פסקי דין על המערערים: 1. יהודית דוד 2. יסמין דוד (קטינה)3. אייל דוד (קטין) ע"י ב"כ עו"ד ש. אריאלינ ג ד המשיבה: נווה שוסטר בע"מ ... | פסקי דין על המשיבה: נווה שוסטר בע"מ ע"י ב"כ עו"ד זילברמן

07/08     07/08/1995




דבע 3-157/נה יהודית דוד נ' נווה שוסטר בע"מ




בבית-הדין הארצי לעבודה

דב"ע נה/157-3

השופטים: כבוד הנשיא גולדברג

כבוד סגן הנשיא אדלר

כבוד השופט אליאסוף

נציג עובדים : גני
נציג מעבידים : ש. פרנקל
המערערים: 1. יהודית דוד

2. יסמין דוד (קטינה)
3. אייל דוד (קטין)

ע"י ב"כ עו"ד ש. אריאלי
נ ג ד
המשיבה: נווה שוסטר בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד זילברמן
, עו"ד הרשקוביץ

פסק - דין
הנשיא (גולדברג
)

1. המנוח דן דוד (להלן: העובד), תבע מהמשיבה פיצויי פיטורים, גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, בונוס, החזר הוצאות רכב, דמי הבראה, ביגוד ופיצוי בגין אי הפרשות לקרן הביטוח לפועלי בנין.

העובד נפטר לאחר שמיעת הראיות, ועזבונו בא תחתיו.

בית הדין האזורי (השופט וירט-לבנה ונציגי הציבור הרשקוביץ וזילברמן; תב"ע שן/2132-3) דחה את התביעה על כל ראשיה, ועל כך ערעור זה שלפנינו, המתיחס למרבית עילות התביעה.

2. בתחילת הדברים נציין כי המשיבה טענה בבית הדין האזורי כי בינה לבין העובד לא שררו יחסי עובד-מעביד אלא יחסי מזמין-קבלן.

בית הדין האזורי דחה את הטענה, ועל קביעתו זו אין ערעור לפנינו.

נתייחס לכל אחד מפרטי הערעור.

3. גמול שעות נוספות.

א. בית הדין האזורי קבע כי חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, אינו חל על העובד, מאחר ומילא תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי.

ב. בית הדין האזורי הגיע למסקנתו זו, אחרי שקבע את מסכת העובדות, על פיה שימש העובד כ"מנהל פרויקט"; מדובר באתר בניה גדול ברמת אביב, בו הועסקו כ-50 עובדים בעלי מקצועות שונים בתחום הבניה, שעל עבודתם פיקחו 3 מנהלי עבודה, ועל כל אלה היה ממונה העובד; עוד נקבע כי העובד היה זה שהתקשר עם ספקים שונים וקבלני משנה, בעוד שבהתקשרויות בעלות היקף כספי גדול נפלה ההכרעה בשיתוף עם מנהלי המשיבה.

ג. בא כח המערערים ניסה להפחית מחשיבות התפקיד אותו מילא העובד; עוד טען כי יש ליתן פירוש מצמצם לחריגים שנמנו בסעיף 30 (א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, בהיות אותו חוק חוק מגן.

בא כח המשיבה תמך בממציא בית הדין.

3. בחנו את חומר הראיות ומצאנו כי ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי מעוגנים בו היטב, וכך גם מסקנתו המשפטית. די אם נציין בהקשר זה את דברי העובד עצמו, בתצהירו ששימש כעדות ראשית:

"3. כאשר התקבלתי לעבודה נאמר לי במפורש כי עלי לעבוד באתר הבניה הנ"ל כמנהל העבודה ולהמצא בו בכל שעות העבודה במקום ולפקח בפועל על עבודת הפועלים וקבלני המשנה במשך העבודה.

4. את הפרויקט ניהלה החברה עצמה ע"י מנהליה, ואני עצמי עבדתי עפ"י הוראות מנהלי החברה, בד"כ הוראותיו של מר משה שוסטר, אחד המנהלים בחברה".

