעדית לקיבוץ שפיים
. שני בני הזוג ניסו בחודש מאי 2003 למנוע את השבתם של הכספים לידי הקיבוץ, והם שיקרו לנציגי הקיבוץ ומזכירות הקיבוץ, עורכות הדין של הקיבוץ ורואה חשבון ממשרד בר-לב בקשר לכספים ולנכסים שעליהם נשאלו.
בני הזוג סרבו באופן מפורש להשיב כספים ונכסים אלו לידי הקיבוץ, הכחישו את בעלות הקיבוץ בנכסים ורק לאחר משא ומתן ממושך בנוכחות עורכי דין במשך מספר ימים ובמסגרת הסכם פשרה בין הצדדים הסכימו להשיב את הכספים בשווי של כ- מעל שישה מיליון ₪ לידי הקיבוץ.
מכלול המעשים המתואר לעיל לרבות שקרים בוטים לנציגי שפיים ומזכירות שפיים ולאנשי המקצוע מטעם הקיבוץ, והנסיון ליטול לכיסם כ – שישה מיליון ₪ שכיום מודים בני הזוג שמאז ומעולם היה ברור להם כי כספי הקיבוץ הם, הוא מכלול הפוגע באופן מהותי ביסודות הקיבוץ, בכללי ההתנהגות עליהם הוא מושתת, במטרותיו, ובאורחות החיים המקובלות בו. המזכירות סבורה שמי שמבצע מעשים כאלו ואפילו מקצתם, ולבטח במכלול שבו בוצעו, אינו יכול להישאר חבר בקיבוץ, וכי מחובתו של קיבוץ המעוניין לשמור על יסודות קיומו כמו גם על אורחות חייו ועל נכסיו שלא לאפשר המשך חברותו של חבר כזה".

עוד ציינה המזכירות במכתבה האמור למערערים 1 ו-2, בהתאם לסעיף 39 לתקנון הקיבוץ, כי עומדת להם הזכות לדרוש בכתב, תוך שבעה ימים מיום קבלת ההודעה, שיתקיים בירור בעניין זה במזכירות הקיבוץ, וכי אם יידרש בירור כאמור, תועלה ההצעה לסדר היום של האסיפה רק לאחר שהמזכירות תקיים את הבירור ותיתן את החלטתה בהתאם למסקנות הבירור. יצוין, כי סעיף 39 אף מורה שאם לא יופיע חבר לבירור במועד שנקבע, ואין הצדקה סבירה לאי-הופעתו, יראו את דרישתו לבירור כמבוטלת. בנוסף, מורה סעיף 40 לתקנון, כי אם לא דרש החבר בירור, או אם קויים בירור והמזכירות לא שוכנעה בדבר הצורך בביטול ההצעה להרחקה מהקיבוץ, תועלה ההצעה לסדר היום של האסיפה הכללית תוך עשרה ימים ממועד מסירת ההודעה לחבר, כאמור.

ביום 13.9.04 הודיעו מערערים 1 ו-2 למזכירות הקיבוץ, בהודעה בכתב, כי הם מאשרים את קבלת המכתב האמור, כי הם דוחים את נימוקי ההצעה להרחיקם מהקיבוץ ורואים בהם משום עלילת דם זדונית וכוזבת, וכי הם מבקשים שיתקיים בירור בהצעה במזכירות הקיבוץ, זאת בהתאם לסעיף 39 לתקנון. למרות שהוזמנו לבירור במזכירות הקיבוץ, הודיעו המערערים לקיבוץ כי לא יתייצבו לבירור, מן הטעם שלא יוכלו למסור את גרסתם ללא אישור רשויות החקירה והתביעה (אשר באותה עת חקרו את תלונת הקיבוץ), וכי אין מנוס מעיכוב הבירור עד להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים בערכאות השונות (כמפורט באסופת המכתבים שצורפה למוצג מע/4). גם לאחר שפרקליטות מחוז תל-אביב (מיסוי וכלכלה) שלחה ביום 25.11.04 מכתב, לפיו אין כל מניעה מעריכת דיון או עימות לפני מזכירות הקיבוץ (מע/5), נותרה עמדת המערערים בעינה, והם נמנעו מלהגיע לבירור במזכירות הקיבוץ. ביום 13.12.04, לאחר קבלת מכתב הפרקליטות, שלח הקיבוץ למערערים 1 ו-2 מכתב בדבר כינוס האסיפה הכללית ביום 19.12.04 לדיון בעניין הפסקת חברוּתם בקיבוץ. בגדרו של המכתב הודע למערערים 1 ו-2 כי ניתנת להם אפשרות, לפנים משורת הדין, לבקש כי תתקיים ישיבת בירור נוספת בעניינם במזכירות הקיבוץ, ואם תוגש בקשה על-ידם לקיים ישיבת בירור נוספת, תתקיים הישיבה ביום 16.12.04 (מע/6).

עוד במועד קבלת מכתב המזכירות, 13.12.04, שלחו מערערים 1 ו-2 מכתב לכל אנשי הקיבוץ בעניין האסיפה הכללית, שבו ציינו כי אין בכוונתם להתייצב ולהשמיע טענותיהם בהליך להפסקת חברותם בקיבוץ, וכי הם בוחרים למסור תגובתם באמצעות המכתב הנדון, המופנה לכל אחד מהחברים שאמורים להצביע באסיפה הכללית בעניינם (מע/7). במכתבם טענו המערערים, כי כל החשדות שהועלו נגדם מהווים עלילת דם והטעייה, וכי אין כל בסיס להרחקתם מקיבוץ על סמך אשמות שלא הוכחו בערכאות משפטיות. פרט להכחשה כללית ונמרצת של החשדות, לא מסרו המערערים גרסה עניינית כלשהי למעשים שיוחסו להם ולהתנהלותם שעמדה ביסוד ההצעה להרחיקם מהקיבוץ.

המערערים לא ביקשו, כי יתקיים בירור בעניינם במזכירות, ובחרו שלא להתייצב, בעצמם או באמצעות בא-כוחם, לפני האסיפה הכללית לשם השמעת טענותיהם בהליך להפסקת חברותם בקיבוץ. משכך, התכנסה האסיפה הכללית של הקיבוץ ביום 19.12.04, ודנה בהצעת המזכירות. הצעה זו, להפסיק את חברותם של המערערים 1 ו-2 בקיבוץ, נתקבלה ברוב של 96% מקולותיהם של 200 החברים שהשתתפו בהצבעה.


17. לא קמה עילה להתערב בהחלטת הרשם, בכל הנוגע לקביעתו לפיה החלטת האסיפה הכללית ניתנה בסמכות כדין. החלטת האסיפה, להרחיק את המערערים 1 ו-2 מהקיבוץ, נעשתה על-פי הדין ובהתאם לתקנון הקיבוץ. תקנה 5(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, מורה כי חברותו של חבר באגודה תפקע, בין-השאר, "עם הוצאת החבר מהאגודה על-פי החלטת רשות מרשויות האגודה שבסמכותה להחליט על הוצאת חברים מהאגודה על-פי תקנותיה". בתקנון המשיב נקבע, בסעיף 36, כי "רשאי הקיבוץ להוציא חבר מהקיבוץ, על-פי החלטה של האסיפה הכללית שנתקבלה בקולות שני שלישים של החברים המצביעים, בגלל אחת הסיבות הבאות...". סעיף 36(ב) מפרט את הסיבה להרחקה מהקיבוץ, הנדונה בערעור זה, "אם נמצא אשם על-ידי האסיפה הכללית במעשה בלתי הוגן הפוגע ביסודות הקיבוץ, במטרותיו או באורחות חייו".

18. כמו כן, אין עילה להתערב בהחלטת הרשם, לפיה לא נפל פגם בהליך כינוס האסיפה הכללית. קביעותיו של הרשם – כי ננקטו כל ההליכים הנדרשים על-פי התקנון לכינוסה של האסיפה הכללית; כי המערערים ויתרו על זכות הטיעון באסיפה עצמה, עת בחרו להעלות את טיעוניהם במכתב שהפיצו לחברי הקיבוץ, ולהימנע מלהתייצב לאסיפה אליה הוזמנו; וכי לא הועלו באסיפה מצגי שווא בעניינם של המערערים – הִנן קביעות עובדתיות שנסמכו על הראיות שהובאו לפניו, ואין כל עילה להתערב בהן. כפי שעולה מסקירת הרקע העובדתי לעיל, נקט המשיב בכל הצעדים הנדרשים בהליכים להוצאת חבר מהקיבוץ, בהתאם לסעיפים 41-38 לתקנון. על-כן, אין בסיס להתערבות בקביעתו של הרשם, לפיה האסיפה הכללית פעלה בסמכות כדין, עת החליטה להפסיק את חברוּתם של המערערים 1 ו-2 בקיבוץ.