ובהמשך (בסע' 16 לתצהירו): "...כל תפקידי היה לפקח על ביצוע החלטות החברה וקביעותיה לגבי העבודה באתר".

בחקירה נגדית אמר (פ' 6 241-23): "אני הייתי האיש שהייתי בן הנהלת החברה ובין האיש שעובד. הייתי רצועת ההעברה".

מי שממונה על אתר בניה (בו מועסקים 50 עובדים) ו"מפקח בפועל על עבודת הפועלים וקבלני המשנה" הוא עובד שתפקידו דורש מידה מיוחדת של אמון אישי, לפי המבחנים המחמירים אותם קבע בית דין זה לקביעת היוצאים מן הכלל לחלותו של חוק שעות עבודה ומנוחה (דב"ע מט/7-2 מישל רבות - הורמון שירותי אחזקה (אילת) בע"מ פד"ע כא 117; דב"ע נג/188-3 n.b.c - בנימין מור, טרם פורסם).

העובדה שהעובד קיבל הוראות מאחד ממנהלי החברה, הבונה פרויקטים רבים, לביצוע תפקידו בפרויקט עליו היה ממונה, אינה משנה דבר; הקובע הוא שלמשיבה היה אמון אישי מיוחד בעובד שיפקח על ביצוען בפועל באתר הבניה.

ה. הערעור בענין תביעת גמול שעות נוספות - נדחה.

4. נסיבות הפסקת עבודתו של העובד.

א. גירסת העובד בבית הדין האזורי וגירסת המערערים לפנינו, היא כי בחודש נובמבר 1990 הודיעה לו המשיבה על הפסקת עבודתו, ובעקבות זאת סיים את עבודתו ביום 15.12.90, אף כי שכרו שולם עד לסופו של אותו חודש.

ב. גירסת המשיבה היא כי העובד התפטר מיוזמתו, לאחר שהוצב כמנהל פרויקט, באתר בניה קטן מהיקפו, מזה שעליו היה אחראי קודם לכן.

ג. בית הדין האזורי העדיף את גירסת עדי המשיבה, ומצא תימוכין לה בעובדה שהעובד החל לעבוד בחברה אחרת מיד עם סיום קשריו עם המשיבה.

ד. אין אנו מוצאים כי מקרה זה מצדיק חריגה מהכלל, על פיו לא תתערב ערכאת ערעור בקביעתה של הערכאה הדיונית, המבוססת על התרשמותה מהעדים.

ה. בית הדין האזורי התייחס אף לשאלה אם יש לראות בעובדה שהעובד הוצב כ"מנהל פרויקט", בפרויקט הקטן בהיקפו מזה אותו ניהל ברמת אביב, כ"הרעת תנאים מוחשית" המזכה מתפטר בפיצויי פיטורים והגיע למסקנה כי בנסיבות הענין, שעה שהובהר שהמשיבה בונה במספר אתרים, לא ניתן לראות בהצבת "מנהל פרויקט" באתר קטן יותר, לאחר שהסתימה בנית האתר הגדול יותר, משום "הרעת תנאים מוחשית".

בחנו טענה זו, שהועלתה על ידי בא כוח המערערים, והחלטנו לדחותה משני טעמים. האחד - לא מצאנו מקום להתערב במסקנתו של בית הדין האזורי, בהתחשב במסכת העובדות, והשניה - לאו דוקא מבחינת חשיבותה - משהעלה העובד טענה פוזיטיבית של פיטורים, לא יוכל לטעון כי התפטר בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים (דב"ע לג/8-3 טוטנאור בע"מ - אליהו לפידות פד"ע ד' 321; דב"ע מז/108-3 עבד אליאס אלדויק - עזבון חאג' ראשיד אל שוויקי פד"ע יט 382).

5. דמי הבראה וביגוד.

המערערים חזרו בהם מערעורם בנושאים אלה.

6. פדיון חופשה.

א. העובד בכתב תביעתו תבע פדיון חופשה על פי חישוב של 14 ימי חופשה בשנה.

בתצהירו, ששימש עדות ראשית, טען כי סוכם בין הצדדים שישולמו לו 30 ימי חופשה בשנה; טענה זו הוכחשה בתצהיר מנהל המשיבה.

ב. בית הדין האזורי, אסר על שינוי החזית, והעובד לא ביקש לתקן את כתב תביעתו.

ג. העובד הודה בתצהירו כי קיבל 20 ימי חופשה; בעדותו אמר כי בשנת 1988 יצא ל-20 ימים לחו"ל.

ד. בית הדין האזורי קבע כי יש לצרף את שתי התקופות, וכן יש לזקוף על חשבון החופשה אף ימי העדרות, בהם שהה העובד בביתו, בטענה שהוא חולה, אך לא הציג תעודת מחלה, כך שלמעשה ניצל העובד יותר ימי חופשה מאלה שהגיעו לו.

ה. בא כוח המערערים תקף הן את קביעתו של בית הדין האזורי שחסם את דרכו להוכיח את ההבטחה ל-30 ימי חופשה, והן את הקביעה שהעובד קיבל את מלוא החופשה שהגיעה לו.

ו. האם צדק בית הדין האזורי שעה שלא איפשר למערער להוכיח כי הובטחו לו 30 ימי חופשה?

בית הדין רשאי היה לקבוע, כי אין להוכיח את אשר לא נטען בכתב התביעה, ומשלא ביקש המנוח את תיקון כתב התביעה, צדק בית הדין בכך שערך את החישוב לפי הנטען בכתב התביעה, והמבוסס על הוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1951.

ז. ומכאן לחישוב החופשה המגיעה.

נטל ההוכחה כי העובד נטל חופשה, ומה מספר ימי החופשה אותם נטל, מוטל על המעביד (דב"ע לא/22-3 ציק ליפוט - חיים קסטנר פד"ע ג' 215).

אין העובדה שהצדדים, בפועל, התיחסו ליחסים שביניהם כיחסי קבלן-מזמין (הגשת חשבונית על ידי המנוח למשיבה), כדי לשחרר את מי שנקבע כמעביד, מנטל ההוכחה.

ח. עיון בפרטיכל מראה כי ניתן לייחס את גירסת המנוח בענין החופשה, (פ' 18 (19-21)) כמתיחסת לימים עליהם הצהיר בתצהירו, ולא לימים נוספים בהם שהה בחופשה.

ט. מנהל המשיבה, בתצהירו, הצביע אף על 15 ימים נוספים, בהם שהה המנוח בחופשה במחצית השניה של חודש דצמבר 1980.

בית הדין האזורי לא קבע כל ממצא עובדתי בשאלה זו.

י. האם ניתן לזקוף "ימי מחלה", בגינן לא המציא עובד אישור רפואי, על חשבון חופשה שנתית?

לא היה חולק כי המנוח לא נדרש על ידי המשיבה להמציא תעודת מחלה בגין העדרותו. בנסיבות אלה לא ניתן לזקוף את ימי המחלה על חשבון ימי החופשה השנתית (סעיף 5(א)(4) לחוק חופשה שנתית).

יא. טוענת המשיבה, כי המנוח קיבל שכר בגין שבועיים בהם לא עבד. הכוונה לשבועיים האחרונים של חודש דצמבר 1989 (פסקה 4(א) לעיל), וכי ימים אלה יש לזקוף על חשבון החופשה השנתית.

הדין בסוגיה זו עם המשיבה. גם לו פוטר המנוח, ניתן היה לזקוף ימים אלה על חשבון החופשה השנתית (סעיף 5(א)(7) לחוק חופשה שנתית; דב"ע נד/101-3 יעקב עמנואל - שופר סל בע"מ, לא פורסם); על אחת כמה וכמה, שעה שעובד מתפטר מעבודתו.