19. לא נפלה כל טעות בהחלטת הרשם, אשר דחתה את טענת המערערים, לפיה האסיפה הייתה מנועה מלדון בעניינם כל עוד לא הסתיימו ההליכים המשפטיים המתנהלים בינם לבין המשיב. האסיפה הכללית סוברנית להחליט על הוצאת חבר מהקיבוץ בהתאם לעילות להוצאת חבר המפורטות בסעיף 36 לתקנון הקיבוץ. סעיף 36(ב) לתקנון, מסמיך, כאמור, את האסיפה להוציא חבר מהקיבוץ, בגין מעשה בלתי הוגן הפוגע ביסודות הקיבוץ, במטרותיו, או באורחות חייו. סמכות זו הוקנתה לאסיפה, בין אם המעשים שנויים במחלוקת, ובין אם לאו; ולא נדרשת, אפוא, הכרעה שיפוטית קודמת בעניין מהות המעשים, כתנאי מוקדם להפעלת הסמכות. לפיכך, בדין נדחתה על-ידי הרשם טענת המערערים, כי האסיפה הייתה מנועה מלקבל החלטה בעניינם כל עוד לא הסתיים הדיון בתובענה האזרחית, או בתלונה שהגיש הקיבוץ נגד מערערים 1 ו-2 למשטרה.

20. לא נפל גם פסול בהחלטת האסיפה הכללית, כמו גם בהחלטת הרשם, לפיה המעשים שעמדו ביסוד הצעת המזכירות להרחיק את מערערים 1 ו-2 מהקיבוץ, הִנם מעשים בלתי הוגנים הפוגעים ביסודות הקיבוץ, במטרותיו ובאורחות חייו, אשר מקימים עילה להוצאת חבר מהקיבוץ, בהתאם לסעיף 36(ב) לתקנון. במעשים שיוחסו למערערים, אשר פורטו בהרחבה בהצעת המזכירות בדבר כינוס האסיפה הכללית לשם הרחקת המשיבים מהקיבוץ (מע/4), יש לראות משום הפרה של חובתם המוסרית, החברתית, ההסכמית והמשפטית כלפי הקיבוץ, המושתתת על יסודות השותפות, ועל מערכת של שיתוף וחלוקה שוויונית בין כל חברי הקיבוץ. לנוכח חומרת הפרת חובת האמון, ההיקף הניכר של כספי הקיבוץ שנטלו המערערים המסתכם במיליוני שקלים, ועוצמת הפגיעה של המעשים האמורים ביסודות המבנה השיתופי, החברתי והכלכלי, הייחודי של הקיבוץ – אין לראות את הסנקציה של הרחקה מהקיבוץ, בהתאם לסמכות שניתנה לאסיפה הכללית לפי סעיף 36(ב) לתקנון, כסנקציה שהיא בלתי מידתית בנסיבות העניין. לפיכך, לא נפלה בהחלטת הרשם, שהעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת האסיפה הכללית, טעות משפטית מהותית המצדיקה התערבות שיפוטית.

21. אין גם לקבל את טרוניית המערערים, לפיה לא היה בסיס לקביעת "אשם" מצִדם על-ידי האסיפה. בהקשר זה יוזכר, כי החשד בדבר המעשים שיוחסו למערערים, נסמך על חקירות ובדיקות שביצע הקיבוץ, והוא אושש בהתנהלותם של המערערים, אשר עוד ביום 14.5.03 התחייבו, במסגרת הסכם הפשרה, להשיב לקיבוץ כשבעה מיליון ש"ח, ובסמוך לכך אף החזירו לו בפועל סכום של כשישה וחצי מיליון ש"ח, חלקו בנכסים. על-רקע הנתונים שפורטו בהצעת המזכירות להרחקתם של המערערים מהקיבוץ (מע/4), ולנוכח אי-התייצבותם של המערערים, בין בעצמם ובין באמצעות בא-כוחם, הן לבירור לפני המזכירות, והן באסיפה הכללית, מנועים הללו מלטעון כנגד החלטת האסיפה אשר קיבלה את הצעת המזכירות על מכלול הטעמים שהופיעו בה.