יב. העובד עבד אצל המשיבה שנתיים ו-5 חודשים (מיום 1.8.87 ועד יום 31.12.89) כך שהיה זכאי ל-33 ימים חופשה.

הוכח כי ניצל 35 ימים (20 על פי הודאתו, ו-15 בסיום יחסי עובד-מעביד בין הצדדים), כך שאינו זכאי לפדיון חופשה.

7. בונוס

א. המנוח העיד כי הובטח לו, על ידי מנהל המשיבה, בונוס בצורת נסיעה לחו"ל, שלו ושל בני משפחתו, עם סיום הפרויקט ברמת אביב.

מנהל המשיבה הכחיש חלקית גירסה זו, תוך שהוא מעיד שמנהל אחר, של המעביד אחיו, אמר ש"אם הפרויקט יגמר בזמן אנחנו כולנו נוסעים לחו"ל". עוד הוסיף בתצהירו כי היו פיגורים בסיומו של הפרויקט".

עד נוסף מטעם המשיבה העיד כי אכן הדברים נאמרו, "אך לא התיחסתי לזה ברצינות".

ב. בא כוח המשיבה, בסיכומיו בבית הדין האזורי, מסכם פרשה זו באמרו: "המקור, הינו, כאמור, אמירה סתמית של מר צבי שוסטר, שנאמרה בלהט ויכוח ידידותי... ברור שלא ניתן לראות באמירתו זו... התחיבות הניתנת לאכיפה...".

לחלופין נטען כי לא הוכח הסכום הנתבע.

ג. בית הדין האזורי קבע:

"מעדויות אלה עולה כי לא היתה הבטחה ממשית המגיעה לכדי התחייבות לממן נסיעה לחו"ל לבני משפחתו של התובע.

גם גרסתו של התובע היא כוללנית וסתמית ואין בה כל פרוט להסכם ספציפי ומפורט". 60221

ד. לנו נראה כי יש לראות בהתחיבות מנהל החברה "הבטחה ממשית". נראה לנו שמנכ"ל חברה, המבטיח בונוס, אף אם הדבר נעשה "תוך כדי שתיית וודקה" (כדבריו בעדותו, פ' 26 (14)) חייב לעמוד בדיבורו. חובת תום הלב, וחובת הנאמנות אותה מחייבים יחסי עובד-מעביד, אינם מאפשרים לו להתחמק מהתחיבות שלעובד היה יסוד להניח שהיא מחייבת.

ה. טענת המנוח, על פיה ההבטחה לנסיעה לחו"ל כללה אף הבטחה למימון נסיעתם של בני המשפחה, לא הוכחה. בנסיבות אלה לא נותר לנו אלא לאמוד את עלות הבונוס. זאת נעשה, על פי הוראת סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

בשוקלנו בכל נסיבות הענין נראה לנו כי מן הראוי לחייב את המשיבה לשלם למערערים פיצוי בסך (בשקלים) של 3,000 $ של ארה"ב, על פי השער היציג בעת ביצוע התשלום.

8. תשלום לקרן הביטוח של פועלי הבנין.

א. בית הדין האזורי דחה את התביעה, מאחר ואין מקום לתביעה לפיצוי של אי העברת תשלומים לקרן, אלא לתובע את הסדר הזכויות הפנסיוניות בקרן (דב"ע שן/66-3 שקריאת נאצר - צבי רחמים פד"ע כב 13, 15).

לא מצאנו בנימוקי בא כוח המערערים דבר שיצדיק סטיה מהכלל שנקבע על ידינו בדב"ע שן/66-3 הנ"ל.

9. סוף דבר - למעט בענין הבונוס (פסקה 7 לעיל), הערעור נדחה.

מאחר והערעור התקבל בחלקו הקטן בלבד, ישא כל צד בהוצאותיו בערעור.

ניתן, היום 7.8.1995, בהעדר.








דבע בית הדין הארצי לעבודה 3-157/נה יהודית דוד נ' נווה שוסטר בע"מ (פורסם ב-ֽ 07/08/1995)