לא מצאתי הצדקה לאפשר למערערים לתקן את ערעורם, בכך שתתווסף לו הטענה, לפיה נפל פגם נוסף בהחלטת האסיפה, בכך שלא צוין בה במפורש, כי מערערים 1 ו-2 נמצאו "אשמים" במעשים שיוחסו להם. בקשתם זו נדחית בעיקרה מטעמים דיוניים, הואיל והטענה כלל לא הועלתה על-ידם בהליכים לפני הרשם, וממילא לא צוינה בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון; מה-גם, שלא ניתן הסבר משכנע להימנעותם מהעלאת הטענה לפני הרשם, ומהשמעתה לראשונה בפתח הדיון בערעור, ובפרט כאשר הבקשה אף לא נתמכה בתצהיר. בהקשר לטענה זו טען המשיב, בין-השאר, כי אם הייתה מועלית הטענה האמורה לפני הרשם, היה באפשרותו להביא ראיות נוספות שיתייחסו למהות ואופי הדיון שבסופו נתקבלה החלטת האסיפה הכללית שמהותה – החלטה להרחיק את המערערים מהקיבוץ בשל האשמה שיוחסה להם. מכל מקום, כפי שצוין לעיל, החלטת האסיפה הכללית לאמץ את הצעת המזכירות, לפי סעיף 36(ב) לתקנון, זאת על-רקע הנימוקים שבוארו על-ידי המזכירות, טומנת בחובה, מכללא, אף קביעה כי הללו נמצאו אשמים במעשה בלתי הוגן הפוגע ביסודות הקיבוץ, במטרותיו או באורחות חייו, במעשים שיוחסו להם.

אשר-על-כן, בהחלטת הרשם לדחות את טיעוני המערערים כנגד החלטת האסיפה הכללית, ובקביעתו לפיה המערערים אינם חברים עוד בקיבוץ ממועד החלטת האסיפה, 19.12.04, לא נפל פגם משפטי מהותי שיש בו כדי להביא להתערבות שיפוטית. משכך, הדין ערעורם של מערערים 1 ו-2 להידחות.

ערעורן של מערערות 5-3 בעניין מועמדותן לחברוּת בקיבוץ
22. מכאן לערעורן של מערערות 5-3, המופנה נגד החלטת הרשם, אשר דחתה את בקשתן להצהיר שהן מועמדות לחברוּת בקיבוץ. הללו מלינות על שלילת זכויותיהן, הנפרדות מזכויות הוריהן. כפי שציין הרשם בהחלטתו, מורה סעיף 10 לתקנון הקיבוץ, כי על המבקש להתקבל לחברוּת, להקדים ולהגיש למזכירות הקיבוץ בקשה למועמדות לחברוּת. כאמור, בקשתן של מערערות 3 ו-4 נדחתה על-ידי הרשם משקבע, כי הללו לא היו מועמדות לחברוּת בקיבוץ בשלב כלשהו בטרם עזבו את הקיבוץ, וכי לא הוגשה כל בקשה מטעמן לחברות בקיבוץ בתקופה הרלבנטית, למרות שהמשיב הודיע להן במספר הזדמנויות שהן רשאיות לעשות כן. בקשת מערערת 5, שהייתה קטינה בעת שהוריה עזבו את הקיבוץ ואשר כלל לא העידה לפני הרשם, נדחתה אף היא על-ידי הרשם, מהטעם האמור. סבורני, כי במקרה דנן אין כל בסיס או עילה להתערב בממצאים העובדתיים בהחלטתו של הרשם, אשר נקבעו על-יסוד העדויות והמסמכים שהובאו לפניו, לפיהם המערערות נמנעו מלהגיש בקשה למועמדות בתקופה הרלבנטית, כפי שנדרש על-פי התקנון, ולא היו, על-כן, מועמדות לחברוּת. מכאן, שלא נפל פגם בהחלטתו של הרשם לדחות את בקשתן של מערערות 5-3 להצהיר עליהן כמועמדות לחברוּת, ודין ערעורן להידחות.

התוצאה
23. סיכומם של דברים: בהחלטתו הנדונה של רשם האגודות השיתופיות, שניתנה בפֹעלו כבעל סמכות שיפוטית ייחודית, לא נפלה טעות משפטית מהותית שיש בה כדי להצדיק התערבותו של בית-המשפט; ולפיכך, נדחים הערעורים ההדדיים על ההחלטה, וכל צד יישא, אפוא, בהוצאותיו.

המזכירות תשלח עותקים מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ולרשם האגודות השיתופיות.

ניתן היום, ב' באלול תש"ע, 12 באוגוסט 2010, בהיעדר הצדדים.

י' נועם

1








עמנ בית משפט לעניינים מנהליים 208/07 יהודה דורון, קטרינה דורון, תמר דורון ואח' נ' קיבוץ שפיים (פורסם ב-ֽ 12/08/2010)